קטגוריה: פרשת וישלח

ב"ה יאבלאנקא

איתא ברמב"ם פרק ט מהלכות מלכים הלכה י"ד 'מפני זה נתחייבו כל אנשי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו'. והנה הרדב"ז שם הקשה על זה, אם כן אמאי אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו. ותירץ דכיוון שקבלו עליהם המילה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. עד כאן לשונו. כדי לברר וללבן ענין הסכסוך שבין יעקב אבינו עליו השלום ובניו שבטי י-ה בדבר הריגת שכם ואנשיו על בסיס ויסוד חזק ואמתי, אציג לפני הקורא שירה שלימה של קושיות ודקדוקים בפרשה סתומה זו.

א) תמוהים לי דברי הרדב"ז בתירוצו דגר שנתגייר וכו', דאם נאמר שהיה להם לאבות דין ישראל, הלא בן נח שהרג את ישראל או שבא בחזקה על בת ישראל ונתגייר, חייב מיתה, כמבואר ברמב"ם מלכים פרק י הלכה ד, ושוב הדרא קושיית הרדב"ז לדוכתיא, מדוע אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו?

ב) למה פרסמה תורה הקדושה תשובת שמעון ולוי 'הכזונה יעשה את אחותינו', כלום לא ידע יעקב אבינו שבדבר זאת הרגו. גם איפה היא התשובה בדבריהם אלו על פחדו של אביהם 'ונאספו עלי והכוני'?

ג) בפסוק 'ויבאו על העיר בטח', וברש"י שם: על כחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, מדוע לא בטח יעקב גם כן באותו הכוח? בכלל למה נתיירא כל כך, הלא לכאורה זה חסרון באמונה, חס ושלום.

ד) דייקה תורה הקדושה וסיפרה לנו, 'ויחי חתת אלקים ולא רדפו אחרי בני יעקב', הרי דהסכים הקב"ה עמהם. ואם ואמר המתרץ כי זאת הייתה בזכות של זקן, אברהם או יעקב, הלא לא לחנם דקדקה תורה הקדושה וכתבה 'אחרי בני יעקב', ולא נאמר 'אחרי יעקב', אשר מן הנימוס הוא לזכור שם העיקר והראש של הבית. וגם אמנם הא ידיו נקיות מדם חללים, לא התולדות. ואם יענה המתרץ כי עיקר השנאה הייתה עליהם, הלא רק שמעון ולוי פחזו כמים עולה, ובקרא סתמא כחיב 'בני יעקב'?

ה) למה כעס אבינו יעקב רק על שמעון ולוי, הלא כלם לקחו חבל בביזה, כמו שאמר הכתוב 'בני יעקב באו על החללים'. גם פעולה כזו של גזל וחמס תגרום במידה מרובה משטמה ושנאה מהשכנים אליו, לעכור אותו ולאסוף עליו?

ו) בתשובה שמעון ולוי 'הכזונה יעשה', ובאבן עזרא שם: 'יעשה שכם את אחותנו', הרי שעיקר שנאתם הייתה על שכם לבד, ובפסוקים האמורים שייכתם לכל האחים כתיב 'בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם', הרי דכללום במילת 'טמאו' יחד, כמו שכם כן אנשיו?

ז) בפסוק 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור', איך כלל יעקב אבינו שני מאורעות בודדים בכמותם ובאיכותם משונים לגמרי זה מזה יחד, סוף סוף העידה עליהם תורה הקדושה שמה שעשו ופעלו עוון בשכם היה מחמת ובגלל קנאת ד' צבאות, שנבלה נעשתה בבית יעקב על ידי ריקים וחמסנים. לא כן הוא לגמרי המצב במאורע הטרגי של שנאת אחים בני אב אחד עד לעקור ולרצוח נפש, כמו בשנאת שמעון ולוי ליוסף, אשר אמנם הוא מאורע מגונה ובלתי נפרץ בחיי אבות אומתנו הקדושה, על פי שכלנו אנו?

ח) איך נבין דברי חז"ל ברש"י ז"ל, 'ארור אפם', אף שכעס לא קלל רק את אפס. הלא זה הוא חובת האדם בעולמו למשול באף ורצונו, ואם יחליף וימיר זה, על פסח חטאת רובץ?

ט) עוד זאת אשאל וממנה אברר דעתי בעזרת ה' יתברך בכל העניין המסובך הזה: במה תרצו את עצמם שמעון ולוי הריגת כל העיר באמרם בעצמם: 'הכזונה יעשה', כי אם אמנם בערה בהם חמתם על שכם שטימא אחותם, אך למה הרגו ולא חמלו על הנקיים וחפים מפשע לפי דבריהם?

