קטגוריה: תפקידם של תלמידי החכמים

התנצלות המחבר

ירושלמי שקלים פ"ג ה"ב ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יהונתן בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שארם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום וכו', יעויין שם. על כן חוב מוטל עלי להתנצל לפני אחינו בית ישראל ולהוציא מלבם מה שטוענים על המחברים שעוברים על דברי רבותינו ז"ל כמבואר בפ"ד דאבות ובש"ס נדרים (דף ל"ז ודף ס"ב) ומגילה (דף כ"ח) ובאבות דרבי נתן שאסור להשתמש בכתרה של תורה. ובאמת כבר צווח על זה הרמב"ם ז"ל בפירושו על אבות בפ"ד, ובספר יד החזקה בפ"ג מהלכות תלמוד תורה. יעויין שם. אמנם מצינו לראשונים ואחרונים שהאריכו בענין זה והסכימו להיתר, ובהא דהיתרא עדיף. ועיין ביו"ד סימן רסו סכ"א ורנ"א סי"ג דבאמת מצינו בש"ס בכמה מקומות דמותר ליהנות מדברי תורה. עיין בתשב"ץ מסימן קס"ב עד קס"ט שהביא כמה ראיות מש"ס דמותר ליהנות מדברי תורה. ועיין בכסף משנה בפ"ג מהלכות תלמוד תורה שחולק גם כן על הרמב"ם ופסק להיתר. וכן מבואר בירושלמי חגיגה פ"א ומועד קטן פ"ג. יעיין שם.

ועל כרחך צריך לחלק לבל יתנגדו דבריהם ז"ל, דמה דאסור להשתמש בכתרה של תורה, זה דווקא במי שיש בידו לפרנס את עצמו בנקל על ידי משא ומתן ולא יתבטל מתלמוד תורה. אמנם היכא דאין באפשרו לפרנס עצמו בנקל רק על ידי טורח הרבה וממילא יתבטל מתלמוד תורה מכל וכל, על זה בוודאי לא כוונו רבותינו ז"ל להזהיר מליהנות מדברי תורה. וחילוק זה מבואר ברמ"א יו"ד סימן רמ"ו סכ"א. יעיין שם. עוד יש לומר דלא אמרו רבותינו ז"ל רק היכא שעיקר כוונתו בהתחלת עסק התורה רק ליהנות ממנה, או שמשתדל לחדש חידושים להיות חובר חבר בכדי שיוכל להתפרנס מזה, ונמצא דעסק התורה נחשב אצלו כחולין ומשא ומתן דעלמא, ובאמת אלו היה לו עסק אחר להתפרנס היה פורש לגמרי ואין לו בעצם חביבות התורה. על איש כזה אמרו חז"ל ודאשתמש בתנא חלף. אמנם היכא דהתחלת לימודו היה לשם שמים, ועל ידי לימודו חידש חידושים יקרים וברורים למביני דעה, ולא היה כוונתו בעת לימודו חס ושלום להתפרנס מהתורה הקדושה, רק בגלל הדבר הזה שנשתנה עליו סדרי בראשית ונהפך עליו הגלגל, בוודאי על אופן כזה שרי ליה למימר 'צורבא מרבנן אנא' או להדפיס חידושיו ולהתפרנס מזה, כי לאיש כזה לא נחשב עסק התורה חס ושלום כחולין ובמשא ומתן דעלמא. ואפילו אם יזדמן לו עסק אחר להתפרנס בריווח, לא ישליך התורה אחרי גוו, כי התורה חביבה עליו. ואין שום בזיון להתורה במה שנהנה ממנה, ואדרבא על ידי זה נתעלה התורה, שאפילו בעת דחקו אינו מרפה עצמו ממנה, מגודל חביבותה. וזה חילוק נכון בעזרת ה'. וכעין חילוק זה מצינו לענין איסור סחורה בדבר האסור, דלא אסור רק לכתחילה, אבל אם נזדמן לו, מותר. ועיין יו"ד סימן קי"ז. אחר כך מצאתי להכסף משנה בפ"ג מהלכות תלמוד תורה שמרמז לחילוק זה והנאני.

