העיקר הוא זריזות בעבודת ה’ יתברך ולב שמח להרחיק את העצבות / אברהם צבי אונגר הי”ד
אור ליום ב’ בה”ב טל אורות למב”י תש”א לפ”ק קאפוואר יע”א
שלום חיים וברכה וכל טוב סלה לך אהבת נפשי וחמדת לבבי כבן יקיר לי הבחור החשוב ירא ושלם וו”ח בנם של קדושים מר י. ש. שליט”א.
אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהע”ז אהבתיך, היגיעוני שורותיך הנעימים האירו מול עבר פני ושמחתי לראות מעשי אצבעותיך כוננו ידיך, האף אומנם תוכן מכתבך נגע עד תוך ליבי בבשורה הלוא טובה וגם לרבות הוסיף לי עוצב כי ראיתי שאתה מצטער יותר מדי והצער גרם לך שבא מכתבך בלתי מסודר עד שלא יכולתי להבין תוכן מבוקשתך ממני ונלאתי למצוא פשר דבר, ואני הנני העני ממעש לא תואר ולא הדר לא דעת ולא תבונה מה מני יהלוך ומה אוכל לייעצך ואני בער ולא אדע, ולא מחמת חוסר אהבה ודבקות אליך חס ושלום, כי אהבתך תקוע בליבי כאב את בן ירצה, וביותר מאשר הרבה נתעוררתי מדברי קדוש אביך זי”ע בשבועות שעברו בקראי בספרו הקדוש והטהור על המועדים והרגשתי בו מתיקות ונועם טעם דקדושה כבאחד מספרי תלמידי הבעש”ט זי”ע, וקשרתים על לוח ליבי קחם על זרועותי ותמיד תהילתו בפי.
ואם אמנם באת להתייעץ עמי אם אני מסכים לנסיעתך לחסות בצל כ”ק האדמו”ר מקאסאני שליט”א על זה תשובתי כי הלוא הרב הנ”ל מפורסם ברוב קדושתו ויגידו באייס צדקתו וכי להסכמה אתה צריך על זה ואם אולי כוונתך לסעדך ולתמכך בענין ההוצאות הנצרכות לך על הדרך אהובי ידידי כבני הלוא ידעת כעת מעמדי בעניני הפרנסה וגם לקבץ על יד אצל הבעלי בתים הי”ו דפה קשה כעת מכמה טעמים עם כל זאת אם על זה היה כוונתך נא בטובך כתוב לי בכתב מפורש בלי שום בושה ואזדרז בעה”י לעשות כמצותך את כל האפשרי והנה אף כי הסכמתי לעיל לנסיעתך אם אולי כוונתך להישאר שם בקאסאני נא בטובך עשה איתי אות לטובה וכתוב לי משם באריכות אופן הנהגת הישיבה דשם ואז אם יהיה ברצונך אביא הדברים עוד הפעם בכור הבחינה ואכתוב לך הסכמת דעתי העניה
ודע לך שאם עתה בדעתך לעזוב את הישיבה דקהילת קודש… אין אני מתנגד לזה מטעמים כמוסים אי אפשר לפורטם בכתב. והנה אני ממעריצי הרב הגאון הצדיק מורך ורבך שליט”א, והרבה יעצתי לחסות בצל קדושת בית מדרשו, אמנם לעת כזאת אשר אתה קצת בעצבון כאשר ראיתי ממכתבך וגם לפי טבעך ומזגך, אם כך עלתה במחשבה לפניך גם אני איעצך ויהי אלקים עמך. ויספיק לך בזה הקיצור ואני לשם שמים נתכוונתי.
הנה בידינו שני ספרי מוסר שורשיים ועיקריים, והם הולכים על שני אופנים ודרכים שונים זה מזה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, לתכלית אחד מוליכים. והם ספר הקדוש חובת הלבבות והשני הוא ספר הקדוש ראשית חכמה. והמה בכלל על שני דרכים מוליכים בעבודת ה’ יתברך, רחוקים זה מזה, כי הספר הקדוש ראשית חכמה הוא מביא את האדם לידי קדושה וטהרה על ידי אמונה פשוטה זכה וברה, והספר הקדוש חובת הלבבות דרכו בקודש לעורר את שכל האנושי להטותו ולברר לו חיוב עבודת ה’ יתברך על ידי ראיות מופתיות מן השכל. ועל זה נאמר: דע את אלוקי אביך ועבדהו.
