בשבח דברי חכמים ובמעלת בקשת החכמה / הרב ישראל איסר הכהן פייגנבוים הי"ד

והנה אמרתי לכתוב כאן מה שפרשתי בעזרת ה' יתברך הא דאיתא בגמרא (כתובות ק"ג) אמר רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא. ברכה הא דאמרן (ברכת הבית ברובה). עושר, דתנן המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה, ואם היה פקח שוכר אח מקומו. מרפא, דתנן לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו בערב פסח וכו'. וכתב רש"י ז"ל שם, לשון חכמים יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה. עיין שם.

והנה מאמרם ז"ל תמוה מאד:

א) למה נקיט רב הונא ברכה עושר ורפואה דווקא, ומה קמ"ל דהא כבר אמרו (אבות פרק ה') הפוך בה והפוך בה דכולא בה. וגם אמרו ז"ל ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.

ב) הא דאמרו ברכה כדאמרן (ברכת הבית ברובה, ועיין בתוס' כגון נר לאחד נר למאה) דקשה וכי זה אנו צריכים ללימוד לשון חכמים, הא הכל רואים שנר לאחד נר למאה.

ג) מה היא שבחה של תורה דילמדו מלשון החכמים ברכה ועושר, דהא כל חפציך לא ישוו בה, וכתיב (תהלים קי"ט) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ועיין ירושלמי פאה פרק א' כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה.

ד) צ"ל הא דאמרו מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטים וכו', דהא טפי הוי ליה למינקט הא דתנן (זבחים י"ט.) כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי. והקשו שם בגמרא מה איריא גמי לאשמועינן צלצול קטן. ותירצו, מילתא אגב אורחא קא משמע לן דגמי מסי. ועיין שם בתוספות דגמי מסי שלשון חכמים מרפא. ה) למה לנו לדחוק ולפרש לשון חכמים מרפא, היינו שמלשון התורה מלמדין ענייני רפואה, הא אפשר לפרש בפשיטות לשון חכמים מרפא שהתורה היא רפואה, על דרך דאמרו במכילתא "אני ד' רופאיך", אמר הקב"ה למשה אמור לישראל תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם. ועיין במדרש תהלים (מזמור ע"ה) ועיין במדרש תנחומא דברי תורה שנתתי לכם מרפאין אתכם, שנאמר וגו', וכן איתא שם מצא אדם רב ללמוד ממנו דבר מן התורה או פרק אחד, חיים הוא מוצא וכו', שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם אדם נותן סם לחברו, יפה לזה וקשה לזה. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והיא סם חיים לכל גופם, שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

ולולא דמסתפינא היה נ"ל דבאמת כוונת רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא, שלשון חכמים הם ברכה ועושר ורפואה, על דרך שאמרו תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם, כנ"ל. ובזה מובן היטב גם ההמשך של דברי הגמרא כאן. ובראשונה נקדים מה שכתב רבינו הריב"ש ז"ל בתשובתו (סימן ס') בזה הלשון, מעלת תורתנו הקדושה לכלול בדיבור אחד דברים הרבה, בין במצות ובין בסיפורים וכו'. עיין שם. [והוא כעניין שבעים פנים לתורה. ועיין בספר הכתב והקבלה (פרשת דברים) שמבאר דמה שאמרו דהתורה נאמרה בשבעים לשון באמת הכוונה לשבעים פנים שבתורה כנ"ל. ועיין בזהר הקדוש (המובא בספר "שם משמואל" רמזי בראשית תרע"ד) דאורייתא סתים וגליא כמא דשמא קדישא סתים וגליא].