גם אין לחשוד לשום מחבר שכוונתו חס ושלום להתפאר שיתפרסם שמיה ברבים, כי מי לא ידע בדור יתום כזה אשר התורה בשפל המצב, ובפרט המחברים, כמאמרם ז"ל בסנהדרין (דף נב ע"ב) נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, על כן מובן הדבר שכוונת המחבר על אחד משני פנים. א) שדחיקא לו שעתא ומטרתו להטיב מצבו, בכדי שיוכל ללמוד מתוך הרחבה שלא בדוחק. ב) שרוצה לזכות את הרבים ולהיות לו לזכר עולם במצוה תדירית בלי שום הפסק, כמבואר במדרש רבה פרשה אחרי, אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות, מה הנאה יש לו. יעיין במגן אברהם סימן קנד, ועיין ירושלמי סוף בכורים ובגה"ש שם ואין לך מצוה גדולה יותר מלזכות את הרבים בתלמוד תורה, וקב"ה חדי בפלפולא. ומאד הפליגו חז"ל בשבחן של מחדשי חידושי תורה הרשום בכתב אמת. עיין בתנא דבי אליהו אליהו רבה סוף פ"י על הפסוק 'יבחר אלהים חדשים' וזה לשונו: ואשרי מי שמתחדש דברי תורה על פיו, דומה כמי שמשמיעים אותו מן השמים, ואומר לו כך אמר לו הקב"ה בני בנה לי בית מקדש, ששכר גדול שיש לי באוצרי שלך הוא, ובשבילך אני מציל את ישראל. עד כאן לשונו. ועיין בזוהר הקדוש פרשת בראשית מבואר שם דעל ידי תלמוד תורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה. יעויין שם. ועיין בשו"ת מן השמים לרבינו יעקב מקורביל בסימן ל"ב מה שהשיבו לו מן השמים וזה לשונו: 'אוהב ד' שערי ציון', שערים המצוינים בהלכה כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה על בירור, אותן שערים נאהבים לפני המלך הגדול יותר מכל משכנות יעקב המקיימים שאר המצות, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפוסקים חמורים, נאהב ונחמד לפני המלך העליון. וזה שאמרו 'אגרא דשמעתתא סברא', והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות [בעינו, ואם על אבידת כסף או שוה כסף, התירה התורה לעשות מלאכה בחול המועד, כל שכן שיש לחוש על אבידת המרגליות היקרות] ההם לכותבם ולחותמם למען לא יאבדו. והכותב והחותם מקבל שכר עליהם, כל זה השיבו לי באמת. עד כאן לשונו, יעיין שם. ועיין בספר חסידים סימן תק"ל, וזה לשונו: 'מי תכן רוח ד", כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו, וכמה שנים וכמה ספרים יעשה. יש שגזר עליו שיעשה ספר אחד או ב' או ג'. וכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שמגלה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב 'סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם' (תהלים כה), וכתיב 'יפוצו מעינותיך חוצה' (משלי ה). וזה שכתב 'יבא במשפט על כל נעלם', שגורם שנעלם וכו'. עד כאן לשונו. ועיין בפירוש אזולאי. ובדורם עדיין לא היה מלאכת הדפוס, על כן לא זכרו רק כתיבה. מיכל הלין שהבאתי מובן הדבר שאין לך מצוה גדולה יותר מלהדפיס חידושי תורה ולבדרן בעלמא לזכות את הרבים, ויהיה לו מצוה תדירית לזכר עולם. ומי שיש לו מוח בקדקדו, יבין לאשורו שדברי כנים ואמיתים, ואין להרהר על זה. ובזה יצאנו ידי המקום וידי הבריות, כמאמרם ז"ל, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.

ועתה שזיכני הקב"ה לגמרה של מצוה אשר קבעתי לדורות, היינו הדפסת ספרי הנחמד חמדת צבי, אשר אין לשער גודל השמחה והנאה של מצוה שיש לי בעל כל הון, הרהבתי עוז בנפשי ליתן שבח והודיה לשמו הגדול ולברך על המוגמר בשם ומלכות 'ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה'. ועיין באו"ח סימן כב ובב"ח, ובסימן רכ"ג בשערי תשובה שם בשם האחרונים שנסתפקו בזה. ולדעתי הדבר פשוט שצריך לברך בשם ומלכות, ויש לי לפלפל בענין זה הרבה אך הגליון לא יכיל בקרבו. ואני בתפלה קצרה מהעליון הרחמן, כשם שזיכני למצוה זו, כן אזכה אני וביתי וצאצאי היקרים לאריכות ימים ושנים בתורה ובמצות, ויקוים בי 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך' וכו'. ובזכות זה נזכה לביאת הגואל צדק ותכונן ציון וירושלים במהרה בימינו אמן סלה ועד.

אלו דברי המחבר הכותב וחותם באמת, הצעיר צבי הירש בהרב המאור הגדול מ' יצחק קוויאט זצ"ל אבד"ק ראסי'.

