קטגוריה: שבע דנחמתא

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

---

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, "היום הזה נעשית לעם". ו"קב"ה ואורייתא וישראל חד", כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט' פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ"ה ובנדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. "וראשונים נתגלה עונם" אמרו חז"ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק"ד, "אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית".

ובמדרש (איכה רבתי) "דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה". ועוד בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב"ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן "על מה אבדה הארץ"? כלומר, על מה "אבדה הארץ" את יושביה? והיה להקב"ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד': "על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם". כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד' הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד', מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן "חכמים בעיניהם", כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד' נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד' אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד' עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמרא (מגילה י"ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י"ג ע"ב): "ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן". כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. "מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: "דורש טוב" (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. "ויחל משה" רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ"ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש "מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן" (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן". כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו', כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד' ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", פירש רש"י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט',כ"ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) "כאיש אחד" (פד"מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ'), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד'. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס"ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו"ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ"א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו "בכי תשא" (בבא בתרא י' ע"ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע"י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ"ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב'ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. "את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא י"ט). פרש"י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג' פכ"ד) שכתב וזה לשונו: "ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד' יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד' יתברך, אם לא מצד הנבואה". ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט"ו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)

---

הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר' מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז'ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו"רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב"ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו"ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב"ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר "חוות יאיר" (תרע"ב) ואת ספרו "כרם ישראל" (תרפ"ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס "מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה". הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש"ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי"ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ' 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ' 256-266.

פירוש על נוסח תנחומי האבלים

אלא מה אומרים עליהם וכו' המקום ימלא חסרונך. ויש לומר ענין נחמד ואקדים לבאר פירוש תנחומי אבלים המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים, ויש לומר על פי מאמרם במסכת הוריות תלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו, ולאו דוקא תלמיד חכם, דהוא הדין לאדם כשר אמרו שאין לו תמורה. ותורף טעם הדבר כי נמנע שני צדיקים או שני כשרים על ענין אחד ואפילו לקטן יש יתרון במעלה בדבר אחד מה שלא נמצא אפילו בגדול שבגדולים. ולזה אמרו חז"ל כל אחד נכוה מחופתו של חברו. ולפי זה העדר נפש אחת מישראל שאי אפשר למלא בשום מקום כי אין תמורה כלל זולת עת תנחומין לזמן קץ ניחום ירושלים ועת יחיו המתים ויקומו הם בעצמם. וזה הפירוש המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים. אולם הפסד ממונו של אדם שורו וחמורו הוא חסרון שאפשר למלאות תיכף בכפלים. וזה ענין תנחומין על זה המקום ימלא לך חסרונך [מעון הברכות]:

ביאור המחלוקת על נוסח התנחומים על עבד כשר

ר' יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, כמו שכתוב בפרק קמא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אבל בעבדים לא שייך נהנה מיגיעו, שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא [מהרש"א]. ולפי זה יש לומר דר' יוסי לשיטתו דאמר ביומא דף ע"ה. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו  כן קלל את כנען להיות עבד ואוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, וכתב שם מהרש"א דסבירא ליה כמאן דאמר שאינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [אהבת איתן].

עוד יש לפרש במה פליגי, דהנה הפרש בין צדיק ובין אדם כשר, צדיק מלבד מה שמשלים נפשו משלים נפשות אחרים ואדם כשר היינו שמשלים נפשו לחוד. והנה כשמת אדם כשר שלא השלים רק נפשו יש לעורר עליו הוי ולא על דורו. אבל כשמת צדיק שהשלים נפשות אחרים, אין לעורר עליו הוי רק על דורו. ובזה יובן דר' יוסי אמר להספיד עבד כשר בלשון הוי איש טוב וכו' ויש היכר בינו ובין צדיק, שעל הצדיק אומרים הוי על דור ולא עליו. על זה אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, היינו מה יש היכר בינו ובין אדם כשר מישראל שאינו בגדר צדיק משלים נפשות אחרים דאומרים גם כן רק עליו הוי ולא על הדור [מעון הברכות]:

(בית ישראל על מסכת ברכות, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

במדרש רבה איכה: חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו'. עיין שם.