על כן נראה לעניות דעתי, דבזאת גלתה לנו תורה הקדושה המפתח לפתרון כל הפרשה הסתומה. ואומר, אם אמנם שצדקו דברי יעקב אבינו עליו השלום הבחיר שבאבות, אך הדין היה עם השבטים שבטי י-ה, שהרי הרב אומר כן הוא הרמב"ם בפרק ט מלכים הלכה יד שנתחייבו כל אנשי שכם הריגה. גם הרמב"ן בפירוש על התורה כתב שהיו רשעים עובדי עכו"ם. ולו היו המעשים של שמעון ולוי נסתעפים ויוצאים ממקור נאמן וטהור, כמו שהעידה תורה הקדושה זה על שאר השבטים 'על אשר טמאו אחותם', דהיינו כפי דברי הרמב"ם ז"ל 'שראו וידעו ולא דנוהו', בטח לא היה יעקב מתיירא כלל, שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולמה יפחד בעת שמלאו חובתם ליוצרם לעשות דין ברשעים. והיה בוטח גם כן על כוחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, אך יעקב אבינו עליו השלום הכיר בהם ברוח קדשו, וכפי שהודו מעצמם: 'הכזונה יעשה', שלא עשו זאת מתוך הכרה נאמנה וטהורה, רק כלי חמס שירשו הרציחה מעשו בעוכריהם. וכיון שכעסו על שכם, לא בחנו להבדיל בין הדבקים, והרגו ולא חמלו על כל זכר הנקיים מפשע לפי דבריהם הם. במצב כזה רפו ידי יעקב אבינו עליו השלום, כי החליפו 'הקול יעקב' ב'ידי עשו', ופסקה על ידי כך ההשגחה המיוחדה לישראל קדש ד', ותשלטנה מעתה בהם מערכות הטבע וגלגוליו, אם כן באמת עליו לדאוג כי 'עכרתם אותי… ונאספו עלי והכוני'. ואם מעשיהם ופעולתם היו טובים וכשרים, כי היו מדויקים לפי דיני תורה הקדושה, כמו שהעידה תורה הקדושה 'טמאו אחותם', שראו וידעו ולא דנו, כפירוש הרמב"ם ז"ל, גם פרסמה תורה הקדושה משום הכי התשובה: 'הכזונה' וכו', גם לא בחינם דקדקה תורה הקדושה וסיפרה לנו כי 'לא רדפו אחרי בני יעקב', כי גם הם לא עשו שום חטא ופשע על פי דיני התורה, אך מכל מקום 'ארור אפם כי עז', כי הלא המעשה עשיתם ממקור האף והרשע, והראיה כי גם באותו החום והפחזות חפצתם להרוג את אחיכם. והיינו דכללם יחד 'כי באפם הרגו איש', כי בפועל לא עשו שום עוולה נגד דיני תורה הקדושה, רק הרצון והאף היה להם ממקור שחת. ובכן אף שקילל, לא קילל רק את אפם, כי באף הזה 'עקרו שור', היינו כי רצו לעקור שור ולא נכשלו בפועל לשפוך דמי אח, רק חטאו באף והמחשבה בלתי טהורה. כן נראה לי ביאור כל הפרשה בעזרת ה' יתברך.

נחום נפתלי בלייווייס חוב"ק יבלאנקא מחוז לומזה

(בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז)

---

הרב נחום נפתלי בלייווייס, מטשיזעווא (\טשיזשעוו \צ'יז'יבה, פלך לומזה), מתלמידי הישיבה הגבוהה 'מתיבתא' בוורשה.

בשנת תרפ"ג העניקו לראשונה גדולי ישראל היתרי הוראה לעשרה מבוגרי ה'מתיבתא' – לרב מאיר בלומנפלד, וכן לתשעה מחבריו שניספו אחר כך בשואה: הרב פנחס בלאס מוורשה, הרב נחום נפתלי בלייווייס מטשיזעווא, הרב ראובן גולדברג מוורשה, הרב אהרן גראהמאן מוורשה, הרב חיים ישראל וועקסלמאן מבענדין, הרב אברהם מאיר הערצבערג מוורשה, הרב מענדיל הערצבערג משערפץ, הרב אברהם מרדכי מאראקא מזלוטשוב והרב מאטיל שור מוורשה.

בין שתי מלחמות העולם כיהן הרב בלייווייס כרבה האחרון של העיירה יבלונקה קושצ'יילנה שבמחוז לומזה, בצפון-מזרח פולין.

בית הכנסת בעיירה נשרף במלחמת העולם הראשונה, ובני הקהילה לא הספיקו לחזור ולבנות אותו עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בתאריך כ"ט בסיון תש"א (24.06.1941) כבשו הגרמנים את יבלונקה. בב' בחשון תש"ב (23.11.1941) גורשו יהודי העיירה מבתיהם לגטו בוויסוקה מאזובייצקה. גטו זה חוסל בכ"ג בחשון תש"ג (02.11.1942) והיהודים נשלחו משם לעבודת כפייה במחנה בזאמברוב. לאחר כחודשיים חוסל מחנה זה ויושביו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. בספר הזיכרון לקהילת זמברוב, נכתב שהרב בלייוויס גורש יחד עם קהילתו למחנה ההשמדה.

(בספר 'אהרן בכהניו', נכתב שהיה מתלמידי ה'מתיבתא' בוורשה ואב"ד זירמון, ונשא ונתן בהלכה עם הגאון הרב אהרן וואלקין אב"ד פינסק).

