קטגוריה: תשובה

אמר ר' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד' (מדרש רבה ויגש פרשה צ"ג).

הקשה בזה אדמו"ר ז"ל בספר "דרכי החיים", שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה', והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב"ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", ואמרו ז"ל "כבוש דרך לבני" ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) "הכר בשביל הכר", לפי שאמר יהודה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אמרה לו תמר "הכר נא למי החותמת והפתילים". "ונראה כנגד ונראה", בשביל שאמרו "ונראה מה יהיו חלומותיו", לפיכך צווחה רוח הקודש, "ונראה מה יהיו חלומותיו"…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו". והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה "מאי דסני לך לחברך לא תעביד". כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו "מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה"אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב"ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר "כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד"… מיד נבהלו מפניו "הגיבורים הללו" עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד "התוכחה" אלא גם מצד "הדין" שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו "אני ד'!", שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב"ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה' יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

עד עתה בארנו ארבעה עניינים יסודי בין אדם לחברו, אשר אין אדם שלא נכשל בהם, בהניסיונות הגדולים שהאדם מסתבך מהם בכל שעה, שהמה עקרי חייו, וכל גופי תורה תלוין בזה, והם השבח והגנות, גדול או פחות מחבריו, השתמשות עם זולתו, והתלמדות מזולתו, אשר אין עצה להמלט מהם ולתקנם כראוי רק על ידי הרגשת המציאות "רעך זה הקב"ה".

ומעתה יש לנו לברר הענין "לא תעביד להקב"ה" איך יוכל האנוֹש והאנוּש קרוץ מחומר לעשות ולפעול מה נגד השם יתברך? והעניין הזה הוא דבר עמוק מאד בכוחות הנפש ובדעות האדם. והכלל הזה מלמד לאדם דעה, אף שקנה הרבה מחכמת האדם, ורכש הרבה מאוצר השלימות, אמרו חז"ל  (נדרים ס"ב) תניא "לאהבה את ד' אלהיך, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו", אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אלמוד כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא". לכאורה איך מוכח מהפסוק הזה המחייב לאהבה את ד' ולדבקה בו שלא יחמוד האדם שלא יקראהו רבי חכם וזקן. ואם נלמוד מכאן על ענייני חמדות, מניין לנו החיוב על ענייני האהבה והדביקות?

אמנם בעל פת לחם פירש בזה, וזה לשונו: ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא, משנה, גמרא, ונגד זה ג' חלוקות. במקרא, זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אמר לאהבה את ד', כלומר שלא תהיה כוונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך, כי החכם אהוב לכל, רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו, שהוא יתברך משתעשע בה. וכנגד מה שאמר אשנה כדי שיקראוני רבי, שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה, ההמון שומעים בקולו, ועושים על פי הוראתו, והוא מתנשא לכל לראש, בזה אמר לשמוע בקולו, כלומר, שתהיה כוונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצוות ולשרתו יתברך ולא שישמעו בקולך. ונגד מה שאמר שאהיה זקן ואשב בישיבה, שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא, אמר ולדבקה בו, כלומר שלא תהיה כוונתך שידבקו בך תלמידים הרבה, רק שאתה תדבק על ידי זה בבורא יתברך, לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, עד כאן לשונו.

וכן בכל פעולות האדם, יתחלקו בני אדם.

יש מי שרצונו רק להמשכה אל חכמת רעיונו, שכלם יבואו אצלו לשמוע חכמתו והכל יאהבהו בעבור חכמתו. ואם יראה שאין נמשכים אחר חכמתו, ואין משיחין ברעיוניו כפי דעתו יקפיד על זה. ועל זה אמר הכתוב מי שמתרעם על זה, שאין לו כל כך אוהבים ונמשכים שאין הטענה כי אם על עצמו. ובזה גופא שרודף אחר ההמשכה מגדיל הטענה על עצמו, למה אין אתה נמשך אחר ענייני אהבת ד'? ועל זה בא הלל הזקן ואמר "מאי דסני לך", שאתה מתרעם ומרגיש בזה היטב החסרון, מזה גופא תוכל לבוא לאהבתו יתברך, שלא תעביד להקב"ה כן, כי הוא נתן לך החכמה.