הקדמה

ישתבח היוצר ויתפאר הבורא אשר האיר עינינו בנתינתו לנו התורה הקדושה, יקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, חמדה גנוזה היתה לו לשעשועים, בה יסד שמים וארץ כמאמר הכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה' וכו'. ומאד הפליגו חז"ל בשבחה. בא וראה מה דאיתא בירושלמי פאה פ"א ה"א וזה לשון חז"ל: ותלמוד תורה כנגד כולם. ר' ברכיה ור' חייא דכפר דחומין חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ר' תנחומא ור' יוסי, חד אמר כהדא וחד אמר כהדא. ר' אבא בשם ר' אחא, כתוב אחד אומר (משלי ח) 'וכל חפצים לא ישוו בה', וכתוב אחד אומר (משלי ג) 'וכל חפציך לא ישוו בה'. 'חפצים' אלו אבנים טובות ומרגליות, 'חפציך' אלו דברי תורה, שנאמר (ירמיה ט) 'כי באלה חפצתי', וכן מצינו בבבלי מועד קטן (דף ט) ר' יהונתן ור' יהודה בן גרים יתבו וקא מיבעיא להו, כתוב 'יקרה היא מפנינים וכל חפציר לא ישוו בה', הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב 'וכל חפצים לא ישוו בה', דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה. ותירצו, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ולכאורה הירושלמי לית ליה החילוק דהש"ס דילן, יעיין שם במראה הפנים שעמד בזה. ועיין ירושלמי ברכות פ"א ה"ב. ולפי זה נוכל לבאר דברי הירושלמי חגיגה פ"א ה"ו, וזה לשונו: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, המאור שבה היה מקרבן אצלי. וכבר דברו בזה מפרשי הדרוש. ולדעתי הכוונה הלואי אותי עזבו, חלק העשיה, שיהיו בטלין מעשיית מצוה בפועל, רק שיהיו עוסקין בתורה הגם דאינם מקיימין בפועל לא איכפת לי בזה, דגדול הלימוד דכל חפצי שמים לא ישו בה. והטעם שלימוד מביא לידי מעשה. ולפיכך נמנו וגמרו התלמוד קודם למעשה. תכלית כוונתם לא שיהוו עוסקים בתורה ויעשו עבירות בפועל, דזאת גרע יותר ממי שאינו לומד ועושה עבירה, כדאיתא במדרש נשא, משל למלך שהביא שני אנשים בכרמו, אחד נטע וקצץ, ואחד לא נטע וקצץ, מי חייב יותר, מי שנטע וקצץ. יעיין שם. וכמה מאמרי חז"ל נאמרו בזה עד שאמרו על הלומד תורה שלא לשמה, נח לו שלא נברא. ובירושלמי ברכות פ"א ה"ב איתא הלומד תורה שלא לעשות, נח לו שנהפכה שלייתו על פניו. והאיך שייך לומר על זה 'הלואי אותו עזבו'. אמנם לדעתי הפירוש 'הלואי אותו עזבו' בשב ואל תעשה מחמת שעוסקים תמיד בתורה, ועל זה 'וכל חפציך לא ישוו בה'. ולפי זה ניחא מה דמסיק אחר זה הירושלמי, רב יונה אמר למוד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה אתה בא לשמה. פירוש, 'שלא לשמה' שאינו מקיים המצות בפועל רק שעוסק בתורה, 'אתה בא לשמה' לקיים בפועל, כפי החילוק דהיכא דאי אפשר לקיים על ידי אחרים, מבטלין תלמוד תורה. ומסיק שם, ר' יהודה כשהיה רואה המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים, ואמר המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעלית בית אריס התלמוד קודם למעשה. ר' אבהו היה בקיסרין שלח לר' חנינא בריה לטבריא ללמוד שם. שלחון ואמרין ליה גומל חסד הוא. שלח ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא. וכבר נמנו בעלית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה. רבנן דקיסרין אמרין הדא דאת אמר בשיש שם מי שיעשה, אבל אין שם מי שיעשה, המעשה קודם לתלמוד. יעיין שם. ולפי זה ימתק מאד המשך הירושלמי זה לזה, דעיקר כוונת הירושלמי בתיבת 'הלואי אותי עזבו', רק בשלילה בלתי קיום המצות, והיה קשה לירושלמי כיון דכל חפצי שמים לא ישוו בה, ולימוד התורה גדול מכולם, למה אמר 'המאור שבה היה מחזירן למוטב', למה לן הצורך לקיום המצות, הא לימוד גדול. על זה מסיים הירושלמי, דמה דלימוד גדול זה דווקא היכא דאפשר להתקיים על ידי אחרים, אבל באי אפשר על ידי אחר אז המעשה קודם. וזהו ממש כשיטת הש"ס דילן במועד קטן. והירושלמי דחגיגה היה בהעלם מהגאון בעל מראה הפנים בפ"א דפאה.

