ב"ה יום א' ויגש זאת חנוכה [תרס"ח], קאלבסוב.

שלום וכל טוב סלה לבן אחותי הבחור כהלכה יניק וחכים בנש"ק כמר שבתי [בארנשטיין] נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב, מכתבך הגלוי עם החידושי תורה אשר הצעת בו הגיעני יום ה' שבוע החלפה לנכון, ושמחתי בשלומך הטוב ובפרט היה לי לעונג לראות ששוקד אתה על דלתי התורה. ועתה אבוא על סדר מדברותיך…

ואגב אציגה פה מה שנפל ברעיוני לתרץ קושיית התוספות בסוגיין בהא דמצאו פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, והקשו דאכתי יש חשש שמא נטמא בהיסט, דגזרו על עכו"ם להיות כזבים לכל דבריהם.

ואמרתי לפי מה שהקשה הבית יוסף כיון שהיה שמן על יום א' אם כן לא היה הנס רק ז' ימים, ותירץ בתירוץ א' שחלקו השמן לח' ימים, אם כן היה הנס בכל יום ויום. ולפי זה מיושב קושיית התוספות, כיון דניתווסף גדולי היתר מעלין את השמן על ידי נס, אם כן בטל שמן הטמא ברוב שמן הניתווסף, דקיימא לן בנדרים גדולי היתר מעלין את האיסור.

וזה אין להקשות דאם כן לא היה צריך לקחת את שמן החתום בחתמו של כהן גדול, דגם שמן הטמא מדאורייתא יבטל ברוב, אך באמת ניחא לפי דעת ר' אפרים בתוספות חולין (דף ק' ע"א) דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ורק בבשר בחלב משום ששניהם היתר, ועיין שם בתוספות דלפי דבריו גם בדרך הילוכו מוכרחין אנו לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב, דאם לא כן אין ראיה דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, עיין שם בתוספות. והנה הכרתי ופלתי מביא בשם הרשב"א דכמו דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב לכולי עלמא משום ששניהם היתר, כן בקדשים הדין כן, דעיקר הטעם בבשר בחלב משום ששניהם היתר וכשנצטרפו נאסרו, וכיון דקיימא לן בקדשים היתר מצטרף לאיסור, אם כן חתיכה עצמה נעשית נבלה מדאורייתא בקדשים. והנה דעת הרמב"ם מובא בטו"ז (סי' צ') דבאיסור דרבנן, כגון בשר עוף בחלב, לא אמרינן  חתיכה עצמה נעשית נבלה.

ולפי זה ניחא, דבשלמא שמן הטמא מדאורייתא הגם שניתוסף רוב על ידי נס, מכל מקום קמא קמא דניתווסף נעשית נבלה ולא יצטרף אחר כך לבטל, דקדשים טמאים אסורין ונאסרו מטעם חתיכה נעשית נבלה [בשלמא על הא דנדרים הנ"ל גדולי היתר מעלין את האיסור לא קשיא, לפי מה דנאמר גם בדרך הילוכו נעשית נבלה, אם כן הגדולין שגדלו קמא קמא נעשית נבלה. זה אינו, דשם איירי לענין שביעית וערלה דהם שאר איסורין, ובשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה לפי דעת רבנו אפרים, מה שאין כן בקדשים דדמי לבשר בחלב לדעת הרשב"א הנ"ל, אם כן שמן הטמא מדאורייתא יאסור את שמן הניתווסף קמא קמא נאסר משום חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא יועיל לבטל אחר כך]. מה שאין כן שמן החתום בחותמו של כהן גדול, כיון דלא נטמא מדאורייתא רק מדרבנן, משום שגזרו על עכו"ם להיות כזבים לכל דבריהם, וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, אם כן שפיר נתבטל שמן הטמא בשמן הניתווסף על ידי נס מטעם גדולי היתר מעלין את האיסור, ודו"ק.

ובעיקר קושיית התוספות לא אדע מאי קשיא להו, כיון דאין כאן ודאי שהסיטו עכו"ם רק ספק, וכיון דאין כאן רק טומאה דרבנן וקיימא לן ספק דרבנן לקולא, אף ברשות היחיד  ספיקו טהור, כמו דאמרינן ריש נדה (דף ה'), וצריך עיון.

