נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) מהיכן נתאוו ישראל לדגלים? בשעה שנגלה הקב"ה ירדו עמו כ"ב רבבות מלאכים, שנאמר רכב אליהם רבותים אלפי שנאן, והיו כלם עשוים דגלים דגלים, שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל כך, התחילו מתאווים דגלים וכו' אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך. עד כאן.
והנה הבן לא נוכל, הם ראו אצל המלאכים על כן התאוו, האין זו אזהרה מפורשת בתורה "לא תחמוד"?! השמעת? להתאוות מה שישנן אצל המלאכים, הן אצל המלאכים ישנם גם כנפים, אולי יתאוו גם לכנפים? האין זה מן הנמנעות? וכי כלום לבני-אדם קרוצי חמר לבקש להם גדולות כאלה כשל המלאכים.
אולם העניין הוא, כי טעמים ונימוקים נכונים יהיו לישראל על דבר דרשת הדגלים, מה שלפיכך נתקבלה בקשתם זו. והוא בהקדם מה שהעירו כבר המפרשים, על הא דאצל יצירת האדם כתיב, (בראשית ב') וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואצל שאר בעלי חיים כתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכו', ולא הזכיר עפר? ואמרו, כי האדם נוצר ביחוד מן העפר התיחוח לא מגוש אדמה אחד, כי אם ביחוד שנצבר עפר ממקומות שונים. מה שרצו להדגיש בזה כי יצירתו של האדם היתה מרוכבת כהעפר המקומח הזה, בהמון כחות ונטיות דקות מן הדקות, שבכל קטנותם וזעירותם, הם מספיקים די להבדיל תמיד איש מאת רעהו, לכמה מיני טיפוסים, לכמה מיני הבדלות ושינויים, עד שגם שני בני אדם בני אב אחד, אינם דומים זה לזה לדמותם ובצלמם, ושל על כן נקרא עפר בהיותו מפרד לפירורים אבקוקיים דקים, טחונים ומרוכבים שאינם דומים זה לזה. וכמו כן אצל בני אדם, לבד החילוקים הגלויים הנראים בין בני אדם, עוד ישנם המון כחות נסתרות שמבדילים את האחד מאת רעהו, ולשם כך נתייחס יצירת האדם אל העפר.
מה שאין כן בשאר בעלי חיים שעליהם כתיב סתם "מן האדמה" מגוש אחד, שאין בזה מקום עוד לרבוי תכונות, ועל כן במין הבהמה והחיה, מעטו מאד השינויים אשר ביניהם, כל האריות גיבורים, כל הנמרים עזים, כלם טבועים על פי רב במטבע אחת כטיב טבע מקור יצירתם הראשונה, שנוצרו מגוש אדמה אחד.
וזה אפשר לראות, גם במאמרו יתברך שמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי כשם שכל העולמות כלם נתרבו בריבוי עצום רבי השינויים, ממקור האחדות היחידה של אצילות קדשו יתברך שמו, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, מתגלה תמיד אותה האחדות האלהית היחידה שממנה נאצלו ונמצאו כל אלה, למרות המון השינויים המגיע בהם, מצד תכניותיהם והכנותיהם המיוחדות, כמו כן גם האדם ביצירתו, שאף על פי שיחידי נברא, ואחד הוא בעצם עצמותו הראשונה, הנה נטע בו הקב"ה מצלם דמות תכניתו להתפתח באפשרות עשירה, לכמה צורות ופרצופים משונים איש מאת רעהו. וכריבוי מתוך האחדות הבא ביצירה כלה, כן הגיע ריבוי נמרץ בהמון הבדלות מפותחות ומובדלות במין האדם, להבדיל תמיד בין עם לעם, בין מפלגה למפלגה, מתוך אותה האחדות הראשונה של האדם היחידי הראשון. מה שכל זה הדגישה תורה במלת "עפר" ביצירת האדם.
והנה היות כי הדגלים אצל המלאכים משמשים הוראה, בייחוד, להבדלתם העצמית של המלאכים, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה ו) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם". ועל כן כל מחנה וכל גדוד בעולם המלאכים מתחלקים לפי בחינותיהם וענייניהם, ולפי תפקידם בעולם הם שונים גם לצורותיהם וליצירותיהם. ועל כן אמרו גם כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, בהיות כל אחד מיוחד אך ורק לשם תעודתו היחידה למענה נברא. ועל כן באים כל הדגלים השונים בין המלאכים, להעריך את כל הכחות, ולסדר את כל הכחות לקבוצותיהם, למעלותיהם, ולבחינותיהם, כל קבוצה עם דגלה, לפי מהותה ובחינתה.
