להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – שבועות
ויכוח משה עם המלאכים
בספר יסודות נאמנים לרב נפתלי וינטרוב שליט"א בחלק בקוראי שמו 'דברים שנאמרו בפני תלמידי ישיבת נובהרדוק פינסק הי"ד', הביא דברי אביו הרב שמואל וינטרוב זצ"ל וזלה"ק :
אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"ב) בשעה שעלה משה למרום שאלו מלאכים להקב"ה מה לילוד אשה בינינו? – למה הוא מגיע הנה, איזה סוג התעניינות יוכל ילוד אשה, בשלימות, ובתורה, זה לא מקום לקנאה תאוה וכבוד?!
לפי הנראה שהמלאכים מעריכין את האדם לדבר פחות ושפל ערך, במקום שאין משיגין ערך לשעתו, אין מקום לבני אדם, הגם שיש לו נשמה אולם היא נטבעת בתאוות נבזות עד שאין לו שום עסק עם חיי המלאכים. ובאמת לא רק המלאכים שואלים זאת, כל אדם אומר כן שאין הוא מלאך ותורה היא בעד מלאכים, בטחון בעדם, פרישות בעדם, מחילה אחד לחבירו בעדם, הטבה בעדם, אבל לא לילוד אשה. ככה רצו לדחות אנשים משלימות.
אולם הקב"ה השיב להם, לקבל תורה בא – אם אין הוא בפועל שלם, אבל יכול לקבל שלימות, יש לו רצון וגעגועים. גם אם העבר שלו אינו טוב, הוא רע מנעוריו קרוץ מחומר, אולם יש לו תקוה על העתיד, ע"י הרצון הטוב של קבלת התורה, לזחול ולהתפס עם הצפרניים בהר ה'.
'שאלו המלאכים, חמדה גנוזה יש לך תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם, ואתה מבקש ליתן לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו'? איך יוכל האדם שיהיה עתיד? 'כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' גם על העתיד הרהוריו רק טבע ונגיעות, אין נחישות לאדם לרצות שלימות שהרי הוא מתאכזב מכל רצון שיש לו. אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה, אמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, הלא הם פוסלים את העבר וגם את העתיד (כפירוש ספורנו על הפסוק 'כי רבת רעת האדם בארץ' – על העבר, 'וכל יצר מחשבות לבו' – על העתיד). המלאכים אינם מאמינים בגדרי החיזוק של האדם.
אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, אמור להם ההבדל בין אדם למלאך, האדם הוא הולך והמלאך הוא עומד, לפיכך האדם אינו יכול להיות כמו המלאך על מדריגה אחת, אלא לפעמים הולך ולפעמים נופל. הרשע הולך ממדרגה למדרגה – ונהיה יותר גרוע, והצדיק הולך ומתעלה, וזה יש לדרוש מהאדם שהעתיד יהיה יותר טוב מהעבר, שאם לא כן, יהיה יותר גרוע, וצריך להתחזק תמיד, וזה פירוש 'אחוז בכסא הכבוד' להחזיק את עצמו בכח, כמאמר אדמו"ר ז"ל [רבי יוסף מנובהרדוק] 'לפעמים חשבתי שאיני צריך לחיזוק, רק ממילא אחשוב טוב ואעשה טוב, ואח"כ ראיתי שצריכין תמיד להתחזק על המחשבה והמעשה, וכהכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה' – שיוכל להחזיק את עצמו, זהו הסוד של חיזוק, שגם ליהושע נאמר 'רק חזק ואמץ לשמור וגו' בודאי צריך האדם לשמור את עצמו, שלא ילך אחר העבר כי האדם חושב איך לעשות,ולסוף הוא עושה ומתנהג כמו שעשה עד עתה. יודעים רשעים כי רע ומר דרכם, אך קשה לפרוש (עיין שבת ל"א ע"ב) 'הלוך ילך ובכה' כמו הביבר, כמו בחיה שנתפס במצודה, ואמרו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמקיא חלב שינק משדי אמו, להתפרד מהעבר, מהערב לשעתו, מהתקשרות הגשמית.