ואתה תאבה לעיין היטב במכתבי זה, ואבקשך לשמחני גם הלאה בחידושי תורה לשמח את נפש דודך הדורש שלומך.

שבתי הכהן ראפאפארט

(עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה, מזכרת משמחת נישואין בכפר חב"ד, אייר תשע"ו, עמו' צג)

---

הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בביאלה-פודלסקא לאמו מרגלית, אחותו של האדמו"ר מסוכוטשוב בעל ה"אבני נזר", ולאביו הגאון הרב יצחק חיים הכהן רפפורט אב"ד אוסטרובה, ב"ר שבתי הכהן רפפורט אב"ד דומברובה, ב"ר אברהם אבלי אב"ד טורנא שהיה דור שישי בן אחר בן לרבנו הש"ך. בשנת תרמ"ט (1889) נאלץ הרב יצחק חיים, לעזוב את אוסטרובה שהייתה  בפולין הקונגרסאית, תחת השלטון הרוסי, ולהתיישב בקראקא, בשל היותו יליד גליציה ובעל אזרחות אוסטרית (ייחוסו מובא ב"עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה", עמו' מז).

הרב שבתי ב"ר יצחק חיים הכהן נשא לאשה את מרת פיגא בתו של הרב משה אהרן אקשטיין מקאלבסוב, והתגורר לאחר נישואיו בסמוך לחמיו. משפחת אקשטיין היתה ידועה בקאלבסוב, בהיותם משפחה מסתעפת של נגידים וחסידים מפורסמים, שקנו להם שם טוב בכל רחבי גליציה. בן אחיו של הרב משה אהרן אקשטיין היה הרב מנחם מנדל אקשטיין הי"ד מרישא.

הרב שבתי, שהיה תלמיד חכם מובהק, כיהן כמו"צ, כדיין בית הדין הגדול וכחבר בוועד הרבנים של קראקא, לצד הראב"ד הרב משה שלמואל בלייכר, הרב יהודה מאיר הלוי לוין, הרב מרדכי צבי כהנא שפירא והרב מנחם נחום וואכסברג. הוא נספה בשואה יחד עם בני משפחתו. הי"ד.

בכתבי הרב שמעון הוברבנד הי"ד שהיו בארכיון רינגנבלום בגיטו ורשה, ויצאו לאור בספרו "קידוש השם: כתבים מימי השואה", נכתב:

קראקוב
בראשית הקיץ שלשנת 1941, לאחר שנודע כי גירושם של יהודי קראקוב ממשמש ובא, נתוועדו עסקנים מסורים אחדים, לטכס עצה כיצד להתיש כוחה של גזירה רעה זו.
באסיפה זו נתקבלה החלטה לפנות על כך בעצומה אל השלטונות. כדי לתת לעניין זה את החשיבות הראויה, הוחלט שהנאספים יפנו אל הכומר הקתולי [הקרדינל סאפייהא], שיחתום גם הוא על העצומה.
וכך הווה. כעבור ימים אחדים לאחר המציאם את העצומה, נעצרו ונכלאו כל החתומים עליה: הרב [שמואל שמעלקא] קורניצר, בנו וממלא מקום רבה של קראקוב, [צ"ל: רבי יוסף נחמיה בנו של] רבי עקיבא קורניצר; הרב רבי שבתי רפפורט, מורה הוראה בקראקוב; מר שפירא, ועוד שני יהודים. חמשה אלה נהרגו ביריות.
קדוש יהיה זכרונם!
ה' ינקום דמם.

בלוח חודש בחודשו, תשנ"ט, בהוצאת "זכרון – מפעל להנצחת יהדות הונגריה", עמו' קד, נכתב כי יום הזיכרון של הרב שמואל שמעלקא קורניצר הוא כ"ט באייר תש"א.