אמנם זאת אינו ברור לי, אם גם מצות התלוי בגוף האדם, כמו תפילין סוכה לולב וכדומה, גם בזה פטור אם הוא עוסק בתורה תמיד. ובאמת מהלשון 'כל מצות שבתורה', משמע אפילו מצוה שבגופו. והכתוב מעיד על זה 'כל חפצים לא ישוו בה'. והנה בפרק הישן בסוכה (דף כו) איתא ר' חנניא בן עקביא אומר כותבי ספרים תפילין ומזוזות פטורין מתפילין ומכל מצות שבתורה, לקיים דברי ר' יוסי הגלילי דאמר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. חזינן מזה דאפילו מי שכותב תפילין פטור ממצות שבגוף, וכל שכן העוסק בתלמוד תורה דעדיף מכתיבת תפילין מסתבר דפטור ממצות שבגוף, דגם כאן שייך לומר 'עוסק במצוה', דאין לך מצוה גדולה מתלמוד תורה. וכן מצינו ביבמות (דף סג ע"ב) דשאלו לבן עזאי על שאינו עוסק בפריה ורביה והשיב 'מה אעשה שנפשי חשקה בתורה'. והנה פריה ורביה היא מצוה שבגוף, ואפילו הכי השיב 'אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים'. ולפי זה בכל מצוה יכול העוסק בתורה לומר 'אפשר למצוה שתתקיים על ידי אחר'. וכן כתבו התוס' בראש השנה (דף יז) ד"ה קרקפתא בשם המכילתא דמי שעוסק בתורה פטור מתפילין. ועיין ברא"ש הלכות תפילין (סימן כט) בשם גאון ובדח"מ שם ובאורח חיים (סימן לח) איברא דמצינו להיפך בירושלמי ברכות פ"א דר' חנניא בן עקביא סובר כותבי סת"ם מפסיקין לכל מצות שבתורה, וזה היפך מסברתו בסוכה (דף כו) דסובר ר' חנניא דפטורים מכל מצוות שבתורה. ועיין קרבן נתנאל על הרא"ש בסוכה שתירץ על פי הגמרא דמועד קטן (דף ט) דהירושלמי מיירי דאפשר שיכתוב, איש אחר התפילין ומזוזה, והבבלי סוכה מיירי דאין אחר לכתוב תפילין ומזוזות ולפיכך פטור הכותב. יעיין שם. ועיין במגן אברהם (סימן לח ס"ח סק"ט).