ולפיכך בהיות גם בני המין האנושי, מחוננים בהמון הבדלות אישיות וחברתיות כאלה, על כן ראוי גם להם לסדר את הכחות, לציין את התכונות, ולהעריך הכל בקבוצות ודגלים מיוחדים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
אולם לכשנעמיק יותר לתעודת הדגלים, הנה נראה כי הדבר הכרחי גם מנקודת מבט של "מקומות מרכז" לעם. והוא ע"פ מאמרם ז"ל, בתשובת משה לקרח ועדתו (במדבר רבה טו) דבר אחר אמר להם משה גבולות חלק ה' בעולמו, יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, וכשם שהבדיל בין האור והחשך כך הבדיל את ישראל מאומות העולם, שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל את אהרן להקדישו קדש הקדשים וכו' אנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך וכו', עד כאן.
הנה שתי תשובות שהן אחת השיב לו משה הפעם. אתם אומרים: "כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'"? אתם באים איפא בשם תורת השוויון, טוב מאד, כלם הם כלם בני אב אחד, כלם שווים הם בעיניך, כלם קדושים ואתם מבקשים איפא בשם תורת השוויון לבטל את כל הבדל המעמדים, ולהסיר את כל המחיצות החוצצות בין איש לרעהו. הנה ראשית עליך לדעת כי לא אנחנו יצרנו זאת, זו היא פעולת הטבע עצמה. היצירה עצמה הבדילה בכמה כחות מבדילות ומיוחדות את האחד מאת רעהו. וכמו שהבדילה בין אור לחשך, בין אביב לסתיו, בין קיץ לחורף, כך הבדילה בסוד נשמותיהם ומהותם של בני אדם. אי אפשר לעשות הכל לעיסה בלולה אחת, ולחתות הכל בחדא מחתא, לא אנחנו הבדלנו בין מראותיהם ופרצופיהם של בני אדם. אלה הם מעשי בראשית, מעשה הטבע עצמה, שאין לערבן ולבטלן בשום אופן שהוא. דא היא חדא. שנית מהו אתה טוען; מדוע "תתנשאו על קהל ה'"? לא אדני, לא התנשאות ולא השתררות אנו מבקשים כי אם התרכזות האוכלסין הרחבים של העם למרכזיהם ודגליהם. כי אצלנו הודות לסדר ההבדלות השורר בין העם, אפשר להמציא להם "נקודות מרכז" נבחרות ונדגלות להביא את האחדות הדרושה לתוך העם. הקטנים מתרכזים סביב לגדולים, והגדולים מתרכזים סביב לגדולים עליהם, וכן כסדר כלם הולכים ומתרכזים זה בזה, וזה אחר זה, עד המרכז העליון הכולל ומקיף אחת כלם. ולכן, בראש העם עומד אך כהן גדול אחד, אך תורה אחת ומשפט אחד. אבל אתם, שאתם באים בשם השוויון, בלי הערכת הכחות, בלי משקל התכונות, בלי סידור האורות לסגולותיהם, אם כן מי ייכנע תחת מי להתרכז ולהסתדר? האפשר לכלם להיות לכהנים גדולים? האפשר לכלם להיות למלכים בלי עמים? הלא באין לאחד יתרון על רעהו, בלי הבדלת הכחות המעולים שבקרב העם להבדילם ולהעריכם בפני עצמם, לשם הסתדרותו האורגנית של העם, לשם התרכזותו הדרושה, הרי יהיו כלם כעדרי צאן נפוצים, אשר האחת לא תשיג את חברתה, ובאין נקודות נבחרות ונבדלות לשם התרכזות, הרי הכל חוזר לתהו ובהו!
ובזה אמרתי לבאר את מאמרם ז"ל (מגלה כט) "עתידים כל בתי מדרשות ובתי כנסיות שבחוץ לארץ שיעמדו בארץ ישראל", שלכאורה למה לנו בארץ ישראל בתי מדרשות של חוץ לארץ, הלא בארץ ישראל נוכל לבנות בתים חדשים בנויים לתלפיות, ואלה שבחוץ לארץ יישארו להם בחוץ לארץ, אולי יצטרך מי שהוא מיהודי חו"ל לבא שעריהם?