אך לסיפור זה ישנם כמה גירסאות, במקורות רבים נכתב שהאירוע התרחש בשנת ת"ש, והנרצחים היו הרב שמואל שמעלקא קורניצר, הרב שבתי הכהן רפפורט ופרנס העיר ר' מאיר יעקב פרידריך. הם נספו באושוויץ, ואפרם נשלח למשפחתם. משפחת קורניצר קבעה את היארצייט לא' באדר. וכך מתואר הסיפור באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודות 437-436:

כשהנאצים רצו בשבט ת"ש לגרש ממנה [=מקראקא] את היהודים, הלך [הרב שמואל שמלקא קורניצר] עם הדיין הרב שבתי רפפורט ורה"ק ר' מאיר פרידריך, אל ההגמון סאפעהא שישתדל לביטול הגזירה. הלה סירב, והודיע לנאצים שמיהרו לאסור את הרבנים. לא רצה [הרב קורניצר] למלט עצמו כדי שלא ייענשו יהודים בגללו. אחרי שבועיים בכלא מונטילופה נשלחו השלושה לאושוויץ, וכעבור כמה ימים הגיע אפרם לקהילת קראקא. היארצייט נקבע א' אדר. גיסו [של הרב קורניצר], ר' יעקב פרנקל, הביא את זוגתו וילדיו לוורשא, ומשם נשלחו באלול תש"ב למחנה השמדה. אחרי השואה הוקמה מצבה על מקום מנוחתו. ילדיו: א. יעקב משה; ב. מרים; ג. יוסף נחמיה. נספו הי"ד. ושרדה רק: ד. חנה שינדל שנתגדלה בבית דודה הרב שבתי פרנקל.

על מצבת הרב קורניצר בקראקא נחרט: "פ"נ האפר של הרב וכו', אשר נהרג על ק"ה בשנת ת"ש לפ"ק, בעת שהלך בשליחותו של הכלל ישראל, ע"י הגרמנים הרשעים ימ"ש, באשפצין והובלה האפר לפה" [ראה סיני קטז (ה-ו) עמו' רעה, ספר קראקא, ירושלים תשי"ט, עמו' 391. 'אני לא סטשק: בן ישיבה בשירות חיל האויר הנאצי', ירושלים תשמ"ט, עמו' 49. 'השואה במקורות רבניים', ירושלים תשנ"ה, עמו' 194. 'לא אמות כי אחיה', אנטוורפן תשמ"ז, עמו' נט. 'שו"ת וחידושי רבנו יוסף נחמיה', בני ברק תשמ"ו, עמו' טו. אתר רבנים שקשורים לקרקוב וניספו בשואה, ועוד].

מכתב מאת הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד מובא ב"שפתי חיים: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה", עמו' 105. כמה מחידושיו הוזכרו בספרי חכמי דורו, ובהם הקובץ התורני "בית אברהם" (הוצאת חסידי סאכטשוב סי' ט' וסי' ע"ב), וכן בספר "חידושי יעקב" מאת תלמידו הרב יעקב גולדווסר הי"ד. מכתב אליו מובא ב"אבני נזר" או"ח סי' נה. מכתב אליו מבן דודו הרב נחום וידנפלד מובאת בספר חזון נחום, קונטרס דברתי בחזון סי' מח. מכתבו של הרב שבתי הכהן רפפורט עם בן אחותו, הרב שבתי בורשטיין, שהיה אז בן 16, המובא כאן למעלה, הובא ב"עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה" עמו' צג, וכן מובא מכתב נוסף ממנו ב"שפתי חיים: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה" עמו' 105.

ע"פ דף עד שכתבה גיסתו, מרת רבקה רפפורט, הרב נולד בשנת 1886 , נספה בשנת 1940, והיו לו ארבעה ילדים. ע"פ דף העד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880 ונספה בקרקוב.

ב"ה. יום א' ז' חנוכה תרצ"א לפ"ק פה טשעבין יצ"ו.

איידי דחביבא לי מילתא, אתחיל לכתוב מה ששמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש מבאבוב שליט"א בהיותי אצלו בפעם הראשון בשבת חנוכה "זאת חנוכה" בשבת תרפ"ו לפ"ק.

