קטגוריה: פרשת שמיני

א

מובא במדרש רבה (ריש אמור) בשביל יראה שירא אהרן זכה שלא יטמא למתים. הה"ד (תהלים יט,י) "יראת ד' טהורה עומדת לעד".

ויש לבאר מספר שאלות העולות מחז"ל אלו: איזו זכות היא זו שלא יטמא למתים ומה החובה אם יטמא? והאיך למדנו דבר זה מן הפסוק יראת ד' טהורה?

האדם ההולך בדרכי החיים לפי טבעו, אינו עושה שום דבר אלא לאחר שרצונו מסכים לזה, וכל פסיעה קלה שלו מוטבעת בחותמת היצר הרע, ומה שרצונו אומר לו שזה טוב בהווה ובעתיד, הוא ממהר לעשות זאת למרות הקשיים הקשורים בכך, כי האהבה תכסה על הכל וכיון שהרצון שלו רוצה בכך – הרי ממילא זה טוב. ואם רצונו מתנגד, מיד הוא דוחה מעליו את הדבר ומחליט שלא כדאי לו לעשותו, ואפילו אם יוכיחו לו כי אין הצדק עמו, לא ישמע אלא יחשב חשבונות שלו שכדאי לו הדבר, וכמ"ש חז"ל (ברכות סא.) רשעים יצר הרע שופטם. ואילו האדם השלם מתנהג בצורה הפוכה, שאינו עושה שום פעולה אלא בהסכמת התורה, אף שזה נוגד את רצונו וטבעו, ולפי חשבונותיו הפרטיים אסור לו לעשות זאת, בכל זאת הוא נוהג לפי יקוב הדין את ההר, בחינת "משכני אחריך נרוצה", אפילו למדבר במקומות שאי אפשר להעלות על הדעת ששם יתמלא רצונו, בכל זאת הוא הולך לפי צווי התורה.

חיים כאלה כרוכים בנסיונות קשים, כמ"ש הכתוב (ירמיה ב,ב) "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

ומסוגל האדם לשנות את טבעו הרע ולהגיע לרוח של קדושה, שכל זך ובהיר, כמ"ש בפרשת וארא (שמות ו,יג) "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", ופירשו במדרש (שם) צוום לחלק לו כבוד בדבריהם. ויש להבין למה היה צורך לצוותם לחלוק כבוד למלך, הרי זהו דבר המובן מאליו, כי פחדו של מלך אדיר כפרעה, מוטל על כל אדם ובלי הציווי היו עומדים לפניו ביראת הכבוד, ולשון ציווי נופל על דברים שאין דרכו של אדם לעשותם או שאין השכל מבין אותם, אבל בכאן לא היה, לכאורה, צורך בצו מפורש. ובפרט כאן כשבא משה אל פרעה לצוות עליו שיוציא את בני ישראל ממצרים, דבר הנראה כמרידה במלכות, בוודאי שמשה ואהרן היו מתיראים מאד שלא לפגוע במלך מצרים. ולמה איפוא הצו הזה?

אבל קושיא זו היא רק מקוצר הבנתנו וטמטום השגתינו. אבל האדם השלם מסוגל להגיע לדרגא גבוהה כזו שלא ירגיש בשום גורם אחר מלבד התורה, ולא יפחד אלא מאזהרות התורה בלבד, אדם זה הולך בחייו בבטחון כה חזק וללא שום פחד כלל וכלל, והכרתו איתנה ללא צל של ספק, ששום נברא בעולם לא יזיקו ואינו מסוגל להזיקו ללא רשות מבורא העולמים, כמו שביארו המפרשים בדוד המלך ע"ה (תהלים ד,ט) "יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ד' לבדד לבטח תושיבני". רצה לומר, שאין שנתו של דוד כשנתו של אדם אחר, כי כשאדם יוצא למלחמה הוא מלא פחד ושנתו נודדת מעיניו מרוב פחד שמא יפגע בו האויב, ואין הלוחמים האלה נרדמים אלא לאחר שהם תשושים לחלוטין מרוב עייפות או הם נופלים ונרדמים, אבל בדוד המלך אין הדבר כך, היתה לו מדת בטחון כה איתנה בעזרתו של הקב"ה עד שאפילו בהיותו במלחמה לא היה מפחד יותר מאשר כאילו הוא בבית, ולא הרגיש כי אם מציאותו של הבורא יתברך שמו ולא פחד משום בריה בעולם, כמאמר החובת הלבבות "ויהיה אצלר מקום מלא – כריק, וריק- כמלא". ולכן דוד המלך נרדם מיד עם שכבו לישון, וזה שאמר הכתוב: "יחדיו אשכבה ואישן", שהשכיבה והשינה באו ביחד, כאלו הוא נמצא בביתו על משכבו.