והנה לכאורה בלתי מובן מה מעליותא שנכלל בדיבור אחד דברים הרבה. ומה היה המקרא חסר שכל דבר ודבר מהשבעים פנים שבתורה היה נכתב בפני עצמו ולא נכלל אחד בשני כמו שאר ספרי חכמה. אבל כאשר נשכיל לדעת נראה דמה שנכלל בדיבור אחד דברים הרבה, היא אחת מפלאות תורה הקדושה והיא מעלת גדולה בדרך לימוד התורה, דאם נכתב כל דבר מפורש בפני עצמו היה אחד לומד במקום זה והשני במקום אחר כי אין אחד דומה לחברו בהשגת שכלו, והמקום בתורה שהיה ראוי לזה לא היה ראוי לזה. וכאשר רצון ה' יתברך היה בנתינת התורה שכל ישראל ילמדו בכל התורה, והוא כעין דאיתא במדרש רבה (פרשת תצא) מה עשה הקב"ה שלא גילה לבריות מתן שכרה של כל מצווה, כדי שיעשו כל המצוות (ועיין בספר הקדוש "שם משמואל" שם רמזי תצא שנת תר"ע) לכן נכתבה התורה בחכמה נפלאה שבכל מקום בתורה יש דברים הרבה גליא וסתים, לכן ילמדו כולם בכל מקום בתורה, שמה שילמוד זה ילמוד זה גם אחר רק כל אחד לומד לפי השגתו. והיא כדאיתא בגמרא (עירובין נד:) כיצד סדר משנה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נכנסו בניו וכו', נכנסו זקנים וכו', נכנסו כל העם ושנה להם פרקן וכתב רש"י ז"ל, ושנה להם פרקן, אותו פרק ששנה לאהרן. והנה אהרן ובניו וזקנים וכל העם בוודאי לא היו דומים זה לזה, ואחד היה גדול מחברו, ועם כל זה מצינו שאותו פרק ששנה אהרן שנו כל העם, וזה לא נמצא באמת בשאר ספרי חכמה שבעולם שהחכמים והבלתי חכמים ילמדו בספר אחד ובמקום אחד. ושפיר כתב רבינו הריב"ש ז"ל מעלת תורה הקדושה וכו', שזה מעלה גדולה שנכלל בתורה הקדושה בדיבור אחד דברים הרבה. וזה הוא לפי עניות דעתי הפירוש מה דאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה, היינו מה שבכל דיבור נכלל דברים הרבה כנ"ל.

ואפשר שזה הוא הפירוש גם כן בדברי רב הונא לשון חכמים ברכה, דמדבר כאן בשבח לשון חכמים, שבלשונם יש אותה מדה שנכלל בדיבור אחד מדבריהם דברים הרבה, הן בדברי תורה וגם בסיפורים ושיחת חולין שלהם, היינו שכל אחד ילמוד מדבריהם איזה דבר, כל אחד כפי השגתו, והוא ממש כמו ברכה, דבכל דבר מאכל שנראה כדבר מועט כשנתחלק להרבה בני אדם אומרים ששרתה ברכה בהמאכל, וכן הוא לשון חכמים, הגם שנראה לפעמים שאמרו דבר מועט אבל באמת הדברים מספיקים לכולם, שכל אחד אפילו הקטן בדעת, מוצא טעם בדבריהם והדברים מתברכים בלב השומע, על דרך אוכל קמעא ומתברך במעיו.

