עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו שלא לדבר אחת בפה ואחת בלב, ויהיו פינו ולבנו שווין / הרב יצחק צבי קלוגמן הי"ד

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.


הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

מספר הצפיות במאמר: 4

גודל מעלת בר המצווה ומעלת מצוות התפילין / רבי מאיר שפירא הי"ד, האדמו"ר מבלאז'וב

תמונת רבי מאיר שפירא הי"ד

"וירח ד' את ריח הניחוח. ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח,כא). לכאורה יש לדייק על הלשון ויאמר ד' אל 'לבו', וגם מי יודע זאת. וגם אינו מובן מהו הטעם ד"לא אוסיף לקלל… כי יצר לב האדם רע", הלא אדרבא המבול היה רק עבור זה שהיו רעים, ומהו הנתינת טעם בזה שלא אוסיף מחמת כי יצר לב האדם רע.

ונראה לי לומר על פי הגמרא (ברכות נד,א) "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו,ה), בשני יצריך ביצר הרע וביצר הטוב. וזאת ידוע (קהלת רבה ד, טו) שקודם שאדם בא לבן י"ג שנים אין לו שום השתמשות ביצר הטוב רק יצר הרע לבד. לכן אין באפשרות לבוא לידי אהבת ויראת ד', כשיש לו רק לב אחד. וכשנעשה בן י"ג שנים ובא לו היצר טוב, אז יוכל להיות אליו השראת השכינה, ויוכל לבוא לבחינת אהבה שיש לו עם מי להילחם כנגדו, דעד הנה אין מן הדין שיהיה בר עונשין, דיוכל להצטדק מה היה לו לעשות שנתפתה מהיצר הרע ולא היה לו עם מי להילחם נגדו, וכעת שבא לבן י"ג שנים ויש לו יצר טוב להילחם כנגד היצר הרע, ויש לו עצה להימלט ממנו, אז הוא נעשה בר עונשין דיש לו עצה כנגדו. וידוע הנוסח (שאומרים לפני הנחת תפילין) "ומשפע מצות תפילין ימשך עלי להיות לי חיים ארוכים, דמצות תפילין מסוגלים להמשכת חיים ארוכים.

ומעתה הכל על מקומו יבוא בשלום, דידוע שהקרבנות נתקנו לתקן החטאים, כל אחד על חטאיו, וקודם שיבוא לכלל בר עונשין אינו בכלל הבאת קרבנות. רק אחר כך שנעשה בר מצוה והיה לו עצה להילחם כנגד היצר הרע. וזאת מרמזים כאן הפסוקים דקאי הכל על מצות תפילין, דאז נעשה בר מצוה. "ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח", והקריב קרבנות, "וירח ד' את ריח הניחוח", שהיה מהצורך להיות סימן שהקרבן מקובל ומרוצה לפני ד' יתברך, אימתי יכול להיות סימן שהוא נחת רוח לפניו, היינו שמקיים "וירח ד' את ריח הניחוח" של הקרבנות, כשיוכל להשרות השכינה אל לבו. וזאת מרמז הקרא, "ויאמר ד' אל לבו", היינו שתוכל לאהוב את ד', שתיבת "ויאמר" מצינו לפעמים שהיא לשון אהבה, כשתוכל ליקח הד' אל לבך כשיהיה לך יצר טוב גם כן, אז מבטיחך ש"לא אוסיף לקלל", מחמת "כי יצר לב" אחד "רע מנעוריו", שאין לו עם מי להילחם כנגדו אבל כשבא לי"ג שנים ויש לו עצה להשרות השכינה הקדושה אל לבו, שיש לו גם יצר טוב ומצווה במצות תפילין, והמה מסוגלים לחיים ארוכים כנ"ל, על כן "לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי", כי יש להם מצות תפילין שיתמשך להיות חיים ארוכים.

ולשון הזוהר (ח"א ע,ב) על זה הפסוק, אמר ליה ר' ייסא לההוא ינוקא מה שמך, אמר ליה אבא, אמר לי אבא תהא בכולא בחכמה ובשנין. קרא עליה "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג,כה). ויש להבין מה שייכות יש כאן בפסוק זה. ויש לומר דידוע דהשנים דקודם בר מצוה כמעט אינם נחשבים כלל, דהמה רק חינוך מצות, הן לעניין יום כיפור, הן לעניין לשמור דינים,  וכשנעשה בר מצוה אז הוא מחוייב מדאורייתא בכל המצוות. לזה מרמז הזוהר הקדוש על פסוק הלז, דקאי על ינוקא שנעשה בר מצוה, ומביא מאמר של ר' ייסא שאמר לו "אבא תהא בחכמה ובשנין", שמהיום ההוא והלאה נחשב לשנים, וקרא עליו "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" שנישב ההוא יום כקטן שנולד דמי.

ובזה נוכל לתרץ המדרש פליאה (אות ק"ל), אין מניחין תפילין אלא בשבת, וכמה קולמוסים נשתברו בפירושים שונים. ובזה העניין יתחדש פירוש נכון, דידוע דקודם שנעשה בר מצוה אין באפשרות לבוא להשגה של חלק אלקי ממעל, מחמת שאין לו לבוא להשראת השכינה כנ"ל. אך אחר כך כשנתהווה בר מצוה, אז יוכל לבוא להשגה זו. וידוע (זוהר הקדוש ח"ג רנט, ב) דהנשמה היא חלק אלקי ממעל, על פי (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, והקב"ה נותן לו הנשמה. והעיקר חלק אלקי הוא הנשמה יתירה שלא בא רק משבת לשבת (ביצה טז, א). ובזה יתורץ המדרש הנ"ל, שלעולם אין מהמובן מה העניין תפילין גדול כל כך, שנאמר בה (ראש השנה יז, א) קרקפתא דלא מנח תפילין אין לו חלק לעולם הבא, הלא היא רק מצות עשה כשאר מצוות עשין דעלמא. אך התירוץ הוא מחמת דחזינן דאין באפשרות לבוא לידי שום השגת חלק אלוקי ממעל רק כשיש לו מצות תפילין, שאז יוכל לבוא להשראת השכינה, ויוכל לבוא לידי השגת חלק אלקי ממעל, ואימתי נתוודע זאת כשבא שבת קודש, כי עד שלא בא עוד השבת לא נתוודע עוד שמצות תפילין גדול כל כך. וכשבא שבת קודש, ובא לידי השגת נשמה יתירה, אז נתוודע העניין של תפילין.

וזאת הפירוש "אין מניחין", היינו שאין נייחא בעניין תפילין למה מצות עשה הזאת היא גדולה כל כך "אלא בשבת", היינו כשבא שבת והשיג חלק אלקי ממעל, ועד השתא לא היה לו באפשרות לבוא לידי השגה זו, ונתוודע זאת בשבת, ואז ניחא שעניין תפילין גדול כל כך, שעד שלא בא שבת קודש לא הייתה לו שום הבחנה להבחין בין השנים קדמוניות לשנים שאחר הבר מצוה. אך תיכף שבא שבת קודש והבחין בהרגשה יתירה ועמד משתומם מה זאת, מה היום מיומיים, אלא וודאי מסתמא מחמת דיש לו מצות תפיליןי לכן אני מרגיש קדושה יתירה כל כך. זאת הפירוש אלא "אין מניחין תפילין אלא בשבת", משום כשבא שבת, אז ניחא לו למה מצות תפילין גדול כל כך, שהוא רואה דממצות תפילין באה לו קדושה יתירה כל כך. וזהו כפתור ופרח.