ויש אדם שרוצה שישמעו בקולו לכל אשר יצווה, שלא ישונה כלל, ומי שלא קיים מאמרו רצונו וכוונתו, מתרעם עליו, ומשמיע עליו בקולו על שלא שמע בקולו. על זה בא הכתוב "ולשמוע בקולו", מה שהשם מצווך", וכל מאי דסני לך, "להקב"ה לא תעביד". ומזה יהיה לך פתח להתלמד איך לקיים רצונו יתברך, אחר שהנך מקפיד על שאינם שומעים בקולך, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לשמוע בקול ד'.

ויש אדם שרצונו אשר כל הבא להתלמד ממנו, שוב לא יפרד ממנו לעולם, וכאשר לא יצליח בחפצו זה, הוא מתרעם. ועל זה נאמר "ולדבקה בו", כי כל מה שאתה רוצה יותר שידבקו בני אדם בך, צריך אתה להתדבק יותר להקב"ה, וכל מאי דעלך סני, מדוע תחפץ לעשות להקב"ה כזאת?

וכאשר תעמד על שלימות הדעות הללו, לאהבת ה' ולדבקה בו, ולשמוע בקולו, ומכל מקרה שתתרעם, שיאהבו בני אדם אותך ושישמעו בקולך ויתדבקו בחכמתך, תלמוד עד כמה צריך אתה להיות דבוק ושומע בקול ד' וכל למודיך יהיה לימוד לשם אהבתו יתברך ולא לשם אהבת עצמו, אז סוף הכבוד לבוא. כי רבים יהיו נצרכים לו במילי דעלמא ובמילי דשמיא, וישמעו בקולו, וימשכו אחד רצונו, ועליו רק להשתדל להשלים בכוח הרצון שלו, להגיע לרצון ד' בלבד. וכשיעשה האדם כל התביעות והטענות מה שיש לו על עצמו, למה איננו משלים חובתו למקום ברוך הוא, אז לא יקפיד על שום אדם, ולא יפריע לו שום קנאה, ושנאה כלל, ועל כל ניסיון בין אדם לחברו, יביט על זה כעל הוראה מן השמים ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים "הרעך" ו"כמוך" ממש, הורנו על זה חז"ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב"ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב"ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד', והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר "ד' אמר לו קלל", מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש"כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד'. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב"ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז"ל "לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח", הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב "אני ד' מלמדך להועיל", היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) "ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן", שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף "וילנו על משה ואהרן", כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב"ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של "מי מריבה"! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב"ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך'", ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

היסוד של מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, איננו דווקא להגר שבא להתגייר, אלא אף לכל אדם שצריך לשוב מדרכו הרעה, ולהעמיד את עצמו על דרך הישרה, על דרך הנצחי לבל ימוט לעולם, ושלא ישוב עוד לכסלה, כמו שה' דורש ממנו. וצריך לזה לשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, ובינו לבין חברו, וצריך לשוב עד ה' יתברך. ועל זה דרשו ז"ל עֵד ה' אם תשובתו שלימה שלא ישוב לכסלה עוד.