כך גם משה ואהרן, הם הגיעו לדרגא גבוהה כזו כאשר נצטוו ללכת אל פרעה. אף שמטבע האדם לפחד מפני מלך קשה ואכזרי כפרעה, ושבעים הזקנים יוכיחו, אבל אמונתם האיתנה ששומר מצוה לא ידע דבר רע ושלב מלכים ושרים ביד ד', עד שלא ראו סיבה למה יפחדו מפרעה יותר מאשר מאיש אחר שאין בידו לגרום להם שום רעה ללא רשותו של הבורא יתברך, וכיון שהולכים לעשות מצוה אין שום בריה יכולה להזיק להם. לכן סברו בי אין הם חייבים לחלק לו כבוד, ואדרבא, כיון שהם הולכים בציווי ד', עליהם לדבר עמו קשות ולתבוע ממנו בדברים קשים ולהוכיחו על העוול הנעשה לעם ישראל. לכן הזהיר אותם הקב"ה לחלוק לו כבוד, כי דווקא משום שמחמת עצמם אין מקום להחניף לו, ואינם מפחדים ממנו כלל, מחובתם להיזהר בכבוד המלך.

רואים אנו בעליל כי אדם מסוגל לשנות את טבעו הרע מן הקצה אל הקצה, עד שלא יפחד משום דבר בעולם, ושום דבר לא יטה אותו אפילו לטוב זולת מה שהתורה דורשת ממנו ומסכימה לכך. והיראה מבשר ודם הוא מחמת חוסר יראת שמים, כי הירא את דבר ד' הולך לבטח דרכו לשמור התורה ולא יזוז ממנה בשום פנים.

ב

כך גם מצינו כאשר מתו נדב ואביהוא אמרה תורה: (ויקרא י,ג) "וידם אהרן". ולכאורה איזה שבח הוא לאהרן שלא הרהר אחרי מצוותיו של הקב"ה, ומה היה לו לעשות, הרי הם כבר מתו, והיה מוכרח לומר: כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, כדרכו של ר' עקיבא ונחום איש גמזו שהיה אומר על כל צרה שבאה עליו, גם זו לטובה, ואמרו רז"ל ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואם על כל אדם נאמר כך, על אהרן על אחת כמה וכמה. אבל האמת היא, כי כאשר אדם אומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, סימן הוא שבכל זאת מרגיש כי יש כאן משהו שלא כשורה לפי דעתו ואינו שמח בחלקו, ואף על פי כן משתלט שכלו על טבעו והוא אומר: כל מאי וכו'. אבל כשאדם מגיע לשלימות כזו שהופך לאיש אחר, ואינו מרגיש את הטוב אלא לפי מה שהתורה קובעת, רק טוב זה הוא הטוב האמיתי, אין צורך לומר: כל מאי וכו', כי דבר שהוא טעים וערב לחיך אין צריך לומר עליו: כל מאי דעביד וכו', כי הרי החיך מרגיש את הטעם הטוב. כן האדם שהגיע לדרגא כזו שאין לו שום נטיה אחרת מלבד אל התורה ומצוותיה, ומה שבוחרת בשבילו התורה, זהו הטוב האמתי בשבילו, אדם כזה אין מקום שיאמר: "מאי דעביד רחמנא לטב עביד", כי אין לו צורך בתירוצים אלא אדרבא הוא מרגיש שמחה עצומה, כמבואר במסילת ישרים פרק י"ט וזה לשונו הקדוש: אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים לטעם זה, שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, כי הרי אין להם לכוון את עצמם כלל, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם ער שיצטרכו עוד כוח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה ביותר, להראות תקפו בנצחונה. עיין שם.