אולם העניין הוא כי הנה לכשיתקבצו כל בני ישראל לארצותיהם בארץ ישראל, זה ממזרח וזה ממערב, זה מצפון וזה מים, זה מאמעריקא וזה מגאליציא, וזה מפולין וזה מאפריקה, ולכל אחד מנהגים שונים, כל אחד על פי מנהגי ארצו שיצא משם, ואם כן האיך יתאחדו כלם לאחדים? על זה אמרו ז"ל כי הסתדרות העם לעתיד תהי על פי בתי מדרשיהם ובתי כנסיותיהם שבחוץ לארץ. וכמו שבניו יורק הבירה יש שכל עיר ועיר בית מדרשה המיוחד לה, הנקרא על פי רב על שם העיר שיצאו אנשיה ממנה. כמו כן בארץ ישראל. בקבוץ כל הגליות מארצות שונות, תהי לכל עדה ועדה בית מדרשה המיוחד. על פי בית המדרש שבחוץ לארץ. איש איש על עדתו ואיש איש על בית מדרשו, איש על מחנהו ואיש על דגלו!
הנה זו היתה כוונת יעקב בהזכירו לפני מותו את עניין הדגלים, כדבר שאין לוותר עליו, וכי גם אחים בני אב אחד, הנה אי אפשר לעשותם עיסה בלולה אחת. ולמרות האחווה והאחדות המשפחתית האיתנה, הנאמנה לתעודתה הכללית, הנה עליהם לדעת תמיד את סדר ההבדלות, וכי אך המעשים הם המכריעים את גורל האדם וערכו. ועל פי המעשים יש להכין לכל אחד סדר עתידות מיוחד. ידעו נא האחים כלם, כי הטבע חותכת באזמל בין איש לאיש. ועל פי מזג כחותיו ואיכותו האישית והרוחנית היא מסדרת לו מקום בחברה. ואם לאחד יש לגזור ולאמר בלי רחם "פחז כמים אל תותר", ולשני יש לקרוא "אתה יודוך אחיך". הנה לא האב הגה את סדר ההבדלות האלה, כי אם מעשיהם של האחים, כח תכונותיהם היא שגרמה לכל אלה.
לבעל מעשים טובים נחשב איפא יהודא בחיר אחיו, ובשעה שרגשו והמו האחים כלם ואמרו: "לכו ונהרגהו ונשליכהו אל אחד הבורות", קפץ אז יהודא ואמר: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" ועליו אמר יעקב בצדק "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף ומטרפו של תמר.
הנה לוי, שמשה אמר עליו, "תומיך ואוריך לאיש חסידיך" לא זכה כלל בעיני יעקב אביו, והוא אף זה היהודי הלמדן הנושא אורים ותומים, גם הוא היה בעצה אחת עם אלה שהתאמצו להוכיח כי מצוה היא בשם התורה להסיר את יוסף מן הדרך להרגו נפש, ובעזרת "החרם" שעשו בנים לבין עצמם לבלי לגלות את הסוד להסבא, אמרו כבר לבצע את זממם הנורא, ועל כן לא כבדו יעקב כלל באמרותיו האחרונות וגלוי אמר; "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"!
למלחמה היה תמיד יהודא תחלה: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה, ויאמר ה' יהודא יעלה!" וכשישראל עמדו נבוכים לפני הים, מי קפץ תחלה לתוך הים, נחשון בן עמינדב למטה יהודא! לאיש כביר כח המתפרץ תמיד לקראת מעשים כבירים נאה איפא המקום "בכותל המזרח" הוא צריך איפא להיות תחלה לנוסעים, שנאמר והחונים קדמה דגל מחנה יהודא ראשונה יסעו, הוא צריך להיות תחלה גם לקרבנות, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, וממנו איפא צריכה המלכות על ישראל לצאת, הלא הוא שורש ישי, נעים זמירות ישראל, עומד לנס עמים!
הנה כי כן, למרות המרירות העקצנית שבדבר, לבא בין הבנים האחים בסדרי הבדלות נמרצות כאלה למרות כל הטורח והקנאה הקשה כשאול הזאת, הנה הלא אין ללכת נגד חוקי הטבע היותר איתנים, המבדילים קשה ונאמנה ללא רחם בין איש ובין רעהו. "כל עוף למינו ישכון ובין אדם לדומה לו", זהו לא רק מימרא קלילא יפה, כי אם גם חק איתן בלב החיים שאין לזלזל בו כל עיקר. הן גם הבהמה והחיה לא יאכלו שניהם מאבוס אחד, והאיך אפשר לבני אדם להתהתך לחתיכה אחת, כי על כורחך יחד עם הבדלות כל מעשי בראשית, הוכנו לעד לעולם, גם תורת הבדלת הכחות לכל האישים הפרטיים ומה גם להבדלת העמים הכלליים!
