בירור חומרת המלבין פני חברו ברבים, שהוא כשופך דמים ואין לו חלק לעולם הבא / הרב יוסף אריה ליב בוים הי"ד

אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (הלכות דעות פרק ו, הלכה ח).

כן הוא במתניתין פרק ג' דאבות. ועיין בפני יהושע לבבא מציעא דף נ"ח ע"ב ד"ה דא"ר חנינא שכתב דהא דקאמר הגמרא דהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים דלאו דשקולין הן, אלא שיש בכלל ענין זה ענין דשפיכת דמים כיון דאזיל סומקא ואתא חיורא. אבל אין הכי נמי דמלבין חמור משפיכת דמים, כיון שמביישו בפני רבים. ותדע דהא במלבין אמרינן בפרק ג' דאבות דאין להן חלק לעולם הבא מה שאין כן בשפיכות דמים. ועיין שם הטעם בתוספות יום טוב בשם מדרש שמואל דהא דמלבין אין לו חלק לעולם הבא יליף לה מדכתיב "כי דבר ד' בזה", היינו אדם שנברא בצלם אלקים. עד כאן דבריו.
והנה מה שאמר בפשיטות דשפיכת דמים יש לו חלק לעולם הבא מפורש ברמב"ם בהלכות אלו לקמן פרק ז' הלכה ג' להיפך, דשפיכת דמים אין לו חלק לעולם הבא.
ועיין ביד המלך שם שכתב הטעם דשפיכת דמים אין לו חלק לעולם הבא דהווא ליה כעבירות שבין אדם לחברו, דלא מהני תשובה עד שירצה את חברו, ובשפיכות דמים לא משכחת כלל ריצוי חברו, שהרי כבר נהרג ונשפך דמו. עיין שם.
ואם כן חמור יותר שפיכת דמים ממלבין פני חברו ברבים, דמלבין פני חברו ברבים יהיה מהני תשובה, כמו שכתב רבינו בפירוש המשניות באבות שם והרב רבי עובדיה ברטנורא שם אבל שפיכת דמים לא מהני תשובה כלל.
ובאמת צריך עיון על דברי רבינו מהא דסבירא ליה לרבי יהודה בסנהדרין ריש פרק חלק, דמנשה יש לו חלק לעולם הבא, והא הוי שופך דמים, דכתיב "וגם דם נקי הרבה שפך מנשה". ואולי לא הרג הוא בעצמו, רק על ידי שליחים, ובדיני שמים קיימא לן דיש שליח לדבר עבירה, ולכך כתיב "שפך מנשה". וצריך עיון.

ועוד עיין בפני יהושע בבבא מציעא דף נ"ט ע"א ד"ה ואמר מר זוטרא בר טוביה וכו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, שכתב שם דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא, דהא מאבד עצמו לדעת הוא ענין גדול שנאמר בו 'כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא', ואפילו הכי התירו לו כדי שלא ילבין. אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים, אין זה מאבד עצמו לדעת, שהרי לדעת המקום ודעת חכמים הוא עושה כן, אלא דלולי שמלבין חמור כל כך לא התירו לו חכמים לאבד עצמו, שהרי בכל עבירות שבתורה אמרו 'יעבור ואל יהרג' חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דגלי בהו קרא. אבל במלבין ליכא קרא, אף על גב דילפינן מתמר, מכל מקום תמר גופה תקשה, מה ראתה על ככה ולא דרשה 'וחי בהם – ולא שימות בהם'. אלא על כורחך הטעם דמלבין חמור מכל עבירות, שאין לו חלק לעולם הבא. עד כאן דבריו.
ועיין ביוסף דעת להגאון מהרי"ש ז"ל יורה דעה סימן שמ"ה סעיף ב' שתמה עליו, דמה שכתב בפשיטות דמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, לא נמצא שום מקור לזה, והוא רק שיגרא דלישנא בפי כל העולם. ועל קושיית הפני יהושע, דאי אין מלבין חמור כל כך אמאי התירו לאבד עצמו, והא בכל עבירות קיימא לן דיעבור ואל יהרג, תירץ היוסף דעת, כיון דהא דשפיכת דמים יהרג ואל יעבור הוא מכוח סברא, דמאי חזית דמא דידך סומק טפי, אם כן הא גם במלבין שייך הך סברא. ואינו מוכרח דוודאי לא חמור מלבין כשפיכת דמים מצד סברא דמאי חזית, דמלבין יוכל לחיות אחר כך. וגם דהא במלבין מהני תשובה ומחילה מהנעלב, ושפיכת דמים לא מהני, דאפילו אם התיר לו הנהרג שיוכל להורגו, מכל מקום הוא ליה שופך דמים, ולא מהני מחילה. ועיין ביד המלך לקמן פרק ז' הלכה ג'. ועל כורחך צריך לומר דהא דהותר לאבד עצמו ולא להלבין, הוא משום דילפינין מ"דבר ד' בזה", דמבזה לצלם אלקים, ואם כן שפיר כתב הפני יהושע דהשתא דמותר לאבד עצמו ולא ילבין, הוא משום דנפקא ליה מקרא "כי דבר ד' בזה", אם כן מיניה על כורחך צריכין למילף דאין לו חלק לעולם הבא, דכתיב "הכרת תכרת". עיין שם וז"פ.