נראה לי לפרש על פי דברי המדרש רבה ואתחנן על הפסוק בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וכו' כל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, צרה, וכל צרה של ישראל עצמן, אינה צרה. דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שלא היתה אלא לישראל, שנאמר אבל גדול ליהודים, מיד הצמיח הקב"ה ישועה, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה. ולכאורה יפלא הדבר המעטות הרעות והצרות אשר עברו על ראשי עם ישראל בדורות שונים. ורבי יוחנן בעצמו אמר, גדע בחרי אף כל קרן ישראל בכרך ביתר והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים (גיטין נ"ז). ואם בשביל שבימי מרדכי ואסתר הצמיח הקב"ה ישועה לישראל על זה נוכל לומר שצרת ישראל אינה צרה?

אולם נראה לי לבאר כוונת הדברים, באשר נשים אל לב נראה אשר סיבת הצרות והרדיפות לעמנו שתים הנה. אחד, מפני פירוד הדעות והלבבות , שנאה קנאה ותחרות בין משפחה למשפחה ובין מפלגה לרעותה, אשר יעוררו חמת מדנים, משטמה ומדון לחרחר ריב בין איש לרעהו – ולא יוכלו לעבוד שכם אחד, ומה שאחד בונה השני סותר – וככלל הכתות והמפלגות שצצו ופרחו ככמהין וכפטריות – וצרה זאת איננה מצויה בעם ישראל בלבד, רק גם בין עמים שונים, וצרה זאת ראויה להיקרא "צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה", והביאה רעות רבות בכנפיה, שהכחידה עמים רבים גדולים ועצומים, שלא נשאר מהם אף זכר כל שהוא:

אמנם יש צרה על ישראל עצמן, המיוחדת רק לעם ישראל ואין אומות העולם שותפין בה, היינו מה שסובלים אנחנו בעד שמירת חוקי דתנו ומצוות התורה, אשר שונים עמדו עלינו לכלותנו מצד היותנו שומרי דת ישראל, ולמדות השחיטות, העינויים שעברו על ראשנו נשארנו עד היום – גם אחרי הגלות המר של אלפים שנה – עם חי וקיים, לנס ולמופת, שד' יתברך שלח לנו עזרתו וישועתו מקדש לחלצנו מצרה, ולהאציל עלינו מרוח הקדש, שלא להתבולל בעמים. ונשארנו נאמנים לדתנו ועמנו. מעתה יפורשו דברי המדרש רבה, כל צרה שישראל עצמן סובלין, היינו בשביל האנטישימיות, בעד דתנו ותורתנו, איננה צרה, כי בטוחים אנחנו בחסד עליון שגם הגלים היותר קשים אל יפגעו בנו לרעה. והעבר מוכיח על העתיד. ועל זה דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שהיתה רק בשביל הדת הצמיח הקב"ה ישועה כי שם היתה שנאת הדת והלאום. ודתיהם שונות מכל עם – דרשא במגילה (ז') דלא אכלו מינן ולא נסבי מינן:

אבל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, היינו הצרה הכללית על פירוד הדעות, על ריבוי מפלגות וכתות שהיא סלע המחלקות, להרוס ולא לבנות, זאת היא צרה איומה ומסוכנת:

זאת היא הכוונה על המדרש איכה, חטאו בכפלים: עזבנו תורת ד' ומוסרו, וגם מחלוקת וריב היה בין אחד לחבירו ולקינו בכפלים ששתי הצרות היו בעוכרנו, צרה הכללית והפרטית, ומתנחמים בכפלים שלא תהיה לנו שנאה מעמים ולאומים אחרים ולא בנו בעצמנו:

ובדרך זה אמרתי לפרש דברי חז"ל ביומא ט' ע"ב, "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". ודבריהם לכאורה צריכים ביאור. אולם הכוונה בזה לפי דעתי, דהעוון של חורבן מקדש ראשון היה בשביל ג' עברות, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וכולם ידעו והבינו שעושים עברה, וממילא כשהתחרטו ידעו שעליהם לעבור תשובה. אזי ד' יתברך, ברוב חסדיו, מחל להם על עוונם וגלה את הקץ לגלותם – אבל העוון של לשון הרע, רכילות, שנאת חנם, קל הוא בעיני ההמון, אין העבירה ניכרת וידועה להם כלל, אדרבא בהרבה פעמים דומה שעושים מצוה, ואין יודעים לשוב על זה כלל. וממילא לא נתגלה קצם. ועל דרך זה אמרתי לפרש – דברי המקונן, "חטא חטאה ירושלים". במקדש הראשון ידעו שחטאו והכירו את החטא שהיה גלוי וידוע לעין כל ,"על כן לנדה היתה", צרתם היתה רק זמנית כמו נדה ששבה לאחר זמן לטהרתה. "כל מכבדיה הזילוה", הנביאים ידעו לדבר והוכיח איתם על משובתם, "ותשב אחור", והם עשו תשובה. אבל במקדש השני "טומאתם בשוליה", חטאם של ענין לשון הרע ושנאת חנם היה בלתי ניכר וידוע, לא ידעו שעליהם לשוב מחטאתם, לכן "לא ידעה אחריתה", סובלים אנחנו את הגלות מארץ חמדתנו ונסתם כל חזון מאתנו מבנין מקדשנו השלישי:

יהי רצון שד' יגדור פרצותנו ויאחד את לבבנו לעשות רצון ד' יתברך וישיב שופטנו ככראשונה ונזכה לבניין מקדשנו במהרה בימינו אמן:

 יחיאל הלוי קעסטענבערג אבד"ק ראדום.

(קובץ דרושים, תרפ"ג, דרוש ז. לשבת נחמו, מאת הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד)

---

הרב יחיאל קסטנברג בן חיים מנחם מנדל הלוי שהיה הדיין והמו"ץ של ראדום שבפולין, נולד בשנת תרמ"ח (1888), ונהרג בשואה באלול תש"ב.

הרב היה תלמידו של אביו וחתנו של הרב נפתלי יוסף פריינד. הוא נסמך על ידי הרב מלכיאל צבי טננבוים מחבר ה"דברי מלכיאל", הרב משה נחום ירושלימסקי ועוד. בראשית דרכו עסק במסחר, ואחרי שהפסיד את כספו התמנה בשנת תר"ע (1910) לרב בווירז'בניק שבאזור לובלין. אחרי זמן מה חזר לעירו. בשנת תרע"ג (1913) כיהן כדומ"צ ראשי בראדום, משנת  תרע"ד (1914) כיהן כרב העיר, אך מינויו היה נתון במחלוקות קשה שליוותה את הקהילה לאורך כל התקופה שבין שתי המלחמות. הרב נהנה מתמיכת חוגים אורתודוקסיים שמחוץ ל"אגודת ישראל", אבל לא היה מקובל על הציונים ועל נציגי האיגודים המקצועיים ואף לא על אנשי "אגודת ישראל". הנהגת הקהילה לא אישרה את מינויו בידי שלטונות המחוז. אחרי שפולין קיבלה את עצמאותה והבחירות לתפקיד של רב העיר התנהלו באווירה יותר חפשית, לא היתה דעת רוב יהודי העיר נוחה ממנו. ובשנת תרפ"ו (1926) בחר רוב הקהילה ברב יצחק שטיינברג, אך שלטונות המחוז אישרו את מינויו של קסטנברג. מחלוקת זו נמשכה עשרות שנים ונודעה בפולין, גורמים שונים התערבו במחלוקת זו וליבו אותה. על רקע זה מתפרסם בשנת תשצ"א (1931) בוורשה ספר אודותיו, מאת מ' גוטמאן (איש טוב) "די ווירקלעכקייט אין ליכט און שאטן – הרב קעסטענבערג אדער ראדאמער רבנות" ("האמת באור ובצל, הרב קסטנברג או הרבנות מראדום").