ובאמת דין זה אינו פשוט, דהרבה ראשונים סברי דעוסק במצוה פטור מן המצות אפילו כשיכול לקיים שניהם, כמבואר בהג"א שם בסוכה. ולשיטתם דפטור אפילו אם יכול לקיים שניהם, ממילא הדין אם יש לפניו מצוה גדולה לעשות והוא עסוק במצוה קטנה, אינו צריך להניח המצוה שלו שיעשה על ידי אחרים כדי לקיים בעצמו המצוה הגדולה, כמו שפטור לשיטתם מלקיים שניהם, כיון שעסוק במצוה. ומה דאיתא במועד קטן דצריך לפלס איזה מצוה חשובה יותר אם אפשר להתקיים על ידי אחר, זה דווקא בהתחלת עשיה רשות בידו לשקול איזה חשובה יותר, אמנם היכא שכבר הוא עסוק בהמצוה אסור להניחה שתתקיימה על ידי אחר ולעשות המצות החשובה יותר. ולשיטתם, כמו שהוא פטור מלעשות שתיהן, כן הוא פטור מלפלס איזה חשובה. וכיון שהוא פטור, ממילא אסור מקום בזיון מצוה, ועוד דכל הפטור מן הדבר ועושה נקרא 'הדיוט'. יעיין ירושלמי ברכות סוף פ"ב. ולפי זה אין מקום לתירוצם, דאפילו אם אפשר שיכתוב אחר התפילין ומזוזות גם כן אינו מחויב להפסיק בשביל מצוה נדולה, כגון קריאת שמע ותפילין, כיון שהוא עכשיו עסוק בכתיבה. ומלבד זאת קשה לי על תירוצם, דאטו ר' חנניא בן עקביא פוטר דווקא לזה שכותב תפילין לאחר שצריך עכשיו להניח ובלאו כתיבתו עכשיו יתבטל ממצות תפילין, זאת אי אפשר לומר מכמה טעמים. חדא מה ירוויח בזה בשביל שיזכה חברו עכשיו בהנחת תפילין על ידי כתיבתו, על ידי זה יתבטל בעצמו ממצוה דהנחת תפילין, וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, כיון דלשיטת הקרבן נתנאל אינו פטור רק אם חסר עתה לאחר תפילין ואין מי שיכתוב רק הוא ולפיכך פטור, דאי לכל העולם, לא שייך לומר 'אפשר על ידי אחרים', דאטו סופר אחד יש בעולם. ועוד מהלשון 'תגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים' משמע אפילו אם אינו נחוץ עכשיו בעת זמן קריאת שמע ותפילין לכתיבת תפילין ומזוזות , ועל כרחך הטעם כיון שמזכין לכל העולם שיהיה מצוי תפילין ומזוזת לקנות והם בכלל מזכי רבים. ובזה שפיר אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכו רבים. יעיין תוס' שבת (דף ד). ולפיכך הדין אפילו אם בעת זמן קריאת שמע ותפילין אינו נצרך לתפילין ומזוזות, אפילו הכי פטורין מקריאת שמע ותפילין העוסקין בהם, כדי לזכות רבים, דאם לא יעסקו עכשיו יוכל לצמוח מזה שיתבטלו רבים מתפילין ומזוזות, ושפיר פטורין מכל מצוה שבתורה. וזה ברור. וכיון דהטעם כן, שוב לא שייך לתרץ כהקרבן נתנאל דהירושלמי מירי דאפשר להתקיים על ידי אחר שיכתוב התפילין ומזוזות, דאטו סופר אחד יש בעולם, הא עיקר הפטור בשביל שמזכה רבים, והאיך שייך לומר על זה 'אפשר על ידי אחר', אדרבא כל המרבה הרי זה משובח, וזכות הרבים תלוי בו. דומה לזה מצינו בסוטה סוף פרק משוח מלחמה דמסיק הגמרא דלמעוטי עכו"ם הוי מצוה, ונפקא מינה לעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואמאי לא נימא שם דאם יש לפניו מצוה, שיעשה המצוה ואל ילך למלחמה, דהא בלאו איהו יעשה המלחמה ואפשר דתתקיים על ידי אחר. אלא על כרחך היכא דאין לזה גבול, כגון במלחמה, דכל מה שיש אחר יותר יהיה הניצוח יותר, לא מיקרי זאת 'אפשר על ידי אחר'. והוא הדין בכותבי סת"ם, דכל מה שיתרבו סופרים יהיה מצוי יותר תפילין ומזוזות ותלוי בזה זכות הרבים, לא שייך בזה 'אפשר להתקיים על ידי אחר'. וצריך עיון מהא דבן עזאי המובא ביבמות (דף סג) שהשיב לרבנן 'נפשי חשקה בתורה, ואפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים'. ולפי זה אין מקום לתשובתו, דכל המרבה הרי זה משובח, כדתיב 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', ומאד הזהירו חז"ל במצוה זו דאפילו אם יש לו בנים מחויב לישא אשה בת בנים, והתירו למכור ספר תורה לישא אשה בת בנים. ואולי יש לומר שאני פריה ורביה דיכול לקיים בכל עת שירצה, ובאמת מצינו לחז"ל שהתירו ללמוד תורה ואחר כך לישא אשה. יעוין קדושין (דף כט ע"ב). ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה דאיתא בכתובות (דף סג) דבן עזאי נשא ברתיה דר' עקיבא, זאת היה בזקנותו, ובנערותו לא לקח אשה. ומה שהשיב 'נפשי חשקה בתורה' המובא ביבמות, זאת היה בנערותו שהיה בדעתו ללמוד קודם, ולפיכך השיב להם 'אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים' עד שיזקין ויקיים בעצמו המצוה דפריה ורביה. ומה דאיתא בסוטה (דף ד) בן עזאי בעל ופירש, לא דרך ודאי רק דרך ספק, דבאמת בירושלמי סוטה לא נזכר התירוץ דבעל ופירש, רק נתחמם או קבל מרבו, או סוד ה' ליראיו. יעיין שם. היוצא בדברינו דהקושיא מר' חנניא דבבלי אדר' חנניא דירושלמי חוזרת למקומה. ועיין בק"ע מירושלמי פ"א דשבת שתירץ תרי תנאי אליבא דר' חנניא. ואין זה נכון בעיני. ועיין ברכי יוסף אורח חיים (סימן לח). ובאמת גם על הרמ"א קשה דכתב (בסימן לח ס"ח) ואם צריכין למלאכת פטורין מקריאת שמע ותפלין. ובאמת הוכחנו דאם נצרך ליחיד בוודאי אינו פטור הכותב, דמאי אולמא דהאי מהאי, אם לא לצורך רבים, היינו לכל העולם, והאיך שייך לומר אצל כל העולם 'לא נצרך למלאכה', מי יודע אולי נצרך למרחוק, וצריך עיון. ולפי זה נפרך גם תירוץ של המגן אברהם, יעיין שם.

