ודרכי ה' נסתרו / הספדו של רבי דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד על בנו יחידו
בשנת תרצ"ה נולד בן לרבי דוד משה הכהן רבינוביץ, והאדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר' בא במיוחד ממונקאטש לרדומסק להיות המוהל. אדמו"רים רבים באו להשתתף בשמחת הברית. אבל בשנת תרצ"ז נפטר הילד הקטן, הבן היחיד לבית רדומסק.
בעת שחזר אביו מהלוויית בנו, אמר:
איתא בש"ס חגיגה (דף ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום וכו'. אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם וכו'. עד כאן דברי הגמרא… אם אנשים באים לעולם – כדי ללמוד, ונשים באו לעולם – כדי לשמוע, אבל הטף שנפטרו בגיל רך, ולא זכו להגיע להגיל כדי ללמוד או לשמוע, בשביל מה באו לעולם? ועל זה השיבו חז"ל כדי ליתן שכר למביאיהם.
וביאור הדברים… על פי דברי בעל הנודע ביהודה בספרו 'אהבת ציון' על הפסוק 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' (שיר השירים א,ח). כי הנה ידוע שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, כמו שאמר ישעיה הנביא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' (ישעיה נז,א. וברש"י שם: כי מפני הרעה העתידה לבוא על הדור נאסף הצדיק). דלכאורה יפלא על גוף המידה הזאת, מדוע יהיה הצדיק נתפש בעוון הדור, כיוון דאיהו לא חטא, ומדת הדין אמרה – נפש החוטאת תמות, ולמה יפרע הצדיק במיתתו את חוב אחרים בעוונם? אמנם המידה היא כיוון שכבר נכנס בברית הערבות כי על ישראל ערבים זה בזה.
אך כבר כתב הרא"ש בברכות (דף כ.) שנשים אינן בכלל ערבות, ואם כן צדקת שתהיה נתפסת בעוון הדור הוא קשה. אך תינוקות יוכיחו, דהא איתא בשבת (דף ל"ג עמוד ב) דאמר ר' גוריון ואיתימא ר' יוסף בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור. א"ר יצחק כו' מאי קראה 'אם לא היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים', גדיים הממושכנים על הרועים, הרי שתינוקות נתפסים בעוון הדור אף שאינם בני עונשין לעצמם, מכל שכן שאינם בכלל ערבות לפי מספר הבריתות אשר נמנה במסכת סוטה דף ל"ז עמוד ב. ולפי זה התינוקות בוודאי אינן בכלל ערבות, ואפי הכי נתפסים בעוון הדור.
נסתעף מזה שמה שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, אין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת צדקו יחדיו. וזה שאמר 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך', היינו שלא תדעי להעלות על דעתך, שהיפה בנשים, אשה צדקת היותר חשובה בין הנשים, שהיא נתפסת בעוון הדור, באומרך – הלוא אשה אינה בערבות? ואיך תהיה נתפסת בעוון הדור? על זה אמר 'צאי לך', שגם היא יצאה מהעולם הזה, 'לך', בעבורך ובסיבת עוונך, שהיינו בעוון הדור, 'בעקבות הצאן', היינו הדרך שגם הצאן הולכים בעקבי הדרך הזה. שאלה הצאן ילדים קטנים אשר לא חטאו, יצאו מהעולם הזה קודם זמנם והם בוודאי אינם בערבות, אפילו הכי המדה היא מאתו יתברך שנתפסים הם בעוון הדור…
אחרי השבעה דיבר בהתלהבות ועורר את הציבור ללמוד תורה ביתר שאת לזכר נשמת הילד הקדוש.
(מילי דנחמתא, עמ' 407-406).
הרב הגאון דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד, "רבי משה'לי", נולד בשנת תרס"ו (1906) לערך לאביו האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב. מילדותו ניכר כילד פלא, עילוי גאון, חריף ובקי, מהיר תפיסה, שקדן, בעל זיכרון מופלג ובוער באהבת התורה. בשנת תרפ"ז נשא לאשה את רייזל הי"ד, בתו היחידה של האדמו"ר מראדומסק רבי שלמה חנוך הכהן הי"ד. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, שקד על לימודו לילות כימים עשרים שעות ביממה והשקיע בזה את כל כוחותיו. הוא למד הרבה בסדר קודשים, היה בקי עד להפליא בש"ס בבלי וירושלמי, בתוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא ובספיר הראשונים והאחרונים. הוא שאף להגיע לאמיתה של תורה והרבה לחדש חידושי תורה מעמיקים בכל מקצועות התורה, המכילים רעיונות מקוריים, נועזים ומפתיעים העולים מתוך צלילה בים התלמוד. הוא היה ראש ישיבת התלמידים והמצוינים "קיבוץ גבוה" בסוסנוביץ ובשנת תרפ"ט הוא מונה לנשיא כל 36 ישיבות "כתר תורה", הוא היה יד ימינו של חותנו הקדוש בהרבצת תורה לאלפי התלמידים ואחד מגודלי מרביצי התורה בדורו. בכל שנה ביקר בכל רשת הישיבות "כתר תורה". לשם עריכת בחינות שנתיות לתלמידים והתווה את דרך לימוד התורה ואת סדר הלימוד לכלל התלמידים ברשת הישיבות. לאחר הבחינות השתתף ב"סעודות מצוה" בכל אחת מהישיבות והשמיע בהם דברי תורה רבים, הבלולים בדברי אגדה וחסידות. הוא העביר בקביעות ובמסירות פעמים בשבוע שיעורי תורה חריפים ב"קיבוץ הגבוה" בישיבה בסוסנוביץ, ואת שיעוריו הכין בכל מרצו באחריות רבה. שיעוריו נודעו בעולם התורה כמעשה אמן בחריפות ובבקיאות נפלאה, המשלבת שיטות ראשונים ואחרונים. גדולי הדור שנשאו ונתנו עמו בהלכה הפליגו בשבחו ודיברו בגדלותו בתורה ובגאונותו בחידושיו הנפלאים, והוא התפרסם כגאון וחריף בכל רחבי פולין. הוא היה אהוב ונערץ על תלמידיו, ואהב אותם, התעניין במצבו של כל אחד מהם והיה מחזקם ומסייע להם בשיחות אישיות. הרב היה איש חסד, ענוותן, נעים הליכות שמעולם לא כעס, ידידותי, בעל מראה הדור ואצילי. בכל יום היה מתפלל בדבקות ובהתלהבות עילאית, בהתרוממות הגוף והנפש. לאחר פטירת רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרצ"ד, הציעה הנהלת הישיבה לרב דוד משה את משרת ראש ישיבת חכמי לובלין, על אף גילו הצעיר, אך הוא העדיף לדחות הצעה זו מתוך מחויבותו לתלמידי רשת ישיבות "כתר תורה" בכלל ולתלמידי הישיבה בסוסנוביץ בפרט. בשנת תרצ"ז חלה ונפטר בנו יחידו הילד אברהם אלימלך יחזקאל אהרן ז"ל.