ומה שהקשה הפני יהושע דתמר גופה אמאי היתה רשאי למסור עצמה, הא כתיב "וחי בהם", ולא שימות בהם. תירץ ביוסף דעת על פי דברי הרב רבי אליהו מזרחי בפרשת שמות דבבן נח לא דרשינן "וחי בהם", אם כן תמר שקודם מתן תורה היה לה דין בן נח, לכך שפיר עשתה. עיין שם.
וגם זה אינו מוכרח לפי עניות דעתי, דהא אף על גב דלא כתיב 'וחי בהם – ולא שימות בהם', מכן מקום על דבר רשות אסור לבן נח להמית את עצמו, ובפירוש אמרה התורה "אך את דמכם מיד נפשותיכם אדרוש", ואם כן מי כתיב בבן נח דאסור להלבין פני חברו ברבים, הא לא כתיב רק שפיכת דמים, אבל לא הלבנת פנים. ועל כורחך צריך לומר דתמר ידעה מסברא דהלבנת פנים דומה לשפיכת דמים, וכמו שפיכת דמים אסור בבן נח, כן הלבנת פנים אסור. ואם כן שפיר נפקא לן גם השתא מזה דלא שייך בזה לומר 'מאי חזית דמא דידך'.
אלא דקצת צריך עיון הא בתמר לא היה עוד הדרש מ"כי דבר ד' בזה". (ועיין בספר כלי חמדה על התורה להגאון אב בית דין קהילת אסטרוב ז"ל פרשת ויקהל אות ד' מה שכתב אם בן נח נהרג על סברא. עיין שם מה שכתב בשם ספר בית האוצר חלק א' כלל קל"א, ואין לי הספר בה"א לעיין שם].
ועיין שו"ת שבות יעקב חלק א' סימן קס"ד שכתב דאין בן נח נהרג על הלבנת פנים, ועל כן מוכרחין לומר לפי דבריו דהא דתמר מסרה עצמה הוא משום, דנהי דמלבין לא הוי כשפיכת דמים גמור, מכל מקום במלבין פני ישראל יהיה אסור, דלא עדיף מבן נח שהכה את ישראל דחייב מיתה, כמבואר בסנהדרין דף נ"ח ע"ב, דעל כל פנים הא דאזיל סומקא ואתי חיורא הוי על כל פנים כהכאה בעלמא, דצער דהלבנת פנים גדול מהכאה. ועיין ברמב"ם הלכות מלכים פרק י' הלכה ו' דעכו"ם שהכה את ישראל אף על פי שחייב מיתה, מכל מקום אינו נהרג. ועיין שם בכסף משנה מקור נפלא לדעת רבינו. ואם כן שפיר מסרה עצמה.
ומה שכתב ביוסף דעת דלשון 'נוח לו לאדם', משמע רק רשות, הנה מדברי התוספות סוטה דף י' ע"ב שהקשו אהא דלא חשיב ליה בהדי ג' עברות, ותירץ משום דאינו מפורש בתורה, מבואר שלא כדברי היוסף דעת, וכבר תפסו עליו בזה, ואין כאן מקום להאריך.
ועיין בספר תפארת ישראל על משנה פרק ג' דאבות מה שכתב לחלק בין שונא ומחמת כעס לאינו שונא. עיין שם וצריך עיון.