מה שאמר רב הונא לשון חכמים עושר, רצונו לומר שבלשון חכמים יש מעלה כמו מעלת עשירות. ואין הכוונה לעשירות וריבוי הכסף וזהב, אך עשירות בידיעת התורה [כמו עניות בסתם היא עניות של תורה (עיין קידושין מ"ט) ובגליוני הש"ס (נדרים מ"א) כן עשירות בסתם היא עשירות של תורה] והיא על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין ק:) כל ימי עני רעים זה תלמוד בבלי, בוקע עצים יסכן אלו בעלי הש"ס. עיין ברש"י ז"ל שם שקשה ללמוד מרוב קושיות וסוגיות עיין שם. והנה לכאורה היה מקום לחשוב חס ושלום שיש חסרון בלימוד התורה ששורה בה מהות עניות והלומד נקרא בשם "עני". אבל באמת אינו כן, וכבר אמרו חז"ל ירושלמי ראש השנה דברי תורה הם עניים במקומם ועשירים במקום אחר. עיין שם. והיינו שזה גם כן מפלאות תורה הקדושה דמה שנסתר במקום אחד בא מקום אחר ומבארו, וכדאיתא במדרש (חקת פרשת י"ט פ' י"ז) דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח. לכן אין לומר שיש חס ושלום עניות בתורה כנ"ל, דהרי כשילמוד במקום אחר או שזוכר בעת לימודו מה שלמד במקום אחר, אז יבין היטב ויתיישבו אצלו הקושיות והסוגיות. ועיין בגמרא (סנהדרין צ"ט:) נפש עמל עמלה לו, וכתב רש"י ז"ל שם שתורתו עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי התורה (עיין בהקדמת ספרי אור פני יצחק ספר א') ועיין במדרש שוחר טוב (משלי פרשה יו"ד) לא ירעיב ד' נפש צדיק, זה תלמיד חכם, אם נתעלם ממנו פרק אחד או דבר מתלמודו אינו נפטר מן העולם עד שבאים מלאכי השרת ומסדרין לפניו. עיין שם. הרי מה שאדם לומד, אף שאינו מבין לימודו מרוב קושיות, אין יגיעתו לריק, כשילמוד במקום אחר בתורה יבוא אל הכוונה. לכן אפשר שזה פירוש דברי רב הונא לשון חכמים עושר, היינו באמירת הלשון חכמים לחוד נחשב כבר לעושר, דכשילמוד במקום אחר אז יתגלה לו הפירוש והכוונה.

ומה שאמר רב הונא לשון חכמים מרפא, גם כן הכוונה על דרך הנ"ל. היינו שהלשון לחוד היא רפואה, והוא על פי מה דאיתא בגמרא (יומא ל"ט.) תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, ופירש רש"י ז"ל מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה. הנה זה שלבו סתום ואטום שאין הדברי תורה נכנסים לתוך לבו, הוא מכלל חולי הנפש, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפש, אך אמרו ז"ל המאור שבה מחזיר למוטב, היינו שסגולת התורה דהגם שלימודו הוא רק משפה לחוץ בדיבור בעלמא, עם כל זה צפצוף הלשון של תורה מועיל שיחזור למוטב ויהא לבי נפתח בחכמה [וזה לא נמצא בשאר ספרי חכמה שע"י הלשון בלבד ישתנה האדם ממהותו, ממה שהיה מקודם] ועל זה שפיר אמר ר' הונא לשון חכמים מרפא, שהלשון לבד מרפא.

ובדרך זה נלך למשרים להבין המשך כל דברי הגמרא, דיש לומר שבאו לפרש דברי ר' הונא שכוונתו כנ"ל. וזהו שאמר ברכה כדאמרן ברכת הבית ברובה, כדברי התוספות שם כגון נר לאחד נר למאה, פירוש שמה שאמר רב הונא לשון חכמים ברכה, היינו שלשונם היא כעין ברכת הבית ברובה, שלשונם מספיק לכולם כדוגמת הנר שהיא לאחד ולמאה כנ"ל.

ומה שאמר עושר דתנן המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה, ואם הוא פקח שוכר את מקומו. כוונתו דכעין זה הוא בקנייני התורה, שגם אצל התורה שייך מדד ולא משך וכו', שקשה למשוך ולעשות קנין בהתורה מרוב סוגיות וקושיות כנ"ל. אך מי שאינו חושש ולומד בתורה אפילו כשאינו מבין, נקרא בזה על כל פנים "שוכר את מקומו", דכשילמוד במקום אחר שוב יבין, כי דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר כנ"ל. וזה שאמר רב הונא לשון חכמים עושר.

ומה שאמר מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטים ויניח על מכתו וכו', רצה לומר בזה דמה שאמר רב הונא לשון חכמים מרפא כנ"ל כוונתו על דרך דאיתא שם לא ילעוס אדם חטים וכו' ויניח על גבי מכתו וכו', כמו לעיסת חטים שטוב להניח על מכתו ומתרפא, כן הוא ממש לשון חכמים, שאף שלומד לשון חכמים כלועס בעלמא, שלבו אטום וסתום כנ"ל, שאין הדברי תורה נכנסים למעיו, עם כל זה מועיל לימודו להניח על מכתו, דהמאור שבה מחזיר למוטב. והבן.