וכשאדם מתבונן על כל זה הוא נופל בייאוש, כמה שגבה ממנו לבוא לדרך התשובה, וכמה רחוק ממנו היכולת לשבור את כל המחיצות, כמו שאמרו רז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". כי יודע את מכאוביו, איך כמה פעמים הסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזב הדרך הזה לעולם, ושבר כל המחיצות ועשה גדרים וסייגים, אבל הנחש המצוי תמיד בין הגדרות ופורץ גדרו של עולם, אף מה שיסדו אבירי הרועים. וכבר אמר לנפשו נואש, לבוא לדרך הראשונים, ולילך בעקבות שדרכו אבותינו, אף שאינו מועיל על זה שום ייאוש לעולם, כמו שאינו מועיל שום תנחומין של הבל מכל הבלי עולם הזה, אף להנפש, אשר לפי הנראה כבר מת מכל הרגש רוחני מפני שהיא בת־מלך, ואין בשום כוח בשום אופן שבעולם להמיתה, ואין מקבלים תנחומין על החי… ועד יום מותו תחכה לו, שמא ישוב מדרכו הרעה וחי… ואם הוא צעיר לימים, איננו מועיל הייאוש מפני שעדיין הוא ייאוש שלא מדעת. ואם הוא כבר בא בימים, הוא ייאוש ברשות, שהרשות ביד כל אדם להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. הנפילה ממדרגת השלימות ושבירת גדרי התשובה, והייאוש שנופל בנפשו, מלהיות מן הצדיקים אשר "שבע יפול צדיק וקם", ובוחר יותר ב"עבר ושנה נעשה לו כהיתר" בשביל אלו שני דברים: אם הוא נמצא בעולם ויורד ונופל ממדרגתו, הוא תולה הסבה בהעולם אשר היא בוערת כאש ושורפת הנשמה בגוף קיים, ועד כמה נשמות נשרפות בגהינם העולמי, והוא בתוכם, ואין ביכולתו וברשותו להינצל מן הגהינם הזה, אשר מרגיש קושי גהינם עולם הזה מגהינם העתיד, מפני ששם נדונים הרשעים אלא י"ב חודש, ובגהינם הזה, כל שבעים שנה… וצועק בקול מר "למה את תבל תֵסיתנו להבל"?!…

וכשיראה זמן מן הזמנים שהשיגעון נתמעט, והדעת מתרבה, והניצוץ אשר בכל האדם נתעורר, ויצא מתוך ההפיכה, והציל את עצמו מעט מעומק הבכא… אז סובר ותועה שכל זה בא לו מעצמו, וגם תועה שיהיה כן לעולם, ומקבל רק שני גדרי התשובה, שינוי מעשה ושינוי השם, ואינו רוצה לשנות מקומו, מלרוץ מעומק הבכא ולישב בין החכמים, למצוא שם מרגוע לנפשו, וחומה בצורה לנשמתו. בעבור זה שוב הוא נופל ממדרגתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…

בשביל הטעות אשר הוא משני הצדדין, מעכב אותו מן התשובה. ואם ישוב באותו מקום הוא מוכרח ליפול מתשובתו, ועל טעותיו האלו, הוכיח לנו הנביא הושע עליו השלום, ואמר, שובה ישראל עד ה' אלהיך, שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שמא תאמר איך אני יכול לעשות תשובה, אחר שכמה וכמה מפריעים נמצאים בעולם, על זה אומר לו הנביא "כי כשלת בעוונך", ולא בעוונות אחרים… ואם נפלת? נפלת מעצמך, כי לא העולם והזמן גרמא, כי הבחירה והרשות נתונה ביד האדם, בכל מקום שהוא להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום, ובכל זמן שהוא: ובמקום שהבלתי בעל שכל אומר "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, והזמן ישלח הזבוב, וייתן הנשר בכלוב…", אומר הבעל שכל, "מה שיעשה השכל לא יעשה הזמן", ובמקום שמדמה הבלתי דעתן את הזמן לאש, והמקרים לעצים, והוא השה לעולה, מדמה השכל להיפוך, הזמן לאור, והמקרה והניסיון לשני מנורת המאור, והאדם הנעלה, אוחז הנרות בידו להאיר לו הדרך, אשר הולך ואור עד נכון היום… כמו שאמר הכתוב "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים" (ישעיה נח,י). ובמקום לשאול את העולם, "למה את תבל להבל תסיתני?", שואל את עצמו "למה אני אחרי ההבל רודף". אם הכיר את העולם לגזלן-שוא, אשר נדמה מרחוק שיש בה ממש להתפחד ממנה, והכיר כי כל העולם הוא רק אחיזת עינים, לחושך אשר האור נעדר ממנו, והתחיל להרגיש בעצמו הניצוץ הטהור, אשר טמון עמוק בלב כל אחד ואחד, ונתעורר בקרבו הבת קול הקורא לתשובה "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" וקורא ותובע אותו בכל שעה ושעה, והתשובה תלוי בידו וברשותו, כי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, זה היא התשובה הראשונה אחר אשר הכיר היטב את הו"כי כשלת בעוניך". אבל אחר ההתעוררות ששב מדרכו הרעה בשביל הכרת עצמו והעולם, ואיך שהפתח חתורה לפניו, ושהכל בידו וברשותו, ומזה יכול לפול להחסרון של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונופל בטעות שני שיכול בעצמו לעמוד בכל נסיונותיו, וללחום נגד כל זרמי החיים והזמן. ובשביל זה נופל שוב ממדרגתו, ונופל בייאוש, ואומר אף שיודע שרע ומר דרכו, אלא שקשה לו לפרוש. על זה הוכיח לו הנביא שנית, שלא די שאתה שב מן העולם, אלא שצריך אתה לשוב אל חבורת מבקשים את האמת. וזה גם כן בקל להשיג, ובידו וברשותו של אדם, וזה גומר "קחו עמכם דברים", קחו עמכם, עם התשובה שלכם, מדברים ושובה שנית מן הטעות השני שנדמה לך שבכוחך תעמד, ושוב אל ה'. ועל זה יהיה עֵד ה' שהתשובה היתה אליו, ולא ישוב עוד לכסלה בשביל שהכיר שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ואין מתקיימת ביחידי…