בימי "משפט ביליס" שלח הרב חומר ביבליוגרפי עשיר לסניגוריה, והם שלחו לו מכתבי תודה נלבבות.

בזיכרונותיו של יחיאל רובל, הוא מציין שבעת שברח מהכיבוש הגרמני פגש את הרב יחיאל קסטנברג בורח ובידו שלשה ספרי תורה, כשלצדו בניו, חתניו ומלוויו. מיד לאחר מכן הם הותקפו ביריות משמונה מטוסים גרמנים, שפצעו והרגו את רוב הנמלטים.

בזמן השואה הסתגר בחדרו, ושם התקיים מניין פרטי. הרב נראה רק בג' באלול תש"ב (16.08.1942), כשיהודי העיר, והוא עמהם, גורשו מגטו ראדום לטרבלינקה.

מקורות: מרכז מורשת יהדות פולין – רדום, רבנים שנספו בשואה, אנשי שם ועוד.

ראה גם: ויקיפדיה – גטו ראדום, ויקיפדיה – ראדום, האנציקלופדיה של הגטאות – רדום, ספר יזכור לקהילת ראדום (יידיש) – מדף 56 (בעימוד האתר), אלה אזכרה ז עמ' 36.

לפרשת ואתחנן

נחמו נחמו עמי. אנכי אנכי הוא מנחכם.

אמר לו הקב"ה לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין. הולך אברהם ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שעשאני כהר, שנאמר בהר ה' יראה. הולך יצחק ואומר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב ואמר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים כו'. מיד הולכים כלם לפני הקב"ה ואומרים רבונו של עולם אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה, אמר להם הקב"ה אני ואתם נלך ונחמנה, הוי נחמו נחמו עמי.

ונבאר הענין דהנה אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון אשר האיר דרך ה׳ ואמונתו הטהורה לבני אדם יושבי חשך וצלמות. ולכן היה דרכו דרך קוצים, ובמסירת נפש וניסיונות רבים וגדולים כבש את דרך הקדש, הוא בא באש ובמים בשביל היהדות והעלה את בנו יחידו למען יראת ה' ורק דרכו זה שדרך בשביל בניו ודורותיו האחרונים הוא שעמדה לנו להקים לנו שארית ופליטה כיום הזה ולהישאר בתורת אל חי. וכשגלו בניו לגולה, קדשו תמיד את שם שמים ברבים בפועל, ונשחטו ונשרפו על קדושת השם.

ואמנם הדרך הזה היה קשה ונורא מאד, וחכמנו תארו אותו בשם הר. כלומר דרך הר גבוה ונורא. כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה'. כי לעבוד ה' וללכת בתורתו בגולה הוא קשה כהר, מלא חתחתים ומכשולים. וכנסת ישראל כבר עייפה וחולשת כח לסבול כעת ייסורי גלות, ואינה מקבלת תנחומין.

הלכו אצל יצחק שעשני כשדה. ויצא יצחק לשוח בשדה. בשעת שקיעת החמה כשינטו צללי ערב אז יש לפעמים תרופה לישראל שפזרן בין האומות. ובני ישראל שבקבוץ זה מושיטים יד לאחיהם שבארץ אחרת. וישראל פזורים ונדחים בכל קצווי ארץ. אמנם האומה הישראלית אינה מתנחמת עוד בזה כבר כשל כח הסבל. והיא רוצה במנוחה.