אמרו חז"ל (שבת פ"ט ע"א) שאל השטן התורה היכן היא, הלך אצל הארץ אמרה לא בי היא, החומר מעכב למצוא האמת. הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי, אין התורה נמצאת בתגרנין (עיין עירובין נ"ה ע"א). הלך אצל תהום אמר לו אין בי, התאוות החושיות מונעין עד שאתה מבקש שיכנסו ד"ת וכו' (תנא דבי אליהו רבה כ"ו הובא תוספות כתובות ק"ד ע"א ד"ה לא) אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, אבדון ומות הוא כינוי על החכמות אשר יבלה האדם כל ימי חייו ויגיעו לאבדון ולכפירה, והם אמרו 'אך באזנינו שמענו שמעה' הלך אצל בן עמרם אמר לו וכו' מה אני שתנתן תורה על ידי, השיבו, ומפני שהקטנת את עצמך תקרא התורה על שמך, האמת מוצא [נראה שכונתו, נמצאת] רק מי שנקי מטבעו ומושלם במדת הענוה. עכ"ל הרב שמואל וינטרוב זצ"ל.
הוספת היום מדעת משה – חיבור התורה לשוכני ארץ
הגמרא בסוגיית מתן תורה בשבת (פ"ז ע"א) דנה בזמן נתינת התורה לישראל, בין הדברים אומרת הגמרא: יום אחד הוסיף
רבי משה (משה'ניו) פרידמן הי"ד
משה מדעתו. על כך כותב הרב משה פרידמן מבויאן קרקא זצ"ל הי"ד בספר דעת משה במאמרים לשבועות וזלה"ק:
רצ"ל [רוצה לומר] שמדעתו השפיע על ישראל בכדי שיוכלו לבוא ולהגיע לידי בחינה זו. כי הנה המהר"ל זצ"ל כתב בספר תפארת ישראל (פרק כ"ז) ש'מתן' תורה היה באמת ביום החמשים לספירה, ורק 'קבלת' התורה היתה ביום נ"א לספירה, וכמו שאמר הרה"מ מקוזניץ זצ"ל שבאם היתה קבלת התורה בו ביום, ביום החמשים היו ישראל בבחינת 'אלקים' [כביכול] אתם גו', אולם רצון ה' יתברך היתה שתנתן התורה לבני אדם ולא למלאכי השרת, כי רצונו יתברך שמו הוא שגם בבחינת 'אדם' יקיימו את התורה, וכשבקשו מלאכי השרת שתנתן להם התורה ואמרו 'תנה הודך על השמים', השיב להם משה רבינו טענה זו, כלום יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א) כי זהו עיקר הרבותא וזה הוא הנרצה לפניו יתברך שמו שגם בגוף נעבוד את ה'. וכמו שפירש הה"מ [הרב המגיד ממזריטש] זצ"ל: תפארת גופא [עפ"י תקוני זהר א' י"ז ע"א, מאמר 'פתח אליהו'] היינו שה' יתברך מתפאר בבני ישראל שהם עובדים אותו אף בגוף וחומר שלהם, שגם אותם הם מכניעים ומשעבדים לעבודתו יתברך שמו, עד שגם הגוף מזדכך וזוכה לחסות תחת כנפי השכינה, ולכן הוסיף משה יום אחד כדי שיהיה הפסק בין הנתינה והקבלה, וכנ"ל. וזהו הוסיף משה יום אחד מדעתו – שהשפיע מדעתו הכוללת על כל ישראל להכניס את הדעת גם בגוף, ולחברו ולצרפו לעבודת ה'. עכ"ל הרב משה פרידמן זצ"ל הי"ד. מובא בספר אורות הש"ס רוזי'ן מסכת שבת דף פ"ז (מכון שפתי צדיקים ירושלים תשע"ב).
תשובת משה לשאלת המלאכים ללמדם שהתורה שייכת דוקא לבני אדם
בספר מוצל מהאש להרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד הביא דברי הגמרא שבת (פ"ח) כשעלה משה למרום אחזו בו מלאכי השרת ואמרו מה לילוד אשה בינינו?! ואמר לו הקב"ה…והחזר להם תשובה…אמר להם מה כתיב בה….וצ"ל וכי המלאכים לא היו יודעים מזה?
אמנם י"ל דהתורה נתפרשת בנגלה ובנסתר, ובעוה"ז יש ללמדה רק בדרך הפשוט, היינו בנגלה ובעולם העליון אין לומדים רק בדרך הנסתר, ואח"כ מצאתי בספר הקדוש חסד לאברהם זקן זקנו של החיד"א ז"ל דכתב בפירוש אשר בעולם העליון לומדים את כל התורה רק בדרך הסוד, וכאשר המלאכים ידעו את זאת באו בטענה הלא מה לילוד אשה בינינו, היינו לחלק הרוחניות שבתורה הקדושה אינם שייכים אנשי העוה"ז כלל. ובזה יוצדק מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה להשיב ולמה לא השיב הקב"ה בעצמו להמלאכים? אלא שרצה הקב"ה שהוא משה רבינו ע"ה שהוא מצד בחינתו שהוא ילוד אשה ינצחם בטענתו ובבחינתו אשר הוא ילוד אשה אשר מצד שייך לחלק הנגלה שבתורה, מזה ראיה שהתורה הוכנה מאז ומקדם בעד אנשי עוה"ז לקבלה, ובזה נצחם…עכ"ל מוצל מהאש לרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד.