על כן נראה לעניות דעתי לפי הנחתנו דעיקר הטעם דפטורין מקריאת שמע ותפילין משום דעל ידי כתיבתן הם מזכין רבים, שיהיה מצוי לכל העולם לקנות תפילין ומזוזות, ואמרינן שפיר חטא בשביל שיזכו רבים. אמנם בכותבי ספרים תפילין ומזוזות עבור יחידים, בוודאי חייבים לקרות קריאת שמע ולהניח תפילין בזמנן, דמאי אולמא האי מהאי, האיך ימנע עצמו מתפילין בכדי שיהיה לחברו תפילין. וכן מצינו חילוק זה לענין תלמוד תורה במגילה (דף ג ע"ב) דתלמוד תורה דרבים עדיף מעבודה, ותלמוד תורה דיחיד עבודה עדיף מינה. יעיין שם. והוא הדין לכל מצות, אם בשביל רבים דוחה למצוה דיחיד. ועיין גיטין (דף לח) וברכות (דף מז) וזה חילוק נכון. והנה יש לדקדק דבסוכה איתא הלשון 'כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים פטורין מקריאת שמע ותפילין ומכל מצות שבתורה', ובירושלמי לא נזכר רק הלשון 'כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לקריאת שמע ותפילין ולכל מצות של התורה', ולא נזכר הא דתגריהן הנזכר בבלי. ועל כרחך צריך לומר דהש"ס דילן מיירי שכותבין תפילין ומזוזות למכור לרבים שיהיה מצוי להם, כמו התגרים שקונים הרבה למוכרם במקומות הרבה וכוונתם לזכות הרבים שיהיה מצוי להם. ומסיים 'וכל העוסקים במלאכת שמים', הכוונה לשם שמים עוסקים שיהיה מצוי להלוקחים, בזה שפיר הדין דפטורין מכל מצות שבתורה, כיון שכוונתם לזכות הרבים. אמנם הירושלמי מיירי שאינם כותבים רק ליחידים ואין כוונתם לזכות הרבים, רק לצורך עצמן להרוויח, ולפיכך כותבין רק מעט למי שמבקש אותם, ולפיכך זכר 'ותגריהן', בזה שפיר הדין דמפסיקין לקריאת שמע ותפילין, כיון שאינו תלוי בזה זכות הרבים למה יתבטל ממצוה כדי לזכות חברו. ומסיים הירושלמי, ולא מורה רבי שמעון בר יוחאי שמפסיקין מתלמוד תורה לעשות סוכה ולולב, דתלמוד תורה דיחיד שפיר נדחה מפני מצוה, כמו שמבאר במגילה (דף ג), אבל תלמוד תורה דרבים כהא דיהושע דהיו שם כל ישראל, וכן כותבי ספרים תפילין ומזוזות לכל העולם, שפיר נדחין המצות מפניהם. וכן נראה מפירוש פרש"י שם ותגריהן, וזה לשונו: הלוקחין מהן בוי למכור ולהמציאן למי שצריך להן.

ודברי המחבר ורמ"א (בסימן לח ס"ח) צריך עיון גדול ליישבם כי לפי הנראה דברי כנים להלכה ואין שום מחלוקת בין שני התלמודים, וגם הירושלמי מודה להדין דבבלי, ולחנם דחו הדין דבבלי אשר באמת לית מאן דפליג עלה. והנה הנם דתלמוד תורה דיחיד מפסיקין לכל מצות שבתורה, זה דווקא לגדולים, אבל לא לקטנים, כדאיתא בשבת (דף קיט ע"ב) מימרא דריש לקיש, אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. והטעם דעל הקטנים אינו מוטל המצוה דבנין בית המקש ולמה נבטל אותם ממצוה גדולה כזו. ועל פי דרך הדרוש יש לומר לדעיל איתא אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו תינוקות של בית רבן, נמצא דעיקר החורבן היה בשביל זה, והאיך נבטל אותם מתלמוד תורה כדי לבנות הבית, דהא על ידי ביטולן מביא לידי חורבן. עוד יש לומר דריש לקיש בשם רבי יהודה נשיאה אזיל לשיטתו דקודם לזה, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, נמצא דתלמוד תורה דקטנים עדיף מעבודה, דבזכות תלמוד תורה דקטנים בלי שום סיוע עומד העולם, ועבודה אינו רק חלק שלישי מקיום העולם, כמאמר התנא על שלשה דברים העולם עומד וכו'. אמנם קשיא לי ממגילה (דף טז ע"ב) אמר רב, גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה. והתם לא הוי רק תלמוד תורה דיחיד. ומהגמרא שבת הנ"ל משמע דדווקא קטנים אין מבטלין, אבל גדולים מבטלין. ואפשר לומר דבשבת מיירי היכא דיש צורך להם ויש ביטול בבנין בית המקדש, אז שפיר הדין דמבטלין לנדולים, דתלמוד תורה דיחיד נדחה מפני בנין בית המקדש, כדאיתא בריש מגילה ובירושלמי ברכות פ"א. אמנם במגילה מירי דהמעשה היה דלא היה שום ביטול בבנין בית המקדש, ולפיכך לא עלה עזרא לבטל תלמוד תורה היכא דאין צורך לו לבנין בית המקדש ואפשר על ידי אחרים שיבנה בית המקדש, כמבואר במועד קטן (דף ט), והבן.