הלך יעקב ואמר לה ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים. זוהי הגלות האחרונה המרה והנוראה שכל מחמדי ישראל טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת. זאת אומרת שכבר ירדו ישראל כל כך שכל חייהם נצטמצמו רק בבית הכנסת. אי אפשר להכיר את היהדות לא במובן המוסרי ולא במובן החומרי, רק בבית הכנסת. אפשר לראות היהודי כשהוא מסוכל במשא כבד מנשוא, נע ונד על השווקים להרוויח פרוטה. אפשר לראות היהודי כשהוא עומד על פתחי בתי המוסדות בכדי לקבל תמיכה, או לקבל היתר היציאה אבל לא בחיים. וזה ששמתני כלא היה.

ואמר להם הקב"ה, אני אנחם אתכם. וזה אומרו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. כי ללכת בדרך ה' ולהתקיים לא יוקשה כל כך כמו הר. ודרך החיים של האומה לא יהיה בעקלתון בהר ובשפלה, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה'. כל העמים יראו ויכירו את כבוד ה' וישראל לא רק סגור ומסוגר בחומות הגיטו.

(קדושת יוסף)

—

הרה"ג ר' יוסף גלרנטר הי"ד, נולד בשנת תרנ"ב בקלימנטוב, פלך ראדום, פולין, לאביו, הרב שמחה הי"ד, רב ואב"ד באותה העיר. ר' יוסף גדל והתחנך אצל אביו והתפרסם מנעוריו לעילוי היודע את כל הש"ס בעל פה. הוא למד אצל גאונים מפורסמים בפולין, ובהם הגאון הקדוש המפורסם הרב ר' יחזקאל הלוי, האדמו"ר מאוסטרבצה, שסמכו לרבנות. כן נסמל מהגאון ר' חיים הלוי סולובייציק זצ"ל והגאון ר' אליהו קלוצקין מלובלין.

נשא לאשה את מרת רעכיל בת הרה"ג ר' אלימלך הכהן רובינשטיין זצ"ל שחיבר שלושה עשר ספרים בכל מקצועות התורה והיה אב"ד של קהילת ראחוב, ואח"כ כיהן ברבנות בירושלים.

משנת תר"ע התחיל ר' יוסף לסייע בהנהלת רבנות ראחוב, לדון ולהורות הוראה. בשנת תרע"ג נסע ללמוד בווארשה. מתרע"ו עד תרפ"ד, היה ראב"ד בארזנדוב הסמוכה ללובלין, ייסד תלמוד תורה באזור זה, וייסד ישיבה גדולה לתלמוד והוראה בלובלין.

במהלך השנים פרסם מאמרים תורניים בכתבי עת שונים ובהם: יגדיל תורה, דגל התורה, דגל הרבנים, קול התורה, כתר תורה ועוד.

בשנת תרפ"ד נתקבל לרב ואב"ד בקהילת בריסל, שם פעל רבות לחיזוק התורה והדת, ייסד תלמוד תורה, בנה בית כנסת חדש והניח את אבן הפינה לישיבה באנטוורפן.

בשנת תש"ב הציע לו בנו להסתתר מהרוצחים ולעזוב את מקום מגוריו, אך הוא חש שאיננו יכול לעזוב את עדתו בשעה שהסכנה מרחפת עליה. בחודש אב תש"ב התפרצו אנשי גיסטפו למעונו והיכו אותו קשות, וגירשו אותו, את אשתו ובתם בת השתים עשרה, למחנה ברענדאנק. תיכף עם בואו התחיל לעודד ולאמץ את לב אחיו הנדכאים, ובעקבות כך עונה על ידי שומרי המחנה בייסורים ועינויים קשים. מברענדאנק הובל למחנה שבמאלין, ומשם גורש בטרנספורט 454, ביחד עם אשתו ביתם וארבעה מבניהם, למחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד.