רמז החִיוּת הנלמד משטיחת העשבים בשבועות
מובא ברמ"א תצ"ד ג' (סדר תפלת חג השבועות): …ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת
הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
מתן תורה. עכ"ל. וכתב הלבוש (או"ח שם) ונוהגין לשטוח עשבים…שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר (שמות כי תשא ל"ד ג') גם הצאן והבקר אל ירעו וכו' משמע שהיה שם מרעה…עכ"ל הלבוש .
הסבר יפה ומקורי ראיתי בספר לחם שלמה לשבועות המלקט מדברי הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד .ואלו מעיקרי דבריו הקדושים: תחילת דבריו דיוקו מדברי הרמ"א זכר לשמחת מתן תורה, לכאורה די אם היה אומר זכר למתן תורה, שמחה מה באה ללמד? [ונראה שכוונתו שעצם שטיחת העשבים מרמזת על נתינת התורה, ואיזו שמחה נלמדת מענין העשבים והמרעה, דייקא].
בתחילה מביא מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל (עירובין י"ג ע"ב) האם טוב לאדם שנברא, אם לאו. ובסיום דבריהם כותב: …אך לפי זה קשה, איך ברא הקב"ה בריאה שיהיה טוב לו שלא נברא, וגם האדם עצמו מפאת זה אינו בשמחה, כיוון שע"י התורה קרוב להפסד וטוב לו שלא נברא, ונעשה עצב ע"י זה?!
אך מצוה אחת יש הוא מצות תשובה, וע"י שעושה תשובה מאהבה, זדונות נעשים כזכויות (עפ"י יומא פ"ו ע"ב) ואפילו בתשובה מיראה עכ"פ נעשין שגגות…אם כן שוב קרוב הוא לשכר ונמצא טוב שנברא, והרי האדם יכול להיות בשמחה כיוון שיש מצות תשובה. ואמנם האדם בעצמו היודע נגעי לבבו איך חטא על הנפש מנעוריו עד היום, ובודק את עצמו ורואה המצוות שעשה שהם בלא חיות, מעורבות במחשבות שונות, ומעולם לא התפלל תפלת י"ח כראוי, אדרבא, חטא הרבה מאוד, ואומר לנפשו התחיינה העצמות האלה, היש מציאות עוד שאני אשוב לה' יתברך בתשובה שלימה, הלא עוונותי עברו ראשי, וכיוון שכן בודאי אינו יכול להיות בשמחה!
אמנם בשעת מתן תורה ראו ישראל דבר פלא, הנה הר סיני הוא במדבר, וידוע דמדבר הוא ארץ לא זרועה…ואף עשב אינו גדל במדבר (ראה רש"י חולין (פ"ח ע"ב) דמדבר היא ארץ ציה שאינה מצמחת) ואיך היו שם עשבים ומרעה לצאן ובקר, כמו שכתוב (שמות שם) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. אכן יען שהיה שם השכינה, וכתיב (משלי ט"ז ט"ו) באור פני מלך חיים, וישראל קבלו את התורה ונתקדש המדבר מאוד, על כן נעשה מקום מרעה וגדלו שם עשבים, כעין מטה של אהרן שהיה עץ יבש וכשנתנו אותו באהל מועד פרח ציץ וגדל עליו שקדים (עפ"י במדבר י"ז ג') כמו"כ במדבר ע"י השראת השכינה וקדושת ישראל שקבלו את התורה, נעשה מקום מרעה וגדל שם עשבים.
ואם כן מזה למדו ישראל אם מדבר שממה שאינו מגדל צמחים יכול להוות ארץ זרועה לגדל עשב וצמחים, גם אדם החוטא ופושע שמלא עוונות ופשעים, יכול להתהפך להיות צדיק עובד ה', שיעשה תשובה שלימה. וכיוון דהאדם יכול לעשות תשובה, אם כן, שוב קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, וא"כ יש לשמוח עם התורה. על כן לולא העשבים שראו שם, היה עולה על הדעת דקשה מאוד שהחוטא יתהפך ויעשה תשובה…אך כשראו העשבים מזה התבוננו דיכולין לעשות תשובה, ואם כן העשבים הם זכר לשמחת מתן תורה… עכ"ל הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד.