מאמרים מאת הרב נחום נפתלי פורסמו במספר כתבי עת רבניים:

• דגל הצעירים, שנה א חוברת א, טבת תרפ"ה, סי' ג.
• דגל התורה, א (תרפ"א-תרפ"ב), תפארת צעירים, סי' ח.
• בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז.

מכתב מאת הרב בלייווייס, עם דבר תורה על דברי הפרי מגדים בהלכות טריפות, נמכר בבית המכירות Winners.

התמונה שהובאה כאן הופיעה במקורה בשחור לבן בספר הזיכרון לקהילת טשיזשעווע (תל אביב, תשכ"א).

הקדמת המחבר

ב"ה

הנני בזה הקונטרס "סדר הניקור השלם" מברר כל דיני הניקור מכל חלקי הבהמה, מסודר בטוב טעם, כפי אשר חנן אותי ה' יתברך, ולמדתי ויגעתי בספרי ניקור ראשונים ואחרונים, וגם אשר למדתי ויגעתי אצל מנקרים מומחים, עשיתי גם אני ב"ה דבר בעתו מה טוב, להקל על המלמדים ועל התלמידים, להיות לפניהם סדר הניקור. כי הסדר הוא עיקר גדול בכל הלימודים, שלא יבואו לידי שגיאה ושכחה חס ושלום. וגם הוא דבר נכון ונחוץ להרבנים שליט"א, שיהיה להם ידיעה ברורה בהניקור מכל חלקי הבהמה. והנני להודיע לכל הבאים להתלמד מלאכת הקודש הזו, שבלימוד הקונטרס "סדר הניקור" לבד, לא יצא ידי חובתו להיות מנקר מומחה, עד אשר ילמוד אצל מנקר מומחה בפועל ממש מעשי הניקור. וגם יעיין בזה הקונטרס. ועל ידי הלימוד והמעשה יבואו לשלימות העניין. עיין גמרא סוטה דף ל"ז. עיין שם, שכל מצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכולם מחלקי המצות, ובפרט ניקור אחוריים שהוא ענין חמור, שלא מצינו בכל הש"ס בעניין מאכלות אסורות כלשון הזה "ישראל קדושים הם", רק אצל שמנונית הגיד.

ועיין גודל חומר הענין בזוהר הקדוש פרשת וישלח, זה לשונו: ואמאי אקרי 'גיד הנשה', כלומר גיד דאיהו מנשה לבר נש מפלחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכו'. אם כן איך לא יחרד האיש וילפת בגשתו לנקר חלק אחוריים, שלא יכשל חס ושלום אפילו במשהו, כי קנוקנות גיד הנשה וחלב צריכים חיטוט. עיין רוקח סימן ת"ט, זה לשונו: וצריך ליטול גידי הירך, ויוציא מכל הירך שלא ישתייר אפילו כחוט השערה. גם חלקי הבשר הצריכין קליפה וגרידה שלא יחסר אפילו משהו, כי הדברים שמרמזים על יצר הרע נאסרים במשהו ובהנאה, כעניין חמץ בפסח. עיין זוהר הקדוש פרשת בא ברעיא מהימנא, זה לשונו: בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר הרע ודא יצר טוב. לכן שיטת הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שגיד הנשה אסור בהנאה, כדאיתא שם זה לשונו: אוף הכא נמי מסאבא דסאיב ההוא אתר, ומאחר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל. וכן בגמרא פסחים פרק כל שעה סובר רבי שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה, וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי. ועיין ברדב"ז חלק ג' תקמ"ו, וזה לשונו: שאלת על מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, וכו'. וסוף דבריו בתשובה: ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רומז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. עד כאן לשונו.

ובזה נחלט אצלנו מנקרי פולין, בלי נדר, שלא לקרב למלאכת הקודש הזו רק בני תורה ויראי שמים, שלא לגשת למלאכה זו כלמלאכת חול, כי הוא באמת מלאכת הקודש לשמור הקדושה, כלשון הגמרא הנ"ל "ישראל קדושים הם". ובזה יש לומר העניין שנסבב באחרית הימים ההכרח לנקר אחוריים. עיין זוהר הקדוש פרשת וישלח, וזה לשונו: ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקובליהון שס"ה פיקודין, דלאו אינון איתיהב למעבד, ולקבל שס"ה יומין שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, וכו'. הנה ענין חיטוט וביעור הגידין מעומק הבשר, ענין ביעור היצר הרע מקרבינו, שזה כל עבודותינו עד ביאת הגואל, שיהיה ביטול היצר הרע בכלל.

