קטגוריה: ועד רבני לודז

מנהג ישראל תורה

נהגו המהדרים והחרדים לה' ולמצוותיו לעמוד בעת אמירת "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" בקבלת שבת. ואפשר להעיר מקור לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח ע"ב) הני י"ח כנגד מי אמר, ר' הלל בריה דר' שמאול בר נחמני כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים", והוא בתוספתא פרק ג' דברכות. וכיוון ששמונה עשרה שנתקנו כנגדן בעמידה, מכל שכן הן בעצמן

וכעין זה כתב הרמ"א בסימן רל"ו, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם כו' ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.

אליעזר יצחק מייזל, לאדז כ"ו מנחם אב תרס"ד

(ספר הפסגה, קובץ י, עמו' 151)

איתא בברכות (י"ב) במשנה, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' וחכמים אומרים וכו'.
ביאור משנה זו אינו מובן לי, אין אמר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים, הלא סתם משנה היא " מזכירין יציאת מצרים בלילות", ואם נחשבה כ"סתם ואחר כך מחלוקת" היה לנו לפסוק כחכמים ואיך אמר לקמן (י"ד) "והא בעי לאדכורי יציאת מצרים".
הרשב"א ז"ל מביא את קושית הראב"ד ז"ל – אם לדברי חכמים לא אמרינן יציאת מצרים בלילות, נמצא שגם "אמת ואמונה" לא אמרינן, אם כן היכא משכחת לה שתים לאחריה, ומתרץ שהכל מודין שאומרין פרשת ציצית בלילה מדברי חכמים, ואומרים גם כן "אמת ואמונה", ועל זה תמה הרשב"א ז"ל מגמרא מפורשת לקמן בדף י"ד ב' עיין שם. וגם מפירוש הרמב"ם על המשניות משמע כהראב"ד ז"ל, שמבאר דברי רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר" היינו שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב יציאת מצרים.
אבל הלשון שאמר רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות" אינו כל כך מתאים, ולקמן בדף י"ד אמר רב פפא שקורין "אני ד' אלקיכם אמת" – משמע שלא אמרו פרשת ציצית וגם "זכר יציאת מצרים" שבפרשה זו לא אמרו, ומפני זה הקשה הרשב"א ז"ל ממגילה (דף כ"ב) דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. עיין שם. וביד המלך על הרמב"ם מתרץ שכוונת רב פפא היא על הפסוק באחרי מות (ויקרא יח,ב) שהוא פסוק שלם.
ולעניות דעתי אפשר לתרץ שכוונת רב פפא היא באמת על הפסוק השלם מפרשת ציצית, ומתחילין מ"אני ד'" הראשון דהיינו "אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ד' אלקיכם אמת" ומזכירין יציאת מצרים וגם אין זה חצי פסוק. ואם תשיבני, אם כן למה מקשה לקמן בדף י"ד ב' "הא בעי לאדכורי יציאת מצרים", הלא מזכיר יציאת מצרים בפסוק הזה. לדעתי העניה, הקושיא היא רק על מה שאמר – שאם לא אמר "אני ד' אלקיכם" אינו אומר "אמת" – על זה מקשה שפיר "הא בעי לאדכורי יצירת מצרים".
ודברי רש"י ז"ל שם צריכים ביאור, שכתב על "אמר אני ד' אלקיכם" [וזה לשונו:] "דהיינו פרשת ציצית", אל מה זה ירמזון דבריו. ואולי כוונתו ש"אני ד' אלקיכם" הוא מפרשת ציצית, לא כיד המלך מפרשת אחרי מות, ואומר כל הפסוק ומזכיר יציאת מצרים.
ומדי דברי בענין פסוקי דלא פסקיה משה, נזכרתי מה ששמעתי מרבן של ישראל אדוני אבי זקני זצ"ל כד הוינא טליה, שסיפר שבהיותו כבן שבע – שאל את אביו הגדול רבי משה ז"ל, איך אומרים "יום הששי" אלה שאינם אומרים "ויהי ערב" וכו', מפני שכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ותירץ שזה תלוי אם צריך שרטוט (עיין גיטין ו:), ושתי תבות לכולי עלמא כותבים בלא שרטוט ואין זה נחשב כחלק הפסוק. ולפי זה יכול לומר "אני ד' אלקיכם" דפסקינן כמתניתא "שלש כותבים" (רמב"ם הלכות ספר תורה). ומה שפסק הרמב"ם (בהלכות יבום) ששלש אין כותבים בלא שרטוט ונושאי כלי הקודש הקשו מהלכות ספר תורה הנ"ל, לדעתי הקלושה אפשר לתרץ דהטעם שאומרים בחליצה חציים של הפסוקים הוא מפני שכך ציוותה התורה, וממילא נחשבים כפסוקים שלמים, ופסוק שלם גם [אם] הוא שלש תיבות אי אפשר לכותבו בלא שרטוט.
ונחזור ליישב המשנה "מזכירין" דרבי אלעזר בן עזריה וחכמים, שהם פליגי בביאור המשנה אם "מזכירין" פירושו רק בלב (כבמגילה י"ח) או בעל פה. ומבואר בספרא בחקותי, שרק ארבע זכירות הן בעל פה, ולא קחשיב כלל יציאת מצרים מפני שהיא רק בלב, וכן הוא דעת חכמים דמשנתנו. אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שיציאת מצרים היא בעל פה, ולא ידע הרמז לזה עד שדרשה בן זומא. ולפי זה הכל סוברים שיציאת מצרים מדאורייתא בלב, בין ביום ובין בלילה, מפני שאם הזכירה היא בלב, הלא הוא בכלל "אל תשכח" (מגילה י"ח) ו"לאו" אין בו זמן. אבל אם היא בעל פה – עלינו למצוא רמז שהוא גם בלילה, וממילא אם התורה רמזה גם על הלילות, מזה ראיה שהחיוב הוא איננו [רק בלב] וכמו "אל תשכח", רק מ"זכור" שהוא בעל פה. ופליגי לפי זה רבי אלעזר בן עזריה וחכמים אם [הזכרת] יציאת מצרים הוא בעל פה מדאורייתא או רק מדברי חכמים. אך קשה לי אם כן למה פליגי במשנתנו בלילה, היה להם לפלוג גם ביום.
ומדי דברי בענין יציאת מצרים, אתפלא על המזרחי והמנחת חינוך [שתמהו] על רש"י ז"ל בפרשת בא, שפירש שמ"זכור את היום הזה" דרשינן שמזכירין יציאת מצרים ביום, ובמשנתנו אמרינן "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות", שלא ראו את המכילתא על פסוק זה, וכמבואר שם כרש"י ז"ל.