בנו, הרב חיים ברוך, הוציא לאור בשנת תשי"ד את הספר "קדושת יוסף" ובו חלק קטן מחידושי אביו הי"ד שנצלו בדרך נס אחרי השואה הנוראה. ובהקדמתו לספר כותב הרב חיים ברוך: "הרוב המכריע מכתב ידו וחידושיו, נשרפו ונאבדו מעינינו, גוילין נשרפים ואותיות פורחות. האותיות הקדושות שצרף המחבר זצוק"ל עלו למרום לבקש נקמת אחינו בית ישראל שדמם נשפך כמים, לבקש עלבונה של תורה ולומדיה. כאשר חזרתי לבלגיה משוויצריה, מקום מקלטי בימי הזעם, מצאתי רק פך אחד של שמן טהור, רק חלק קטן מכתבי אבי זצוק"ל שלא שלטו בו ידי הרוצחים יימח שמם. וזה הוא חלק זעיר, כטיפות מן הים, מכתביו המגוונים ומחידושיו בכל מקצועות התורה. אבי ומורי זצ"ל הרבה לכתוב על הלכה ואגדה. חבר פירוש על תלמוד ירושלמי בדרך מיוחד במינו וגם פירוש על תלמוד בבלי שהצטיין במקוריותו. הרבה מחידושיו היו מוקדשים לתרץ את הרמב"ם מהשגות הראב"ד. ומלבד זה חקר וטיפל בתולדות בעלי התוספות. את כל זה העלה על הנייר, וחבל על דאבדין".

(מקורות: הקדמות קדושת יוסף)

מידע אודות התמונה בדף זה: גירוש יהודי בריסל. התמונה באדיבות United States Holocaust Memorial Museum

מדוע אנו סובלים?

בתקופה האחרונה נשלחו מהשמים על כלל ישראל צרות שונות רח"ל, צרות בכל מקום, בא"י, ברוסיה, גרמניה, במדינתנו גופא, עינויים גדולים ומרים. מהשמים עוררו אצל כל האומות רעיונות שונים ורעים להרע לעם ישראל, ועד כדי להשמידו ח"ו. עד עתה לא חשבו אפילו אותם העמים על רעות כאלה. מלבד זאת העני עמנו במאוד, והעוני מביא לפחד והיסוס גדול ביותר, וכך אנו מדוכאים ומלאי יאוש בלי לראות שום ניצוץ של נחמה מהיכן תאיר הישועה, וכך מביאים הדברים הרבה יהודים בלא אשמתם לכפירות רחמנא ליצלן, תרעומת על ה' יתברך, ולאט לאט מפסיקים לפעום בלבות היהודים האמונה לה' יתברך, והאמונה בצדקת דרכיו, התקווה להגאל מכל הצרות, שהאמונה תמיד בזמנים הקשים ביותר הביאה בלב היהודי, חיזקה אותו והעלתה את מעמדו הנפשי והרוחני. הגבורה, בה הביט כל יהודי בבוז על פראי האדם שעינוהו, שהאמונה העמוקה הכניסה בקרבו, נחלשת בזמן האחרון, בגלל החלשת האמונה ביןם היהודים, במקום להתעמק ולחשוב על המצב ולראות שההשגחה העליונה רוצה להזכירנו לשוב בתשובה ושנזכור היכן אנו בעולם, הרינו מתרחקים בכל פעם יותר ויותר מאבינו שבשמים.

ידוע מהספרים הקדושים שה' יתברך הוא אב רחמן שברא ומנהיג את העולם באופן שתתראה רחמנותו. ובגין כך נתן את התורה הקדושה לישראל כדי שעל ידי דרכי התורה הקדושה יזכו לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שעל ידי העצות המאירות שבתורה יבינו שה' יתברך מנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם בפרט בדרך משפט, חסד ורחמים.