ובזה יש לומר הגמרא חולין פרק גיד הנשה דף צ"ב, 'וישר אל המלאך ויוכל לו', מי נצח למי, יעקב נצח להמלאך, היינו לשר של אדום, 'ויוכל לו' להמלאך. משמע שהמלאך לא פעל כלל. ובמדרש איתא, 'ויגע בכף יריכו', נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות, וכו'. אם כן משמע שהמלאך נגע בו, ומעל קצת, דהעניין הוא, דבשורש כללות ישראל לא נגע המלאך חס ושלום כלל, כי יעקב שורש ישראל. ולפיכך אז דייקא בזה המעשה נקרא 'ישראל' על שם 'כי שרית' וגו' בחינת 'ישראל סבא', שורש ישראל, כי בשורש הגין יעקב אבינו עליו השלום ונצחו שלא יוכל להזיק כלל. אכן ביוצאי יריכו נגע, היינו בענפים המתפשטים מן השרש. וזהו ענין המדרש נגע בצדיקים שהם עתידים לעמוד הימנו. ולכן ניתך לנו זו המצווה של חיטוט גיד הנשה, לתקן זה הדבר, כי המלאך שרו של אדום הוא הס"מ, שדרכו לחפש וללבש העבירות בלבוש המצווה, ועל ידי זה מחטיא חס ושלום, שזה עניין נבואת עובדיה: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', דמתרגם רבי יונתן 'אתגליין מטמרוהין', שזהו עבודתנו לגלות מצפוניו ומסתוריו, שהוא מסתיר ומכסה הרע בטוב,

והתיקון הוא לגלות הדברים, ולברר טוב מרע. והנה דרכו של השורש להיות מכוסה, והענפים מגולין, כלשון הגמרא 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה', היינו שהענפים מגולין, ועיקר העבודה לעקר ולשרש השורש. וכאן בגיד הנשה השרשים של הקנוקנות מגולין, וכל העבודה של החיטוט הוא רק בענפים המתפשטים מן השורש, לפי שהשורש כבר נצח יעקב אבינו עליו השלום, שלא יהיה לו שום מגע, ועשאו מגולה, היפך כוח שרו של עשו להסתיר הרע בטוב, כנ"ל. אכן הענפים אשר נגע בהם המלאך, נשארו מנוסים. לכן כל עבודתנו לבטל היצר הרע, ולהכרית הרע, לתקן הענפים, ובזה היום באחריות הימים, כאשר אנו מחטטים ומוציאים הגיד הזה, שהוא נגיעת כוח של הס"מ, עם כל ענפיו, שלא ישתייר ממנו שום משהו, כן יבער ה' יתברך היצר הרע מקרבנו, ויתברר הטוב מהרע, שלא יהיה שום אחיזה להרע בהטוב. וכאשר הגיד הזה כנגד תשעה באב, יהפוך ה' יתברך אותו ליום ששון ושמחה, ואז יקוים בנו הפסוק להלן שם, 'הלא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' וגו' 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, קונטרס הניקור השלם)

---

הרב החסיד ר' דוד אלברשטיין, בנו של החסיד ר' צבי, תלמיד חכם, מנקר מומחה בעיר אטווצק ומגודלי המנקרים היראים בפולין, שעליו סמכו כל גדולי פולין גליציה וליטא, ועשרות מכתבים הגיעו אליו מכל התפוצות להסביר ענייני ניקור.

ר' דוד היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש, שהחל לכהן באדמו"רות בעיירה אוטבוצק, לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ח. לאחר תום עריכת הטיש בבית המדרש באוטבוצק, נהגו, במשך שנים רבות, בנו יחידו של הרבי, רבי ירחמיאל יהודה מאיר, ור' דוד אלברשטיין הי"ד, לחזור על דברי תורתו של הרבי שנאמרו בטיש ולהסביר אותם לנוכחים. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה העלו השניים את דברי תורתו של הרבי על הכתב, אך כתבים יקרים אלו אבדו בשואה.

ר' דוד חיבר והוציא לאור את ספרו "קונטרס הניקור השלם" (הוצאת מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה, ורשה, תרצ"ט). הספר זכה להסכמות חשובות מאת רבני פולין ואדמו"ריה, ובהם: הרב שלמה דוד כהנא הרב מנחם זמבא הרב צבי יחזקאל מיכלסון הרב יעקב זילברשטיין הרב חיים יהושע גוטשכטר הרב יצחק מאיר קאנאל והרב אהרן נפתלי זאוולאדאווער חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב ראובן זעהמאן אב"ד אטווצק, האדמו"ר רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, האדמו"ר רבי משה פרדימן מבויאן-קראקא, האדמו"ר רבי יצחק זעליג מסאקאלוב קאצק, הרב זאב וואלף נוסנבוים רב ור"מ בדראהאביטש, הרב יהודה אריה ליב לאנדא מקאלביעל ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלאנים וסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, הרב משה ווייס מוועד הרבנים בלאדז, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד ביסקוביץ והרב אברהם יעקב הכהן מו"צ בוילנה.

הרב דוד ומשפחתו נכלאו בגטו אוטווצק. הרב נספה בשואה עם רעייתו שיינדל, וששה מילדיהם יהודית (בת 33), אסתר-גולדה (בת 24), חיה (בת 24), חנה (בת 20), צבי הרשל (בן 14) ויטא איטקע (בת 6). בנם משה שרד ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1951, דף עד שמילא משה על בני משפחתו נמצא במאגר השמות של 'יד ושם'.

נכדתו של הרב דוד אלברשטיין, היא השחקנית, הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין.

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")

---

הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.

