כשכל שלשת העמודים – תורה, עבודה וגמילות חסדים – הם ביחד, אזי יהי לרצון לפני אדון כל / רבי אלטר יחזקאל אליהו הורוביץ הי"ד, האדמו"ר מדז'יקוב
לפרשת שמות
'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. ודקדקו בספרים מדוע כתוב מקודם 'ישראל' ואחר כך 'יעקב'. גם צריך להבין הסמיכות דהפרשה שעברה מסיימת 'וימת יוסף', ופרשה זו מתחלת ב'ואלה שמות'.
ונראה ליישב בהקדם דברי אאמו"ר זצ"ל על הא דדרשו חז"ל במסכת סוכה 'תעשה ולא מן העשוי', דהוא רמז על הצדיק שיהיה קדושתו גדולה מצד עצמו, ולא יצטרך לעזר בקדושה מן אחרים. וזה 'תעשה', היינו אתה בעצמך תעשה ותעבוד בקדושה. 'ולא מן העשוי' על ידי אחרים, שלא תצטרך סעד לתומכו. ובא מאן דאמר אחר ואמר 'לקיטתן זו היא עשייתן', כי בדורותינו אין באפשרי להיות לצדיק כח גדול כזה, אך כיון שנתלקטו אליו אנשים וחסידים, על ידי זה נעשה צדיק וניתוסף לו קדושה יתרה, וזו היא עשייה שלו. ונכון הלשון 'לקיטתן זו היא עשייתן'. עד כאן תורף דבריו של אאמו"ר זצ"ל. ועל פי זה נראה לי לפרש הסמיכות 'וימת יוסף', היינו שהצדיק שנקרא 'יוסף' נסתלק, ואחר כך 'ואלה', שדרשו חז"ל כל מקום שנאמר 'ואלה' מוסיף על הראשונים, היינו שתראו להיות צדיקים נוסף על הראשונים. ומפרש באיזה אופן 'שמות בני ישראל', אשר בני הצדיק יהיו 'אנשי שם' לחזקם ולסעדם. 'את יעקב', פירוש הגם אשר הבנים הם במדרגה קטנה מאביהם, בחינת 'יעקב', בכל זאת 'איש וביתו באו', שתראו להתאסף יחד אל בן הצדיק, ועל ידי זה יגיע למעלת אבותיו ויתוסף בו קדושה וישפיע טובות לישראל בזכות אבות. אמן כן יהי רצון.
בפסוק 'הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' וגו' 'ויאמר מה זה בידך ויאמר מטה', הנה יש שלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים. ואמרו ז"ל כי במצרים היו ישראל ערום ועריה, בלא תורה ועבודה, אך גמילות חסדים וצדקה מצינו אשר המילדות היו מספקות מים ומזון, כמו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק 'ותחיין את הילדים'. וזה פירוש הפסוק 'הן לא יאמינו לי', היינו שאין להם אמונה, אמונת היחוד, שהיא עבודה, 'ולא ישמעו בקולי', שאין להם התורה. ויאמר 'מה זה בידך', פירוש אם יש להם כח הצדקה שניתן ב'יד'. 'ויאמר מטה', היינו 'מטה', ראשי תיבות 'מיילדות טובות הנה', פירוש שהם יש להם כח מדת צדקה, ועל ידי זה ראויין לגאולה.
יום א' דראש השנה – סעודה שלישית
'זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל' (איכה ג), על פי דברי מרן זצ"ל לראש השנה, מבן המחבר בספר 'אמרי נועם' על דברי מאמר ז"ל 'ציפה זהב במקום הנחת פה פסול', היינו כי יש שלשה עמודים: תורה, עבודה וגמילות חסדים. והמה צריכים להיות משולבים יחד, ולא כמו שיש אנשים שמדמים בנפשם שבמצוות צדקה לבד יצאו ידי חובתם. ודייקא צריכין להיות כל השלשה עמודים ביחד, ואזי יהי לרצון לפני אדון כל.
