כשנפטר צדיק, חייבים כלל ישראל להתאבל על נפילת עמוד התורה ועל אורו שנחשך / הרב יעקב הלוי שפירא הי"ד
פתיחה לדרוש השלישי:
"כאשר יצאה נשמת רבי אליעזר בטהרה, פגעו ברבי עקיבא בין קסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שהיה דמיו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!" (סנהדרין דף ס"ח ע"א, עיין שם ברש"י ומהרש"א).
שנת אבלנו לאט לאט הולכת ונאספת בתהום העבר, עוד מעט והשנה עברה, והנה ימים ושנים עוברים ונשכחים אבל הרגשת צערינו ואתנחתינו לא תעבור לעולם ולא תשתכח.
המת משתכח מן הלב כדברי רבותינו ז"ל הוא רק בפשוטי העם שהוא רק צער של אבידת גופני, לא כן כשאנו מתבוננים ומחשבים בפטירת גדולי וצדיקי הדור עמודי התורה הדולים ומשקים לעדת ה' בכל עת ועונה מים תורתם וצדקתם. על העדרם גדול הכאב תמיד כיום הסתלקותם, כי השפעתם היא רוחניות ונצחיות לא תשתכח.
ולעניין זה ידומה לדעתי הסתלקות הצדיקים כשריפת בית מקדשינו (ראש השנה דך י"ט ע"א) להורות לנו בזה דכמו שחייבים אנו לזכור תמיד בתפארת ישראל, ביא בית מקדשנו וארצנו שהיו לשריפת אש (עיין שולחן ערוך אורח חיים סי' תק"ס) בה במידה מחויבים אנו לבכות ולהתאונן כל ימי חיינו על הסתלקות גדולנו ומנהיגינו. וכן במקום שמבואר בשולחן ערוך ספר תורה כי תשרף צריך לקרוע, בו במקום כתוב תלמיד חכם שמת צריך לקרוע (עיין ביורה דעה סי' ש"ה) כי הכל אחד הוא, קוב"ה אורייתא וישראל והארץ חד הוא (ישראל זה התלמיד חכם שעלה במעלות שלימות הנצחית אשר בשם ישראל יכונה עוד "ישראל אשר בך אתפאר", כי פשוטי העם נקראו "בני יעקב" ולפעמים "בני ישראל" ולא "ישראל" סתם) הכל הוא משורש קדושה אחת במעלות השכליות רוחניות ונצחיות שהיא חיה וקיימת.
ובסגנון זה מוכרחים אנו להביט בכל עת על פטירת אבינו רבינו הגדול והשפעתו הקדושה שהיה מאציל מהודו עלינו בלמוד אותנו תורה ודעת. והורה לעם ה' הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשון. על זה חייבים אנו לקרוע עצמנו כעל ספר תורה שנשרף, כי בפטירת אדמו"ר מרן אבינו זצ"ל נשרף ספר תורה שלימה, שכל התורה ורזין דילה הוי נהירין ליה כשמש בצהרים כידוע. על זאת אספדה ואיללה, ארים קולי ואקרא:
ספדי תורה כי חוללה תפארתך! אחי היקרים! נקרע לבבנו ואל בגדנו, נקרע לבות האבן ונוריד כנחל דמעה על העדרת אבינו הצדיק שר התורה! ופותח גם אני עליו בשורה כמאמר רבי עקיבא: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן, הרבה שאלות יש לי ואין למי לשאול!
שנת אבלנו עוד מעט ואיננה, עוברת ומשתכחת, אבל אבדתנו הקדושה לא נשכח לנצח!
הצעה להספד
ירמיה המקונן צווח על חורבן בית אלקינו, " התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו, בשנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו"!
מה צורך הקריאה זו שהנביא הרעיש כל כך את העולם? וכי לא סגי שיבכו הם עצמם על תפארת ישראל? גם הוא מאמר הסותר את עצמו במה שאמר "כי קול משמע מציון איך שודדנו", ואם כן למה יקרא למקוננת אחר שעבר נתעוררו מעצמם על הבכי?