חולין צ"א: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה. אמר רבי יצחק שמש הבא בעבורו זרחה בעבורו וכו'. כתיב "ויקח מאבני המקום", וכתיב "ויקח את האבן", אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת "עלי יניח צדיק זה ראשו". תנא וכולן נבלעו כאחד. וצריך בירור איזה המשך יש לדרשת "ויזרח לו השמש" לכאן (עיין חתם סופר על התורה). וגם איזה המשך לשני רבי יצחק הנ"ל להדדי.

ונראה בהקדם דברי רז"ל (שם) "ויאבק איש עמו", שהעלה עפר עד כסא הכבוד. ובהקדם המדרש (מבוא בדמשק אליעזר וישלח אות א) "ויגע בכף ירכו נתן עיניו בנדב ואביהוא", ופלא. ויבואר על פי הרמב"ם ז"ל בפרקיו שהאריך איזהו דרך ישכון אור יותר וישר שיברר לו האדם, אם להתבודד ולפרוש עצמו לגמרי מתענוגי עולם הזה ומענייני גשמיים, כדרך חנוך שנעשה מלאך, או להיות גיבור הכובש את יצרו, לתת גם להגוף תפקידו ולעבוד את ה' יתברך בהתנגדות היצר, כבחינת אברהם אבינו עליו השלום, על דרך "וכרות עמו הברית", כאשר האריך הראב"ד בספר בעלי הנפש. והנה יעקב אבינו מתחלה הייתה עבודתו כבחינת הראשונה, כאשר פירש רש"י "וישכב במקום ההוא", שכל ארבע עשרה שנים שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא בא שינה לעיניו והשליך נפשו מנגד לגמרי. אבל על ידי מראה הסולם הוכיח לדעת שגם עבודה אחרת יש. כי שם זכה להשראת השכינה בהיותו שוכב ונתן מנוחה ומרגוע לנפשו. "ויקץ ממשנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", גם בעת עוסק בענייני הגוף. "ואנכי לא ידעתי", ולא השגתי אופן עבודה הלזו. וזה היה הריב בין האבנים, שהם רמז על יסודי הדת, כמו שכתב הבעל עקידה ש"זה אומר עלי יניח צדיק ראשו" וכו', שכל אחד אחז באחד מדרכי עבודות הנ"ל, וכולן נבלעו כאחת, שעל ידי החיזיון זה גילו לו כי טוב אם הגוף והנפש יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו, רק קשורים ואחוזים כאחד להכניע גם הגוף וענייני הגוף לעבודת הנשמה הרוחני.

ומעתה נבין ענין ההתאבקות של יעקב עם המלאך, כי יעקב עודנו הולך בדרכו הראשונה בעבודתו להגביה עוף למעלה. כמו שכתב בספר "ישמח משה" לפרש עניין "ויותר יעקב לבדו", שהתבודד עצמו להתגבר על שרו של עשו עד שעלה למעלה, לבתי גוואי קודש קדשים, למקום שאין מלאכי השרת יכולים לכנס שם, לכן "ולא יכול לו". עיין שם. אבל "ויגע בכף ירכו", אלו נדב ואביהו שחטאם היה "בקרבתם לפני ה'". ואמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ) שלא נשאו נשים, ופרשו עצמם לגמרי מענייני הגשמיים להדבק באור העליון לגמרי. ויעקב אבינו עליו השלום כאשר התאבק עם המלאך להעלות עפר, היינו הגוף עד כסא הכבוד ע"י התקעת כף, ברמזו לו עניין נדב ואביהו, נתוודע שדרך האחרת מה שגילו לו במראה הסולם יותר מובחר. והשמש ששקעה עבורו בבאר שבע, ולא האיר השגתו אז, זרחה עבורו כעת על ידי התאבקות המלאך אתו. ושפיר הסמיכות מאמר רבי יצחק האחר שהאבנים נבלעו כאחד, ללמד כי גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך. ורבי עקיבא כשראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שהלכו באיטליז ליקח בהמה למשתה ועסקו בצרכי הגוף, שפיר הזכירם  להמאמר "ויזרח לו השמש", ששם זרחה לו ליעקב אבינו דרך עבודה הזאת.

(מנחם משיב, אהל הינדל, עמ' קפא-קפב)

---

הרב מנחם סופר נולד בשנת תר"ם (1880) בסנט מיקלאש לאביו הרב ישראל מרדכי אפרים פישל סופר, רבה של שארוואר בעל "זכרון אפרים" ולאימו צירל. בילדותו התייתם מאב וגדל בבית דודו ורבו הרב יוסף לייב סופר מדרטשקע בעל "ילקוט סופר" ו"לקוטי סופר" אשר הרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים מובהקים והיה נשוי לנכדת החתם סופר.

