דרשת הרב לוי אובצינסקי הי"ד שנאמרה בחג 'שבועות' קודם יזכור
בשעה שרות התאמצה ללכת עם נעמי "אמרה לנעמי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וכו'. ובמדרש [רבה רות] אמרה לה נעמי, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של עכו"ם. אמרה לה, "אל אשר תלכי אלך", אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין וכו'. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלו בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא, "כי המות יפריד ביני ובינך".
ולהבין, שמכל מצות גדולות שבתורה, לא הזהירה את רות רק על שתי דברים, שאחת מהן, אל תלכי לתיאטראות וכו', לא נזכר מפורש בתורה. ואף שגר הבא להתגייר "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו", אבל מדוע לא אמרה לה שתי אזהרות אחרות?
והנה ידוע, אמונה ומסירת נפש על האמונה ואהבת ה' הוא בפרשה הראשונה של קריאת שמע. כמו שאמרו: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות [ברכות]. מצינו שבשתי הפרשיות יש קבלת עול מלכות שמים, ועול מצות.
ובירושלמי ברכות פרק ראשון, "ומפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, חד אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, וחד אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומזוזה, לדברי שמאי בירושלמי סוף מגילה (מובא בביאור הגר"א ביורה דעה סימן רפ"ה) עוד גדולה מתפילין, אף לגבי איש שהוא מחויב בתפילין – ולכן במילים קצרים רמזה נעמי לרות, שעליה לקבל עול מלכות שמים אמונה, ועול מצות, שכלולים בשתי הפרשיות. ואמרה לה "בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה". וכמו שמזוזה נוהגת תמיד ביום ובלילה, ומזוזה מגינה אף בעידנא דלא עסק בה, אף בשעה שהוא ישן על מיטתו. אבל מצוה לא מגינה אלא בשעה שעסיק בה וכו' כמו שסיים הטור, מובא בט"ז סימן רפ"ה) כן אמונה ליחד שמו יתברך נוהגת תמיר ביום ובלילה בכל שעה ובכל מקום אף בשעה שהוא על המטה בלא שום הפסק כלל.
עוד דבר אחד מוטל על מי שבשם ישראל יכונה, ליקח חלק בצרת הכלל, ולהרגיש את עצמו כמו אבר מגוף ישראל. הנביא אומר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט). לאלה האבלים, הנדכאים והנלחצים, להם אין מן הצורך להזהיר שלא ישמחו ולא יגילו, כי הם ממילא לא יגילו. וכמאמרם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כי בעצמם לא יקחו, כי, אף לאלה המאשרים, שבכל אשר יפנו יצליחו ואין להם שום דאגה ויגון, גם להם הזהיר הנביא אף שיש לך לשמוח עם מצבך הפרטי, בכל זאת קח חלק מהעם הנרדף והנדכא הכללי, "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים". וזה אמרה לה נעמי "בתי"! אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי-תיאטראות ובתי קירקיסאות של עכו"ם, רק לקחת חלק בצרת הכלל, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אלך בדרכיך.
לפעמים תשמע מאנשים אף בעלי אמונה ושומרי תורה ומצוה שמספרים מאשרם ומשמחתם, היינו: בנם הראשון כבר גמר בית ספר גבוה והוא רופא באחת מערי רוסיא הפנימית, השני – הוא אינזענער ולו משרה טובה בפאבריקא גדולה. לחתנו, אפטיק גדול. ומשתאה אנכי שמחה זו למה היא, לוא-יהי ששמח בחלקו בעוה"ז, אבל כמה שנים הוא יכול לשמוח בזה, שלא יכול לאכול אצל בניו ובנותיו. כמובן – מי זוכה לאשר ולשמחה כזו, לא פחות מאיש כבן חמשים, כי עד שיגמרו בניו בתי-ספר גבוהים, יעלה שנים הרבה ולפעמים אבות המאשרים, המה בני ששים וכמה ימי שנותינו, שבעים שנה ואם בגבורות?
ואף הטיפש שבטיפשים לא יאמין שייתן לו שכר בעוה"ב, יען שהשתדל שבניו יכפרו בתורתנו ובכל הקדוש לנו. ואם כן אין לשמוח, כי לשמחה כזו, יפריד המות בינו ובין השמחה.
וזה מליצת חז"ל, שנעמי אמרה לרות: "בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות, סגלי בעוה"ז", כי דברים כאלו תוכלו לקחת גם לעוה"ב, אבל מדברים חומרים ואובדים, המות יפריד ביני ובינך ועמך לא תקחי מאומה, לכן סגלי תורה מצוות וצדקות בעוה"ז.
(דברי לוי, בסוף הספר הדרת צבי, עמ' 105)
הרב לוי ב"ר דובר יונה אובצינסקי, נולד בשווינציאן. דור שביעי לבעל "סדר הדורות", היה בעל זיכרון מופלא ותלמיד חכם מופלג. מגיל צעיר התעניין ביוחסין של גדולי ישראל ובתולדותיהם. ראש ישיבה בשווינציאן (ליטא) בשנת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ז (1897) נבחר לרבה של אלט-אוץ (אאוצה, קורלאנד). אחר כך, עם הקמת מדינת לטביא, כיהן כרב החרדים וכ'רב מטעם' בעיר הפלך מיטאו (קורלאנד). חיבר את הספרים "נחלת אבות" (1894), "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (1908, 1912) ו"הדרת צבי – דברי לוי" (1914). השתתף בישיבת רבני "מסורת וחרות" במוסקבה. נספה בשואה. חתנו, הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד, רבה האחרון של העיר יאנובה, ראש אגודת הרבנים בליטא ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך", נרצח עם שרידי קהילתו בידי פשיסטים ליטאים.