(זיכרון מאיר, עמו' כא-כג)


רבי מאיר שפירא האב"ד והאדמו"ר מבלוז'וב שבמחוז ריישא בגאליציה, נולד בשנת ה'תרמ"ד (1884).

אביו של רבי מאיר, רבי יהושע שפירא, האדמו"ר השני מבלוז'וב, היה בנו של רבי צבי אלימלך מבלוז'וב, בן רבי דוד מדינוב, בן רבי צבי אלימלך דינוב, ה"בני יששכר". רבי יהושע כיהן כרב בריביטץ וכאדמו"ר בריישא והיה רבם של אלפי חסידים. אמו של רבי מאיר, בת דודה של אביו, הייתה הרבנית מרים בת רבי מנחם מנדל מארילוס אב"ד דובצעק, שהיה חתן סבו ה"צמח דוד" מדינוב. ימים ספורים לאחר לידתו נפטרה אמו, והותירה אחריה שתי בנות ובן.

רבי מאיר שפירא נשא לאשה את הרבנית באשע בת דודו (אחי אביו), רבי יוסף שפירא מדינוב. בעקבות מלחמת העולם הראשונה נמלטו אביו וסבו מהעיר בלוז'וב, ורבי מאיר כיהן כרב העיר. לאחר פטירת אביו בי"ב באדר א' ה'תרצ"ב (1932) מילא רבי מאיר את מקום אביו כאדמו"ר מבלוז'וב, מקום מגורי סבו רבי צבי אלימלך. במקביל אליו כיהן אחיו (מאב) רבי אליעזר, רב ואדמו"ר בריביטץ.

רבי יוסף שפירא, בנו של רבי מאיר שפירא, הוציאו לאור, יחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. בהקדמה לספר כותב רבי מאיר כי היה מעוניין לצרף לספר זה גם חידושי תורה משלו, "מה שחנני השי"ת ברוב חסדו… אך מחמת גודל הרפתקאות דעדו על ראשי לעת כזאת מה שלא ניתן לכתוב השי"ת ירחם בקרב, לכן ראש ולבי בל עמי היום ואי"ה עוד חזון למועד". ולכן הוא התפלל וייחל שבעזרת ה' עוד יתחזק ויזכה להוציא לאור את חידושיו בקרוב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה החביא רבי מאיר את כתבי סבו וכתבים נוספים שכתב, בידי גוי, ביחד עם הכתובת של אחותו בארה"ב, תוך שהוא מבטיח לגוי כי אם יטמין את הכתבים וישלח אותם לארה"ב לאחר המלחמה יקבל עבורם הרבה כסף. לאחר השואה יצר הגוי קשר עם האחות של הרבי שהתגוררה בארה"ב, ומכר לה את הכתבים. רבי ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב בארה"ב, אחיו מאביו של רבי מאיר, הוציא לאור כתבים אלו בספר "צבי לצדיק" עם בקונטרס "זכרון מאיר", בסיוע תלמידו, הרב שלמה יהודה אינטרטור מריישא.

בשנת תשס"ג, יצא לאור ספר "זכרון מאיר" על התורה, מאת רבי מאיר שפירא, יחד עם ספרו של אביו, "קרן ישועה" על התורה והמועדים, וביחד עם "זכרון יוסף" על המועדים, מאת בנו, הרב יוסף שפירא. מהדורה נוספת של "זכרון מאיר" יצא לאור בירושלים, תש"פ. לקט חידושים מתוך "זכרון מאיר" יצאו לאור, ע"י "מכון זכרון ישראל דבלאזוב", יחד עם חידושי שאר אדמו"ר בית בלוז'וב – דינוב בהגדה של פסח "הגדת בית בלאזוב" (ירושלים, תשע"ה).

האדמו"ר רבי מאיר שפירא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) עם כל משפחתו, ובהם בנו רבי יוסף שהיה הרב הצעיר בבלוז'וב והאדמו"ר מריישא (חתנו של הרב בומבך אב"ד אופשיצין) ובנותיו הצעירות, הכלה מרים והילדה שרה. [בחלק מהמקורות מוזכר בן נוסף של רבי מאיר שפירא שנספה בשואה, בשם הרב אפרים].

כן נספו רבים מקרובי משפחתו של רבי מאיר שפירא, ובהם:

אשת אביו, הרבנית צפורה בת רבי יעקב מדילאטין.

אחותו של רבי מאיר, מרת טויבע טילא ובעלה רבי מנשה הורביץ האדמו"ר מרוזבדוב בריישא (ר' מנשה ליזענסקער) וילדיהם: הרב חיים, הרב משה, מרים והבחור בנציון, ומשפחותיהם.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת יוטא ובעלה הרב טוביה הורביץ אב"ד סאנוק.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת הינדה ובעלה הרב צבי אלימלך הורוויץ אב"ד דעמביץ ומשפחתם.

אחיו מאב (מזיווג שני) רבי אליעזר שפירא האדמו"ר מריבאטיץ ורעייתו מרת רבקה ומשפחתם.

אשת אביו רבי ישראל (בזיווג ראשון) הרבנית פערל (בת האדמו"ר מז'אבנה, רבי שלום אונגר) ובתם היחידה סירקא מינדל ובעלה הרב שאול רפפורט ובתם הילדה.

הי"ד.

אין פרטים רבים על המקום והנסיבות בא נרצח רבי מאיר שפירא. יש שכתבו שנספה בבלוז'וב, ויש מי שכתב שנספה בסאנוק יחד עם גיסו, הרב טוביה הורביץ, אב"ד סאנוק.

מספר הצפיות במאמר: 129

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום / הרב לוי שלום פירסט הי"ד

מה שהעיר (בסימן י"ג) על תרומת הדשן דסבירא ליה דתפילין אינם בכלל סוג כלים, ממה שתרגם יונתן על הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" דלא ילבשון תפילין, ולפי עניות דעתי יותר קשה ממשנה שלימה כלים פרק י"ח משנה ח, דמתחיל תפלה ארבעה כלים וכו', עיין שם במפרשים דנראה דיש שם כלי על תפילין. וצריך עיון.

אגב אביא פה מה שפירשתי בזה המשנה סוף עוקצין, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". וכבר העירו המפרשים על הלשון "כלי מחזיק ברכה", מה היה חסר התנא אם היה אומר: "לא מצא הקב"ה ברכה לישראל אלא השלום", מה כוונתו באומר והוסיף "כלי מחזיק"?

ויש לומר על פי מה דמצינו (בברכות ו') מנין שהקב"ה מניח תפילין, דכתיב "נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו" וגו', הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ומסקינן, "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" בחד ביתא, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא, "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" בחד ביתא, "ולתתך עליון על כל" וגו' בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון הגמרא.