(אודים מאש, אש התורה, עמ' קנט-קס)

הרב אליעזר יצחק מייזל, "ר' לייזר איטשה", בנו של רבי נתן מייזל ונכדו של רבה של לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל. בצעירותו התייתם אליעזר יצחק מאביו וגדל בבית סבו בלודז'. לאחר שגדל שלח אותו סבו ללמוד בישיבת וואלוז'ין, שם הצטיין בלימודיו, גדל בתורה והיה תלמידו של אב"ד ור"מ וולאז'ין הרב רפאל שפירא. הוא רכש גם השכלה כללית והיה בקי בהוויות העולם, כישרוני, פיקח, עדין ובעל מידות. הוא התחתן עם מרת שרה רבקה בתו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ין, מחבר הספר "הליכות אליהו". לחותנו זה היו עוד שלשה חתנים מפורסמים: הרב מנחם בן ציון קראקובסקי אב"ד טימקוביץ, חיסלחביץ', נובהרדוק ובסוף ימיו מגיד מישרים ומו"צ בוילנה. הרב משה סולבייצ'יק (בנו של הגאון רבי חיים הלוי אב"ד בריסק דליטא) אב"ד רוסייני וחסילביץ', ר"מ ראשי ב"תחכמוני" בוורשה, ובסוף ימיו ראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן" בניו יורק, והרב דוד הלוי פפייגנבוים ממלא מקום חותנו ברבנות פרוז'אני.

