תמיד בכל צעד וצעד ובכל רגע ורגע צריך אתה לזכור בה' אלקיך, כי כל מעשיך יהיו לשם שמים ואינך צריך לעשות דבר זולת מה שכתוב בתורה / הרב יוסף דוב פישהוף הי"ד
'וכל פטר חמור תפדה בשה' כו', והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. וידידי הרבני היקר מו"ה יוסף דוב נ"י פישהאף אמר על זה דבר נחמד, דהנה לכאורה צריך להבין מדוע ומאיזה טעם ציוה הקב"ה בפטר חמור לפדות בשה. ויש לתת טעם לזה, דהנה ידוע ומפורסים שאין לך בהמה כבושה בצרות כמו חמור, כי עובד עבודתו לשאת משא כבד על שכמו יום ולילה לא ישבותו, נוסף לזה שמאכלו מאכל גרוע מכל הבהמות. וכמו כן הוא להיף בשה, שהוא מתענג יותר מכל הבהמות, כי שוכרים להם רועה נאמן שינהל אותם לאט לאט במשמני הארץ במרעה טוב, ואוכלת מטוב הארץ. וכן היו ישראל בעת שהיו במצרים במדרגת חמור, עובדים היו עבודתם בחומר ובלבנים, מלאכה כבידה וגרועה יום ולילה לא ישבותו. אך הקב"ה ברחמיו הפך גורלם לטובה בעת אשר הוציאם ממצרים, שבאו במדרגת שה, להיות לו לעם סגולה מכל העמים ולהנחילם ארץ זבת חלב ודבש. ולקח להם רעיא מהימנא, משה רבינו עליו השלום, לנהלם על דרך הטוב. ומטעם זה קידש אותם הקב"ה גם כן במצות פטר חמור, לפדות החמור בשה, כדי לרמז שבישראל נעשה גם כן כדוגמא זו שנתחלפו ממדרגת חמור למדרגת שה. וזהו כוונת הכתוב 'וכל פטר חמור תפדה בשה' כו' 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת', למה ציוה הקב"ה כן ומאיזה טעם. 'ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים', שהיו שם במדרגת חמור, ועתה במדרגת שה, לכן נצטווה המצוה אשר יורה חליפתם ממדרגת חמור למדרגת שה.
(חזון ישעיה א, מאת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, דף נד)
שמעתי מידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י, בסוף קדושים (ויקרא כ,כה) 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה גו' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', עד כאן. ואמר כי הנה כל העמים מובדלים זה מזה רק בהלשון, אבל בשאר דברים הם שווים, כי אוכלים מאכל אחד והותר להם לעשות הכל זה כזה בלי הבדל כלל. ובמה ניכר עם מעם, רק בהלשון, שזה מדבר כשדית וזה מדבר אדומית וכיוצא בזה, אבל בזולת זה הם שווים לגמרי. אבל אצל ישראל יש להבדיל בין שאר האומות באכילה, שלא הותר להם לאכול מה שהותר לשאר האומות. וזה שאמר הכתוב 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה' כו' 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', היינו שבזה תהיה הבדלתכם מן העמים להיות לי, עד כאן לשונו. וזה תשובה לה'ציאניסטען' שאומרים שבלתי לשון העברית אינם 'נאציאנאל יוד' [לאום יהודי] ודו"ק.
(משנה שכיר על התורה, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 308)
שמעתי מידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י בפסוק 'והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד' (במדבר כה, ו). הנה אם מרחקים את העובר עבירות ואינם מכבדים אותו ואינם מתחברין עמו, אדרבא מזלזלים אותו ומדחים אותו מחבורתם, אזי אין בזה שום סכנה להכלל על ידי עובר עבירה הנ"ל, ואדרבא בזה יצאו ידי חובת אחריותו מעליו שהוא חוטא, חוטא לו לעצמו ולא גורם היזק להכלל. אבל אם מקרבים לאיש חוטא כזה, אז יש סכנה בזה להכלל, ונעשה עלבון גדול לתורה ומעורר חס ושלום קטרוג, והוא כאב לב גדול לכל מבין עד כמה גורם שפלות התורה. וזה היה המעשה כאן, 'והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית', היינו שהוא בא וחילל את השם במדינית הלז, ועוד קרבו אותו את המדינית יחד ולא רחקו אותו, וגרם עלבון גדול של תורה, ועל זה המה בוכים. ועל כן הרהיב עצמו פנחס לקנא קנאת השם לתקן עלבון הגדול שנעשה על ידי אותו הרשע. ודברי פי חכם חן.
(משנה שכיר על התורה, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 415)
שמעתי אתמול ביום א' מטות ומסעי תרצ"ד מידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י מפרעסבורג יצ"ו. 'פנחס בן אלעזר' כו' בקנאו את קנאתי בתוכם' כו' (במדבר כה,יא). אמר כי לא מצינו בפסוק ששיבח את פנחס עבור הפעולה גופא שהרג את זמרי, רק עבור הקנאה שקינא, כי באמת אין עושה האדם רק ההתחלה של דבר, שגוף המעשה עושה הקב"ה. כן הוא בכל דבר, גם כאן גוף המעשה ההריגה היה בעזר השם. וכמו שאיתא בש"ס (סנהדרין פב, ב) דנסי נסים נעשו לו, רק העיקר היה ההתחלה שקינא קנאת השם, ונתמלא חמה על המעשה רע של אותו האיש. וגמר המצוה נעשה על ידי הקב"ה. וזה ששיבח הקב"ה לפנחס 'בקנאו את קנאתי', ובזה גופא 'לא כליתי את בני ישראל'. עד כאן לשונו בקצרה.