כוונה הלוטה במאמר הנפלא הזה הוא כי ה' האמירנו להראות התקרבותו לעמו ישראל, התקרבות הזאת מתחלת מאב הראשון אברהם אבינו עליו השלום שבחר בו מכל הבריות, כמו שנאמר "אתה ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים",

ונמשך אחר כך שמכל זרע אברהם יצחק בחר רק ביעקב ובניו, כמו שאמר הכתוב "ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים".

ובעת יציאת מצרים לקח ה' אותנו לעם, כדכתיב "ולקחתי אתכם לי לעם".

אבל עד ביאת משיח צדקינו אנחנו נרדפים מכל האומות, ורק אחר התגלות המשיח במהרה בימינו אמן יתראה ויתגלה התקרבותנו לעיני כל העמים שידעו ויכירו כי אנחנו באמת עם ה' אלה ונהי בעיניהם לשם ולתהלה ולתפארת, היפך מכיום הזה.

ורעיון יקר הזה כתובה בחרט אלקים בארבעת פרשיות דמרי עלמא לאות ולמופת להראות אהבה ודבקות ה' יתברך לישראל לעולם. בפרשה ראשונה כתיב "כי מי גוי גדול", לאות על בחירת אברהם אבינו. בפרשה שנייה כתיב "אשריך ישראל" וגו'. השם "ישראל" נתחדש בעת שבחר ה' את יעקב לנצח את עשו והשר שלו שנאבק עמו הודה לו על הבכורה ועל הברכות, לאות על בחירת יעקב. בפרשה השלישית כתיב "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", אות על בחירת עם ישראל מכל האומות. ובפרשה הרביעית כתיב "ולתתך עליון על כל" וגו', אות על הבטחה לעתיד במהרה בימינו אמן, כי אז כולם יודו וישבחו ויפארו כי בצדק ובמשפט בחר אותנו לעם סגולה ולעם קדוש, ונהיה בעיני כולם לשם ולתהלה ולתפארת.

וזאת הכוונה "כלי מחזיק ברכה לישראל", היינו תפילין דמרי עלמא מחזיק ברכה עולמית לעמו ישראל, ועל ידי השלום מזכה לברכה זו שיתגלה במהרה בימינו, כמו שהאריכו בספרים כי המחלוקת והפרוד לבבות בישראל מעכב הגאולה, רחמנא ליצלן. וגדול השלום! "ה' עוז לעמו יתן" ונהיה עליון על כל אם "ה' יברך את עמו בשלום".

לוי שלום פירסט רב דק"ק טשוס.

(קובץ "הנשר", י, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 91-92).


רבי לוי שלום [ליאו] ב"ר חיים דוד פירסט (תרמ"ב-תש"ד, 1882-1944), תלמיד ה"דעת סופר" בפרשבורג, רבי אליעזר חיים דייטש בבוניהרד ורבי מאיר יהודה ליב פריי בשוראן. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת רבי מרדכי אפרים פישל זוסמן סופר ראב"ד בודפשט. משנת תרע"ד (1914), כיהן ממלא מקום חותנו לעתיד, כרב קהילת צ'וז (טשוס, סלובקיה) וכראש ישיבה שם. חיבב את האתרוגים מארץ ישראל ושלח לארץ ישראל כספים שאסף לטובת עניי הארץ. משנת הופעת ירחון "הנשר", תרצ"ג, פרסם בה רבי לוי שלום מאמרים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בעקבות הסכם מינכן. ב- 11.1938 סופח להונגריה החלק הדרומי של סלובקיה, ובכלל העיירה צ'וז, ועל היהודים הוטלו חוקים מפלים מטעם ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, יהודים רבים נותרו ללא פרנסה, ואלו שלא היה בידם תעודת אזרח הונגרי גורשו לפולין. בשנת 1940 נשלחו הגברים היהודים לעבודות כפייה במסגרת פלוגות מיוחדות של צבא הונגריה. מספר שבועות לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה נשלחו היהודים לגיטאות. יהודי צ'וז גורשו למחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה בסיון תש"ד (06.1944). הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ז סיון תש"ד. רעייתו שרדה את השואה ונפטרה בי"ב באייר תשמ"ג.

מספר הצפיות במאמר: 239

חלילה לנגוע בדברי רש"י ז"ל, אשר ידוע כי על כל אות ואות ישב ז' נקיים ועוד יותר / רבי יואל כ"ץ הי"ד

ראיתי בתל תלפיות שנה העברה (שנה מ"ד – באות מ"ז) ושמחתי מאוד לראות כיצד בעל הבית פושט את ידו הרי הוא הגביר הנכבד המפורסם מו"ה אברהם פריידיגער דע אבודא שליט"א, ראש הקבל דקהילת קודש [יראים] בודאפעסט, להעיר בחכמה ודעת בדברי רש"י על התורה פרשת בלק "הן עם כלביא יקום" וכו' לקרות קריאת שמע ולהניח תפילין וכו', דהוא שלא כסדרן. וגיסו מרן הגאון מפרשבורג [הרב ישראל וועלץ] שליט"א באות נ"ה כתב דעדיין קשה, ואיהו דחק ליישב דנקט על שם תדיר קודם. וגם בזה קשה לעניות דעתי כיון דבאמת בכל יום תדיר קודם להניח תפילין ואחר כך לקרות קריאת שמע, אם כן מה לנו שייכות בשבת ויום טוב דאין מניחין בזה תפילין כלל. ושוב כל דברי רש"י הנ"ל צריכים עיון גדול.

ולכן נראה לעניות דעתי על פי דרך חידוד, בהקדם דברי המדרש רבה שם בלק להביא גם כן כדברי רש"י הנ"ל דעומדים משנתן כאריות וחוטפים קריאת שמע וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ למשא ולמתן וכו'. ופלא דמדוע לסיים בזה שמפליגין אחר כך לדרך ארץ למשא ומתן, ומה זה שייכות לעניין הנ"ל.