הרב אליעזר יצחק שימש את סבו ובהנחיית הסבא מילא משימות רבניות שונות. לאחר פטירת סבו בשנת תרע"ב (1912) היה מועמד לרבה העיר לודז', אך לא זכה רחבה של מצד החסידים. כעבור מספר שנים מונה הרב אליעזר יצחק למורה הוראה בלודז' וכחבר וועד הרבנים בעיר. הוא הצטיין בדיני תורה בענייני מסחר ובענייני אישות והיה מקובל על הבריות. הוא שמח להשכין שלום בין יהודים ונמנע מלקבל דמי פסיקה מיהודים דחוקים. בשל חכמתו ופיקחותו מצא פתרונות גם לעניינים מסובכים ביותר ויהודים היו באים אליו גם לקבלת ייעוץ בענייני מסחר. הרב היה פעיל מאוד בהחזקת ה"תלמוד תורה" שייסד סבו בלודז'. כשהתבקש לפרסם חידושי תורה בקובץ תורני לרגל כינוס ועד בני ישיבת מיר בלודז' הוסיף להם דברי חיזוק, בהם כתב: "כבוד מופלגי התורה הק', מרימי ומנופפי דגלה על ראש צעירנו חבורת בני ישיבת מיר בלודז'. דבר גדול מאד עלה בגורלכם, מופלגי התורה, לאחד את כל תלמידי בית התלמוד הגדול, הישיבה הק' דק"ק מיר והיו לאגודה אחת… החברה הלזו הציגה לה מטרה להרים דגל התורה בין לומדיה אשר אך ברוח הנאמנה מתקיימת לאומיותנו ועל ידה יקום ויחיה עמנו… ואנו תפלה יהיה ד' עמכם חלוצי התורה ועשו חיל".

לאחר כיבוש העיר לודז' בידי הנאצים, עבר הרב מייזל בלחץ ידידיו לעיר ורשה, הירש וואסר, מזכיר "ארכיון רינגנבלום" בגטו ורשה ציין את הרב אליעזר יצחק מייזל מלודז' כאחד מאנשי המופת בגטו ורשה שהיו "יהודים טובים, פקחים ומסורים לאחיהם". הרב הצטרף לוועד הרבנים הפליטים והיה פעיל מאוד בענייני הציבור. הוא עבד בגטו ב"שאפ טקאם", שהיה סדנת עבודה לאריגים, בגדי נשים וסוודרים צבאיים, מייסודם של האחים אופוליון מלודז', שהעסיקו שם רק את אנשי לודז'.

הרב נענה לקריאת רבי מנחם זמבה להשתתף בישיבת הרבנים בה הוחלט לגזור תענית ציבור ביום שני ערב ראש חודש ניסן תש"ג (05.04.1943). נקבע כי יש לייחד יום זה לתשובה, תפילה וצדקה. הרבנים ניסחו נוסח תפילה מיוחד לאותו יום, ונערכה בו מגבית "פדיון נפש" שהכנסותיה הוקדשו למעות-חיטין עבור נצרכים לפסח. הוא השתתף גם בישיבת הרבנים שדנה בעניין המרד ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטוב ולטראווניקי, שהיו אתרי השמדה. בשנת תש"ג, במהלך מרד גטו ורשה ערך בבונקר שבדירתו את סדר הסדר האחרון בגטו, בהשתתפות אחרוני הרבנים בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג, ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה,  תיאור ליל הסדר בבית הרב מייזיל בספרו של טוביה בוז'יקובסקי המציין כי ההגדה נקראה לקול היריות וההתפוצצויות, בשעה שהבתים הסמוכים עלו בלהבות. כשהגיע ל"שפוך חמתך" פרץ בזעקה גדולה ומרה. הוא אמר לאחד מהלוחמים שהגיע לבתו במהלך הסדר "אני כבר זקנתי וסבתי, אך אתם הילחמו ועשו חיל, ויהי אלקים עמכם".