הבית יוסף הקשה בהלכות חנוכה (סימן תר"ע) אמאי עושים שמונה ימים חנוכה הלא הנס היה נצרך רק על שבעה ימים, שהרי היה שמן בהפך על לילה אחד. ותירץ דמיד שהריקו הפך תיכף נתמלא הפך עם שמן כבתחלה, נמצא שגם ביום הראשון היה נס. והקשו המפרשים אם כן בליל שמיני לא היו צריכין לנס זה שיתמלא הפך, שהרי על ליל תשיעי היו יכולין להשיג שמן חדש בטהרה, כמבואר בר"ן במסכת שבת דהיה להם שמן טהור במקום רחוק הילוך ד' ימים. ועל הליכה וחזרה היו צריכין שמונה ימים. ותירץ כבוד קדושת אדמו"ר שליטא בטוב טעם, דהתוספות הקשו במסכת שבת (דף כ"א ע"ב) בדיבור המתחיל שהיה, דאפשר שהסיטוהו עכו"ם וטמאוהו אם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים. ואמר לתרץ דאף על פי שהיה על השמן חשש זה, אבל על כל פנים יותר טוב להדליק בשמן זה דלא היה עליו רק ספיקא דרבנן, מלהדליק בשמנים אחרים שנטמאו מדאורייתא. ואף לפי דברי הפני יהושע  שהקשה אמאי הוצרכו להנס הלא טומאה הותרה או הודחה בציבור. וכתב דרצה הקב"ה להראות חיבתו לבני ישראל שידליקו בטהרה, גם בזה הראה הקב"ה חיבתו לבני ישראל במה שלא הדליקו בשמן טמא מדאורייתא, רק בשמן ספק מדרבנן, שהרע התוספות לא הקשו דהיסטוהו העכו"ם בוודאי.

ולפי זה יש לומר דבאמת לא היו צריכין לשום נס על ליל תשיעי, אך אף על פי כן עשה הקב"ה נס גם בליל ח' שיתמלא הפך עבור ליל תשיעי כדי להראות בזה חיבה יתירה לבני ישראל שהשמן שהדליקו בו במשך שמונת ימי חנוכה היה שמן טהור וודאי בלי שום ספק של היסט עכו"ם, דאי לאו הכי, מדוע יעשה הקב"ה נס על יום התשיעי להדליק בשמן שהסיטוהו עכו"ם הלא אז כבר היו יכולים להשיג שמן טהור. נמצא דביום השמיני נתברר לבני ישראל בבירור גמור שהיה השמן טהור וודאי, ולא נטמא אף מדרבנן. ומתורץ קושיית המפרשים הנ"ל מדוע הוצרכו לנס בליל שמיני, שהוא כדי שיתוודע לבני ישראל גודל חיבתן אצל הקב"ה. ובזה יתורץ קושיית המפרשים מדוע אמרו בגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, למה לא עשו היום טוב תיכף באותו שנה כשראו הנס, אמנם להנ"ל ניחא, שעיקר הנס נתגלה להם בליל שמיני, שאז נתברר שהיה שמן טהור וודאי, לכן לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב. ובזה יובן הטעם שנקרא אותו יום "זאת חנוכה", כי עיקרו של הנס נתגלה ביום השמיני ואז גדלה שמחתם, כי הוברר להם למפרע שהיה להם שמן טהור וודאי כל השמונת ימים.

ובזה פירש כוונת שני כתובים הבאים כאחד (תהלים קי"ח) "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". וזהו, "מאת ד' היתה זאת", היינו שהקב"ה עשה נס בזאת חנוכה, ובאמת היא נפלאת בעינינו, לאיזה צורך היה נס זה, על זה בא הפסוק השני ומתרץ, "זה היום עשה ד'", דלכן עשה הקב"ה נס גם ביום שמיני דחנוכה, כדי ש"נגילה ונשמחה בו", בגימטרייה ח', שע"י הנס של זאת חנוכה נתברר גודל הנס של כל השמונת ימים שהדליקו בשמן טהור וודאי, ונתגלה גורל חיבתן ולכן קבעו ח' ימים לדורות ליום טוב להודות ולהלל. ודברי פי חכם חן.

(חידושי יעקב, פתיחה)

---

הרב יעקב הלוי גאלדוואסר (ר' יענקלי) הי"ד היה למדן מובהק ומחדש חידושי תורה, מצאצאי רבי שלמה אב"ד קרשאנוב, של רבי איציק'ל האמבורגר ושל רבי מאיר הלוי הורוויץ מטיקטין (המהר"ם טיקטין). הוא נולד בעיר טשעבין שבמחוז קרקוב ביום כ"ז בכסלו תר"ע (ע"פ "נר המערבי ונרותיו שהדליק", עמ' 30, הוא נולד בב' בטבת תר"ע), לאביו הרב החסיד ר' יוסף סג"ל גולדוואסר מטורנה ולאמו מרת פייגעלע בת הרב ישראל דוב הלוי גלס. עוד בטרם הגיעו לגיל בר מצווה נפטרו שני הוריו, ותלמידי החכמים שבעירו השגיחו עליו ולמדו אתו.