ולכן אמינא בס"ד על פי מה שכתב בצל"ח ברכות דף י"ד בד"ה "ותו" להקשות מרב אדרב, [דכאן קרי קריאת שמע קודם הנחת תפילין והרי זמנין סגיאין דהוה קאים רב חייא בר אשי קמיא דרב חזיא דמנח תפילין והדר קרי קריאת שמע]. וכתב דיש לומר דסבירא ליה לרב קריאת שמע דרבנן, ומבואר בתוספות ברכות דף כ"א דכל זמן שלא אמר "אמת ויציב" אז קריאת שמע דאורייתא אפילו לרב יהודה משום זכירת מצרים, ואז אפילו קריאת שמע עדיף, דאית בי תרתי, עול מלכות שמים וגם הוא דאורייתא. ולעיל דף י"ג אמרינן שרבי היה לומד בכל יום שמעתא דאית בה יציאת מצרים. ובזה היה יוצא חובת יציאת מצרים. ומעתה יש לומר [כיון שרב יהודה הוא תלמידו של רב וסובר קריאת שמע דרבנן, מסתמא גם רב רבו סבירא ליה כן ו]דגם רב תלמידו דרבי סבירא ליה קריאת שמע דרבנן והיה נוהג כרבי להיות מהדר אשמעתא שיש בה יציאת מצרים, על כן שם גבי "משי ידיה" וכו', הרי לא נזכר ששנה פרקו, ואדרבה מדקאמר משי ידי משמע שעתה קם ממיטתו ותיכף קרא קריאת שמע וכו'. וזה פשוט ד[הנחת] תפילין הוא מצוות עשה של תורה ואם כן למאן דסבירא ליה דקריאת שמע דרבנן בוודאי צריך להקדים תפילין לקריאת שמע, דחיוב של תורה [מקדימינן לחיובא דרבנן, אף שיש בה עול מלכות שמים מכל מקום של תורה] עדיף, אלא דכל זמן שלא יצא חובת זכירת יציאת מצרים, אז גם קריאת שמע הוא של תורה משום יציאת מצרים שבה, ואז קריאת שמע עדיף מתפילין, דתרתי יש בה, שהוא של תורה וגם הוא קבלה עול מלכות שמים, מה שאין כן תפילין, אף דהוא מהתורה אבל אין בה עול מלכות שמים. ועל כן אתי שפיר הכל כרב דמשי ידיה, דלא יצא עדיין חובת יציאת מצרים, הקדים קריאת שמע לתפילין, מה שאין כן אסהדותא דרב חייא דתנא שם דמתני לן פרקין, ואם כן כבר יצא ידי חובת זכירת יציאת מצרים בשמעתא דיש בה יציאת מצרים, ואז אין בקריאת שמע רק מעלת קבלת עול מלכות שמים, אבל אין בה חיוב מהתורה, לכן הקדים בזה תפילין לקריאת שמע. עיין שם.

ומעתה יש לומר נכון דלכן כאן, דכתיב "הן עם כלביא יקום", וכתב רש"י כשהם עומדים משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש ציצית, לקרוא את שמע, להניח תפילין, כיון דאין שום זכר פה שלמד שמעתא מעיקרא, כי לא כל בר ישראל זכה לזה, ועל כן מסיים במדרש שם שאחר כך מפליגין לדרך ארץ ומשא ומתן, והיינו דלכן אי אפשר לאלה לקבוע שמעתא מקודם, לכן שפיר נקע קריאת שמע ואחר כך תפילין, דבכל כהאי גוונא הרי קריאת שמע קדם, דאית בה תרתי שהוא מהתורה ויש בה עול מלכות שמים, וכנ"ל ואתי שפיר היטב בס"ד.

ואחרי כל אלה אולי יש לומר לעניות דעתי בכל זה ליישב עוד יותר גם דברי רש"י התמוהים בברכות י"ד ע"ב בד"ה וסיפא בתרתי וכו', והוא עולה ומקיים מצות קריאת שמע ותפילין. עד כאן לשונו. והוא גם כן תימא כנ"ל, דהוא היפך הסדר. וראיתי בהערות "מראה כהן" שם שעמד על זה, וכתב דצ"ל תפילין וקריאת שמע, וכן כתב בספר "שפתי חכמים" ברכות שם. אבל כבר אמרו לאקמי שמעתא אליבא להלכתא סייעתא דשמיא, ולא לשבש השמעתא. וחלילה לנגוע בדברי רש"י ז"ל, אשר ידוע כי על כל אות ואות ישב ז' נקיים ועוד יותר. וקשה דרש"י שם אחר כך בסוף דבריו חוזר וכותב "וחברו יעלה ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל", אם כן בזה כתב כהוגן, ולעיל כתב להיפך. הלא דבר הוא. וצריך עיון גדול. וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל רש"י ז"ל בהנ"ל, דיש לומר על פי דרכינו בהנ"ל בס"ד יען דהראשון שהוא עולה, הרי צריך עוד לחזור מיד כדי שחברו יוכל גם כן לעלות לקרות קריאת שמע ו[להניח] תפילין, על כן הראשון אין בכוחו ללמוד מקודם, רק תיכף כשיעלה צריך לגמור חיובא, לכן מקדים ביה קריאת שמע לתפילין כנ"ל, כיון דקריאת שמע אית ביה תרתי, שהוא מהתורה ושהוא קבלת עול מלכות שמים. מה שאין כן השני שעלה, הרי אין עליו עוד חיוב לחזור, על כן יוכל מקודם ללמוד ואחר כך לעשות כהוגן, להניח תפילין ואחר כך קריאת שמע כראוי. ואתי שפיר הכל כפתור ופרח בס"ד על פי דרך חריף וחידוד, ותן לחכם ויחכם עוד. והנני בזה בדורשי שלום תורתו הקדושה בכל לב ונפש חפצה ה"ק יואל כ"ץ אב"ד [ערדאד] הנ"ל בעל המחבר ספר שו"ת "טירת כסף" ו"פרדס רמונים".

(תל תלפיות, תרצ"ח, מחברת מ"ה, אות ל)


הרב יואל ב"ר מאיר וחיה גולדה כ"ץ, נולד בשנת 1890 בכפר נווטל נפאולו במשפחה רבנית מיוחסת, מגדולי רבני ופוסקי יהדות הונגריה בדור שלפני השואה, היה תלמיד מובהק של הגאון רבי יהודה גרינוואלד בסאטמר, של הגאון רבי שמעון גרינפעלד ושל הגאון רבי שלמה זלמן ארנרייך בשאמלוי. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת הרב יהודה ליב ווינברגר, אב"ד וראש ישיבה בקהילת ניגרשד וכל גליל אוואש, שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר" והעמיד תלמידים רבים. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה הרב יואל כ"ץ רב בכפר צ'רטה ובעיר נגרשט ונבחר לכהן רב ערדאד (הסמוכה לסאטמר) והגליל. הוא כיהן גם כמורה צדק בניגרשד הסמוכה. נודע כרב מופלג, חריף ובקי ועמקן, המומחה לענייני גיטין והיתר עגונות, וכל סידור הגיטין לאנשי קהילת סאטמר, נמסר לידו, מכיוון שלא היה מסדרים שם גיטין מחמת הספק בכתיבת שם עירם. הוא התכתב עם רוב גדולי התורה בדורו בהונגריה וברומניה.

מחבר הספרים "טירת כסף" (הנקרא "טיב גיטין החדש") וספר "פרדס רימונים". כמענה לקונטרס "כתר תורה" מאת הרב אשר לעמיל שפיצר הי"ד, כתב הרב יואל כ"ץ הי"ד את הקונטרס "כתר מלכות". בשנת תש"ב הוציא לאור את הספר שו"ת מהר"ף שוסבורג מאת אבי חותנו, הרב פנחס וויינברגר. לספר זה צירף רבי יואל שלשה מספריו הוא "גלילי זהב", שו"ת "טללי אורות" ו"כנפי נשר". פרסם מאמרים בכתבי עת תורניים ובהם "לקט ששנ"ה", "הנשר", "בית ועד לחכמים" ו"תל תלפיות".