במהלך המרד נספו ככל הנראה גם הרב אליעזר יצחק מייזל ובתו היחידה, מינה. קרוב משפחתו של הרב, המשורר יצחק קצנלסון הי"ד ביכה את מותו כשאמר "הרב זה איש החמודות – איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה ואת מינה, בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים בהציתם אש בכל חומות הגטו… הרב בעל נפש היקרה, איכה, איכה ר' לייזר איטשה מייזל, ובתך מינה אי היא? עליתם בלהבות הגטו?!" (כתבים אחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ז).

הרב יוסף פיינר הי"ד היה חביב ונערץ גם על היהודים וגם על התושבים הפולנים, שדמותו האצילה עוררה בהם כבוד והערצה. צדיק תמים וחסיד נלהב, גאון נפלא ומתמיד גדול, גומל חסדים בגופו ובממונו במסירות נפש עילאית, בעל נימוסין מעודן ששלט בכמה שפות, אשר נכנס ויצא בחוגי הממשל והצבא, כשזקנו המכסיף הארוך יורד על פני תלבושותו הרבנית המצוחצחת.

"ר' יוסל'ה", נולד בפיוטרקוב בשנת תרכ"ז (1867) כבכור למשפחה שהתפרנסה מעמל כפיה. ילדותו עברה עליו בעיירה אופוצ'נו הסמוכה לעיר מולדתו ובה היה ישוב יהודי ניכר. בילדותו למד תורה בשקידה ובחשק רב, גם בתנאים הקשים. את תורתו למד בפיוטרקוב, שבאזור לודז'. הוא הצטיין בלימודיו, דן עם למדני העיר ושימש את רב העיר ממנו שאב תורה ותכינה. בגיל צעיר הוסמך על ידו לרבנות. הוא למד לימודי חול במהירות ועמד בבחינות הבגרות. אחרי נישואיו לבת ר' משה חיים בוצ'יאן מלודז' המשיך את לימודי הקודש בבית חותנו, ובייחוד השתלם בהוראת איסור והיתר ובדיני חושן משפט. הוא זכה ונעשה מבאי ביתו של הרב הראשי, הרב אליהו חיים מייזל, ממנו קיבל את חינוכו הרבני. הגאון הבחין כי אברך זה נועד לגדולות, טיפח אותו וקירבו מאוד, עד שנעשה רבי יוסל'ה ליד ימינו בהוראה ובהנהגת הציבור.

שנה לאחר נישואיו כיהן כ"רב מטעם" באלכסנדר , הסמוכה ונמנה על חסידי אלכסנדר. לאחר שנה וחצי עזב ונעשה לעוזרו הראשי של הרב מייזל בלודז', בענייני דיני תורה, בהופעות בבתי משפט ממשלתיים ובקשר עם השלטונות. הוא השתדל רבות למען הכלל. בכל נסיעותיו הרבות בענייני ציבור, לקח עמו כרך קטן של חושן משפט וחזר על תלמודו פעמים אין ספור.

בשל הליכותיו המעודנות, פקחותו ואצילותו, שליטתו בשפה הפולנית ובעוד שפות, אותם למד בכוחות עצמו, היתה לו השפעה רבה בחוגי השלטון, עד שמינו אותו לאחראי על הצבא במחוז לודז' כרב צבאי בדרגת אלוף משנה. הרב קיבל על עצמו תפקיד זה כדי לדאוג רבות לחיילים היהודיים, ואף הציל חיילים יהודים מעונשים קשים וממיתה. בימי הפוגרום בקישינוב ובימי מלחמת יפן והמהפכה פעל להבטחת חייהם ורכושם של יהודי לודז' ולקח חלק בהתארגנויות יהודי לודז' להגן על עצמם בכלי נשק.