ואהרן הכהן הגיע לדרגא הגבוהה הזאת, עד שהיה מרגיש את גזירת ד' כטוב בעצם ולא היה לו שום צער, אלא אדרבא, שמחה היתה לו כאלו נזדמנה לו שמחה גדולה, ולא היה צריר לומר: כל מאי וכו'. וזה פירוש המלים "וידם אהרן", כלומר לא היה לאהרן מה לומר, אפילו מאי דעביד וכו' כי לא היתה לו שום שאלה ודוחק כלפי הקב"ה, וכאשר אמר לו משה "הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", קבל אהרן בשמחה את דברי אחיו, שעל ידי בניו יתקדש שם שמים, וידם אהרן. ולכן אמרו חז"ל (מדרש רבה ויקרא שם) שבשכר שתיקתו זכה שנתיהר עמו הדבור, שנאמר לו לבדו פרשת שתויי יין, לאחר שלא נתייחד עמו הדבור עד עתה מפני חטא העגלי משום המעלה הגדולה הזאת שהגיע אליה שלא כל אדם זוכה לכך.

ג

אומנם, כמה עמל ויגיעה דרושים לו לאדם כדי להגיע לדרגא גבוהה זו. כי מטבע האדם שהוא מרגיש את הנועם החולף, הרגעי, ומסתפק בזה ואינו זקוק למשהו יותר נעלה, אין השלימות דרושה לו מכוח טבעו, להיפך, בשלימות הוא מוצא מפריעים ונסיונות על כל שעל וצעד, טבעו מנוגד לכך ודמיונו מביא להיתרים שונים לטהר את השרץ בק"ן טעמים, והוא עלול להיכשל בכל רגע וזהירות גדולה דרושה לחיים של שלימות ולתשומת לב מרובה שלא יפול חס ושלום בצפרני הרצון, כי אחר כך יהיה קשה לו מאד לפרוש ממנו, כי הרצון אינו מניחו לראות את האמת כפי שהתורה דורשת ממנו ובעת הנסיון הרי הוא כסומא שאינו רואה כלום, ולכן שומא עליו לגדור גדר וכמ"ש (אבות פרק א) "עשה סייג לתורה", כי ללא זה אין אדם בטוח בעצמו. וכמ"ש חז"ל (פסחים ז.) שהחמירו ביותר בענין חמץ בפסח, שיש לבדוק אחריו ולבערו מן העולם משום שרגילין בו כל השנה, ויש צורך בבדיקה אחרי בדיקה שמא לא בדק יפה וימצא אחר כך גלוסקא יפה ודעתו עליה. לפיכך על האדם להתקין לעצמו גדרים וסייגים ואף לאחר לימוד המוסר והכרתו העמוקה, עדיין אינו בטוח בעצמו שלא יכשל חס ושלום מחמת טבעו הרע, ולהחזיק מעמד לפי הגדר והסייג הרבה יותר קשה מאשר לקיים את עצם המצוה, משום שדומה לו לאדם שהוא מסוגל לנצח את היצר אף ללא גדר, וגם אומר לעצמו: דייך מה שאסרה תורה ואתה בא להוסיף עוד גדרים, ודברים אלה אומרים לו גם אחרים, ולא נעים לו לשמוע רינון כזה אחריו ושרבים יתמהו על דרכו, כי על עצם הדין אין עליו בקורת משום שהוא אומר: כך כתוב בתורה, אבל על הגדר והסייג אין לו מה לענות כי אנשים זרים אינם יודעים על מחלתו אלא הוא לבדו יודע על הצורר בכך. וכבר כתב הגר"א ז"ל: "שאדם צריך להגדיר את עצמו לפי תכונותיו אף על פי שאין דרכו נכונה בעיני הבריות". כלומר, על האדם להכיר את עצמו ולהתחשב רק בצרכיו הרוחניים בלבד ולא להתחשב במה שאחרים אומרים על הרוחניות שלו, והשמירה המעולה לכך היא לימוד המוסר וגידור עצמו.