ויען שלא באתי כאן לפלפל, רק לעשות שער לדופקי בתשובתי, כמו שראיתי לכל גאוני ארץ ראשונים ואחרונים שדרכם בקדש לעשות פתיחה והקדמות מלין ואפשר שלמדו זאת מהגמרא שבת (דף ל ע"ב) רבה מקמי דהוי פתח לרבנן הוי אמר מלתא דבדיחותא, לפיכך נהנו המחברים לעשות הקדמה בדברי אגדה ומליצה המושכין לבו של אדם, בכדי שיכנסו לעיון הספר מתוך דבר של שמחה. ואני המחבר היושב בתוך אהלה של תורה זיכני ה' לחדש חידושים בדרך ארוכה וקצרה, כמו שהבטיחו לנו חז"ל במגילה (דף ז) וזה לשונם: אמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין. ולא אמרן אלא לחדודיי, אבל לאוקסי גירסא, סייעתא דשמיא הוא. המאמר הזה תמוה על מה כוון ר' יצחק בהלשון 'תאמין' ו'אל תאמין', אם על המציאה, למה נצרך לאמונה, הא אפשר לבחון אותו אם הוא מפולפל או לאו. ואם על היגיעה, האיך נפרש הלשון 'יגעתי ומצאתי תאמין', מאי שייך בזה אמונה ומה תועלת בזה במה שנאמין אותו על היגיעה. ועל המציאה אי אפשר לפרש, דהא אפשר לבחון, והיכא דאפשר לברר, אפילו במקום חזקה צריך לברר. ועיין פסחים (דף ד) וביו"ד (סימן א). ואפשר לומר כוונה אחרת בדברי ר' יצחק, לדוגמא על מחברי ספרים בזמננו. וביודעי ומכירי איני אומר זאת, כי תודה לא-ל נתפרסם חידושי בין גדולי ארץ. אך אצל בלתי מכירי, להוציא מלבן לבל יחשדוני חס ושלום בגנבה דבר ולא חצי דבר, ומאד הקפידו חז"ל על זה. יעיין יבמות (דף צו ע"ב) וירושלמי שבת פ"א ה"ב ושקלים פ"ב וקדושין פ"א ה"ז. ועיין בהקדמת בעל פנים מאירות טעם נכון למה הקפידו חז"ל. והגאון בעל עוללות אפרים בהקדמתו כתב בדרך הלצה על המחברים הגונבים מספרים אחרים בכדי למלאות חיבורם שיהיה כדי תפיסה, 'עשות ספרים הרבה אין קץ', דעל ידי שרוצים לעשות ספרים הרבה, מוכרחים לגנוב מספרים אחרים, ממילא 'אין קץ' דמעכבים הגאולה, במה שאינם אומרים בשם אומרם. וכן נוכל לפרש הפסוק 'אכתוב רובי תורתי כמו זר נחשבו'. ובאמת אלו העושים כן גדול עוונם מנשוא ואין שום כפרה בעולם. תודה לה' יתברך אני הגבר לא מהם ולא ממקצתם. סהדי במרומים שזה חלקי מכל עמלי. כמה יגיעות יגעתי, כמו שיגע אדם הראשון, עד שהבאתי כל חידוש וחידוש בבור הבחינה מנופה בי"ג נפות, על כן בקשתי שטוחה מלפני המעיינים ומביטים בספרי, לעיין היטב בעין טוב במתינות, ולא לסקור בסקירה אחת מראש ועד סוף. וידוע מה שאמרו חז"ל בעירובין (דף סד ע"א): מאי דכתיב (משלי כט) 'ורועה זונות יאבד הון', כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה, מאבד הונה של תורה'. על כן אבקש מכם, אחי ורעי, אולי באמת יקשה בעיניכם דבר אחד מדברי, אבקש ממעלתכם לשאל את פי, אולי אשיב מענה על שאלתכם. ואם שגיתי אודה ולא אבוש, כהא דרבא שציווה לתלמידיו בבבא בתרא (דף קל ע"ב): כי אתי פיסקא דדינא לקמייכו וחויתו בו פירכא, לא תקרעונו עד דאחיתו לקמאי, אי אית לי טעמא, אמינא לכו, ואי לא, הדרנא בי. יעיין שם. ואני בתפלה לאלהי אבי הרב המאור הגדול יצחק זלל"ה, אשר זיכני לחדש חידושים אמתים, וקודש בריך הוא חדי בפלפולא. וידוע מאמרי חז"ל דאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, נאמר למשה מסיני. וכן איתא בירושלמי פ"א דשבת ופ"א דפאה, דכל דבר שמסרו נפשם עליהם, מתקיים כנתינתן מסיני, על כן אני מאמין שבדברי אין שום נפתל, כי קיימתי בעצמי לא נחתי ולא שקטתי עד שזכיתי לטייל בדברי תורה ארוכות וקצרות, וקובץ על יד ירבה.