על מצבתו של בנו של רבי דוד משה נכתב:
פ"נ הילד שעשועים שלשלת היוחסין אברהם אלימלך יחזקאל אהרן הכהן ז"ל בן הרב הגאון המפורסם חו"ב בנש"ק כשת מוה"ר דוד משה הכהן שליט"א בהרב הגהצה"ק המפורסם כק מרן מזאוויערציע שליט"א וחתנא דבי נשיאה כ"ק מרן הגהצה"ק מראדאמסק בעל הכנסת יחזקאל ובעל החסד לאברהם והתפארת שלמה זצלהה אשר נקטף באבו ושבק לן חיים בשנה השלישית לימי חייו.
אברהם חמדת לבבינו פרחת כשושנה איך נקטפת כרגע.
אלי מלכים וקננו שרים מר על מדת הדין אשר פגע.
יחזקאל בן פזי אשר לגדולות נוצרת והוד והדר לבשת,
אהרן הכהן בהיכל הקודש איך פתאום נחטפת.
על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן. ועינינו זולגות דמעות מאין הפוגות, על אבדן מרגליות יקרה אור יקרות. אין ערוך לו. אותנו עזב לאנחה והוא הלך למנוחה.
נפטר ונטמן ביום כ"ד שבט ו' עש"ק לסדר ואלה המשפטים תרצ"ז לפ"ק. תנצב"ה.
ככל הנראה בעקבות אסון זה הורה האדמו"ר מראדומסק לחתנו להפסיק את ההוצאה לאור של רבים מספרי חידושיו שהיו כבר מוכנים לדפוס, ובהם "ברכת כהן" על מסכת ברכות, "שמחת כהן" על מסכת ביצה, "עבודת כהן" על מסכת יומא, "מנחת כהן" על מסכת מנחות, "תמורת כהן" על מסכת תמורה, "ביכורי כהן" על מסכת ביכורים וספרים רבים נוספים. רוב ספרי הרב דוד משה אבדו בשואה ורק חלק קטן מחידושיו פורסמו בספר "זבחי כהן" על מסכת זבחים ובירחונים תורניים שונים, ובהם סדרת קונטרסי "כתר תורה". בשנת תרצ"ט תיכנן הרב דוד משה לבקר בירושלים את אחותו פריידל ואת גיסו רבי חנוך בורנשטיין, שהיה לימים האדמו"ר מסוכאטשוב. אך הדבר לא עלה בידו בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה נכלא הרב עם רבים מאחינו בני ישראל בגיטו ורשה, והמשיך גם שם להתפלפל עם חכמי דורו, ובהם הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד. הוא המשיך לשקוד על תורתו ביום ובלילה, לחדש בה חידושים ולהעלות על הכתב חיבורים רבים שהכינם כספרים. הוא כאב את אובדן כתבי חידושיו בשואה וכתב לאחד מתלמידיו "הנני מבקש ממך שתשמור על החידו"ת שנמצאים אצלך מזמן שלמדת בקיבוץ גבוה וגם אבקשך לאסוף חידושים מיתר החברים" והוסיף "וכאשר העולם יחזור לתיקונו אחר החורבן הנורא הזה אוכל להיעזר אי"ה בחידו"ת אלה". במכתב נוסף שכתב לתלמידיו באותם ימים קשים ונוראים בגיטו וראשה כתב ש"מן הראוי שאנ"ש יתאמצו להתאסף וללמוד יחד, ויחזקו איש את אחיו". מערב תשעה באב תש"ב החל הרב דוד משה לעבוד בבית החרושת לנעלים "שולץ", אך כעבור מספר ימים הוא בשבת י"ח באב תש"ב (1942) הוא נהרג על קידוש השם יחד עם חותנו האדמו"ר ועם משפחותיהם, בידי המרצחים הגרמנים הארורים. כבן 36 היה במותו. הי"ד.
הגאון מטשיבין אמר כי "אילו היה הרב דוד משה הי"ד זוכה לחיות עוד, היה בודאי נחשב בין גדולי דורנו". בשנת תשי"ד לוקטו מאמרי הרב דוד משה הי"ד שפורסמו בירחונים התורניים ויצאו לאור בספר "שבחי כהן", ולימים חזרו והדפיסו אותם עם הוספות בספר "ברכת שלמה". חידושי תורה נוספים על כמה מסכתות לוקטו מתוך ירחוני "כתר תורה" ויצאו לאור בשנת תשמ"ט בספר "תורת העולות".