במהלך מלחמת העולם השנייה הורתה גרמניה הנאצית לשלטון צבאי הונגרי, אכזר ושונא ישראל לספח את מרבית שטחי טראסילבניה הרומנית. נקבעו הגבלות חמורות נגד היהודים והם הוצאו אל מחוץ לחוק. בעקבות ריבוי המתים, הנרצחים והנעדרים בעבודות הכפייה ב"שירות העבודה" בהונגריה, פרסם הרב יואל בשנת תש"ד בכתב העת "פני הנשר" קריאה מטעם "לשכת תקנות עגונות" בה נכתב:

"להפצרת כמה רבנים ובתוכם גדולי הדור הי"ו נעתרתי להעמיס עלי העבודה הגדולה לאסוף ולקבץ גביית עדות בכל המדינה מאלה אשר כבר חזרו משדה העבודת הצבא לחקור ולדרוש מהם על כל אלה אשר ידעו מהם שמתו שם, הן על ידי עידי ראייה או עדי ידיעה בידיעה ברורה או עדי שמועה כל מה שידעו בזה, על כן אחלה בזה כל רב מורה ושו"ב לעשות עמהם גביית עדות ולהטיב לשלוח לי הכל במוקדם גם אדרעסות שלהם למען שאולי נצטרך בזה לעשות עוד איזה חקירה ודרישה נוכל לעשותם הכל בדיוק היטב. ויען כי לפי ידיעתי בכמה בתי דינים כבר נעשו גביות עדות כאלה עם כמה בני ישראל שחזרו על כן אבקש לשלוח אלי גם הגביות עדות הללו למען לקבצם ולאספם הכל למקום אחד, שידעו כל אחד ואחד אנה לפנות בכאלה לעת מצוא זו אשה אשר תצטרך לביית עדות כזה וכזה יהיה לעזרת ולסיוע לכמה מאות עגונות בעזרת ה' למען המצווה כי רבה היא. יואל כ"ץ אב"ד ערדאד והגליל". 

בשנת תש"ד כבשו הגרמנים את הונגריה, ורבבות יהודי טרנסיבלניה שהיו כפופים לשלטון ההונגרי רוכזו בגיטאות לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. רבי יואל נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון  תש"ד (1944) יחד עם כל משפחתו, ובהם:

בנו, הרב פנחס חיים, הרב הצעיר בערדאד, רעייתו נחמה, בת הרב הגאון רבי יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ חתן הגאון רבי שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד משמלוי, וארבעת ילדיהם.

בתו, מרת מרים גיטל ובעלה הרב שמואל טייטלבוים אב"ד ניגרעשט וגליל אוואש וראש ישיבה בניגרעשט וצאצאיהם.

בתו מרת לאה ובעלה הנגיד הרב יעקב משה ליכטנשטיין וצאצאיהם.

הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 132

גרגירי מחשבה אקטואליים / הרב יהושע בוימל הי"ד

יח"ל

* "הבה נתחכמה לו". הגלות הקשה ביותר תבוא עלינו בעת שאויבינו מבקשים להחכים אותנו, לעשותנו בני אדם נאורים…

* יצחק אבינו חרד פעמיים: פעם אחת כשהיה נעקד על גבי המזבח (במדרש רבה תולדות פרשה ס"ז: מחרדה שחרד על גבי המזבח), ופעם שנית כשנכנס עשו לחדרו אחרי שלקח יעקב את הברכות. נפעם השנית מדגיש הכתוב "חרדה גדולה". מה פשר הדגשה זו? ראה יצחק את צאצאיו זרע ישראל על מזבח ה', בשעה שנעקדים ומוסרים את חייהם על קידוש השם, מתוך שמסרבים להתכחש לאמונת אומן, מיד תקפתו חרדה לנוכח זה החזיון. אבל ידוע ידע כי סופם לעמוד כראוי בניסיונות האלה. ברם, כיון שבא עשו עליהם בעלילה, בטענות כלכליות, שהם רמאים וסחטנים וכיוצא בזה כדבר – שנאמר "ויעקבני זה פעמיים" -ומעמיד פני עשוק ונגזל, וקובע ממילא שהותר דמם של ישראל, דבר זה זעזע את יצחק עד כדי "חרדה גדולה עד מאד". מי יודע אם יוכלו לעמוד בניסיון הזה…

* מי האיש ראוי לעלות ולהתנחל בארץ ישראל? דבר זה נלמד מסדר ארבע פרשיות שבתפילין: "שמע", היינו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע", קבלת עול מצוות, "קדש", להתקדש ולהיות טהור, ורק לאחר מכן "והיה כי יביאך"…

* ארץ ישראל הוא העולם הבא של עולם הזה וכן העולם הזה של העולם הבא…

* "האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו" (שבת קי"ג ע"ב). עיין בפירוש רש"י שמבאר "מבשר אבותיו שמתו שם בגולה", והכוונה דכל מי שביכולתו לרכוש בית וקרקע בארץ ישראל ולהתפרנס שמה, ולמרות שהדבר בהישג ידו מעדיף לאכול עפרה של בבל, היינו לרכוש קניינים בחו"ל ולהישאר שמה, הרי זה כמי שאוכל בשר אבותיו. הלא האבות סבלו וחיו מעונים בגולה זו, היו נרדפים ומומתים על קידוש השם בפרעות ובטבח דמים ואיך מסוגל איש מיוצאי חלציהם לתרום גם את חלקו לפיתוח ושגשוג אדמת הגלות? אין זה אלא כאוכל בשר אבותיו הקדושים להנאתו…

* ציווה הקב"ה לנח ערב המבול לבנות תיבה. מה טעם לא ציווהו לנסוע לארץ ישראל כדי להינצל, כי שם לא ירד המבול? אלא בזמן שמציף מבול וזרם מים זדונים את העולם, אין זו הגינות להימלט על נפשו לארץ ישראל כדי להציל רק את עורו, אלא זוהי חובת איש צדיק שיוסיף לישב בגולה ולדאוג לעת כזאת שלא תיפסק שלשלת הזהב…

* צא ולמד מה בין מנהיגי עמנו למנהיגי אומות העולם. קח לדוגמא את החוקה בארץ מצרים: "כי חוק לכהנים מאת פרעה". העם כולו גווע ברעב, אין לחם לפי הטף, האנשים האומללים ברצון מוכרים את עצמם ואת אדמתם לעבדות ולמקנה לפרעה, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה", כהני הדת היו בעלי חסינות מיוחדת, כי אין ברוח חלקם והאדמה יסודם, חלילה לפגוע בקודש קדשיהם. לעומת זאת, להבדיל, בכהני ישראל כתוב "לא יהיה לכהנים וגו' חלק ונחלה". אין להם מאומה בנכסים הארציים של העם בארצו, רק אישי ה' יהיו נחלתם, כי מנהיגינו הם ביסודם אנשי רוח…

משל למה הדבר דומה: לאדם שטיפס אל העלייה על גבי סולם, והחזיק בידו גפרור, קרא אליו חברו "אחוז היטב בגפרור כי נוטל אני את הסולם מתחתיך". כיוצא בזה יש בני אדם, כאלו המזייפים את רעיון ישוב ארץ ישראל, אשר מחזיקים בידם מכשיר קטן להפיץ כמה קווי אור קלושים. אבל מאחר שהם משמיטים מתחת לרגליהם את יסוד העמידה והקיום של ישראל, את התורה, מה ערך יש לגפרור זוטר אשר בידיהם…