וכששב מן העולם כמו שדרש ממנו ה' וקנה תורה הרבה, מן החבורה, והיה הולך וגדול, וחי שנים הרבה, בהשקט ובמנוחה, בענווה ושמחה, שבנה עצמו מהחבורה, ובנה החבורה מעצמו, עד שנתרבה הדעת, ונתרבה הדעות, ועמהם חילוקי דעות, ונפל הפירוד בין הדבקים, מהכלל האמת אשר שאבו כולם ביחד, התחיל להעידר, עד שנעשה עדרים עדרים, ולכל אחד עדר לבדו, ומחלקו של כל אחד עשו לכלל, ומהכלל שיטה ובמקום התלמדות ובקשת האמת עלה השקר, ועל מקום התפתחות היושר והצדק, נתפתחו חמדות, ובמקום החבורה אשר פעל זה על זה, ונפעל זה מזה, עלה חבורה של הקדרין והזגגין… וכל אחד מרגיש שהצדק אתו, והחיסרון תלוי רק בזולתו. ואינו יודע כי יש צדיק לפעמים שהוא אובד בצדקו, ומאביד את אחרים בשביל צדקתו, אף שהתחיל להכיר, איך שכל הדרכים הולכים אחר הרצון הראשון, וזה היה הסיבה הראשונה להפריד בין הדבקים, וגם הוא אשם בזה, אבל עדיין איננו מכיר שבידו לתקנו, ובתיקונו תלוי גם תיקון הסביבה והוא עולה, והעולם עצמו מתעלה עמו, אם עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,  אלא הסביבה גרם כל זה וחושב שחברו צריך ומוכרח להחליף בתשובה…

על זה בא היסוד של כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, עם פירוש שלשה החשבונות, וזיל גמור. ועל זה בא הושע הנביא עליו השלום שנית ואמר, שצריך האדם לשוב עד ה' ואין שום אדם שגורם בנפילתך ובמפלתך אלא אתה עם הנהגתך גרמת שחברך יהיה גורם בעווניך, ואין הדבר תלוי אלא בך, מתחילה שהיה אצלך עיקר הלקיחה ולא הנתינה, והיה אצלך עיקר התורה לקנות התורה, ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ולא הרגשת את עצמך לעשות שיטה מחלקך, בעבור זה היה אצלך ההתלמדות וההתאגדות בכל תוקף ועוז… אבל אחר כך שנתהפכת מלוקח להיות מוכר, ועליך אמר הכתוב "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג,כג), בעבור זה עשית עדר לבדך ונכשלת בעוונך ובידך לתקן ולשוב עד ה', אם אתה אומר שהחבורה אינה רוצה, או שיש הרבה חסרונות בחבורה ולכן אתה אינך רוצה, על הראשון אמר קחו, אין אתה צריך לחכות על נתינה, אלא אתה צריך בעצמך לגרום הלקיחה, ועל השני אמר קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים, וביחד שובו אל השם בתשובה שלימה­.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