נגמר ונשלם בעזרת ה' יתברך לכבוד התורה ולכבוד לומדיה ביום ל'ג בעומר שנת תרצ"ח.

ישראל איסר בהגאון מרן ר' יצחק הכהן פייגענבוים זצ"ל

(סוף הקדמת קונטרס שיחות תלמידי חכמים, שיצא לאור בסוף ספר אור פני יצחק)

במדרש (קהלת פרשה א') דרשינן על הפסוק (משלי) "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב" וכו', אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בן חלפתא לבלווטס שהיה גדול בפלטין של מלך, אמר לו המלך שאל מה אתן לך. אמר אותו בלווטס אם שואל אני כסף וזהב הוא נותן לי, בגדים הוא נותן לי, אלא אני שואל את בתו והכל ינתן לי בכלל בתו. כך בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה (מלכים א,ג) "ויאמר אלקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה אם אני שואל כסף זהב ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב שם "ונתת לעבדך לב שומע", אמר לו הקב"ה החכמה שאלת, ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויבך, לפיכך החכמה והמדע יינתן לך ועל ידי כן עושר ונכסים וכבוד אתן לך…

בדרך אגב אכתוב מה שנ"ל בביאור דברי המדרש הנ"ל, דלכאורה בלתי מובן מה הרבותא דשלמה המלך עליו השלום ששאל עושר בכלל החכמה, ומה היה ראוי שיחזיק לו הקב"ה טובה על זה [עיין בספר קהלת יעקב על קהלת מרבנו ברוך בן רבינו ברוך ז"ל דפוס ויניציאה שנת שס"ט] וגם אין המשל דומה לנמשל דאותו הבלווטוס שפיר אמר אם שואל אני את בתו וכו', כי כן דרך בני אדם לתת לבתם מוהר ומתן, אבל שלמה המלך עליו השלום מנין היה יודע כשישאל מאת ה' חכמה ייתן לו עושר בכלל החכמה, דהא לא לחכמים לחם ולאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ועוד איך השוו שלמה המלך עליו השלום לאותו הבלווטוס שחשב מחשבות איך שיהא לו כסף וזהב, שאין זה מכוונת הצדיקים [כמו ששמעתי מפי קדושת אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל בביאור הפסוק בפרשת וישלח "ויהי לי שור וחמור", שהפירוש שנתהווה ונסבב שהיו לי שור וחמור, ולא היתה כוונתי ומחשבתי על  זה. ודברי פי חכם חן]. וגם בלתי מובן השייכות של מדרש זה להפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב".

ונ"ל בכוונת המדרש שאותו הבלווטוס שהיה חכם ואחד מיועצי המלך [עיין מתנות כהונה] ונתגדל בפלטין שלו, כשאמר לו המלך שאל מה אתן לך, הבין שברצונו שישאל מאתו כסך וזהב, היה זה אצלו שלא לרצון ונגד הנימוס מפני שלא היה חשוב אצלו שום דבר יותר מזה שהוא תמיד בהפלטין ומלך ביופיו תחזינה עיניו, וגם כל מגמתו הייתה לייעץ לטובת המלך ולהרמת כבודו ואיך ישאל דבר שהוא לטובת עצמו ולא יגיע להמלך שום תועלת מזה. לכן נתחכם ואמר שואל אני את בתו והכל בכלל, פירוש אז אהיה תמיד בפלטין של המלך, וגם הכסף והזהב שייתן לי יגיע מזה כבוד להמלך, כי כבודו של מלך שיהא עושר רב לחתנו בעל בתו. אבל בלי שייתן לו בתו, אין לו חפץ בכסף וזהב.