על מכת ההתבוללות: במפרשים הקשו למה ציווה הקב"ה לישב בסוכת כדי לזכור את ענני הכבוד, ולא ציווה לעשות זכר לבאר ולירידת המן במדבר? ואפשר זוהי הסיבה, כי מן הבאר והמן שתו וניזונו גם אנשי ערב-רב, לא כן בענני הכבוד שפלטום – כמובא במדרש – וישבו תחתיהם רק זרע כשרי ישראל. לפיכך ראוי לייחד זכר מיוחד להם. כך גם המה נקראים "ענני כבוד", כי כבוד גדול הוא לישראל בעת ישכון העם לבדד, באיו שם תערובת של זרים. הענן שימש כ"גיטו" הישראלי בגלות המדבר…

* "משורר ששיער חייב מיתה" – אדם המסוגל לקום ולשורר תהלת ה' בקרב הארץ, אר אינו מנצל את סגולתו לכבוד שמים, אלא תחת לשורר הוא "שוער", ונועל את הפתחים – מתחייב בנפשו.

* איתא במדרש: "כשאמר קין 'השומר אחי אנכי". אמר לו הקב"ה: קרקפתא דלא מנח תפילין את". מה הקשר בין הדברים? ביום שילד יהודי מתחיל להניח תפילין, הריהו מצטרף לקהלת יעקב ונעשה חבר שווה זכויות וחובות בציבור הישראלי. נאמר במשה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – כיון שנעשה גדול, דהיינו שהגיע לגיל בר מצוה שמניחין בו תפילין, מיד הרגיש מחובתו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותיהם, לראות במה יכול הוא לעזרם ולסעדם, כמסופר במדרש שהיה נותן כתף לזה ומושיט ידו לזה לסייעם במשא. הנחת תפילין קשורה, איפוא, בגיל המסמל את חובת העזרה ההדדית בקרב בני א-ל חי. התפילין משרישים חובה זו בתודעתו של החבר החדש שהצטרף כעת לקהיליה היהודית. אמור מעתה: כיוון שאמר קין "השומר אחי אנכי", גילה דעתו שאין הוא נושא בשום אחריות כלפי אחיו – סימן מובהק שאינו מניח תפילין.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' תא)


רדיפות היהודי במשך הדורות

ה"שה" סמל הרחמנות והחמלה, היה אליל מצרים – דחליל כלפי חוץ; ואילו ה"שור", סמל האכזריות, משמש לגויים דוגמא חיה במעלליהם: "כלחוך השור". שור אין הנאה להיזקו, תכונת שור לעקור כל צמח עם שרשי וכיו"ב. פרעת הרשע הוא שחידש מזמה לא נודעת, להעמיד פנים כרחמן וצדיק, ולעשות בהסתר כל תועבה – לחפות על כל דבר פשע באמתלאות. לדוגמא: (דבר ששמעתי מפי אדמו"ר מהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל) כיוון שביקש לגזור על ילדי ישראל להשליכם היאורה, השתדל שהמבצע יעבור בשתיקה, ולכן נמנע מלפנות אל המוני העם בקריאה גלויה, אלא קרא לחיות, לשכרים שלו, כדי לצוות "אם בן הוא והמיתן אותו". והיה כי יזדעקו שגרירים של ממלכות ידידותיות למחות בו, יוכל פרעה בנקל להצטדק ולומר: "לא בי האשם. לא ממני יצתה הגזירה, מזימת הפקידים היא". גם אחר כך, בראותו שאין מחשבותיו מתקיימות, יצא בכרוז פומבי לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אבל הפרשנים המיוחדים לכוונותיו של המחוקק במצרים, ידעו היטב את הכוונה, כתרגומו: "בנין דיהודאי". שוב יוכל פרעה להישאר צדיק וישר כלפי חבר הלאומים. אין הוא אלא דורש מעמו שישליכו קרבנות לאלהיו, לנילוס, וכדרך שלא מיחו בשעתו על עבודת המולך ושאר פולחניה של עבודה זרה, כך אין שום עילה למחות בו עתה, כי אין מדרך המלכות להתערב באופני עבודת אלהיה של מדינה ומדינה. ואף אם למעשה צירף פרעה תרגום סודי לכרוז "כל הבן", המחיל את הגזירה על בני-ישראל לבדם, הרי כלפי חוץ הנהו מתורץ כדבעי. אם תתגלה לבסוף העובדה שהשליכו ליאור רק את ילדי היהודים – אשמת הפקידים המבצעים היא.

ברוח זו מתפרש הכתוב "ויקם מלך חדש על מצרים" – שנתחדשו גזירותיו (חז"ל). כלומר, מתחילה סבר פרעה, שאם רצונו לשאת חן בעיני לאומים אחרים ולהצטייר בעיניהם כמלך של חסד, שומה עלינו להעניק ליהודים שויוון-זכויות עם כל שאר האוכלוסין בארצו. עד שלבסוף חור ונמלך בדעתו, כי אין צורך בזה, הלא יכול הוא לנקוט בתכסיסים דיפלומטיים – כמו של דו פרצופים, להערים ולאחז את העיניים, להתנהג בפני ארצו כרשע עריץ ולהעמיד פנים כלפי העולם החיצוני כצדיק וישר… כשה תמים… משום כך, בשבא הקב"ה לגאול את עמו ישראל מגלות מצרים, ציווה עליהם לשחוט את ה"שה", כלומר, לטבוח אחת ולתמיד את אלהיהם המדומה של המצרים, את סמל הרחמים, שהיו מתעתעים בו את הבריות כל הימים, ובדרך זו מחפים על גודל רשעם ואכזריותם.

ובליל יציאתם מכור-הברזל, הכה ה' את המצרים ב"מכת בכורות", להודיע שהבכורים – דהיינו ראשי העם – המה אשמים בכל, לא הפקדים הזוטרים אשר רק ביצעו את הפקודות, כדברי ספר משלי: "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים". המושל אינו כי אם מקשיב לרעה, אולם די בזה כדי שיהיו כל עושר רצונו מוציאים לפועל את המעשים הנפשעים ביותר.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' שצח)

מספר הצפיות במאמר: 118

גדרי קידוש ה', חלק ג: מסירות נפשו של רבי עקיבא קיימה את התורה בישראל לדורות / הרב חיים שכטר הי"ד

מסירות נפש על מצות תפילין

ועתה נחזור לענייננו, לעיין מעט מה טובה של מיתת רבי עקיבא שהיתה כל כך לרצון, ומה הרושם עשתה שעלתה כבר לפני הקב"ה במחשבה.

מסירות נפשו של אלישע בעל כנפים על מצוות תפילין

והנה אמרינן במסכת שבת (דף ל"ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמן עליה, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים גו'. ואמאי קרי ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות אדום שמד על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מותו והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד ורץ אחריו. כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו מה בידך. אמר לו כנפי יונה. פשט את ידו ונמצא כנפי יונה וגו'.