והנה בדור שלפנינו היו שני ישיבות רמות במדינתנו היותר מפורסמות, ישיבת חוסט וישיבת אונסדארף. ואני אמרתי מאז שהפרש גדול היה ביניהם, כי חוסט היה ראשית חכמה ואונסדארף היתה חובת הלבבות. והחילוק הזה היה ניכר ממש באופן הנהגות הישיבות הנ”ל, וגם ניכר הוא בכל אחד מן התלמידים עד היום הזה. ואני כבר הקדמתי לך שאין לאחד מן הדרכים שום מעלה על חברו, אמנם טבע האנשים בכלל גם כן הוא נוטה לשני דרכים הנ”ל, ומשונים המה בדעתם ואופן הילוך שכלם, ועל זה אמרו חז”ל שאין האדם זוכה ללמוד תורה רק במקום שלבו חפץ, רצה לומר במקום שמתנהג באופן אשר גם דעתו נוטה בטבעו להנהגה זו.
אמנם גם שני הדרכים צריכים זהירות יתירה שלא לנטות חס ושלום אל הקצוות יותר מידי בשני הדרכים הנ”ל, כי הנטייה אל הקצוות חס ושלום מביאה לידי היזק, ה’ ישמרינו. ועתה לעת כזאת וכאשר אני רואה מעמדך ומבין מתוך מכתבך אולי ישר הוא לשנות מקומך, ודי בזה. וה’ הטוב ינהלך על מי מנוחות וינחך במעגלי צדק למען שמו יתברך ובזכות אביך הצדיק זי”ע.
ועל אודות מה שביקשת ממני לעשות לך סדר למשנה ולקבוע עיתים מסודרים בדרך הלימוד וסדר העבודה, הקשית לשאול ממני, כי מיום עמדי על דעתי הרבה יגעתי וטרחתי להגיע לידי מידה זו ועדיין טחו עיני ולא ראיתי אור מימי. ביקשתי את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו. עם כל זה אם רואה אדם שלא הגיע עדיין לשום מעלה לא ייפול פניו חס ושלום מזה ולא יתייאש מן הרחמים, ואפשר להבין הדברים קצת על פי מה שפירשתי דברי רבי יצחק במגילה דף ו’, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ולכאורה קשה דבשלומא ברישא שייך לומר אל תאמין, כלומר שלא תאמין לו שיגע, שאלו היה מתייגע בוודאי היה מוצא. אבל בסיפא על יגעתי ומצאתי תאמין מה אמונה שייך בזה, על זה שמצא למה לנו להאמינו הלוא יש ואפשר להבחינו. ואם על מה שאמר יגעתי, וכי למה לא נאמין לו כיון שאנו רואים שמצא, וכי כל כך רחוק הוא מלהאמינו עד שהתנא צריך להזהיר על זה.
אמנם ידוע כי תכלית הידיעה היא לידע שאינו יודע, ולפי זה הרישא וגם הסיפא מיירי במי שיודעים בו שיגע. ואם אדם שאנו יודעים בו שייגע יאמר לך יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין, כי מה שהוא אומר שלא מצא הוא תכלית הידיעה, וזה פשוט. אמנם משמיענו רבי יצחק שאפילו יאמר לך יגעתי ומצאתי, ובוודאי הוה אמינא שמי שאמר “מצאתי” אף על פי שאנו יודעים בו שיגע מכל מקום אי אפשר להאמינו שהרי אומר שמצא, אפילו הכי קא משמע לן שתאמין, כי אף על פי שלא הגיע עדיין לתכלית הידיעה מכל מקום כיון דייגע בוודאי מצא, אף כי לא מצא עדיין תכלית הידיעה. ובזה יובן גם כן לשון מציאה דקאמר, דכיון שמתייגע בדין הוא שייטול שכרו מה לשון מציאה שייך בזה, ולהנ”ל מובן.