בכל דור מעמיד הבורא את מנהיגיו אשר זוכין להנהיג את העם לדרך התורה ודעותיה. המנהיגים האלה מרגישים את כל גלות השכינה, דהיינו שכואב להם באמת מה שכבוד ה' יתברך והאמת שבתורה הקדושה כל כך מוסתרים ומושפלים. ולכן הם מחפשים תמיד תחבולות לחזק את עצמם ואת כלל ישראל באמונה ובטחון באהבה ויראה, עם כל האמת אשר רק התורה הקדושה יכולה ליטע בלב האדם. המה רוצים לקרב את האדם לעבודת הבורא, כדי שיזכה לטוב אשר ה' יתברך רוצה להביא לכל אדם, כמו שישעיהו הנביא אומר (ישעיה מ,א) "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם…", זאת אומרת אתם המנהיגים האמיתיים שבכל דור ובכל זמן, נחמו ואמצו את עמי ותשתדלו להאיר את עיניו לילך בדרכי הנצח של התורה והיהדות, כדי שיבין מה שה' יתברך דורש מאתו, למדו אותו עצות שבקלות יחזור לאלקיו ויוכל לעבדו באמת ואמונה, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו.

(דברי התעוררות, תרצ"ז)

—

ר' יצחק ברייטר (תרמ"ו-תש"ג) נולד בפולין, וגדל בלי לשמוע אי-פעם על חסידות ברסלב. יום אחד, בבחרותו, בעודו סמוך על שולחן חותנו ולומד תורה בישיבת רבי צדוק בלובלין, נתקל בספריית בית המדרש בעותק ה"ליקוטי מוהר"ן". הוא שקע בתורה ס"ד שבחלק הראשון, שפתח לפניו עולמות מחשבה חדשים שלא היו ידועים לו. בעקבות כך, הוא יצר קשר עם חסידי ברסלב באומן. בערב ראש השנה תרס"ו נסע לשם, והיה אחד הראשונים שבא לשם מפולין. כשחזר היה ר' יצחק פעיל בהפצת משנת ברסלב בכל רחבי פולין. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות בוורשה. בעת המשבר הכלכלי שהיה שם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים איבד את משרתו ומצבו הכלכלי הורע מאד. משראה שאין אפשרות להשיג פרנסה אחרת, התיישב בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודת ה' במשך כל שעות היום והלילה. באותה עת חיזק רבים לאמונה ובטחון בה' יתברך.

באחד משיחותיו אמר: "הלא רואים אנו שבתפילת שמונה עשרה, צריך אדם לעמוד על רגליו ולא להשען בגופו. ועל כך קבעו הפוסקים, שסמיכה כלשהי אינה שמיכה, ועד היכן שיעורה, עד שיוטל הדבר שנשען עליו המתפלל ולא יפול. כן הדבר, בענייני בטחון, אם ניטל הבסיס הגשמי, כמקור הפרנסה, עליו נשען האדם ואינו נופל מבטחונו בה' יתברך, סימן הוא שבטחונו חזק ואמונתו איתנה".

הוא כתב מכתביו רבים, המופיעים בספרים שארית ישראל, נחלי אמונה ועוד. וכן פרסם בוורשה חוברות "דברי התעוררות" וכרוזי התעוררות להתבודדות, ללימוד השו"ע, להדפסת ספרי מוהר"ן ועוד. הוא הקים "קיבוצים" של חסידי ברסלב בוורשה ואחר כך בישיבת חכמי לובלין, לימד את תורת ברסלב, קירב אלפים לעבודת ה' והרבה נפשות לחסידות ברסלב. כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בוורשה, ונכלא בגטו. הגרמנים ראו בו אחד ממנהיגי היהודים, "יודן פיהרר", ולכן היה בין הראשונים ששולחו לטרבלינקה, עם רבנים נוספים, ושם נספה.

(רבנים שנספו בשואה, שארית יצחק ועוד)

ראה תולדותיו וכתביו בספר שארית יצחק והוא סיפור חייו והנהגותיו וקובץ מאמריו, שיחותיו ומכתביו של… ר' יצחק ברייטער (תש"נ).