משם נסע ללמוד במשך שנתיים מסבו, הגאון הצדיק רבי אליעזר זוסמאן סופר אב"ד פאקש מחבר הספרים "ילקוט אליעזר", "דמשק אליעזר", "עץ סופר" ו"מלאה קטורת". הרב מנחם סופר כתב על סבו הגאון מפאקש שלא היה יכול לאכול שום סעודה קבועה, בין בחול ובין בשבת, בלי שישב אצל השולחן אורח. לפעמים היה מסתובב בחוצות לבקש ולראות אם יש עובר ושב. פעם אחת בימי חודש אלול, כשבחורי הישיבה שנהגו לסעוד אצלו בשבת קודש נסעו לבית הוריהם וגם שום אורח לא בא, הצטער מאוד הגאון מפאקש על שנאלץ לשבת בשבת קודש אצל שולחן בלי אורח. לאחר שנטל בידו את כוס הקידוש, נכנס לפתע אורח לחדרו והתנצל על הגיע לפנות ערב בשל איחור בהגעת ספינתו. עוד הוסיף האורח וסיפר שמיהר להגיע לאכסניה שלו ולהניח שם את תיקיו ואת חפצי המוקצה שהיו בידו, ולאחר שהתפלל ביחידות בא לחפש מקום לסעוד בו את סעודת ליל שבת. "ושמח עמו הגאון מאוד. וגם בתוך הסעודה יערב עליו שיחו. ואחר ברכת המזון, כאשר עמד האורח לילך לאכסניה שלו, תיכף נעלם מעיני כל. ובחינם חיפש אותו הגאון ז"ל לבקשהו לאכול אצלו גם למחר, כי לא מצאוהו. וגם בעל האכסניה לא ידע מאתו מאומה. כאשר בא כן הלך. והיה לפלא". ושמעו מבניו של הגאון שאמרו על אביהם "שאינו חידוש כל כך שהיה לו גילוי אליהו, כי זכה לזה מחמת גודל מדת אהבת ישראל שהייתה לו".

אח"כ למד אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר", בישיבת פרשבורג. הרב מנחם סופר הוסמך להוראה בשנת תרס"ב ע"י אב"ד פרשבורג הרב דוד ניימן-לאקנבך. בשנת תרס"ה (1905) נשא לאשה את מרת הינדל בת הרב שמחה בונים ארנפלד אב"ד מטרסדורף בעל "מענה שמחה" בנו ממלא מקומו של ה"חתן סופר". בשנת תר"ע (1910) מונה לרבה של נאג'-באיום (נאדי-באיאם) שבהונגריה, וביום ח' בסיון תרע"ח (1918) מונה לרבה של העיר מורוש-וואשארהעלי (וואשוהי) שבטרנסילבניה, הנמצאת בקרבת העיר קלויזנבורג. הוא התקרב שם לדרכי החסידים ובכמה עניינים נהג כמותם. הרב עמד שם בראשות ישיבה שלמדו בה כמאה בחורים, והקים לצידה בית תבשיל. הוא ניהל את עדתו בדרכי נועם ועשה הכל למנוע מחלוקות. והתפרסם כאחד מראשי המדברים באסיפות הרבנים וכמשיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. שרידי תשובותיו וחידושיו על התורה ועל סוגיות הש"ס יצאו לאור בספר 'מנחם משיב' (ירושלים תשל"ג). לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאשה את מרת פרל בת הרב זאב וולף ויינשטוק.

בתקופת השואה הוזמן הרב מנחם סופר לכהן כרב קהילת היראים בבודפשט, אך הוא סירב לעזוב את בני קהילתו, ונספה יחד עמם באושוויץ, בט' בסיוון תש"ד (1944). יחד אתו נספו רוב שמונת ילדיו ובהם בנו הרב שמואל חיים סופר הי"ד, שכיהן לצדו כרב הצעיר במ' וואשארהעלי. כן נספה אחיו, הרב אברהם יעקב סופר הי"ד, אב"ד טעט.

בתום המלחמה מילא את מקומו ברבנות חתנו, הרב אפרים פישל קליין, רבה של העיר דעווא, שעלה לאחר כמה שנים לארץ ישראל.

השנה מלאו 72 שנה לפטירת האדמו"ר מסוכאטשוב, רבי דוד בורשטיין הי"ד.

 ענין "יחץ" נראה שהוא כענין שנאמר ביעקב אבינו ע"ה: "ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". וברש"י ממדרש חז"ל "והיה המחנה הנשאר לפליטה –  על כרחו וכו'. "

והעניין כי באדם נמצא חיצוניות וגם כח פנימי. וכח פנימי זה אינו מקבל שינוי ואינו מתקלקל לעולם. וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם מגור זצוקללה"ה שזוהי בחינת מגן אברהם שבכל אחד מישראל, שהוא מגן ותריס שאין שום פגם וחץ הקלקול יכולים לחדור לתוכה. וזה נמצא בכל אחד מישראל. וזהו שאמרו ז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא", כי נמצאת בו נקודה פנימית שלא נתקלקלה.

והנה רמ"ח אברי האדם נקראים "מחנה", וכמ"ש הזוהר הקדוש "והיה מחניך קדוש, אלו רמ"ח שייפין דגופא". וכח הפנימי שבלב הוא גם כן כולל כל רמ"ח איברים, ונקרא גם כן "מחנה".