הדרך להשיג ממצווה זו, יסוד לכל התורה כולה ותיקון המדות בשלימות, הוא על ידי הרחבת שלשה חשבונות הללו, שיצאו לנו מהם ג' כללים אלו:

א. יסוד התביעה והרגשת המדות, הוא על ידי הרגשת עצמו מחברו, והכרת חברו מעצמו. הנה מה שאמרו חז"ל, אין אדם רואה חובה לעצמו, אבל לאחרים הוא רואה חובה, ועל זה אמר רבי אליעזר הגדול לבנו, אל תהיה כזבוב העומד על מקום פגום, היינו שלא תחקור אחרי מומי זולתך, כי כל הפוסל במומו פוסל, אמרו חז"ל. ויש לדבר הזה יסוד בשכל והבנה במילי דעלמא, כי אמרו חוקרי הטבע, שלפיכך אדם יודע להבחין בין צבע לצבע, מפני שבבבת עינו נמצאים שלל כל מראי הצבעים אשר מחוץ לעיניו, ולכן יודע להבחין בין צבע לצבע אשר מחוץ לעיניו. כן הוא בכוחות נפשו של אדם, שאם היה נקי לגמרי מן החסרון, לא ראה אותו בחברו. או אם לא הרגיש שחברו פגע מה בכבודו או שחשב לפגוע בו, בוודאי לא חקר אחר מומו וחסרונו, אלא מפני שבו בעצמו נמצא כל זאת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום "עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך" (משלי ד,כה),אם עיניך הרעות רואות תמיד חסרוני זולתך, ותמיד נוצר אצלך טענות על חברך, ואין אתה ניצל מן התביעות אשר לא יכלו, ומן הדאגה והשנאה אשר לא יפסקו, כל זה בא מעיניך… וכל הצבעים הרעים אשר אתה רואה, הם נמצאים בעפעפיך, עם הגזלן המדומה אשר אתה לוחם שברא לך דמיונך, בשביל זה אם נפלת, הרי נפלת מעווניך. כמו שאמר הכתוב "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ולזה ציוה החכם מכל אדם, ונתן לנו עצה טובה ותרופה לחולי נפשינו, אשר לא די שלא תלקה הנפש בכפלים אלא עוד תתנחם בכפלים, וכל החסרונות שראו עיניך על זולתך יוכל תביעתך על בן גילך תתהפך עליך בעצמך, ולנכח יביטו עיניך, וכל התיקונים שהיה לך על חבריך יישירו הכל מעפעפיך אם יהיו נגדך! כיון שתדע כי כל הפוסל במומו פוסל, הרי תראה את עצמך כבמראה מלוטש על ידי חסרונות זולתו, ואז תבין ליישר מדותיך על ידי ההסתכלות בזולתך, ותייסרך רעתך לשוב ממשובתך, וזה עומק דברי הלל עליו השלום "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", היינו שתכיר את עצמך על ידי חברך, ויפתח לך פתח בתיקון מדותיך.