ומהות הגדר הוא לפי אופיו של האדם והזמן והנסיבות שהוא נמצא בהן, והוא מהדברים המסורים ללב שהעיקר שיתקדש שם שמים על ידו. וסוף דבר שהכל משבחים אותו ואומרים: כמה נאים מעשיו של זה. כי האדם העומד תמיד בעמדתו הקבועה, מקובל הוא על בני אדם, וכבר אמר שלמה המלך, "ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז,ז).

ומצינו אצל אהרן הכהן שנתיירא שמא מעל בשמן המשחה, (הוריות יא:), יצאה בת קול ואמרה: (תהלים קלג,ג) "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" וכו', כך היה אהרן נזהר בדבר של משהו, הרי שגדר את עצמו בכל דבר הנוגע לקיום התורה, שמא יפגע באחת ממצוותיה, וכידוע כל עבודתו של הכהן גדול הן בקודש ובקודש הקדשים, טומאה מונעת עבודת הקודש ואכילת קדשים, ומחמת זה גדר את עצמו שלא להיטמא למתים מיראה שמא יכשל פעם באכילת קדשים בטומאה. וזה פירוש המלה "יראה הוא", הוא חשש שמא יכשל חס ושלום, לפיכך גדר את עצמו ככל האפשר כדי להיות בטוח שיעבוד את עבודת הקודש בטהרה. וגדרו זה ושמירה מעולה זו שנהג בה, זיכו אותו שנאמרה לו פה אל פה פרשה מפורשת בתורה. וזה שאמרו חז"ל: בשביל יראה שירא אהרן, והיה גודר עצמו לבל יטמא למתים "מדעת עצמו", זכה שלא ליטמא למתים לפי צו התורה. כלומר, הוא זכה שהתורה הסכימה על ידו וקבעה זאת כדין לעולם ועד על טהרת הכהנים והשמירה מן הטומאה.

וזה שמסיים המדרש: הה"ד "יראת ד' טהורה עומדת לעד". כלומר, יראתו הטהורה, שגדר עצמו לבל יכשל, מבלי שנצטווה על כך, היא זיכתה אותו שזה שעשה מדעת עצמו יישאר לעד ויקבע למצוה לכל העולם לנצח.

(אור המוסר ב, עמו' פד. אור המוסר יג, עמו' לד. גוילי אש עמו' קעא).

---

הרב משה הכהן רייז הי"ד, נולד בעיר וולאדימיר, ושקד מצעירותו על התורה, בחריפות ובהבנה עמוקה. הוא למד בישיבת נובהרדוק בגומל והיה מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק הרב יוסף יוזל הורביץ ושל הרב אברהם יפהן. מפעם לפעם התכבד למסור שיעורים בפני כל הישיבה. הוא כיהן כר"מ בישיבות "בית יוסף" מוזיר-יורביץ (רווסיה), פינסק-קרלין, צכנובצה ולוצק (פולין). הוא נודע כמשפיע רוחני, ושבה את לב תלמידיו בשיחותיו, בשיעוריו החריפים ובנועם הליכותיו. למרות שחיי חיי צער, עוני ודוחק, קיבל הכל בשלוות נפש ובחיוך, ודאג לכל מחסורם של תלמדיו.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברח לליטא, עם משפחתו וחלק מתלמידיו, שם נהרג על קידוש השם בי"א בתמוז תש"א בקובנה, יחד עם הרב אלחנן ווסרמן הי"ד. בתו ברחה לרוסיה, ועלתה על ספינה שעמדה להפליג לארץ ישראל, אך הרוסים הורידה אותה ומאז נעלמו עקבותיה. הי"ד.

• תמונת הנייר הרשמי של הרב משה רייז הי"ד, חתימתו וחותמו, מובאת באדיבות בית המכירות Memories, פרטי אספנות ויודאיקה.

להתחדשות הכוחות

"אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים" (שיר השרים ב').

