עוד על הרב ישעיה רייכר הי”ד וכתביו
הרב רייכר והראי”ה קוק
בהמשך למאמר הקודם – נביא עוד כמה וכמה מקורות מעניינים על הרב רייכר הי”ד.
במכתב לרב יונתן בנימין הלוי איש הורווויץ, בתאריך כ”א אדר ב תרע”ג, כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, את לשון הפנייה שיש לשלוח לרבנים סופרים, שהם הרב רייכר ושני רבנים נוספים, “שהם מסוגלים להמנות בין משפיעים רוחניים לחוג אורד’ נכבד”. מטרת הפנייה אליהם היא לקרוא להם לכתוב לגליונות “המוריה”. וזוהי לשון הפניה:
אמלא בזה את דברי כ’ ידי”נ הרב המאוה”ג, אוצר נחמד וגדול פעלים מו”ה יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ שליט”א, רב המנהל לכולל פקיוא”מ אה”ק מעי”ת אמסטרדם יצ”ו. והנני מוצא, שחוב קדוש הוא להחזיק במעוז המכה”ע ה”מורי'”, ולהשלימו השלמה רוחנית ע”י שפעת מאמרים חיים, מלאים רגש ודעת, ומלושדים בלשד טל חיים של תו”י. בתקווה שימלא כת”ר את הבקשה ויבוא לעזרתנו הרוחנית במקצוע נכבד זה, הנני חותם בברכה ואה”ר, כנה”ר ונפש ידי”ע דוש”ת באה”ר, הק’ אברהם יצחק ה”ק
דברי הרב רייכר בוועידת אגודת ישראל במריאנבד
בעיתון הצופה 25.08.1937, שמצאתי באדיבות אתר הספרייה הלאומית, נמצאת כתבה המציגה את הדעות השונות שעלו בוועידה ביחס לרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
הרב ריכר נמנה על המתייחסים בחיוב להצעת המדינה. הוא ציין המשגה שלהם בעניין הזנחת בניין הארץ, הדורש תיקון. לאור ביקורו בארץ ישראל, הוא יכול להעיד על ליקויים, אך גם על מגמות השתפרות. הוא הביע עמדה של תקווה ביכולת החרדים להעשות רוב במדינה היהודית מתוך אחדות ואמונה בנצח ישראל.
לקט מתוך כתבות הרב רייכר בעיתונות
בעיתון הפלס שנה שלישית מופיע מאמרו “עט שקר סופרים”, בעיתון הפלס (שנה חמישית, ברלין תרס”ה) מצאתי לו מספר כתבות: “בתי אכזיב לאכזב”, “הוי זהיר בתלמוד” (המשך סדרת כתבות מהפלס שנה רביעית).
.מאמרו “ככתבם וכלשונם” הופיע בתוך הפסגה, חוברת א, וילנה תרנ”ט
בספר “תולדות תנאים ואמוראים” (אהרן היימאן, לונדון, תר”ע) מובא שהרב החכם ר’ ישעיהו רייכער הקהה במאמריו המחוכמים שיני אוייבי חז”ל, ו”כל מקום שאתה מוצא דבריו של ישעיהו, עשה אזנך כאפרקסת”.
בעיתון המודיע מיום 4.6.1910, עומד הרב רייכר במאמרו “דעת ויראת ה'”, על החובה “לטפח את דמות דיוקנם האמיתי של כל האשכולות שעמדו לישראל, להראות לעם את צורתם הרוחנית ע”י דבריהם שהם זכרונם”, בהמשך הדברים הוא מיד עובד לתאר את דמותו של “חכם הדורות, שכולנו חייבים בכבודו הגדול… איש מופתנו בישראל ובעמים, מרנא ורבנא, רבנו משה בר מיימון הספרדי, שזה לא כבר נתמלאו שבע מאות שנה להסתלקותו”. בשל חוסר יכולת לתת תיאור מקיף לדמותו הרוחנית הכבירה של הרמב”ם, הוא מסתפק בנתינת תיאור של “צד אחד מפרצופו המוסרי, רק את הפנים ל אימה שלו, עד כמה היה חרד לדבר ה’, ערום ביראה וזהיר גם במצוה קלה, ועד כמה היה מסור לאמונת אומן קדש, שראוי להשתוממות והתפעלות… ענק היראה והחסידות, בו אנו מוצאים אישית גאונית, מוכתר בכתר תורה ודעת, כזקן שקנה הרבה חכמה ומלא תום כעולל שלא טעם טעם פקפוק בכל קשט ודת וכל פליאות קדש”. מאמר המשך מופיע בעיתון זה בתאריך 2.9.1910.
בעיתון המודיע 26.4.1912 – הוא כותב מאמר “לא זכה – מנגדתו”, בו הוא עומד “על הנחיצות בהיסתוריא עברית נאמנה להמסורה ודנה בכובד ראש בקדשי ישראל… צורך ציבורי הוא לפשט הכרה זו בין כל שדרות הקוראים, כי בכל מה שכתבו כתביא, מלבד נסיונות אחדים, עדיין אין היסתורי’ לישראל . וכל המאמרים שכתבו בענין זה, כל ההוכחות, האותות והמופתים איך שכבשו עלינו חכמי אשכנז את הדרכים והכחישו הכחשה עצמית במקוריות האומה – מובילים למטרה זו, להגביר את ההרגשה בנחיצות היסתוריא ברוח החרדות לעורר את הצבור המנמנם ולהפיג שינתם של החרדים שלנו; והעיקר: להכשיר את הקרקע בשביל היסתוריון ראוי לשמו, שיבא ויתן, מה שאפשר עוד ליתן”.