(משנה שכיר על התורה, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 418)
אמר לי ידידי מו"ה יוסף דוב פישהאף נ"י ששמע מפי ר' זלמן שפיצער ז"ל בוויען בדרשה בפסוק פרשת ראה 'השמר לך פן תנקש אחריהם לאמר' כו' 'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלקיך (דברים יב,ל). דהנה מטבע כל עם ועם לבקש לעצמו אלהי ואמונה ומרגיש צורך בו, אבל הוא רק לשעה ידועה ביום שהולך בבתי תפילה שלו או בביתו הוא מעריך לו לעצמו תפילה שקורין 'גאטטעסדיענסט'. ואחר שעה זו אין לו עוד שייכות עם אלהיו, כי יכול לעשות מה שירצה לאכול ולשתות כאות נפשו. וזולת השעה הידוע הנ"ל אין לו שום התקשרות עוד עם אלהיו. מה שאין כן אצלנו עם ה' אלקינו, בכל רגע ורגע יש לנו לחשוב בו, כי הוא אבינו המשגיח עלינו בכל צעד וצעד, וגם כל תהלוכותינו שבתנו קומנו הלוכנו מאכלינו וכל זיז שלנו, הכל הוא כתוב בתורה, וצריך לזכור בו תמיד. וזה שאמר הכתוב 'השמר לך פן תנקש אחריהם לאמור איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני', שרק לשעה ידועה אדרוש אותו, ואחר כך שוב יבטל הקשר עמו. 'לא תעשה כן לה' אלקיך', כי תמיד בכל צעד וצעד ובכל רגע ורגע צריך אתה לזכור בו, כי כל מעשיך יהיו לשם שמים ואינך צריך לעשות דבר זולת מה שכתוב בתורה. עד כאן לשונו בקצרה.
(משנה שכיר על התורה, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ירושלים תשס"ט, עמו' 489)
הרב יוסף דוב פישהוף (פישהאף), בנם של ר' שמואל וגיטל, נולד עיירה ססטין-שטראז בסביבות שנת 1869. הוא היה תלמיד חכם מופלג, מיקירי העיר פרשבורג בצ'כוסלובקיה, שהתפרנס ממלאכת השענות ועסק בצורכי ציבור באמונה, כגבאי הממונה על המקווה בעיר, המצוי בחברת תלמידי ישיבת פרשבורג ובחרת חכמי עירו.
בשנת תרפ"ד כתב ר' יוסף דוב מכתב אל הרב חיים זוננפלד בירושלים, ובו מזכיר את חתונת בנו שרגא צבי, ואת בנו הבחור המופלג בתורה, שלמה, הזקוק לזיווג הגון. צילום כתב יד של מכתב זה מופיע ב'קונטרס ותשר דבורה', עמו' ס.
שמו מופיע ברשימת נכבדי פרסבורג בפרענומעראנטען בספר 'דברי יוסף' על ההגדה של פסח (מונקאטש, תרצ"ג), ובספר 'בן יכבד אב' (ירושלים, תש"ח).
ר' יוסף דוב התחתן עם מרת אדל חוה, בת הפרנס המפורסם הרב משה גולדשטיין מקאשוי (חתנו של ר' אברהם יעקב רויזע אב"ד קאשוי, חתן ר' פנחס הכהן רפפורט-הרטשטיין שהיה בעל מקריא לפני האדמו"ר רבי חיים מצאנז). לר' יוסף דוב נולדו לפחות עשרה ילדים. רעייתו נפטרה בשנת תרצ"ו (1936).
בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר יהודים נרדפו על ידי הסלובקים, הסתתר הרב יוסף דוב בבאניהאד שבהונגריה בבית חתנו, הרב שמואל צבי הרמן. הוא נלקח משם, בחג שבועות תש"ד, ונשלח למחנה הריכוז קישטרטשא, ומשם גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בתמוז תש"ד (1944).
נספו גם ילדיהם שרגא צבי, אברהם יעקב, שרה מרים געשטעטנער (אשת ר' יחזקאל שרגא), רחל הרמן, לאה וחנה.
בתו רחל (אשת אלכסנדר הרמן) הנ"ל, הייתה בת 38 כשנספתה באושוויץ עם ארבעת ילדיה: מאיר (בן 9), אבנר (בן 8), תרצה אדל (בת 4) ואליעזר דוד (בן שנתיים). הי"ד. בעלה, הרב שמואל צבי הרמן, שרד ולימים חיבר את הספר 'ארץ ישראל ובעיותיה באורם של חכמינו ז"ל'.
בתו בריינדל טילא לרנר, היתה אשתו של ר' יוסף יצחק לרנר מאויהעל. היא נפטרה בד' בחשון תרצ"ה (1934), ובעלה האלמן נהרג עקה"ש באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד (1944).
בנו מרדכי, שרד, וכתב דף עד על אביו.
בנו הרב שלמה, היה תלמידם של הגאונים רבי עקיבא סופר בפרשבורג ורבי יוסף צבי דושינסקי בגאלאנטא. הוא היה עסקן ציבורי, ממארגני בית הספר 'בית יעקב' והתלמוד תורה בפרשבורג. הוא ניצל משואה יחד עם בנו ובתו. ראה מאמר עליו 'הרב שלמה פישהוף זצ"ל' בתחילת הספר 'גנזי ישראל' (ניו יורק תשנ"ט, ב).
בתו רבקה, אשת ר' יהושע משה קליין, שרדה, והנציחה עם בעלה את אביה בספר 'רהיטי ברותים' על התורה.
שרידים מדברי תורתו של ר' יוסף דוב פישהוף הובאו בספרי ידידיו הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד והרב ישעיה יונגרייז הי"ד.