אחרי פטירת רבי אליהו חיים, נותרה לודז' תקופה ארוכה ללא רב. הרבנות המקומית ייסדה וועד רבנים חשובים, ורבי יוסף היה מן הבולטים שבהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה טיפל בפליטים היהודים שהגיעו לעיר בעקבות הקרבות שהתחוללו באזור ועזר גם לפולנים שפנו אליו. הוא פנה אל שלטונות הכיבוש הגרמני, ומתוך כבוד ואמון, הצליח להציל נפשות רבות מישראל.

הוא היה איש חסד, והיה מוכן למסור נפשו עבור כל אחד ואחד. יהודי לודז' ידעו כי תמיד אפשר להיכנס לרבי יוסל'ה, ואף בליל הסדר היו באים אליו בעשרות שאלות בענייני הפסח.

מיד עם כיבושה של לודז', פתחו הגרמנים בהשפלת היהודים ובדיכויים. אנשי הממשלה הגולה, שברחו מזרחה כשפרצה המלחמה, רצו להבריח את הרב והעמידו לרשותו מכונית, אך הוא סרב לקבל את הצעתם, כי לא רצה לעזוב את בני קהילתו, אותם שירת למעלה מארבעים שנה. הוא הועבר לגיטו יחד עם 160 אלף יהודי לודז' וסבל עמם יסוריי גיהנם.

משעה שהרב ד"ר שמחה טרייסטמן עבר מלודז' לוורשה, בכ"ו בשבט תש"א (27/2/1941), ועד הגירוש הגדול שהיה שם בתש"ב (9/1942), עמד הרב פיינר בראש הוועד של הרבנים בגיטו לודז שפעל בתיאום עם היודנראט, ובו היו כ- 15 רבנים. הוועד נכלל במחלקת המירשם; בענייני אירוסין, גירושין, לידות ופטירות פעל הוועד בקשר אירגוני הדוק עם המחלקה לענייני אישות. הרבנים חברי-הוועד קיבלו שכר כשאר פקידי המינהל. היו"ר וראשי המינהל פרשו את חסותם על הרבנים ושאר אנשי-דת בגיטו, רשמו אותם באורח פיקטיבי כעובדי- מינהל או "רסורטיס". חברי הוועד פרסמו את ה החלטה המתירה ליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים, לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב.

כאשר החמיר המצב בגיטו לודז' והנאצים חיפשו את הרבנים, הסתתר רבי יוסף בבית העלמין הישן. בחודש אלול תש"ד, 1944, נתפס והוצא להורג על קידוש השם. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר קהילת פיוטרקוב, כרמנו י', ועוד

מלחמת מצוה בעד טהרת המשפחה בישראל.

הרב יוסף פיינר חתום על מכתב, יחד עם עוד כאלף רבני פולין, כדי למחות ולהפר את היוזמה של רבנים קונסרבטיבים להקל על עגונות על ידי יצירת נוהל בו מיד אחר החתונה ימנה הבעל שליח לגירושין בתנאי שלא יבוא לזמן מוגדר וכיוצא בזה. מכתב זה נכתב ביום א׳ לסדר ויגש, ג׳ טבת תרצ״ו, וחתומים עליו נשיא האגודה רבי מנחם מנדעל אלטר אבד"ק פאביניץ, סגן הנשיא רבי יצחק מאיר קאנאל, הגזבר רבי שלמה דוד כהנא, והמזכיר רבי ראובן יהודה נייפעלד. ואחריהם מופיעים שמות של כאלף מרבני פולין.

וזה לשון המכתב:

בתשובה על יקרת כת״ה הננו בזה להשיב דברים ברורים מיוסדים על אדני דת תורתנו הקדושה. לדאבון לבנו נשתוממנו מאוד ולמשמע אוזן עגמה נפשנו, איך נהיה כזאת בישראל! תורתנו הקדושה צוחת לא בי הם היתרים כאלו, שבדו מלבם המופקרים במדינתכם, הרוצים להפקיר ח״ו בנות ישראל בסידור קדושין ונשואין, שיהא מנוי שליחות לגירושין, אם יעזוב אותה ג׳ שנים, או אם תשיג פטורים בערכאות וכדומה. ומה גדול הכאב, כי מצאו האנשים האלה, הפורצים ומחריבים יסודי היהדות, עוד עוז בנפשם לטהר את השרץ וינסו להביאו אל המקדש הדתי פנימה ח״ו.