וזה דייקא 'ציפה זהב', היינו שנתן צדקה, במקום הנחת פה לתורה ועבודה, אזי פסול. ולעניננו השלשה עמודים אלה המה ברזא ד'צום קול ממון', כי 'צום' הוא התשובה הנרשם בסידור, והוא בסוד התורה, כמו שכתבו חז"ל הרגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים. 'קול' הוא קול תפילה. ו'ממון', היא הצדקה. וזאת התשובה הנכונה שצריך כל אחד לקבל על עצמו בשעת תקיעת שופר, ואז על ידי התשובה ממשיכים פרנסה, כמו שכתבו בשם הרבי מלובלין זצ"ל על מאמר רז"ל 'לית עתרא מחזירא'. וזה 'זאת' עולה כמספר כל השלשה עמודים 'צום קול ממון' – 'אשיב' בתשובה. 'אל לבי', היינו ע"י השופר שמרומז בתיבת 'לבי', שהוא כאדם הגונח מלבו. גם 'אל לבי' עולה 'חכמה', שהוא השופר, 'חכמה ואינה מלאכה'. ודייקא צריכין לשוב בתשובה בשעת תקיעת שופר עם כל השלשה עמודים, ואז ממשיכין פרנסה וכנ"ל. לזה 'על כן אוחיל', הראשי תיבות עולה 'פאי', שם הפרנסה. וזאת יהיה דייקא אם ישיב בכל השלשה עמודים.
נעילת החג דראש השנה
בפסוק 'ואנכי תולעת ולא איש חרפה אדם ובזוי עם' (תהלים כב), הנה כל ענין ראש השנה הוא להיות האדם אצל עצמו בהכנעה וענוה, ועל יד זה מתקנין תיקון פגם ברית. וכמו שכתב מרן זצ"ל אשר לזה אוכלין הדבש בכל ימי הרצון, כי התחלת פסוקי דב"ש בתמניא אפי הוא מרומז על ענוה, ואז אין אנו יראים מהמקטריגים. הב' הוא – 'במה יזכה נער את ארחו', מרומז על ענוה. הד' – 'דבקה לעפר נפשי'. ואז הוא הש' – 'שרים רדפוני חינם', שאין אנו יראים מהמשטינים. והנה עיקר הכנעה הוא בשעת תקיעת שופר, כטעם מצות ראש השנה בכפופין, ועל זהנאמר באר"י ז"ל לכוון אז לי"ג מכילין דרחמי. ועיקר התשובה הוא על תיקון פגם ברית, ואז נתקן על ידי ענוה, כמבואר בספרים. וזה 'ואנכי', עולה 'בכסה', שהוא בראש השנה התיקון. 'תולעת', היינו להיות בהכנעה וענוה כמו תולעת, יען 'ולא איש', היינו שהיה חס ושלום פגם בבחינת 'ולא איש', רומז לבחינת יסוד, כטעם כאיש בגבורתו, כמבואר בספרים. והיינו שלא היה בבחינת 'איש', ואז 'חרפת אדם', עולה תשי"ו עם שם 'חבו', שהוא שמות התיקון לזה, יען כי 'קרי' במילואו עולה תשי"ו, ועל ידי יחוד מ"ה אדנ"י במילואם מתקנין הכל, ועל ידי 'בזוי עם', שנהיה אצלנו בבחינת בזוי וענוה, אזי נתקן זאת הבחינה. ולזה עולה גם כן 'חרפת אדם ובזוי עם' – 'ראש השנה' עם י"ג, רומז שעל ידי הכנעה וענווה ממשיכין מי"ג מכילין דרחמי.
(זכרון יחזקאל, בתוך עטרת ישועה, עמו' קסה-קסו)
רבי אלטר יחזקאל אליהו הורוביץ הי"ד, האדמו"ר הרביעי והאחרון לשושלת דז'יקוב, נולד בשנת תרמ"ה (1884) לערך. הוא היה בן יחיד (לאחר ארבע בנות) וממלא מקומו של אביו האדמו"ר רבי יהושע הורוביץ מדז'יקוב, מחבר הספר 'עטרת ישועה', בן רבי מאיר מדז'יקוב, מחבר הספר 'אמרי נעם', בן רבי אליעזר הורוביץ בנו של רבי נפתלי מרופשיץ.
רבי אלטר יחזקאל כיהן כאדמו"ר במשך שלושים שנה והנהיג אלפי חסידיו בדרך התורה והחסידות. כבר כילד התגלו בו כישרונות של שקדן ועילוי, בעל תפיסה מהירה והבנה מעמיקה ושנונה, השואף להתעלות במעלות התורה והחסידות, בעמל וביגיעה. גופו היה חלש והיו לו מחלות תכופות. בשל ניתוח שעבר לפתיחת כלי הנשימה, נעשה קולו צרוד עד לסוף ימיו. כסגולה לאריכות ימים הוסיפו לו את השם 'אלטר'. על אף חולשתו היה מתפלל בהתלהבות רבה ובדביקות עצומה.