וכתבו התוספות פרק במה טומנין מדנעשה לו נס, מסתמא היה זהיר בהו והיה לו גוף נקי כו'. ובהאי לישנא דקראו בעל כנפים רמזו בו שהיה לו גוף נקי כמלאכים הללו שנאמר בהו ובעל כנפים יגיד דבר. עד כאן.

ומלשון תוספות זו נראה כמו שכתבתי דאין עושין מעשה נסים ואין שומעין תפילתו של אדם ולעשות רצונו אלא דוקא אם זהיר בדבר אחד לעשותו במסירת נפש. ועל ידי זה נעשה גוף נקי, כי העושים קידוש השם במסירת נפש נקראים קדושים, ולשון נקי הוא מלשון נקיי הדעת גו'.

ויש שני מיני קידוש השם. אחת היותר גדולה בעולם, הוא במה שמוסר נפשו למות על קידוש השם. והשני דמוותר נפשו גם כן בשביל הקב"ה ומצותיו ואינו משגיח על ההפסד שיבוא אליו אחר כך מזה, אף סכנת מות. אך כאשר יבוא הסכנה לידו ועומד למות אז בורח הוא מהסכנה ואין ברצונו למות. ואמור יאמר אז וחי בהם, ולא שימות. אף שזו היא מדה היותר קטנה בקידוש השם, ובכל זאת גם כן קדוש יאמר לו, ונעשה לו נס להינצל. וכן אצל רבי יהודה מה שכתבתי דמסרו נפשייהו אקידוש השם, לא היה שם מיתה ממש, ובכל זאת נקרא קידוש השם, על דרך שאכתוב וכפירוש רבינו שמואל בתוספות שלא עשה אלישע כהוגן במה שלא מסר עצמו לומר תפילין הן. עד כאן. ובכל זאת נעשה לו נס.

וכתב הרי"ף דלפירוש רש"י צריכין גוף נקי, אלמא לא זהירי בהו. ושמעינן מיניה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. והתוספות בשם רבינו שמואל ז"ל אמר להם כנפי יונה, הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הם.

וצריכין אנו לבאר דעת רש"י ותוספות במאי פליגי. ועוד נבאר בגמרא שעיקר הראיה הוא מהמעשה שגזרה המלכות גזירה על כל המניח תפילין, ולא מסרו ישראל נפשם על התפילין, כי אם אלישע לבדו, לפירוש רש"י. וגם לפירוש התוספות מייתי ראיה שאפילו אלישע לא מסר נפשו לומר תפילין הם, ואם כן למה הביא קודם המעשה דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, דאין כאן מקומו להביא, אלא דמעשה היה שגזרה המלכות שלא להניח תפילין ודי בזה לעניינו דרבי שמעון בן אלעזר. ועוד קשה מנא ליה דהא דלא החזיקו בתפילין הוא מפני שלא מסרו עצמן עליה, דילמא הא דלא החזיקו בתפילין הוא מפני שצריכין גוף נקי ולא כל אדם יכול להזהר בזה.

ונראה לדעת התוספות שפירשו שגם אלישע לא מסר נפשו, שלכך הביא הא דאמר רבי ינאי לומר שאף על פי שלא נמצא גוף נקי ראוי לתפילין כי אם אלישע, שלזה נקרא בעל כנפים, שנעשה לו נס בשביל שהיה גופו נקי, ואפילו הכי מצינו שלא מסר נפשו על מצווה זו, ומי לנו גדול ממנו ולא מסר נפשו עליה, מפני כך לא נתחזקה מצוה זו ביד ישראל והיא רפויה בידם. ולפירוש רש"י ז"ל נראה בדקדוק לשונו שאמר צריכין גוף נקי, שלא יפיח, אלמא לא זהירי בהו. ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. וקשה להבין מה שאמר אלמא לא זהירי בהו, היכי משתמע דלא זהירי בהו מדאמר צריכין גוף נקי. אלא יש לומר ממקרא בעל כנפים, על שם הנס שנעשה לו בידוע שלהיותו נקי וזהיר בהם נעשה לו הנס. ומדלא נמצא אדם אחר שנעשה לו נס, אלמא לא זהירי בהו. הרי שמצות תפילין רפויה היא בידם, להביא ראיה מדאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. הרי שאלישע קראוהו בעל כנפים בשביל שנעשה לו נס. והטעם שנעשה לו.נס הוא להיותו גוף נקי הזהיר בהם, ומכאן אתה למד כי שאר כל ישראל לא נעשה להם נס להיות שאינם יכולים להישמר בגוף נקי. וכיון שרפויה בידם, שאינם נשמרים עצמם במהרה כאלישע בעל כנפים, לכך לא מסרו עצמם למיתה. ואלישע לבדו מסר עצמו למיתה, לפי שנתחזק במצווה זו לשמרה בטהרה וגוף נקי.

ההבדל בין מסירות נפש בשעת השמד על מצוות לא תעשה לבין מסירות נפש על מצוות עשה

ויש לדקדק לפירוש רש"י שמסר נפשו אלישע, למה נטלם אחר כך. וראיתי להר"ן שהקשה כן וזה לשונו, ומקשו הכא, אלישע שהיה גוף נקי, האיך נטלם מראשו, והא קיימא לן פרק נגמר הדין דבשעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. יש לומר דהני מילי לעבור על מצות לא תעשה, אבל לא גזרו על ביטול מצות עשה, כיון שאינו עובר בידיים. ועוד שהם יכולים לבטלו ממנו בעל כורחו שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה. הלכך תבטל ואל יהרג. ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנחיה כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו. יש לומר אף על פי שאינו מחויב לֵהרג על קיומה, אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה, אף על פי שאינו חייב היה לו למסור נפשו ולא יטלם מעל ראשו. ואם לא רצה למסור לפי שלא היה מחויב על ביטול מצוות עשה, מעיקרא לא ימסור נפשו להניחם.

ונראה לעניות דעתי לתרץ שמצות התפילין היא ללבשם בכל יום פעם אחת. ואם אפשר לו להיותם תמיד על ראשו הרי זה משובח. ולכך אלישע מסר נפשו בהנחתם כל יום ולא ביטל אפילו יום אחר מפני הסכנה. לכך לאחר שהניחם וקיים מצות תפילין באותו היום, שוב אינו צריך למסור נפשו עוד להניחם תמיד בראשו. וכשראה הכסדור רץ אחריו, אמר בלבו למה אניחם על ראשי ואמסור נפשי כיון שכבר קיימתי המצווה, ולפיכך נטלם מעל ראשו. והשתא ניחא לפירוש רש"י ז"ל שפירש שמסר נפשו שהוא על שהניחם מעיקרא, לא חשש מהסכנה, והקב"ה עשה לו נס, כיון שהיה גופו נקי בשמירתם בטהרה. ולפירוש התוספות שפיר שלא מסר נפשו לומר תפילין הם, קשה שהרי אין לו למסור נפשו עוד כיון שכבר קיים באותו היום מצות הנחת תפילין. ואין עוד בזה כי אם הנחתם כל היום שהוא הדור מצוה, ואין לו למסור נפשו על זה. עד כאן.