אי לזאת, בשם קרוב לאלף מורים ורבנים שליט״א היושבים על מדין, חברי אגודת הרבנים בפוילין, ובתוכם גאונים גדולים מאורי עיני הגולה, אנו מכריזים בשער בת רבים בקול גדול לא יסף, מחאה נמרצת וחריפה בכח תורתנו הקדושה, נגד אנשים החוטאים ומחטיאים שאין בתקנתם קלקלתם שום ממש על פי הדין, ומטרתם להתיר אשת־איש לעלמא בלא גט, ומכיון שאינם יודעים בטיב גיטין וקדושין אל יהא להם עסק עמהן ובכלל אין להם הרשות להתערב בעניני הוראה איסור והיתר, כי אין עטרה זו הולמתם!

ואל אחינו בני ישראל הכשרים במדינתכם אנו פונים בקול חוצב להבות אש דת! הבדלו מהעדה הרעה הזאת, ובעזהשי״ת הם כלים מאליהם! כמו אלה הכתות שעמדו במשך הדורות ונקרעו מגוף הישראלי קרע שאינו מתאחה! זאת מצאנו לחוב קדוש להשיב לכת״ה.

חזקו בעד עמנו ותורתנו הקדושה ואנחנו עמכם, לכו נא גבורי החיל בכחכם זה ויהיה ד׳ עמכם, בעתירת ידידי כת״ה, המוקיריכם ומחבביכם מרחוק וחותמים בברכת התורה הקדושה.

מכתב זה, עם מכתבם של ועד רבני וורשא, בית דין צדק של הרב צירלסון בק"ק קעשנוב, הרבנות הראשית לארץ ישראל, הרבנות הראשית הספרדית, הרבנות הראשית לפתח תקוה ו"הרבנות הראשית בממשלת תורקיה הלאומית", עם כתבי הרב יוסף קאנוויץ, שניהל מערכה זו, יצאו לאור בשנת תרצ"ז בספר "לדור אחרון".

בעזרת ה' יתברך.
הרב המופלג החסיד פאר היחס וכו', מו"ה גרשון עמנואל הלוי יחי' מפה, הראה לי את ספרו היקר אשר בשם 'ברית עולם' יכונה, על התורה ואגדות הש"ס, ובדעתו להביאם על מכבש הדפוס ולהפיצו על פני תבל. התבוננתי באיזה מקומן ומצאתי בו דברים יקרים ונחמדים. לזאת גם ידי תיכון עמו לאדפוסא אדרא, ובפרט שגם הגאון הקדוש זצ"ל מאסטראווצע נתן הסכמתו על זה. גם בדעתו להדפיס 'גדולת מרדכי' ו'גדולת הצדיקים', מעשיות מאבותיו הקדושים המלאים מוסר ויראת ד' לעורר את לב בני ישראל לעבודה ויראה. ומצוה גדולה לסייע לו בכל האפשרי וליקח ברכה לביתו. ואיסור השגת גבול, ידוע.
באתי על החתום יום ה' שלח כ"א סיון תרצ"ג, פה ווארשא.
יצחק מאיר ברמ"א קאנאל

(הסכמה לספר גדולת מרדכי, ורשה תרצ"ד)

הרב הגאון המפורסם בעולם לעסקן הכללי ונזר הרבנים מוה״ר יצחק מאיר קאנאל הי"ד, נולד בתרכ"ב, 1862, לאביו ר' משה אהרן. היה תלמידו של הגאון רבי יהושע טרונק מקוטנה. הוסמך להוראה והמשיך בלימודיו בבית החסידים של גור בוורשה.  איש פיקח, בעל הדרת פנים, שולט בשפת פולין, משתייך לחסידי גור ותופס עמדה חשובה אף בקרב חוגי השלטונות שבעיר. תחילה כיהן כרב בבלאשקי (בסביבות קאליש) שבפולין. בתרפ"ג, 1923, נבחר לוועד הרבנים בוורשה, היה נבחר תמיד כסגן יושב ראש להנהלת "אגודת הרבנים" בפולין ומייצגה בפני החוגים הרשמיים.