ונראה לומר בזה על פי מה שכתב בעקידה (פרשת שמיני) כי הטוב נערך לפי כמותו ואיכותו, ולכן לא ידומה ערך הטוב המגיע לאדם אחד להטוב המגיע לכל המדינה, ולא ידומה הטוב המגיע למדינה אחת לבחינת הטוב בכולל השלם המגיע לכל המדינות. ובבחינה זו גם בשלימות האיכות כי לא ידומה הטוב והאושר המגיע לפחותי הערך, להטוב המגיע לאנשים השלמים במדע. ובעצם מובן שכפי ערך הטוב כן חיוב וראוי להתאונן על העדרו, אם כן על הטוב הכללי ידאב כל לב יותר מעל הטוב המגיע לאיש הפרטי.
ובהיות חורבן בית אלקינו וגלות ישראל מעל אדמתם, מלבד העדר הטוב הפרטי אשר הגיע עליהם כאשר שדד רבצם, הלא נעדר גם מאתנו טוב כללי והיא שכינת עוז ה' יתברך על הארץ, אשר היה משגב ומגדל עוז להכיר הבורא האמיתי על ידי זה, אשר זה אושר הנצחי והטוב הכללי, כאשר ביקש וחונן המלך שלמה עליו השלום (מלכים א ח) "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה". ואחר אשר בהגלות ישראל מעל אדמתם ונהרס בית אלקינו נעדר הטוב הזה וחולל שמו יתברך בין העמים אשר על זה קונן המקונן ואמר: "איכה יעיב ה' באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו". אמר הפלגת העדר הטוב הכללי היא במה שהקדיר ה' את בת ציון והשליך תפארתם, בזה נשלל גם כן הדום רגליו. והוא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל שתפארת ישראל והיא בית אלקינו היה הדום רגליו, רצה לומר סיבה להכרת הבורא האמתי, ונשלל אם כן הטוב הכולל באיכות היותר גדול.
ואמנם הודעת הטוב הכללי נודע אם נראה אשר רבים וכן שלמים מרחוק ומקרוב מרגישים ומצטערים בהעדר הטוב ההוא, אז יודע לעינינו כי היה טוב כללי מגיע לכל וכן בבחינה זו ערך איכותו, אם רואה בצערן של חכמים אשר המה יצטערו על ההעדר הזה.
וזה שקרא הנביא לעם ה' התבוננו העדר הגדול מהטוב היותר כולל שאפשר אשר נהיה לנו בחרבן בית אלקינו! ואמר כי יבינו לזה בקראם למקוננת מרחוק ותבואנה כי המה יבואו לבכות המאורע, באשר גם המה ירגישו ההעדר הלזה, אם כי רחוקים הנם, זה האות כי היה טוב כללי. "ואל החכמות שלחו ותבואנה", כי גם החכמים והשלמים יצטערו על אבדן כלי חמדתם כזה, באשר גם להם הגיע הרעה ותראו כי כולם יבואו וימהרו לשפוך בכי ודמעות שלש מהרגשת צערם, ואז תרדנה עינינו דמעה ועפעפנו יזלו מים, כי הלא אז נשער איכה יש לנו להתאונן ולבכות באשר מידינו אבדה כלי תפארת הלזו. ואמר הנביא שעד הנה הסכילו בזה ולא הרגישו כלל בהעדר הטוב הכללי ולא נתעוררו לבכיה רק על העדר הטוב הפרטי. וזהו שכתוב "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", כלומר שאינם מרגישים רק בהטוב הגופני אשר היא רק טוב פרטי להם, אבל זאת באמת לא זאת רק "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" וכי השלכנו משכנותינו, והיא הטוב המוסרי הכולל. כי אף אם לא שדד מאתנו מאומה והיינו בארץ כארצינו, בכל זאת יש לנו לבכות ולבייש בעצמנו "כי עזבנו ארץ", ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה, מקום השראת השכינה ואוירא דארץ ישראל מחכים. וכי השליכו משכנותינו, המה משכנות אביר יעקב, הבית הגדול והקדוש, אשר שם ה' נקרא עליו. ואנחנו משוללים הטוב המוסרי שאין למעלה המנו בבחינת כללותו ואיכותו, זאת היא לדעתי כוונת המקונן.
הספד והתעוררות
הנה לבחינה זו של העדר המקדש ידומה גם כן הסתלקות הצדיקים. ולזה כוונו חז"ל (ראש השנה יט) באמרם "שקולה סלוקן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", כי מלבד העדר הפרטו לצער ודאבון בני משפחתו, עוד כללות ישראל חייבין להתאונן על נפילת עמוד התורה ועל אורו אשר נחשך. וזה שקונן דוד המלך עליו השלום על אבנר, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! היה מקונן ואמר הביטו וראו הטוב הזה הנשלל כי לא ראש משפחה ושבט מעדר מאתנו אשר לא יגיע האבל אך למשפחה הלזו, אך שר וגדול נפל היום בישראל. ואם כן אבל הוא לכל בית ישראל.