בעיתון המודיע 21.6.1912 מופיע מאמר המשך, המתפלמס כנגד מאמר שטען שיש לבטל את גזרת מים שאין להם סוף.
בעיתון המודיע 2.5.1913 נתפתח צוהר לראות את הצרות שעברו על המחבר מתוך מאמרו “שני חרבנות“ – בו הוא כותב: “בתור אתחלתא דפרענותא, צריכין אנו לציין חרבון ראשון של קעשנוב, מחרבן זה מתחלה תקופה חדשה של “רעמים” שנבראו לפשט את העקמומית המדינית שבלב; מזבח זה הוא הראשון לכל מזבחות כפרה על הרהרים הרעים שבמדינה; … התזת ראשים והזית דמים של אלפי בחורי ישראל שטעמו ושלא טעמו טעם חטא… כל יתר החורבנות אייתנהו בחורבן זה והוא כבניין אב להם… לפיכך הדין נותן, שביום שידובר בה, כלומר: במלאות עשר שנים מהפוגרום הקישינובי הראשון, צריכין לעשות לה הידור, בשביל הרפתקאות דעדו עלה, ולספר הימנה בקהל ולעשות זכר לחורבנה, שלא ישתכח מן הלב. ומעתה צא ולמד: מי ראוי לאותה איצטלא של מספר יותר ממני? הרי אני בעל זכיה גדול, שבעצמי הייתי בפתקא של קעשנוב, בניקוף ראשון ובניקוף שני; הרי אני מיוחס גדול, שנכללתי בכלל אנשי העיר, שהיו מנסרים ברקיע ועולים על שולחן מלכים יותר מי”ב חודש; הרי אני מלומד בניסים, שיצאתי, שבח לבורא עולם, מכל הפגעים הללו בשלום, וכבעל הנס, אני יכול לספר לכם את כל הנוראות ואת כל הנפלאות, אשר עיני ראו ולא זר… הניחו לי ואספר… מהני מילי מעלייתא,
שאינם משתכחים ואינם כדאי להשתכח מן הלב”.
הרב רייכער השתתף בכתיבה בירחון “דגלנו” (תרפ”א-תרצ”ב) בעריכת הרב אלכסנדר זושא פרידמן.
בתרפ”ה-תרפ”ו התפרסמה סדרת מאמריו “כהן וסופר”, ב”אוצר החיים”, מאסף בעריכת הרב חיים יהודה עהרענרייך.
את המאמר “יבנה וחכמיה” פרסם הרב רייכער בסיני, ספר השנה של החברה לחכמת ישראל ברומניה, כרך א (תרפ”ח), ע’ 3-10
בתרצ”ג הודפס מאמרו “ציון לנפש חיה” בתוך “קונטרס אלון בכות” לזכר הרב אליהו פוסק.
ה”הכרם” תרצ”ג, (סימן מד וסימן נא) מופיע סדרת מאמריו “לשון חכמים”.
בידיעה בעיתון הצופה 21.01.1938 כתוב שבעיתונם של פועלי אגודת ישראל בלאדז, “יודישע ארבייטער שטימע”, פרסם הרב ישעיה רייכער שורת מאמרים על הנושא :עבדות לפי התורה”, ותחיל להדפיס שם מחקר על “הפועל לפי התורה”.
באייר תשכ”ב מופיע בעיתון “אידישע ווארט” ידיעה כי כבר יצא לאור הספר “לאור הנצח – בעיות היהדות בזמננו באספקלרית המחשבה הדתית”, ובו מאמר של הרב ישעיה רייכר: בין תורת אמת לבין “חכמת ישראל” המודרנית”.
בירחון הפוסק, מובא מאמרו “הערות והארות על הספר פסקי אליהו”. תשובותיו מופיעות גם בספר “פסקי אליהו”(כרכים א ו-ד) וכן ב”קול תורה” (אייר סיוון תרצ”ה).
וראה מאמרו של חנוך העניך שפרן “חקריה בספרי הגאון ר’ ישעיהו רייכער”, מנורה, ה, 13, תשכ”ג 1963, עמ’ 47-48.
תיאור עקידתו של הרב רייכר הי”ד
הרב ד”ר בוריס רייכר מהר ציון, כותב מאמר בשם “מפנקסו של פליט” ומפרסם אותו בעיתון הצופה, בתאריך 18.7.1952. במאמר הוא מציין עד כמה היו חשובים לרב הדגול, העניו, שלא יצא מתוך ד’ אמות של הלכה, ר’ ישעיהו רייכר הי”ד, כתביו, עד שגם בשעה שביקשוהו הזדים להריגה, עסק בהסתרת כתביו מתוך כאב עצום. אביא צילום של המאמר כאן, באדיבות מאגר הספריה הלאומית, שאפשרו לי למצוא מאמרים אלו.
ד”ר ב. ריכר שב ומפרסם בעיתון הצופה בתאריך 10.5.1953 קריאה למי שמחזיק בידיו את ספרי הרב ישעיה רייכר, שיצור איתו קשר. ניתן לראות שהכתבים שנותרו לפליטה וראו אור דפוס, היו נדירים, והושקעו מאמצים לאתרם.
יהי רצון שנזכה להמשיך את פעלו הגדול של הרב רייכר, להאיר את דמותם של גדולי ישראל וקדושיו, להוביל מהלכים להופעת ההיסטוריון האמוני ולביסוס המדינה היהודית המאמינה, להזכרת ימי פרוע פרעות שאסור שישתכחו, ולהפיץ את הכתבים החשובים שהיו יקרים עד מאוד לבעליהם.
מספר הצפיות במאמר: 276