אגודת הרבנים בפולין היתה ארגון גג על-מפלגתי של כל רבני פולין שפעל בין שתי מלחמות העולם וכללה כ-1,000 חברים, רבני הקהילות השונות ברחבי פולין. חלק משמעותי של רבנים אלה השתייך לתנועת "המזרחי" ול"אגודת ישראל", ואחרים היו ללא שייכות מפלגתית. מושבו של הארגון היה בוורשה. הארגון עסק בפסיקה דתית, פסקי ההלכה שלא היו מקובלים על השלטונות הפולניים. אגודת הרבנים בפולין פרסמה את "קובץ דרושים". בשנת תרפ"ט פרסמה האגודה את "פרטי כל", ובו פרוטוקולים של ההרצאות, הדיונים, הוויכוחים וההחלטות של האסיפה הכללית של האגודה אשר התקיימה בין כ"ד לכ"ז בשבט תרפ"ו.

בזוו"ש נשא את הרבנית פיגלא בתו של ר' ארי' לייבוש רוקח ממאגרוב במהר"י מבעלזא זצ"ל (שהיתה נשואה מקודם לר' שלמה ב"ר דוד מסקווירא ז"ל).  מבניו; ר' יהושע קאנאל חתן הרב פנחס פינקלשטיין אב"ד פאלעניץ.

הרב קאנאל היה פעיל מאד בכל העניינים של הקהילה היהודית בעיר ובפולין בכלל, ודלת ביתו לא ננעלה אף פעם בפני יהודים הדורשים את עזרתו.

הרב מאיר בלומנפלד זצ"ל כתב בספרו "פרח שושנה" סימן צד: בשנת תרפ׳׳ז באתי לווארשא להשיג רשיון ״וויזא״ להגר לארצות הברית בתור רב לביהכ״נ תפארת ישראל בפאסייק ג. דוש. והיה לי קשות מהקאנסול, שהוא לא האמין שצעיר כמוני (הייתי אז כ״א שנים) שאני רב, והגם שהיה לי העתקות מהסמיכות שלי מי״ז רבנים בכל זאת הפציר ליתן הוויזע, והי׳ לי צרות ופח נפש. ופניתי אז להגאון מיכלזאהן, שהוא היה אחד מהנותנים לי בשנת תרפ״ג הסמיכה על רבנות וספרתי לו המאורע (וזה היה תיכף אחר החתונה שלי), ושמע כל הדברים והטענה מהקאנסול שצעיר אנכי להיות רב, ומיד קם במלוא קומתו ולקח האיצטלא דרבנן שלו ותיקן הכובע שלו של שבת והלך עמי להחדר של שכנו (באותו הבית) להרב הגאון יצחק מאיר (היה אח״כ הנשיא של אגודת הרבנים בפולין), ואמר לו שמצוה לעשות עמי ועם רעיתי לנסוע לאמעריקא, ולקחו עגלה (דראשקע) להקאנסול. ואני זוכר עוד וחרות על לבי שמיד שהקאנסול ראה שני הרבנים (ולהבחל״ח) יחד עמי, נפל עליו אימה ופחד וכמעט נשתתק, ואמר להם בלשון בקשה שיסלחו לו על כל הטורח שלהם, ותיכף קרא אותי ורעיתי שתחי' להלשכה שלו ונתן לנו הויזות, ועזבנו ארץ פוילין הארורה ובאנו בעזה״י לאמעריקא.