אולם משהגיע הדבר לידי התגשמותו המעשית במדבר לפני משה, כי אז חרד משה חרדה, ואמר "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כן, סדרי הדגלים וסדרי ההבדלות הוא דבר נחוץ לתקומת האחדות בין העם, אבל הן העם כלו לא הסכין עדיין לכל זה, הן במצרים על יד החומות, על יד החמר והלבנים הלכו כלם כבושים תחת צבת אחת, כלם נלחצו מחבורת נוגשים אחת, כלם עונו בעבודה קשה וקצר רוח, ולכלם היה כמעט יחוסים שוים ו"ערכין" שוים, כלם דלים ורצוצי משפט, וגם בצאתם למרחב ברחמי שמים, הנה כיוצאי חפזון כלם, במשארות צרורות על שכמם, באין סדר ובאין משטר, לא היה ניכר בהם עדיין שום סדר. הבדלות, לכלם היה ערוך שולחן אחד וכלס דרו בדירה אחת, השולחן שערך להם ה' במדבר הוא המן, והדירה הלא הם ענני הכבוד שהקיפום. חיים שווים ומשווים, היה להם בכל דבר, כמו אין לאחד שום יתרון על רעהו, ופתאום הנה צו חדש! "עשה להם דגלים כאשר נתאוו!" הבה נא לעשות עתה הערכות מדוייקות של השבטים כלם, הבדלות מרובבות בין אחים, ציין איפא את כחותיהם ומהותיהם של כל אלה בחיי ההוה ובחיי הדורות כאחד. כל שבט ונשיאו לבד, כל בית אב לבד. התחילו איפא "הכבודים הידועים" ואתם יחד "החיכוכים הידועים", דגלים שונים, מעמדים שונים, מפלגות שונות, זה בכותל מזרח וזה בכותל מערב, ללוי דרוש לתת את "המעשרות", להכהן את "התרומות" ולתלמיד חכם עשה לו פרקמטיא- השמעת? כולנו אחים בני אב אחד אנחנו, למה לנו כל החשבונות הרבים האלה? ולמה לנו לשאת על שכמנו את הכהן ואת הלוי, ילך לו גם הוא להסיע אבנים כמונו?! ומה לנו כל הצרה להפריא בין אחים "קומוניים" בני אב אחד?
אולם על כל ההרהורים הקשים האלה מקבל משה תשובה מאת הקב"ה: "איני מחדש עליהם דבר אלא דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים". יעקב בצוואתו הנפלאה על דבר הקפת המיטה לא התכוון כלל לצרכי השעה בלבד, כי אם ביחוד לשם צרכי הדורות. ולא לשם השתררות, חלילה, שהגדולים יגביהו שררה על הקטנים, לפסוע על ראשי עם קדש, כי הלא כלם הם בניו, ולמה לו להעריך את האחד גדול מרעהו, אם לא שטובת האומה והתבצרותה הכללית דורשת זאת.
וכך אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני ויחי) על הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, בירך אותם לא נאמר אלא ויברך, למה כן? אלא בשביל שנתן ליהודא גבורת ארי, וליוסף גבורת שור, ולנפתלי קלות איל, אל תאמר שזה גדול מזה, לכך כללן באחרונה, שנאמר איש כברכתו בירך אותם. עד כאן. והנה לכאורה יש להעיר "אל תאמר שזה גדול מזה וכו'" הלא האמת היא כי כח הארי גדול משל השור, ומי יוכל להכחיש זאת? אולם העניין הוא כי חכמנו ז"ל רצו להדגיש כאן, בייחוד, כי לא לשם גדולה, ולא לשם כבוד, בא יעקב להבדיל בין אחים ולהגדיל את האחד בגבורת ארי על גבורת השור, כי אם לשם התרכזות העם לתוך המרכזים ידועים, ועל כן איפא כללן באחרונה כאחד, לדעת כי למרות ההבדלות המרובבות, הנה הם צריכים לשמש זה את זה כל אחד בכחו המיוחד, או במליצת חכמנו ז"ל (במדבר רבה יג) "עשה אותם יונקים זה מזה, לקיים מה שנאמר כלך יפה רעיתי". והיניקה המשותפת הזאת תביא איפא אותה ההתכללות הכללית האחת של כל האחים הצריכה להיות תמיד כגולת הכתרת לכל המעשים.