וזהו עניין שני המחנות שחצה יעקב אבינו, כי האומה הישראלית היא כדמות אדם פרטי שנמצאות בו חיצוניות ופנימיות, וכמו כן נמצא בישראל כח המתגלה וכח פנימי נסתר שאינו מקבל שום שינוי וקלקול.

וזה הענין שחצה יעקב את שתי המחנות. וזה שאמר "והיה המחנה הנשאר לפליטה – בעל  כרחו", כי הכח הפנימי הנסתר לא יוכלו לקלקלו כל אויבי ושונאי ישראל  ועל כרחם ישאר לדור דורים. 

ולזה רומזין גם כן בפריסת המצה לשתים. המצה הראשונה היא בבחינת התגלות שבישראל, והוא לחם עוני שיכולין האומות לפעמים לשלוט עליו. אך החלק השני שמצפינים לאפיקומן רומז לבחינת הפנימיולת הנסתרת וצפונה, אשר אין כח ושליטה לכוחות זרים על זה, והיא הנשארת לפליטה וממנה תצמח הגאולה העתידה במהרה בימינו.

 מתוך חסדי דוד, המופיעים עם הגדת "שם משמואל".

הרב דוד נולד לאביו הרב שמואל בעל ה"שם משמואל", בר"ח אלול תרל"ו (1876). הוא היה נכדו של בעל ה"אבני נזר" ונינו של האדמו"ר מקוצק. בנעוריו למד אצל סבו הגדול, וגם לאחר נישואיו (בגיל צעיר) נשאר ללמוד ואף התגורר בביתו של סבו. הוא היה שקדן עצום, ולא ביטל אף רגע אחד. מספרים שפעם כשכבה הנר בחצות ליל שבת, יצא לרחוב ולמד תחת הפנס עד עלות השחר. בשנת 1906, עוד בחיי סבו, הספיק להתמנות לרבה של וישיגרוד ופתח שם ישיבה, במלחמת העולם הראשונה עבר ללודז', ובהמשך כיהן כרב בכמה עיירות ובהם טומשוב, עד שאביו נפטר בשנת 1924. אז הכתירו אותו לאדמו"ר השלישי לבית סוכצ'וב. עד מהרה התפרסם כאחד מגדולי התורה וחשובי האדמו"רים. הוא קבע את מושבו בלודז' וייסד רשת ישיבות וישיבה גדולה בשם "בית אברהם" על שם סבו, וכן הוציא ירחון בשם זהה במטרה להפיץ את  שיטת הלימוד המיוחדת של חסידות סוכטשוב. היה חבר באגודת הרבנים בפולין.  היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל והיה פעיל בחיים הציבוריים. בשנת תרצ"ד (1934) נשא בוועידת אגודת ישראל בפולין נאום נלהב לחיזוק יישוב ארץ ישראל, וטען "כי מארץ ישראל תבוא תחיית ישראל עד עולם – עד ימות המשיח".‏ בכנסייה הגדולה השלישית דיבר בחריפות כנגד תוכנית החלוקה. הוא עצמו ביקר פעמיים בארץ, בשנים 1934 ו-1935. בביקורו הראשון אף רכש שטח אדמה וקרא לחסידיו לנהוג כמוהו ולרכוש קרקעות בארץ. לא פעם הביע את צערו על כך שאינו יכול להתיישב בארץ כי חסידיו אינם נותנים לו לעזוב. לימים, כאשר הגיעו ימי השואה אמר לתלמידו, הרב יהושע משה אהרונסון: "אני מהרהר, הייתי בארץ ישראל ודעתי הייתה להתיישב שם, דווקא באותו זמן שאפשר היה לשבת בגולה, ובכל זאת לא זכיתי אז לקבוע את דירתי בארצנו הקדושה. עכשיו, כאשר אין כל אפשרות לשבת כאן, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל".

זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים ללודז', הם חיפשו אותו. כשהגיעו גם לביתו של האדמו"ר, הכו אותו, גזזו את זקנו התעללו בו ברחובות העיר. כאשר גברה הסכנה לחייו, הבריחו אותו חסידיו בחשאי לגיטו ורשה על ידי הלבשתו בבגדים אחרים וציודו בניירות מזויפים. במשך כשנתיים ישב בגטו בשם בדוי ועבד כפועל בבתי מלאכה שונים, כדי להימלט מן הגסטאפו. בביתו בגטו התקיימו התייעציות ואסיפות שונות. הוא קיים שיעורים ומנייני תפילה בביתו ועודד את תלמידיו להמשיך בעצמם את לימודי התורה. בין חסידיו היה הרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב, מראשי ישיבת חכמי לובלין, שהיו מראשי מלמדי התורה במחתרת בגטו ורשה. לפני ראש השנה תש"א (1940) הוציא קול קורא מודפס שכלל דברי התחזקות והתעוררות לתשובה. באחד ממכתביו תיאר הלל זיידמן: "בכל פעם היה ביתו מלא מפה לפה, באו אנשים רבים, ביניהם רבנים ועסקנים לשאול עצה, לשמוע דברי התחזקות, והוא זצ"ל עסק בתורה ועבודה ימים כלילות, והיה מקור של התחזקות, תחת השפעתו הרוחנית עמדו הקיבוצים של לומדי התורה בגטו שראשיהם היו חסידיו: הרב אברהמ'לי וינברג והרב אריה פרומר מקוזליגלוב… וככה עסקו בתורה כמה מאות בני ישיבות 'שם משמואל', שתי ישיבות כאלה התקיימו בגליל נבלקי, ואחת בגליל גז'יבוב". באופן דומה תיאר עד אחר: "לביתו הגיעו אז רבים מגדולי התורה שטרם שולחו מן העיר, ועמם סתם 'עמך', יהודים שחפשו מילת עידוד ונחמה פורתא".‏
הרב אהרונסון סיפר שעוד בתחילת המלחמה נכנס אל האדמו"ר, כדי שזה יבהיר לו על שום מה מתרגשות הצרות על עם ישראל, ותשובותו הייתה: "מן הפרשה הראשונה שבתורה למדנו זאת, הבל הצדיק וקין הרשע. והנה הבל הצדיק, דמו נשפך כמים, בעוד קין הרוצח חי ומתהלך בעולם". לדברי הרב אהרונסון: "האדמו"ר הוסיף דברים, אך איני יכול להעלותם על הכתב. ביציאתי מחדר קודשו – ידעתי כי עליי להתכונן לגרוע מכל". באדר תש"ב (מרץ 1942) נודע לרב אהרונסון, שבינתיים ברח לסאניק, על מטרת הנאצים להרוג את יהודי פולין, והוא שלח מכתב לרבו, רבי דוד בורנשטיין, בו הודיע לו על הגזירה. במכתבו כתב בלשון רמז: "הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה", כאשר כוונתו לפסוק הרביעי בפרק השביעי במגילת אסתר בו נאמר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". בחודש סיון הגיע מכתב התשובה, אף הוא ברמיזה, בו ביקשו רבי דוד להתחזק ולנגן את יצירתו של הסבא יצירה 23 קטע 4, ברמזו בכך לפסוק הרביעי במזמור כ"ג בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". ייתכן כי המידע הזה היה הסיבה לכך שרבי דוד בורנשטיין היה מן המנהיגים הראשונים בורשה שהתריעו מפני השילוחים הקרבים.‏ בחג הסוכות האחרון לחייו בתש"ג התאספו לביתו יהודים ופליטים שהגיעו לגטו. אחד הנוכחים תיאר את החג במחיצתו של הרבי: "הוזמנתי לשולחנו של הרבי והשתתפתי בסעודה. לאיש אחר נהפכתי באותו חג סוכות. באותם רגעים נגוזו ממוחי צוקות העיתים. עברתי לעולם אחר, מזוקק מהגשמיות. עדיין עולות באוזני נעימותיו בשוררו את פסוקי ספר קהלת, והוא מדגיש כל מילה ומתרגמה ליידיש. במשך החג השמיע את תורותיו ואמרותיו החסידיות, כאילו הוא שקוע בענייני שמיא בלבד".‏ לאחר האקציה הגדולה הועבר לדירת מסתור, ונפטר בגטו ב-ח' בכסלו תש"ג כתוצאה משבץ לב. בלווייתו השתתפו כ-300 צועדים בדרך מהגטו למקום עבודתם הסמוך לבית הקברות, תחת עינם הפקוחה של הנאצים, כשרק למניין יהודים התירו השומרים הנאצים להיכנס לבית הקברות לצורך הקבורה, בין המלווים היו אדמו"רים שעדיין חיו בגטו. לוויתו הייתה אחת הלוויות האחרונות ואולי האחרונה ממש שנערכו בבית העלמין ברחוב גנשה, מכיון שלא הוקמה מצבה על קברו לא התאפשר לאתר את קברו לאחר המלחמה, ורק נמסר בעל פה שהוא נקבר ליד אוהל ה"חמדת שלמה" קרוב לכניסה לבית העלמין. מצבה לזכרו נמצאת באוהל בו קבורים אביו וסבו בבית העלמין בסוכוטשוב. רוב בני משפחתו כולם נספו בשואה. הִרבה לכתוב חידושי תורה, אבל רוב כתבי היד נשמדו בשואה, ורק אחדים מהם שרדו והודפסו על ידי חסידיו בשם "חסדי דוד".  גם בהגדה של פסח "שם משמואל" מופיעים רבים מדברי תורתו תחת השם "חסדי דוד" וכן בספר "נאות הדש"א" שהודפס על ידי אחיו למחצה, ר' אהרן ישראל בורנשטיין, וכולל גם מתורת סבו, אביו ואחיו (הד"שא ראשי תיבות של שמותיהם: הניך, דוד, שמואל, אברהם).

(המאמר כאן למעלה מבוסס בעיקרו על אתר המכללה בירושלים, "זכור", וויקיפדיה, עם מעט שינויים שלי).

פרטים נוספים אודותיו ניתן למצוא בספר "מלכות בית דוד", בני ברק  תשנ"א, באתר רבנים שנספו בשואה ב"אלה אזכרה" חלק א' עמוד 150,בויקיפדיה, בחומרי ההדרכה של יפה זהבי, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 153) ועוד.