ויוצא לנו מכל זה שעל מצות לא תעשה בשעת השמד מחויבים למסור נפשם למות ולֵהרג ולא לעבור, אך במצות עשה אינו מחויב, רק אם רוצה יכול להחמיר עליו ומקבל שכר על זה. ואמרו בבראשית רבה הולך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שנטלתי את הלולב. וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפילה שהוא מדרבנן.

מסירות נפש על מצוות עשה, אפילו של יחיד, מחזקת את קיום המצווה בכלל האומה לדורות

ועל כן אמרו במילה שמסרו עצמן ישראל למיתה בשעת השמד, עדיין היא מוחזקת בידם. ואף שהיו רבים שלא מסרו נפשם אלא יחידים מסרו נפשם, ובכל זאת נעשה לנס עד היום אף הקלים והכופרים מלים את בניהם אם עדיין נשאר לו שם יהודי. אבל תפילין שלא מסרו את עצמן, ואפילו אלישע לא מסר נפשו למות על ידה, על כן מרופפת בידם כידוע. כי הלא מילה הוא כמו כן מצות עשה בקום ועשה, וכן תפילין המה מצות עשה, ולו אם היה אלישע לבדו מסר אז נפשו למות עליה, היתה כמו מילה מוחזקת אצלם ולא מרופפת.

ובאשר שראה רבי עקיבא דבר זה, ראה שחוב גמור מוטל עליו לעשות קידוש השם שלם למות בשביל התורה, כדי שתהיה לנס שלא תשכח מישראל, כי על התורה אורב היצר הרע מאד מאד יותר מכל המצות לבטלה כי ממנה תוצאות חיים. כי אם יבטל חס וחלילה התורה, הלא הכל ניקל לו לבטל. ובפרט תבלין לו לאדם כנגדו, באם פגע בו ימשכהו לבית המדרש. ועל כן שאלו אותו התלמידים עד כאן, והלא מצוות עשה הוא, ישב ואל תעשה ואין חיוב בדבר. והוא השיב להם, כל ימי הייתי מצטער כו', כי היה חפץ שיבוא לידו הקידוש השם בשביל התורה, כדי לקיים אותה ביד ישראל לדורותם, והיינו דאמר ולא אקיימנה, בעת הזה שאוכל לעשות דבר זה שתתקיים בידם, ואיזה קיום יש בה אם ימות ואם יאבד בעל הבית איך יכול להיות קיום ביתו, אך על זה כוון רבי עקיבא שתתקיים התורה אחר כך, בעבור זה שמסרתי נפשי בשביל התורה תהיה מוחזקת בידם. ואף שהקב"ה הבטיח זאת לישראל שלא תשכח מפי זרעו, יען כי כך עלתה במחשבה תחלה לפניו יתברך אשר רבי עקיבא צריך למסור נפשו בשביל זה על קידוש השם והבן.

ועל כן באשר גברו העכו"ם בעצת היצר הרע אז על ישראל לבטל מהם התורה הקדושה, ובאשר שרבי עקיבא הפקיר את עצמו ועשו לו מה שעשו, והמלאכים צעקו זו תורה וזו שכרה, כי המעשה היה בשביל התורה הקדושה אשר רצו לבטלה, אך עוד וזו שכרה של אומות העולם, שיצא גזר דין מלפניו יתברך שלא לנקות אותם מדמיו של רבי עקיבא וחביריו, והשיב הקב"ה חלקם בחיים, כי לא תאמרו שהרגו אנשים לפצעם שהיו חס וחלילה מחויבים מיתה לשמים מפני חטאם ומצאתם אותם כגנב יבא במחתרת ואין לו דמים, או שבאמת גנב את אחיו ומכרו, אך הרגו אנשי ירא חטא ולא עשו לכם שום עוולה. איש חי רב פעלים הרגתם בני מלכים. ונקיתי דמם לא נקיתי וד' שוכן בציון. כי ד' שהוא מלך כל עולמים, קרית מטרפולין שלו בציון, ובני ציון יגילו במלכם, ואם יוכל המלך למחול לשונאיו אשר שפכו דם בניו בחנם, ומה רצו בזה המלאכים הלא ראו כי קיבל כבר עליו מלכות שמים ומה יועיל הערעור שלהם עד שהיה צריך הקב"ה לרצות אותם ולומר להם חלקם בחיים. אך נראה דבאותו היום לא אמרו המלאכים שירה, והרגישו בדבר מה זאת עשה אלקים לנו, כי לא ידעו מה הוא, אם רק על אותו יום נגזר שלא יאמרו שירה או אפשר שלעולם לא יאמרו, דאפשר שרוצה הקב"ה להחריב עולמו בשביל צדיק זה, על כן תיכף ומיד התחילו להצדיק עליו ולהתפלל בעדו שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. על כן השיב להם הקב"ה חלקם בחיים, כי היום יום דין הוא כראש השנה והצדיקים האלה חלקם בחיים, ולהיפך ברשעים העומדים עליהם ימותו מיתת עולם כי לא נקיתי דמם. ועל כן באשר היום ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני תאמרו לפני שירה. על כן יאמרו המלאכים אשריך רבי עקיבא שנשמתך יצאה באחד, שבשעה שנשמתך עולה למעלה ביום הלקח אותו אלקים רואים אנו שיצתה באחד, כיום אחד בשנה אשר שת קריאתו, דהוא שיום זה הוא כראש השנה כדאיתא במסכת ראש השנה ל"ב ובחולין דף ל"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכיפורים, ונפקא מינא למלאכים בזה שהם אינם יכולין לומר שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. ובפרט ביום כזה שצפו עם בני ישראל איך עושים עם רבם, עמוד התורה, בעת שהתורה מתנודדת מפני אויב למוט, בוודאי לא אמרו ישראל שירה. ועל כך השיב הקב"ה, הלא די בזה שהצדיק הזה מוסר נפשו בשמחה ומודה עוד לשמי ומקבל עליו מאהבה עול מלכותי וחביב בעיני מאד, והיינו חלקם בחיים דמודים אותי, כמו וכל החיים יודוך סלה, כמו שביארנו.

ועל כן כשימהר הקב"ה ויביא קץ לצרותינו ובא לציון גואל במהרה בימינו, אז נשיר שיר חדש לד' בעד השיר הזה שלא אמרו באותו יום, ויסיר הקב"ה אז כל שטן ומסטין ולא יהיה רודף וצר עלינו, וגר דוב ונמר כו' בשלום ונזכה לרגל המבשר משמיע שלום. אמן כן יהי רצון.

(מקור מים חיים – סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 238

הקדמת לב אריה – חלק רביעי: תפקיד המלך להיות מנהיג בעניינים ארציים ואלקיים, ולדעת שהכל מאיתו יתברך / הרב דוב אריה קליג הי"ד

תמונת הנחת תפילין במערת המכפלה. צילום: הלל זקבך

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה' שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". והכוונה כזה על פי הנ"ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו "שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין". והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה", ודרשו חז"ל "ידכה, יד כהה" ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה' תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב"ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה' יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ'):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה' הגדולה וכו', כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה' יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה' יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב' מצות הנ"ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי"ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 59