ר' יענקלי היה מגדולי חסידי באבוב ומבחירי תלמידי הרב מטשעבין, הגאון רבי דוב בעריש וויידענפלד. רבו השתעשע בו עד מאוד, ופרסם לעילוי נשמתו מכתבים וחידושי תורה ממנו בספרו שו"ת "דובב מישרים" (חלק ג). תשובות אליו הודפסו גם בשו"ת חזון נחום ובספר 'בית פנחס' על מסכת תמורה חלק ב.

בשנת תרפ"ו ביקר את בן דודו, הרב החסיד ר' מנשה יחזקאל פרלמן הי"ד, בקרקוב. הוא שמע שם ניגון מאת האדמו"ר מבאבוב. בעקבות כך נסע בפעם הראשונה להסתופף בצלו של האדמו"ר, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, בשבת חנוכה תשפ"ו, ומאז היה נוסע באופן תמידי להדבק באדמו"ר ולקבל ממנו תורה, חסידות והדרכות בעבודת ה'. עוד בבחרותו החל למסור שיעורים לצעירי טשעבין ולרשום את חידושיו בבפינקסים. היו לו כישרונות נפלאים, הוא היה בקי נפלא בש"ס ובפוסקים, וחידש על אתר חידושים עצומים ומפולפלים. במשך תקופה ארוכה למד בקביעות עם בנו הצעיר של האדמו"ר, הרב משה אהרל'י הי"ד.

בשנת תרצ"ב נסע לקרקוב ולמד שם אצל הרב שבתי הכהן ראפאפורט הי"ד, מדייני בית הדין הגדול שם, בן אחותו של האדמו"ר בעל ה"אבני נזר".

בשנת תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה הי"ד בת הרה"ח בצלאל שטרן הי"ד מלימאנוב. לקראת חתונת ר' יענקלי, כותב לו רבו מטשעבין מכתב ובו עמד על מעלותיו ונתן לו היתר הוראה:

"כבוד תלמידי חביבי החתן היקר תמים למעלות החריף ובקי עצום זך השכל יקר ערך חכם ונבון ירא הד' מו"ה יעקב גאלדוואסער שיחי' לאויט"א מפה כבר נודע ומפורסים ביראתו הקודמת לחכמתו וברב חילו לאורייתא, ועוד בידי טל ילדות נשמע קולו קול יעקב בבואו אל הקודש ושקד בהתמדה בתוה"ק ביראת הד' טהורה […] ידו חדה למד ושנה ת"ל הרבה יגע ומצא כדי מידתו מידת חכמים וקולע אל המטרה לאוקמי שמעתא אליבא דהלכתא. וע"כ הנני בזה ליום כלולת אפריונו שתהי' היום בשטו"מ אי"ה לעטרו בהתרת הוראה יורה יורה וכל מן דין סמכי לנא ויעזור השם שיתגדל לשם ולתפארת […]".

לאחר חתונתו התגורר בעיר לימאנוב, שם למד תורה בשקידה ולימד תלמידים צעירים. נולדו לו שלשה ילדים: יוסף משה הי"ד, חיה פיגל הי"ד ושלמה הי"ד. בספר "מכתבי קודש – באבוב", סי' כז, מובא מכתב שכתב לו רבו האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטאם, בשנת תרצ"ו, עם איחולי מזל טוב וברכות לרגל לידת בנו הבכור, ועם תשובה לשאלתו על דבר השם שיש לקרוא לתינוק.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נדד כפליט ממקום למקום, בשטחי הכיבוש הסוביטי. באלול ת"ש הגיע לעיר קאזאווא, שם פגש את הרב שלמה סג"ל עפשטיין הי"ד. למרות הצרות הקשות עסקו שניהם יחד בתורה ולמדו גם אצל הרב שמואל פירר הי"ד אב"ד קראס שגלה גם הוא לקאזאווא. מידי פעם נסעו הרב יעקב והרב שלמה ללבוב להפגש עם האדמו"ר מבאבוב ולשמוע ממנו דברי תורה ואת התייחסותו למאורעות הזמן. בתקופה זו המשיך ר' יענקלי לשאת ולתת בדברי תורה, במכתבים ששלח לרבו מטשעבין, שהתגורר אז ביערות סיביר. לאחר העיר קאזאווא נכבשה בידי גרמניה הנאצית, בשנת תש"א, התעצם סבלם של יהודי קאזאווא. ר' יענקלי גורש למחנה עבודה ועקבותיו אבדו. בספר 'כרם שלמה' (ברוקלין, תשל"ח), מובא שר' יענקלי נספה באושוויץ.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נמצאו שלשה פנקסים בכתב ידו בעיר פשעווארסק, שם ככל הנראה שהה המחבר בתחילת המלחמה לרגל אירוסי אחותו ושם טמן את הכתבים. הכתבים הובאו לארץ ישראל והגיעו לידי הרב מטשעבין, שעודד את הוצאתם לאור. החידושים פורסמו בספר "חידושי יעקב", הכולל שני חלקים: חלק א, כולל חידושים על סדר הש"ס, וחלק ב, כולל מכתבים במשא ומתן של פלפול והלכה. הרב גולדווסר הביא בכתביו גם חידושים ששמע מרבו מטעשבין ומהאדמו"ר מבאבוב. הספר יצא לאור בידי אחי המחבר, בשנת תשמ"ז.