החשבון השני, הוא מה שאמרו החכמים, אם תרצה לדעת מה שבלב חברך, דע מה שבלבבך, ואל תאמר אני אוהבו, רק הוא שונאי, כי כפי שמראה את עצמו לחברו כן חברו מראה את עצמו לו, כמאמר הכתוב "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט). אם תעבור על מדותיך, אז מן ההכרח שגם הוא ישלים אתך, כמו שאמר הכתוב ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז,ז). ואין לך לתלות בחברך מה שאין ברשותך ויכלתך לתקנו. מוטב לתלות בעצמך, ולתקן את עצמך מה שביכולתך וברשותך. אין זאת כי אם רוע לב, לתלות הקלקול בחברך, כדי לפטור את עצמך מתיקון חסרונך, ואתה בא לחפות חסרונך בחסרון זולתך. ועל זה אמרו ז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה". מה שיש לדבריהם הקדושים יסוד במחקר כוחות הנפש, והוא שכל הנהגת האדם תלוי בידו ובבחירתו, ובידו להפך כל תנאי הנהגת חיי הסביבה לסיוע או למכשול לו, וברצונו החזק, אם בעל נפש הוא ובעל רוח חזק, לכפות הסביבה וכל המקרים החיצוניים למטרתו העליונה, כי זה חלק האדם מאלוקה, שהוא בעל בחירה חופשית, ובידו להטות כל זרמי החיים אל רצונו הכביר ורוחו החזק, להבליג על יגונותיו ולעבור על מדותיו, ולפנות לבבו מטרדות העולם וחמודותיו, ויחיה חיי מנוחה ושמחה, והכל יחפצו בחברתו, כמו שאמרו החכמים "מי שמרוצה במדותיו, רבו עליו הקופצים". נמצא כי התייחסות החברה אל האדם תלוי כפי התייחסותו אל החברה, וביד האדם בבחירתו הטהורה לשנות הסביבה בהנהגתו כפי מה שירצה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד ערב בעד הנהגת חברו, כי לא חברו הרע לו, אלא הוא גרם לחברו שירע לו, ואם יחסר לך, יחסר בך!… ולו התנהג באופן אחר עם חברו, אז גם חברו התנהג באופן אחר עמו, ואין הדבר תלוי אלא בו, ומאי דסני ליה לנפשיה, לחברו לא יעביד, ואז ממילא לא יעשה גם חברו רעה, ובזה קם הכלל השני, ליסוד תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו…

והחשבון השלישי הוא שכל חסרון האדם שאינו יכול לקיים את התורה בבין אדם לחברו, הוא מפני שתמיד מלא טענות על זולתו, כי נדמה לו שמצד עצמו הוא עושה כל מה שמוטל עליו, והוא כבר תיקן את עצמו, רק חברו עדיין אינו רוצה להכניע את עצמו כנגדו, ועל כן ישיב יד תוכחתו לבקרים על חברו, מדוע אינו מתלמד ממנו, ומאחרים הוא מתלמד, ועל כן הוא נושא טינא בלבו עליו. והוא מפני שהחליט בדעתו שחברו צריך להתלמד ממנו, ולא הוא מחברו, אף שבמציאות יתכן הדבר להתהפך, שהוא צריך להתלמד מחבריו הטובים ממנו, ולהיכנע מפניהם, ולסור למשמעתם. וכמה פעמים אין אדם שומע מה שמוציא בפיו, בטענותיו שהוא טוען מדוע דנתיו לכף זכות, והוא דנני לכף חובה? שבזה גופא איננו דן את חברו לכף זכות, ולמה יחפוץ שחברו ידינהו במה שאין בידו? וכמה פעמים יארע לאדם שהוא מתווכח עם חברו, ורוצה דווקא שחברו יסכים לדעתו, ואינו מרגיש כי גם לחברו יש דעת ורצונו בכך, וכן בכמה עניינים. ועל זה אמר הלל עליו השלום, כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, ובטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך, וקם גם הכלל השלישי יסוד לתביעת שלימות זולתו, יראה שלא לעבור על שלימות עצמו, ובזה יעמוד על יסוד גדול בעבודת ה'  יתברך.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של "אמת הבנין" אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי "ואהבת לרעך כמוך", ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב "ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך". ואמרו ז"ל אם אין חושך אין אור, וכו' ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז"ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק "גומל נפשו איש חסד" בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה"כמוך", זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה"כמוך" מ"רעך", ובזה יכול לקיים את ה"ואהבת". אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של "מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד"…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד), ואמרו חז"ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה', הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה', ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ"ב) מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה', כמו שדרשו חז"ל, עֵד ה'! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, "ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער"?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של "אמת הבנין", שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה", והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז"ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד "אמת הבנין" בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן "באמת הבנין", היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו"ם, ומעין שני להכיר העכו"ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו "אמת הבנין". וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)