 נקדים נא בזה את מאמרם ז"ל (נדה ט') מי יתן טהור מטמא לא אחד, לדברי רבי מאיר דם נעכר ונעשה חלב, ורבנן אמר רבי יהודה אלו שכבת זרעו של אדם, שהוא עצמו טמא לאדם הנוצר ממנו הוא טהור. עד כאן. והנה כחזון היצירה הכללית של ההפראה הטבעית הזאת, אנו רואים גם בכל קורות־העולם ומאורעות העליליה הגדולים, מטמא יוציא טהור, מרעות תבאנה טובות, ומיסודות עכורים תכון לה ההשגחה בנינים נהדרים ומוצקים בעולם. נורא עלילה הוא על בני־אדם!

והנה העמים בכלל משולים לחיות, כמו שכתוב גור אריה יהודא, דן נחש עלי דרך, בנימין זאב יטרף, וכמו כן משולים הם גם לשרצים שונים. ובמצרים כתיב (שמות א') "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", שעניינו הוא לא רק הריבוי הטבעי של העם על שם טבע השרצים היולדות הרבה בפעם אחת, כי יש בזה עוד הוראה אחרת, והוא על פי מה שמצינו במעשה בראשית על הפסוק "ישרצו המים שרץ נפש חיה", פירש רש"י ז"ל, "כל דבר חי שאינו גבוה מעל הארץ נקרא שרץ". ולפי זה אפשר לאמר כאן רעיון זה, כי אחרי שיוסף ואחיו וכל הדור ההוא, לרגלי התפתחותם הרוחנית הגבוהה, לא היו מסוגלים כלל בטבעם לשעבוד קשה שהתחיל במצרים, על כן הדגישה בזה התורה את חסדי ה' הנאמנים לעולם, כי לדור זה שבו התחיל השעבוד שהתחיל במצרים קרא הקב"ה לדור בלי ידים גסות שיהא ראוי לעבוד בחמר ובלבנים שהיו כשרצים הללו, שלא היו גבוהים הרבה מכל ענייני הארץ הקרובה להם. ובמלת "וישרצו" הדגישה תורה להורות את הנמיכות הרוחנית של הדור ההוא, שזה היה אז צורך השעה לדור־השעבוד למען יעצר־כח לשאת את המשא שהוטל עליו. ולפיכך אפשר לאמר כי לא רק ישראל בשעתם, כי אם גם כל קיבוץ עממי שריבוי הפראתו הטבעית גדולה וגם קרוב הוא אל ענייני הארץ הגסים ולתפקידים מעשיים נמוכים קרויים בנידון זה בחינת "שרצים".

והנה משה עלה למרום והוא רואה ושומע שם הרבה מאד. הוא רואה שם לא רק את המנורה היפה, לא רק את הצדדים היפים והמאירים שבבריאה, כי אם גם את השפעת השרצים, את השפעת החיות הטמאות בארץ, איך שעמים זרים, אומות נכריות, הנמוכים הרבה בהיותם קרובים אל ענייני הארץ הגסים, מבלי להגביה את עצמם כלל למעלה מעל הארץ, ולהם ניתן איפא כח־אדיר גדול והשפעה עצומה על העולם כלו. ומשה רבנו עליו השלום מתקשה על זה הפלא ופלא, למה זה יתן הקב"ה יצירה וחיים, קיום וממשלה, לשרצים הטמאים האלה? ואז מראה הקב"ה למשה באצבעו על השרצים, לאמר כי אצבע אלהים הוא לתת דווקא לשרצים הללו, לקיבוצים העממים הללו את כחם ופעלם עלי־תבל, לפי שבהם, בכחם ובממשלתם, צפונה וצרורה תעודה לישראל עמו. "וזה לכם הטמא", גם הטמא הוא לכם, לטובתכם ולהנאתכם, כי מטמא יוציא טהור, מסתירה יביא בנין, ממר יצא מתוק, כמו שכבושי נבוכדנצר שכבש את העולם כלו, הולידו אחר כך את ניצחון כורש, ומכבושי סיחון מלך האמורי זכה אחר כך ישראל, ומכבושי נמרוד יצא ניצחון אברהם, כן איפא מתנהגים כל חזיונות ההשגחה בכל דור ודור, גם הטמא הוא לכם, וזה לכם הטמא!

