על ההורים לספק לילדיהם הדרכה המותאמת לגילם ולהזהירם מהשפעות רוחניות מזיקות, בטרם יהיה מאוחר מידי / הרב בנימין ברגר הי"ד

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.

הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.