הרב קאנאל לחם בעוז נגד התחיקה האנטישמית, בייחוד נגד החוק נגד השחיטה היהודית שנחקק ב-1936 ושהיו לו גם היבטים כלכליים חמורים. הוא היה מקורב לאגודת ישראל, אך לא היה פעיל בה. כשנכבשה ורשה בידי הגרמנים המשיך ככל יכולתו בפעילות התרבותית והחברתית, והיה זקן רבני ורשה ומן הרבנים הרשמיים האחרונים בגטו.

בתאריך 05.02.1940 פורסם בעיתון הארץ מאמר שכותרתו 'רדיפות על הרבנים בפולין', ובו נכתב כי "זקן הרבנים בורשה ר' יצחק מאיר קאנאל נאסר ע"י הנאצים, הדורשים דמי פדיון רבע מליון מארק".

הרב קאנאל נורה בביתו כשהתנגד לחייל הגרמני שבא לגרש אותו למחנות, באוגוסט 1942, כפי שכותב הלל זיידרמן, בספרו "יומן גיטו ווארשה" עמ' 55-56:

"הרב ר' יצחק מאיר קאנאל, הרב הוורשאי הישיש בן ה-82, אחד הפעילים והחרוצים שבין רבני וורשה, סגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, נחטף היום והובא אל ה"אומשלאג פלאץ"… כפי שהתברר גילה הרב הישיש התנגדות. הוא ניסה לחטוף את האקדח מן החייל הגרמני ששמר עליו… מובן, שנורה ונהרג בו במקום, אבל את מבוקשו השיג, לא נתן עצמו לגירוש ובא לקבר ישראל… בגיטו מעורר מעשהו של הרב דרך ארץ, אבל יחד עם זה גם פחד… משמע, ששם (במקומות הגירוש) אין שום תקווה, אלמלא כך, לא היה הרב הישיש והחכם מתנהג כפי שהתנהג… מעתה אפסו האשליות".

גרסה נוספת למעשה זה מופיעה ב"עדות משלימה על גורל אחרוני האדמו"רים", מאת רב סרן יקיר יוד (בית יעקב תשכ"ג, גיליון 47):

בביקרנאו נפגשתי כמו-כן עם ישראל קאנאל, נכדו של אחד מחשובי הרבנים בווארשה, הרב יצחק מאיר קאנאל, ומפיו שמעתי מעשה נורא, אשר נחוץ לספר עליו. היה זה עוד בהתחלת גזירת הגירוש בגיטו ווארשה, בקיץ שנת תש"ב. קציני ס"ס מפלוגות-ההשמדה הסתובבו בחוצות הגיטו, נכנסו לחצירות וגירשו את כל היהודים בכיוון ה"אומשךאגס-פלאץ", אשר משם הוטענו רכבות-המוות.

והנה מה שסיפר לי קאנאל הצעיר, בתור עד ראיה. הגרמנים נכנסו לביתו של הרב קאנאל ופתחו בצעקות פראיות ״אלע יודען ראוס!״ (כל היהודים החוצה!). אך הרב קאנאל סירב למלאות אחרי פקודת הקצינים הנאציים. הוא לא יצא מן הדירה ולא ירד למטה. אחד הקצינים החל בחיפוש נמרץ בתוך הדירות ונתקל ברב הישיש, שהיה גבה־קומה ויפה־צורה, ״לרדת!״ — ציווה קצין הס"ס על הרב. אך במקום לקיים את הפקודה סטר הרב קאנאל בפרצופו של הקצין איש הס״ס.  הלזה נבהל ונפחד, והקצין עם מלוויו פתחו במטר של יריות. כך נפל הרב קאנאל ה­ישיש חלל בדירתו, מבלי שיזוז מן המקום, והובא אחר כך לקבר ישראל.

נספו בשואה גם בנו של הרב יצחק מאיר קאלאל, הרב אלימלך, וחתנו של הרב יצחק מאיר קאנאל, ר' אפרים מאיר היימן, ממצוייני תלמידי 'ישיבת חכמי לובלין',. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רבנות ווארשה בתקופה האחרונה (הצופה 14/5/1948), אתר שבי ישראל ועוד.