ועל כן אני אומר לך שלקבוע סדר מיוחד וקבוע בענייני עבודת ה’ יתברך הוא בלתי אפשרי. ואמנם כבר אמר התנא והכל לפי רוב המעשה, והעיקר הוא זריזות בעבודת ה’ יתברך ולב שמח להרחיק את העצבות המבטל את הזריזות. ואם אדם רואה שמזגו נוטה חס ושלום לעצבות, צריך להגביר רצון דקדושה ולבטל רצון גופו שהוא מזגו וטבעו, שרצון הגוף ורצון דקדושה של הנשמה המה שני הפכים מתנגדים תמיד, ועל זה נאמר: חכם עיניו בראשו, והראש הוא תמיד למעלה בנהירו דאנפין, וכסיל בחושך הולך במיעוט שמחה וחשכת העצבות והדאגה. ה’ ישמרינו ויצילינו.
ובשבת קודש העל”ט בסעודת זעיר אנפין פירשתי בזה מאמר הכתוב: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו’, על פי מה שאמרו ז”ל במשנה דזבחים: עלה בכבש ופנה לסובב וכו’. כי הנה כתיב: ולא תעלה במעלות על מזבחי. ואפשר לפרש דעל ידי הבנת וידיעת מדרגות רמות וגבוהות בידיעתם והבנתם בכוח השכל לחוד אי אפשר לזבוח יצרו הקשה. וזה שכתב לא תעלה במעלות, כלומר על ידי ידיעת המעלות לא תבוא על מזבחי, כלומר שיזבח יצרו הקשה. אמנם אמרו חז”ל במשנה הנ”ל כי הדרך המביא לזה הוא, עלה בכבש על ידי שהוא כובש יצרו ועושה נגד טבעו ורצון גופו, ופנה לסובב כלומר שעושה נגד טבעו והולך אחר עצת יצרו הטוב וחכמת אלוקים אשר בקרבו, והיינו שפנה והפך אחור מן התאוות שלו נגד הסובב שהוא רומז לחכמה שנאמר בו: סובב סובב אל דרום, אז, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, כי הרוצה להחכים ידרים ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, והבן. ובזה יובן ממושבתיכם דייקא תביאו לחם תנופה, וקשה עלי האריכות ולחכם שכמותך הקיצור יספיק.
ובזה אשים קנצי למילי, ואני עיני וליבי נשואות לשמים שיזכיני ה’ יתברך לעבודה שלימה ותמה ולהרבות ולהרחיב גבול הקדושה וישימני בקרן אורה ושמחה ולה’ הישועה בקיבוץ נדחי ישראל במהרה.
כאנה”ט וא”נ אוהבך לב ונפש.
הק’ אברהם צבי
(מכתב מאת רבי אברהם צבי אונגר לתלמיד שביקש ללמוד בישיבת קאסוני, קובץ מחנה אברהם, עמו’ כא-כד)
הרב אברהם צבי אונגר, אב”ד וראש ישיבת קאפוואר (גפובאר Kapuvar), היה מגדולי הונגריה בדור שלפני השואה ומחבר ספר “מחנה אברהם” הכולל פירוש על מסכת מקוואות וחידושים על מסכת ביצה. הוא היה דור שישי לבעל ה”פנים מאירות” ומצאצאי האר”י הקדוש.
הוא נולד בשנת תרנ”ו (1896) בצעהלים, לאביו, הרב חיים (ב”ר יחיאל מיכל אונגר), בעל הבית, תלמיד חכם בעיר צעהלים ותלמיד מובהק של הרב מנחם פרוסטניץ כ”ץ מגדולי תלמידי החתם סופר. אמו, מרת חנה, הייתה בתו של הגביר הרב אפרים שמואל זלמן ברגר, שתרם כסף רב למאבק לעצירת השפעת הרפורמים והמשכילים על קהילתו הונגריה.
בבחרותו למד הרב אברהם צבי בישיבת הרב אליעזר דוד גרינוואלד מחבר הספר ‘קרן לדוד’ בצעהלים ובאויבר-וישעווע. אחר כך למד בישיבת הרב שמואל רוזנברג מחבר הספר ‘באר שמואל’ באונסדורף ואחר כך שב ולמד אצל רבו הראשון עד לשנת תרע”ד (1914), וקיבל ממנו היתר הוראה.