מעלתה ורגישותה של האשה בעבודת ה'
כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב (י"ט ג') ובמכילתא: אלו הנשים
הרב זלמן סורוצקין זצ"ל כתב בספר דרשותיו הדעה והדיבור (ח"א דרוש י"ז)
…אבל עוד כח אחד לנפש האדם והוא הרגש שבלב וההבנה התלויה בו, ובדבר הזה עולה האשה על האיש. ומהנסיון אנו יודעים שרגשי האשה מפותחים הרבה יותר מרגשי האיש, לפיכך אמרו נשים רחמניות הנה (מגילה י"ד) ולפיכך יש להן עפ"י רוב נטיה לשירה ולזמרה ולכל דבר התלוי ברגש. ולא עוד אלא שבינת הלב של הנשים גדולה משל האנשים, וכמו שדרשו חז"ל (נדה מ"ה ע"ב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. (הבינה היא בלב, שנאמר (ישעיהו ו' י') ולבבו יבין ראה ברכות ס"א, מגילה י"ז).
ולכן אמרו שהאשה נדריה נבדקים בת י"א שנה ויום אחד והאיש בן י"ב ויום אחד. הרי שהאשה ממהרת להכיר את בוראה ולדעת לשם מי נדרה, קודם לאיש…
אמור מעתה שאעפ"י שהאיש מסוגל במוחו החריף ובחכמתו כי רבה ללימוד התורה בעיון וסברא יותר מהאשה, עולה עליו האשה בלב מבין וברגש, וממילא מסוגלת היא יותר ממנו להכיר את מי שאמר והיה העולם, ולהאמין בו באמונה שלימה ופשוטה, כי האמונה הלא תלויה בלב וברגשותיו, כמו שנאמר (איוב י"ט כ"ו) מבשרי אחזה אלוק…וכל מי שמתרגש יותר מהדר הטבע ממעשי ה' מסוגל יותר להכיר את בוראו ולהרגיש את השגחתו על בריותיו…עכ"ל הרב זלמן סורוצקין זצ"ל.
למגילת רות
טעם לשינוי הזכרת שם ה' של בועז מהקוצרים
וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים ה' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ ה'. (רות ב' ד')
הרב יהודה אסאד זצ"ל בספרו עה"ת דברי מהרי"א כותב במאמרי חג השבועות (ספר במדבר) וזלה"ק:
במדרש הדא הוא דכתיב (תהלים קמ"ד ד') אדם להבל דמה ימיו כצל עובר.
וי"ל [ויש לבאר] הכוונה דלכאורה יש לדקדק למה בועז אמר ה' בתחילה, והם אמרו את ה' לבסוף? ואפשר לומר דאיתא בגמרא במסכת נדרים (י' ע"ב) שלא יאמר אדם לה' עולה. ושני טעמים נאמרו בזה: אחד, שמא ימות בין אמירת לה' ובין אמירת קרבן (זהר ואתחנן רס"ז ע"ב) ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. והטעם השני, שמא יחזור בין לה' ובין קרבן (רא"ש שם).
והנה אפשר להביא ראיה לטעם הראשון מדכתיב (שמות כ"ה ב') ויקחו לי תרומה, ופירש רש"י לי – לשמי [ע"כ רש"י] והוי כמו לה' קרבן. וקשה, הא אסור לומר לה' קרבן. אבל לטעם הראשון ניחא, דאיתא בתנא דבי אליהו י"ז: בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, ואיתא במדרש (שמות רבה ל"ב א') דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, נעשו חירות ממלאך המות.
והשתא אתי שפיר קושיא הנ"ל. דמידי הוא טעמא דאסור לומר לה' קרבן, משום שמא ימות, אבל בשעה שאמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, לא שלט בהם מלאך המות, אם כן ליכא חששא דשמא ימות, ושפיר איכא למימר לה' תרומה.
אך לפי זה לכאורה קשה איך אמר בועז ה' עמכם, והקדים ה', הא איכא חששא דשמא ימות?! אבל באמת לא קשה מידי, דאיתא בחז"ל מי שמקדים שלום לחבירו לא ימות באותו יום, ולכך בועז שהקדים שלום וליכא חששא דשמא ימות באותו יום, לכך אמר ה' עמכם, והקדים שם ה', מה שאין כן הקוצרים דלדידהו איכא חששא דשמא ימות, לכך לא הקדימו שם ה' ואמרו שם ה' בסוף.
וזהו כוונת המדרש, דהוקשה לו אמאי שינו הם לומר ה' לבסוף, לזה אמר הדא הוא דכתיב אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, ואיכא למיחש שמא ימות, ואסור להקדים שם ה' ואתי שפיר. עכ"ל רבי יהודה אסאד זצ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 YBARKAI6@GMAIL.COM