וענין זה ממשיל המדרש לכוונת שלמה המלך עליו השלום, שכוונת שלמה המלך עליו השלום כשאמר לו הקב"ה "שאל מה אתן לך" הייתה על דרך הנ"ל, שהבין שהקב"ה רוצה שישאל ממנו טוב עולם הזה, אבל הוא היה רוצה רק להרבות כבוד שמים ולחסות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולא להרבות כבוד עצמו לבד, לכן נתחכם ואמר שואל אני את החכמה והכל בכלל, פירוש כשייתן לו הקב"ה חכמה להכיר את גדולתו, ואז כשייתן לו גם כסף וזהב יתרבה בזה כבוד שמים, שזה כבודה של תורה שחכמים כבוד ינחלו. אבל בלי חכמה אין לו חפץ בכסף וזהב. ושפיר מה שדרשו זה על הפסוק "לפני מלכים יתיצב", שלא היה לשלמה המלך ע'ליו השלום מבוקש אחר רק שיתקרב אליו יתברך. והבן.

(מתוך קונטרס שיחות תלמידי חכמים)

הרב ישראל איסר הכהן פייגנבוים, נולד בסביבות שנת 1868 לאביו הרב יצחק הכהן פייגנבוים אב"ד ורשה. הרב ישראל איסר היה העורך של הירחון הרבני "שערי תורה" להלכה ואגדה. בשל חוסר בתקציב היה גם המגיה של הירחון וכותב הכתובות למשלוח. בשנת תרנ"ד הוציא לאור יחד עם אחיו ר' יעקב שלמה את הספר "מלבושי יום טוב", מאת זקנם בעל "תוספת יום טוב", על ספר לבוש אורח חיים. הוא היה גם מזכיר אגודת השוחטים בוורשה, ומשנת תרפ"ז היה עורך עיתונם "די שוחטים שטימע" עם מדור להלכה בענייני שחיטות וטריפות, שנועד להרים את קרנם של השו"בים. משנת תר"ץ הוציא לאור גם עתון ביידיש בשם "חורב". בשנת תר"ץ ייסד את הוצאת הספרים "אוצר התורה". הספר האחרון שיצא לאור בהוצאה זו היה "אור פני יצחק", שהודפס בשנת תרצ"ט, אך לא הספיק להיות מופץ ונלמד בהיקף נרחב. בספר מביא הרב ישראל איסר מכתביו וחידושיו של אביו ומוסיף להם מקורות והערות, ונלווה לו קונטרס "שיחות תלמידי חכמים" הכולל את חידושיו של הרב איסר ישראל על יסוד שיחה של האדמו"ר רבי שמואל מסוכוטשוב. הספר כולל גם סיפורים מהימנים מהאדמו"רים מפשיסחה, קאצק, גור, אלכסנדר, ווארקי, סוכטשוב, ועוד.

הרב נשא לאשה את מרת שרה [חיה] בת ר' יהושע דוד ביננפלד מוורשה. הוא הקדיש את כל ימיו לחיזוק התורה ויראת השמים ברבים, ועשה לילות כימים, עד כי בנו העיד כי קשה לו לזכור לילה בו התעורר ולא ראה את אביו לומד או כותב חידושי תורה.

הרב גורש לגיטו ורשה ונספה באושוויץ.. כן נספו ילדיו:

1. ר' יהושע דוד – עם רעייתו חנה לבית עפשטיין ובנם יצחק,
2. ר' משה מרדכי – עם רעייתו ינטה ברכה לבית ביננפלד ובתם רות [בנם דוד יהושע – שרד],
3. מלכה – עם בעלה ר' משה קוליק וילדיהם אליעזר ושרה,
4. שלמה זאלי – עם אשתו ובתם,
5. רבקה – עם בעלה ר' יעקב גוטגולד ובתם. הי"ד.

מכל בני משפחת פייגנבוים בוורשה נותר רק בנו של הרב ישראל איסר, הרב יצחק, אשר היה בזמן פרוץ המלחמה בעיר האג וברח מהולנד לשוויץ. לאחר השואה חזר לכהן כרב בהאג, ובשנת תשכ"ו הוציא לאור מהדורה חוזרת של הספר "אור פני יצחק", בה הוסיף דברים לזכר אביו ומשפחתו שנספו.