ראיתי אשר יש לאל ידי להביא לבית הדפוס מחידושי חיבור נחמד להגדיל תורה ולהאדירה. וביותר לזכר נשמת אדוני אבי הרב המאור הגדול וכו' מ' יצחק זלל"ה אבד"ק ראסי', ובוודאי לטובה יחשב לו. ויען שידוע דברי התנא דבי אליהו שכל אדם הזוכה לחבר ספר, יקרא אותו על שמו, על כן קראתי אותו בשם 'חמדת צבי', דחמדה קאי על התורה, ושם 'צבי' הוא שמי. ויען שקשה עלי להדפיס הרבה מחמת הוצאת הדפוס, על כן הוכרחתי להדפיס רק חלק קטן מאשר יש תחת ידי. ואם ירצה ה' כשאזכה לגמור מחברת זאת להביא אותה בשער בת רבים, אדפיס עוד. ואקווה לה' שיהנו רבים מחידושי וישתו בצמא את דברי, כי לעניות דעתי הם על דרך האמת. על כן אחי ורעי לומדי תורה, חובבי ומחזיקי לומדי תורה, הביאו ברכה אל תוך ביתכם. באו וראו בדברי חז"ל מלא בש"ס אשר הזהירו על החזקת לומדי תורה, עיין ירושלמי סוטה פרק אלו נאמרין ה"ד וזה לשונו: על הפסוק 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת', ר' אחא אומר למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל 'ארור'. ר' ירמיה בשם ר' חייא, לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה, ולא היתה מפיקה בידו להחזק, והחזיק, הרי זה בכלל 'ברוך'. ואמר ר' חנא בשם ר"ח [צ"ל רבי ירמיה] עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצלה של תורה, מאי טעמא, 'כי בצל החכמה בצל הכסף', ואומר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. ומה מאד יפה פירש הגאון הצדיק רבי חיים ז"ל מוואלאזין על הפסוק 'באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם'. והפסוק תמוה, למה שינה אצל שרים 'חפרוה', ואצל נדיבים 'כרוה'. ואמר הגאון, כי 'הבאר' כינוי לתורה שבעל פה, ועל זה אמר כי ה'באר' אשר השרים 'חפרוה', רצה לומר, שהחכמים ההוגים בה התחקו על מחצב שרשיו, להמציא חדשות בכל עת, על דרך מה שכתוב 'דדיה ירווך בכל עת'. 'כרוה נדיבי העם', הרצון אותם שאין להם יד ושם לעסוק בתורה, עם כל זה נקנה להם הבאר ההוא על ידי נדיבת לבם, במה שעזרו ממאדם להחזיק ידי לומדי תורה. וזהו אומרו 'כרוה נדיבי העם', שבן בכרכי הים קורין למכירה 'כירה', כדאיתא בראש השנה (דף כו ע"א), ומפרש ואזיל אלה 'במחוקק', ואלה 'במשענותם'. ודברי פי חכם חן ושפתים ישקו.

ואסיים בתפלה קצרה, תפלת רבי נחוניא בין הקנה, יהי רצון מלפניך שלא אכשל בדבר הלכה וכו'.

המתאבק בעפר רגלי חכמים.

הצעיר צבי הירש, בן לאדוני אבי הרב המאור הגדול יצחק קוויאט זצלל"ה אבד"ק ראסי'.