ועל כן מצינו בתפלת כהן גדול ביום הכיפורים שהיה מתפלל, על אחינו שלא "יגביהו" שררה זה על זה, כי הנה בכל היות השררה עצמה במידה ידועה מוכרחת לפעמים, הנה יש להשגיח עליה שתהיה בלי הגבהה יתירה, שלא תתהפך לאותה היהירות האישית הידועה, המשנאת את עצמה בעיני כל, ואך לשררה המבקשת לפניה תמיד אך טובת הצבור והתאחדתו הכללית יש לקרוא "כלך יפה רעתי"! הוא שחכמינו ז"ל הדגישו: "כבר יש להם טכסיס מיעקב אביהם, כמו שטענו את מיטתו כן יקיפו את המשכן." בתוך סדרי הלוויה הגדולה הזאת, הניח הסבא אבני פינה ואבני יסוד בקרב העם לדורות עולמים. ולא רק בכל חייו השתדל להשריש את העיקרים האלה, מה שלפיכך שנה את יוסף בין אחיו, מבלי הבט על התוצאות שתוכלנה להיות בזה, כי אם גם לפני מותו ברגעי חייו האחרונים היותר יקרים, ראה איפא להבטיח את סדרי הבדלות אלה לעולמים. ובהזהירו בזה; "יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך", הניח בזה אבן פנה כללית בקרב העם לדורותיו, לכבד את המלכות בישראל, כי המלך אף על פי שהוא מקרב אחיך, הנהו צריך להיות תמיד מורם ומובדל מאת העם, ואיש כיוסף שהיה מלך במצרים הנה די לו להניח את כתרו על הארון לרמז בזה כי ארון המתים הזה נכון גם למלכים וכתריהם, ועל כן יראו לבלי להגביה שררות שאינה צריכה על הצבור.
"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ואפרים ומנשה ישאו את המטה. הנה בזה אפשר לראות רמז, כי המלכות לא תימסר לזרעו של יוסף. "לוי אל יטען שהוא עתיד להיות מטועני הארון של חי העולמים", כאן התכוון לתת מקום חפשי בתוך העם לדגלי הכהונה והלוויה. הם צריכים לאכול משולחן גבוה, תרומות ומעשרות שלהם הוא. הם צריכים לשאת את חובת העבודה הרוחנית, את הארון של חי העולמים, ועל כן לא ישאו במשא העם.
אז הונחו אבני הבניין הראשיות לתורת ההבדלות והדגלים, דגלי הכהונה, דגלי המלכות, דגלי כל האגודות והמפלגות לתולדותיהם. כל אלה הם מסכים חוצצים אמנם, הבדלות חותכות ונמרצות בין איש בין רעהו, הערכות כבירות, שלפעמים הם לא נעימים כלל, על כן הקפיד אמנם דווקא, להזהיר ולהחמיר בכל עז על הסדרים הקבועים האלה, ולגשמם תכף בסדרי הקפת מיטתו. ובה בשעה שבניו היקרים יקיפו את מיטתו לשאת אותו במערת המכפלה בקברות אבותיו, כי אז יזכרו נא היטב את תעודת הקדש והמקדש, שיש בזה, אשר חק עולם הוא לכל העם לדורותיו אחריו. וכשהזהירם יעקב ואמר; "כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי!" לא התכוון בזה כנגד כבוד מיטתו, שאולי, הבינו האחים לכבדה, גם בלי כל אזהרה מיוחדת, אולם עיקר אזהרתו היה מכוון בייחוד כלפי כל סדרי הלוויה בהקפת מיטתו, יראה וכבוד להכהונה והמלכות בישראל, יראה וכבוד להאחים הגדולים והדגולים, יראה וכבוד לכל תעודת הדגלים בישראל, בני יהודא ישכר זבולון יטענו את מיטתי מן המזרח, ראובן שמעון גד יטענו את מיטתי מן הדרום וכו', הוי, אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק, שלא צום לחנות דגלים אלא במצות אביהם, שלא לתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כענין שהקיפו את מיטת אביהם, כן יחנו, הוי, לבית אבותם יחנו בני ישראל! הנה דייתיקאות עתיקות, רבותי, עתיקות מיעקב אבינו עליו השלום, עתיקות מני קדם, מששת ימי בראשית!
(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)