בימי מלחמת העולם הראשונה גוייס הרב לצבא, וגם בימים הקשים המשיך להגות בתורה, כשספר “מנחת חינוך” היה שגור בפיו. בשנת תרע”ט (1919), לאחר המלחמה, נשא לאשה את מרת חוה לאה, בת דודו הרב ישי הכהן לווינשטיין מהעיר בעלעד, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר חתונתו התיישב הרב בעירו של חותנו, בעלעד, שם למד בישיבת הרב יואל פלנר ולקח ממנו את “דרך לימודו איך להתעמק ולהתייגע בלימוד על הדף בתכלית הפשט”. בנוסף לימד הרב אברהם צבי שם בישיבת דודו, הרב בנימין ברגר.
בשנת תרפ”ו (1926) התמוטטה פרנסתו, ובהוראת רבו ה”קרן לדוד” קיבל על עצמו את תפקיד אב”ד העיירה קאפאוואר, לצד רב העיר, הרב דוד סניידרס הי”ד בנו של הרב בנציון סניידרס הי”ד. הקהילה שם התנתקה מהזרם הנאולוגי וחברה לאורתודוקסיה, אך רוב המשפחות היו מחללי שבת והחילונים שלטו בקהילה. הרב אברהם צבי טיפח את התלמוד תורה ופעל לבצר את היהדות, תוך שהוא סובל התנכלויות מצד החילונים בקהילה. מיד עם בואו לקהילה הקים הרב ישיבה שמנתה כארבעים בחורים. הוא לימד שיעור עיון על סדר המסכת, עם שיטות הראשונים וגדולי האחרונים, ותוך כשנתיים וחצי היה מסיים ללמוד עם תלמידיו בישיבתו את כל ששת סדרי המשנה. לצורך המחשת הבדלי השיטות צייר לעיתים לתלמידיו טבלאות מיוחדות. הוא נהג לומר לתלמידיו שתכלית הלימוד בישיבה צריכה להיות ללמוד את דרכו ושיטתו של ראש הישיבה.
הוא היה שוחט, אך בשל תפקידו כרב לא נהג לשחוט לאחרים. הרב הקפיד לטבול מידי יום במקווה. הוא חלה בשנת ת”ש ורגלו השמאלית נקטעה. בעודו מאושפז בבית החולים בפעסט עבר התקף לב. לאחר שקיבל רגל תותבת חזר לטבול במקווה, ופעם בדרכו למקווה מעד ונפל לתעלה מכוסה שלג, ולא הצליח לצאת משם עד שהגיעו התלמידים לחלץ אותו.
בתקופת המלחמה הצליח להסתיר מספר בחורים בבית חולים לחולי רוח בעירו, על ידי תשלום שוחד, ובכך הציל אותם מגיוס ל”שירות העבודה”. לאחר פלישת הגרמנים, במרץ 1944, ניתנה הוראה לסגור את הישיבה והבחורים נשלחו לביתם. עם התגברות הצרות הורה הרב שכל מי שיכול יציל את נפשו ויחבור לפרטיזנים ביגוסלביה.
בי”ז בתמוז תש”ד גורשה קהילת קאפובאר לאושוויץ. הרב לקח עמו את סכין המילה, ובירידתו מקרון הרכבת באושוויץ הוא מל תינוק בן שמונת ימים בהסכמת אימו, וקרא לו שם בישראל, כשהוא מסביר ש”אם אכן נגזרה הגזרה, שילך התינוק על קידוש ה’ – מוטב שיקדש את השם כשהוא מהול כיהודי”. הרב והרבנית נהרגו על קה”ש יחד עם ילדיהם אליעזר דוד, רחל, חנה, מנחם עזריה וחיה ביום י”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.
שרדו ילדיהם הרב יצחק שלמה אונגר, הרב ישעיה יואל אונגר, הרב שמואל אפרים זלמן אונגר, הרב יחיאל מיכל אונגר ומרת בת שבע – אשתו של הרב אהרן יעקובוביץ.
בנו, הרב יצחק שלמה אונגר, סייע לאביו בניהול הישיבה וענייני הרבנות בקהילה בתקופה בה היה אביו מרותק למיטת חוליו, לימים מונה הרב יצחק שלמה לגאב”ד חוג חתם סופר בבני ברק ובשנת תשכ”ב הקים ישיבה על שם אביו. בספריו, “רשומים בשמך” ו”תורת איש”, הביא הרב יצחק שלמה שמועות וחידושי תורה בשם אביו ובשם הרבי ממונקטש בעל “מנחת אלעזר”.
מספר הצפיות במאמר: 126