מורי ורבותי! בהתעוררנו עתה בהעמדת האבן לציון נפש אבינו הקדוש נזר תפארתנו אומר גם אני: הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! וכל בית ישראל יבכו את השריפה כי הוא צער ואבל הנוגע לכלל ישראל, והרגשת צער זה לא רק ביום המיתה בלבד רק תמיד ראוי לבכות ולהתאונן ולצייר בנפשו כאלו היום נסתלק מן העולם. וזה "כי נפל היום בישראל" (על דרך שפירשו חז"ל על הפסוק "ביום הזה באו מדבר סיני", שיהיו דברי תורה חדשים עדיך כאלו היום נתנו). קול נהי נשמע בארצנו איך שודדנו ונלקח מאתנו ארוך אלקים עטרת ראשנו! ועל קהל זלוצב אני קורא ואומר: פנה הודך פנה זיוך פנה הדרך! אלא אזכרה ואפשכה עלי נפשי, מי יתן ראשי מים ואיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על העדרת אבינו נזר תפארתנו. אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לספינה שאבדה קברניטה!
וזה היה המכוון בפטירת אדוני אבי עליו השלום כי תיכף ומיד הרגישו כל גדולי הדור הקרובים והרחוקים מה שאבדו משלינות הנהגותיו ואמרו כי למה שנוגע להנהגת עצמו אין כאן שום אבדה, כי הוא בשלמותו והצלחת נפשו קיים בעולם הנצחי, אך בשתי הנהגות אחרות ווי לחסרונן, כי אוי לדור שאבד מנהיגו בהוראת מידות הכוללות והיא ידיעת מציאותו יתברך, שהיא כללות ידיעת תורתינו. ובאגב בכו גם כן בכיה פרטיות ואמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה! הוא הנהגת הבית שהם כאניה בלא חבל…
והנה לא לדרשא קאתינא , כי עיקר ההספד לעורר הלבבות לתשובה, אז הוא יקרא דחיי ויקרא דשכבי, כמו שכתוב בשל"ה. ועיקר התעוררות כי יראו חכמים ימותו יאמר: אם כך במצוקי ארץ, מה יעשו רשעי ארץ. וראה יראו נער שוחים, אם אש אחזה בלחים אז ינועו יבשים כסוחים…
מעתה אחי היקרים! אבינו לא מת רק הלך למנוחות לקצור ברנה מה שנשמתו הקדושה זרעה עלי אדמות בדמעה, עודנו חי, אבל לא עמנו, לא בעולם השפל ועובר, רק בעולם העליון בגן עדן הנצחי! יהי זכרו ברוך לחיי העולם הבא!
(מתוך אבלת ציון, דרוש ג)
הרב יעקב הלוי שפירא, אב"ד טויסט שעל יד רימלוב נולד לאביו בנו של הרב שמואל שפירא דומ"צ דוברומיל ודומ"ץ וראב"ד זלוטשיב.
הרב יעקב היה איש אשכולות בעל מדות תרומיות, נואם ובעל השכלה, בעל קול ערב ושליח ציבור. הוא חיבר שירים וחיבורים והשאיר אחריו כתבי יד. בשנותיו האחרונות היה פעיל בתנועת המזרחי, ארגן בעירו תנועה חלוצית דתית ורשם רבים מהתושבים שם לארגון התיישבותי חקלאי בארץ ישראל. ניתן למצוא במכתביו את אהבתו לארץ ישראל ואת שאיפתו לעלות אליה, וכך כתב "אמנם רחוק אנכי מרחק רב מארצנו הקדושה, אך קשור אנכי בכל נפשי ומאודי לחיים הארצישראלים ולכל המתהוה שם". כשהיה בן 39, נפצע קשה במלחמת העולם השניה וחשבו אותו כמת, אך הוא הבריא מפצעיו, נתפס, והובל להשמדה ביום ח' בתמוז תש"א, יחד עם אחיו, ובהם הרב בן ציון הלוי שפירא. הי"ד.
בשנת תרפ”ט, לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו לאור בניו, הרב בן ציון והרב יעקב, את דרשותיהם בספר ”אבלת ציון”.
מקורות: קהלת זלוצ'וב עמו' 427. קובץ דברי שירה.