(תועפות ראם, ח"ב, מאמר טו, פרק ד מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

 

במד״ר שהיו ב׳ חוטי אש יוצאין מבין קדש הקדשים ונכנסו בחוטמן של נדב ואביהו.

וביערות דבש כתב דהענין דאיתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיתא בגמרא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ואיתא במדרש שיר השירים כשיצאו ישראל למדבר היו מתיראים מפני נחשים ועקרבים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים ועקרבים. ואם כן כיון שהיו נדב ואביהו הורו בפני רבן וראוי להכישן נחש, וכיון דב׳ חוטי אש שרפו כל נחשים ועקרבים, הוכרחו הב׳ חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן. ע״ש:

בפירוש רש״י סבור הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

ובשם רבי העשיל ז"ל ראיתי על פי מה שכתבו המפורשים בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק ב' טעמים, או לכפר על הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא. והנפקא מינא דלכפר די באחד, אבל שלא יראו ברעה אם כן כל הצדיקים ח״ו מתים שלא יראו ברעה העתידה. וזה שפירש רש״י ז״ל פ׳ וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין ר״ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בעל כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וזהו שאמר משה סבור הייתי שיתקדש הבית כו׳, והייתי סבור דהוא כדי לכפר אם כן הי׳ די באחד, אבל עכשיו דמתו שתים על כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארים על כורחך שהמה גדולים ממני וממך, ועל כרחך המה כדאים שלא יראו ברעה העתידה, מה שאין כן אנחנו:

ובמ״ר אי׳ הטעם שמתו נדב ואביהו יען שזנו עיניהם מן השכינה, כמ״ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ומצינו גם כן במ״ר שלא נשאו נשים מדכתיב בפסוק ובנים לא היו להם. ועל כן מתו.

ונראה לי דזה וזה דברי אלקים חיים, דמבואר במ״ר דלכך כהו עיני יצחק לפי שבשעת עקידה הביט בשכינה ונתחייב מיתה, דכתיב לא יראני האדם וחי. לפיכך כהו עיניו לבסוף ונחשב כמיתה, דסומא חשוב כמת. ועיין בפלח הרמון ד״ה א״כ קשה בנדב ואביהו דגם כן נתחייבו משום שזנו עיניהם מן השכינה למה הי׳ העונש מיתה, ולמה לא היה העונש שיהיו סומין, דגם כן חשוב כמת. אך זה אינו, דדוקא ביצחק הי׳ העונש שנעשה סומא, דחשיב כמת. אבל בלאו הכי שפיר הי׳ חי כיון דהיו לו בנים, מה שאין כן נדב ואביהו דלא היו להם בנים, ומי שאין לו בנים חשיב בלאו הכי כמת, אם כן לא היה  יוכל להיות אצלם העונש שיהיו סומים דחשיב כמת, דבלאו הכי חשובים כמתים. ולפי זה באמת הי׳ העונש שזנו עיניהם מהשכינה, אך היו יכולים להיות סומים דחשיב כמת, אבל יען שלא היו להם בנים בעל כרחך הי׳ העונש מיתה כנ״ל;

(פנינים יקרים, וכתב עוד על מיתת שני בני אהרן בקונטרס אבל משה)

—-

הרב שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימאן. נולד בתר"ך, 1860. הוסמך לרבנות והתפרנס ממסחר בספרים, תחילה בקרקוב ואחר כך בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור. היה הסוכן הראשי של המדפיסים בווילנה עבור מדינת גליציה, ואחר כך קנה את בית מסחר הספרים מיורשי ה"ר אהרן פויסט בקרקוב. פרסם בחייו ספרים רבים במקצוע ההלכה וספרי דרוש. מחבר ספרי משיב נפש על מסכתות ביצה ופסחים, ילקוט הרועים (ב"כ), אבל משה, פנינים יקרים ופנינים יקרים החדש, ופי' ילקוט שמעוני על הגדה של פסח, ומוציא לאור של ספרים נוספים ובהם ספרים של סבו הרב ישראל ניימאן אב"ד קראקא זצ"ל, מחנה ישראל ח"א וח"ב, גבורי ישראל ובית יהודה וישראל. נספה בו' באדר תש"ב, 1942.