ובגוף דברי הרב רבי אליהו מזרחי הנ"ל דבבן נח לא דרשינן 'וחי בהם – ולא שימות בהם', הנה לעיל בהלכות יסודי התורה ריש פרק ה' הבאתי דברי המזרחי שהקשה אהא דאמר משה 'אמול ואצא – סכנה הוא לולד', הא מאי דפיקוח נפש דוחה לכל מצות הוא רק מקרא ד"וחי בהם" ובבן נח עדיין לא כתיב. ותירץ דהאי קולא, קולא דאתי לידי חומרא, שיותר טוב לבטל מצוה אחת במקום סכנה ויקיים כל המצות, ממה שיקיים מצוה אחת ויבטל כל המצות.
ולכאורה לפי תירוצי נסתר דברי היוסף דעת הנ"ל, שכתב דלכך מסרה תמר עצמה משום דלא שייך גבה "וחי בהם", ולהנ"ל הא גם בתמר היה שייך הסברא דטוב לבטל מצוה אחת ויקיים כל מצות. והא דאין דוחה בבן נח, היינו רק חיי שעה, דבישראל הותר מטעם "וחי בהם", וכמו שכתבנו שם בעניותן.
אך זה אינו, דרק מצות מילה, דהוא מצות עשה, שפיר כתב הרא"ם דאף דלא כתיב בבן נח "וחי בהם", מכל מקום מסברא אמרינן דטוב לבטל מצוה אחת ויוכל לחיות ולקיים כל מצות. אבל לעבור על איסור בקום ועשה מטעם זה דטוב לבטל מצוה אחת, בוודאי גם הרא"ם מודה דלא אמרינן כן בבן נח, ורק בשב ואל תעשה אמרינן הכי.
ובזה מיושב מה שהקשתי שם בחידושינו על דברי הרא"ם דקאמר זאת מסברא, הא ביומא דף פ"ה ע"ב קאמר הכי רבי שמעון בן מנסיא סברא זאת דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ואפילו הכי הוצרך להביא קרא לזה דנפקא לן מ"ושמרו בני ישראל את השבת", הרי דלא ידעינן זה מסברא.
ולהנ"ל מיושב, דכיון דרבי שמעון בן מנסיא מיידי לעבור על שמירת שבת בקום ועשה, שפיר הוצרך קרא לזה. והרא"ם מיידי בשב ואל תעשה. ואם כן בתמר דקום ועשה הוי, שפיר היתה צריכה למסור עצמה. וזה ברור.

(בית המלך)

הרב יוסף אריה ליב ב"ר נחום בוים הי"ד, מאיזביצ'ה, נולד בשנת 1912. הוא היה גאון מופלג, מגדולי תלמידי של רבי מאיר שפירא ב'ישיבת חכמי לובלין'. עוד בצעירותו הוציא לאור את ספרו "בית המלך", חלק א (לובלין, תרצ"ה. ניו יורק, תשל"ב) על הרמב"ם. הספר זכה להסכמות נלהבות מאת הרב מאיר שפירא ואביו הרב יעקב שמשון שפירא, ומאת הגאונים "חברי שלטון הרוחני ביח"ל": רבי משה פרידמן האדמו"ר מבויאן הי"ד, רבי שלמה איגר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב אברהם יעקב הלוי הורוויץ הי"ד, הרב נחום וידנפלד הי"ד, הרב דוב בעריש וידנפלד, הרב שמואל פירר הי"ד, הרב זאב ואלף ניסנבוים הי"ד והרב אברהם וינברג הי"ד, המדברות בשבח המחבר כגאון חריף ובקי, המחדש חידושי תורה נפלאים.

הרב יוסף אריה ליב חסה בצל האדמו"ר מראדזין רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד.

בשנת תרצ"ה התחתן ועבר להתגורר ולעסוק בתורה בהתמדה בעיר חלם. חבריו מישיבת חכמי לובלין העיד כי הוא נועד להיות מגדולי דורו.

מאמרים ממנו בדין אכילת מעשר שני מצוה ובעניין מתנות שלא הורמו, הובאו בירחון אור המאיר. מאמר נוסף הובא בכרם בית שמואל (בעריכת הרב חיים ישראל יצחק וינאכט הי"ד), אדר תרצ"ג (שנה ב, חוברת ו), עמו' נח.

במכירות פומביות הוצגו גיליונות הירחון 'קול תורה' עם עשרות הגהות בכתב ידו של הרב יוסף אריה ליב בוים, החותם "יוא"ל בהר"ן" (ראשי תיבות: יוסף אריה ליב בן הרב נחום). בנוסף נמצאו הגהותיו בעותק ספרי 'משנה תורה' שהיו בבעלות רבו, הרב מאיר שפירא, ובבעלות ספרית ישיבת חכמי לובלין.
מכתב עם חידושי תורה שכתב הרב יוסף אריה ליב בוים לרב פנחס הירשפרונג הובא באתר בית המכירות הפומביות ברנד, מכתב זה הודפס בספר 'כוכבי אור', תמונת חתימתו של הרב בוים בתחתית מכתב זה, מובאת כאן באדיבות בית המכירות ברנד.

הרב יוסף אריה ליב נספה במחנה בלז'ץ. הי"ד.