הוא נשא לאשה את מרת חוה, בת דודו האדמו"ר רבי ישראל הגר מויז'ניץ, ה'אהבת ישראל', חתנו של ה'אמרי נעם'.
ילדיהם היו:
- דבורה. היא התאלמנה במהלך השואה, ובדרך נס מצאה את הילד הקטן שאבד לה בהיותו בן שלוש. הם עלו לארץ, והיא נשאה שוב והתגוררה ברמת גן.
- הרב חיים מנחם דוד הי"ד (ר' מנל'ה), היה רבה האחרון של קהילת דזיקוב-טרנובז'ג. שני ילדיו היחידים, הרב יהושע הורוביץ ואחותו מרת פנינה פערל הגר, שרדו.
- הרב מאיר הי"ד, התפרנס ממסחר בריישא, והיה עסקן ציבורי ופעיל ב'צעירי אגודת ישראל'. במהלך מלחמת העולם השנייה התגורר בגטו לבוב, ונרצח בשנת תש"ג. אשתו ושני ילדיו הצליחו להימלט, ועלו לארץ לאחר המלחמה.
- הרב יעקב שלום הי"ד, מטארנא, בסמוך לאביו. נרצח עם רעייתו ב'אקציה' הראשונה בעיר טארנא.
אביו הזקן של רבי אלטר יחזקאל אמר עליו 'בני יקירי כבר הגיע למדרגת רבי ומנהיג' והפנה אליו חסדים רבים שביקשו ברכה ועצה. בהלווית אביו, בחודש טבת תרע"ג, הוכתר רבי אלטר יחזקאל רב ומנהיג לעדת החסידים בדז'יקוב, בהיותו בן עשרים ושמונה. בשנת תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה, והרב נאלץ לעזוב את דז'יקוב ולברוח, יחד עם רוב בני קהילתו, מפחד כוחות הכיבוש הסובייטים. לאחר מסע מפרך הגיע הרב לעיר ויז'ניץ, אך בשל התקדמות הכוחות הרוסים, המשיכו הרבי ומשפחתו וחותנו להשתקע בעיר גרוסוורדיין, שבחבל מרמרוש שברומניה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ח (1918), עבר הרבי להתגורר בטארנא, ונוספו לו שם אלפי חסידים. במשך מספר שנים עמל להוציא לאור את חיבוריו של אביו על ספר בראשית ושמות (תרע"ט), על ויקרא במדבר ודברים (תרפ"ה), על המועדים (תרצ"ב), שו"ת 'עטרת יהושע', חלק א (תרצ"ב) וחלק ב (תרצ"ו). שאר חיבוריו של ה'עטרת ישועה', אבדו בשואה.
על מנת להציל את נערי ישראל מכפירה ואפיקורסות, הקים הרבי מערך של קלויזים לבחורים חסידי דז'יקוב, בהם עמלו מאות בחורים על התורה ועל עבודת ה'. הרבי קירב את הצעירים ודאג לכל מחסורם. היה אחד מהאדמו"רים היחידים בגליציה שתמכו בפעילות 'אגודת ישראל' ותמך בפעילות למען התיישבות חרדית בארץ ישראל. צעירי אגודת ישראל מדז'יקוב הקימו הכשרה בחווה שבכפר נגניוב, בהם התארגנו לעלות לארץ.
בשנת תר"ץ (1930) ביקש הרבי לעלות לארץ ישראל, אך העניין נדחה בשל התנגדות חותנו, שהביע דאגה לחסידים העלולים להישאר בחו"ל ללא רבי שינהיג אותם.
הרבי היה חכם ופיקח, הבקי בהוויות העולם ובהליכות החיים. הוא האיר פנים לכל אדם, וקירב את חסידיו הרבים, במסירות ובנאמנות, כאב אוהב. גם הגויים היו ממעריציו, וגם רבים שלא נמנו על חסידיו היו פונים אלי בבקשת ברכתו ועצתו ברוחניות ובגשמיות, והוא תמך באופן קבוע ובהיותו נסתר, בסיוע כלכלי לנזקקים. לעריכת שולחנו בשבתות היו נסאפים אליו קהל המונים, שביקשו לשמוע ממנו דברי חסידות ומוסר, המעוררים לתורה וליראת שמים, וחודרים אל הלב.
בשנת תרצ"ז (1937) ביקר הרבי את חסידיו בלונדון ובאנטוורפן.
בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ניתח הרבי את המצב. הוא הצליח לחזות את מהלכי המלחמה ועקב בדאגה רבה אחר התעצמות האנטישמיות ורדיפת היהודים. הוא דיבר בחרדה על הגזירות הצפויות לבוא חלילה על כלל ישראל, ואמר: 'מוכח לי בבירור שתפרוץ מלחמה, ובקרוב. מלחמה אכזרית ועקובה מדם יותר מקודמתה, וליהודי לא יהיה חס ושלום מקום למדרך כף רגלו בכל רחבי מדינות אירופה, כי הצורר יכבוש הכל, רחמנא ליצלן'. בעקבות כך הורה הרבי לשואלים בעצתו לעזוב את פולין ולהימלט לארץ ישראל או לאמריקה, היות ו'תפרוץ מלחמה עקובה מדם, ותהיה חס ושלום עת צרה ליעקב, וכל אחד מחויב להימלט מעמק הבכא',
הרבי ביקש לעלות לארץ ישראל עם משפחתו, אך בני משפחתו וחסידיו התנגדו לכך נמרצות. הרבי השקיע מאמצים וכספים רבים להשיג לו ולבני משפחתו דרכון זר, מתוך תקווה שהדבר יסייע בהמשך להצלתם.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פוצצו תומכי הגרמנים פצצה בתחנת הרכבת בטארנא, ויהודים החלו לברוח מהעיר. גם הרבי ומשפחתו עזבו את העיר ועברו לעיירה דז'יקוב, מתוך מחשבה שהסיכון לכך שהגרמנים יפציצו את העיירה הקטנה הוא קטן יותר. אך כעבור זמן קצר, בראש השנה ת"ש הופצצה העיירה קשות על ידי מטוסי הגרמניה, והרבי הצטרף ליהודים הרבים שברחו לעיירה הסמוכה פוקשיבניצא. כעבור זמן קצר נכבשה העיירה בידי הגרמנים, והרבי ומשפחתו נמלטו ויצאו למסע מפרך בחזרה לטארנא, שם הסתתר הרבי במחבוא, בעוד הנאצים מחפשים אחריו. לקראת ראש השנה תש"ג החלו הנאצים בהשמדת יהודי טארנא, והרבי הוברח לגטו קרקוב והסתתר במחבוא ביחד עם רבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלז. ביום בשמחת תורה רקד הרבי בגטו עם ספר תורה, בהתלהבות ובשמחה, למרות גופו השבור והרצוץ. לאחר שהנאצים ערכו סריקות מקיפות בכל הגטו ולא ניתן היה להמשיך להסתתר, העבירו החסידים את הרבי לעבודה בבית חרושת למברשות, שם סבל הרבי ממחסור בתרופות למחלותיו הכרוניות. בשל פגיעה בעינו, נפגעה ראייתו של רבי אלטר יחזקאל. החסידים הצליחו במסירות נפש להביא פרופסור מהעיר שינתח את עינו של הרבי, אך הניתוח נכשל, והרבי נאלץ להפסיק את עבודתו בבית החרושת. בשבת, ו' באדר ב' תש"ג (1943) ריכזו הגרמנים את יהודי גטו קרקוב לסלקציה, והרבי נלקח מיד לאזור בגטו בו רוכזו החולים והזקנים. למחרת, ביום ז' אדר ב', הועבר הרבי עם החולים והזקנים למחנה פלאשוב, שם הם נרצחו ביריות ונקברו בקבר אחים. הרבנית חוה נשלחה גם היא למחנה פלאשוב, ומשם הועברה לסקראז'יסק ונפטרה שם מטיפוס בשנת תש"ד.
בז' באדר ב' תש"ג (1943) נהרג הרבי על קידוש השם בגטו קרקוב. במשך עשרות שנים חיפשו שרידים מחידושי כתב ידו, ונראה היה שכל חידושיו הרבים, בכתב ידו ובהעתקת תלמידיו, אבדו. לבסוף נמצאו שרידים מחידושיו של הרבי מדז'יקוב, בכתב ידו של הרב מאיר אפען, הכותב התורות הקבוע בדז'יקוב. חידושים אלו, הכוללים שנים עשר חידושי תורה שאמר האדמו"ר מדז'יקוב בימים הנוראים בשנת תרפ"ט-תר"ץ ובפרשות שמות ותרומה, יצאו לאור בספר 'זכרון יחזקאל' שהודפס יחד עם ספר 'עטרת יהושע' ליקוטי תשובות והסכמות (תשל"ו). בספר זה הובאו גם תולדותיו של הרבי ותולדות בנו, הרב חיים מנחם דוד הורוביץ הי"ד.