בדף עד שמילא עליו אחיו פנחס, הוא כותב שנולד בשנת 1908, היה סוחר ונספה בקוזובה 1941. עוד הוא מוסיף שם שילדיו של האח נספו בגלאי 5 שנים, 3 שנים ושנה אחת. על פי דף עד שכתבה גיסתו אסתר גולדווסר הוא נספה בהיותו בן 35 לערך. היא מוסיפה ומציינת שצירפה לדף העד מידע על קורות חייו ומותו בשואה.

ועוד אמרתי בענין רמז המנורה, דהנה התורה נתחלקת חלק ממנה הוא בין אדם למקום וחלק ממנה הוא בין אדם לחברו, וכן עשרת הדברות נתחלקו באופן זה, חמשת דברות הראשונות המה מצות בין אדם למקום ב"ה וחמשה המה בין אדם לחברו. והנה ידוע מספרי הקבלה אשר בעשרת הדברות נכללו כל מצות התורה וכן שיתא סדרי משנה וכל הש"ס, והנה בש"ס יש נמי ג' סדרים אשר המה בין אדם למקום היינו סדר מועד קדשים טהרות, וכן ג' סדרים האחרים המה בין אדם לחברו כמו בסדר זרעים נשנית דיני לקט שכחה פיאה שביעות תרומות מעשרות חלה ממתנות כהונה ומתנות עניים, וכן סדר נשים ונזיקין המה נמי בין אדם לחברו. ועל זה בא רמז המנורה אשר שלשה קני מנורה יוצאים מצדה האחד, היינו ג' סדרים מצד זה ושלשה קני מנודה מצדה השני המה ג' סדרים האחרים, שבאלו הששה סדרים נתבארו כל מצות תורה הקדושה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכפתוריה ופרחיה מרמזים על פלפולא של התורה וסודותיה.

וזה הוא הענין אשר המנורה היתה מקשה אחת זהב טהור, לרמז שאי אפשר לאדם לומר אשר הוא ירצה לקיים רק המצות שבין אדם למקום או רק מצות בין אדם לחברו, ולזאת בא הרמז במנורה שכלה מקשה אחת זהב טהור, שבהכרח יקיים כל המצות כאחד ואי אפשר להפריד זה מזה ואין יוצא ידיה באם יקיים חלק אחד מחלקי התורה ושניהם כאחד טובים.

וכן רמז של אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. י"ל שבא להורות שיכוון האדם בכל מצותיו אפילו במה שהמה בין אדם לחברו, מכל מקום לא יכוון לצד רחמנות או לצד ששכלו יחייב זאת, אלא הכל יעשה רק מצד גזירת ומצות הבורא ברוך הוא. והיינו כאשר השלשה קני מנורה שמצד זה ושלשה קני מנורה מצד זה היו פונים לנר המערבי, היינו מקום השכינה יתברך, כן יכוון האדם בכל מצות התורה הכלולות בהששה סדרים כי אם להשי"ת לקיים מצותיו.

ועל זה האופן יש לפרש כמו כן מאמר הכתוב, בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ו'), היינו בכל הדרכים אפילו במצות שבין אדם לחברו תכוון נמי רק בלתי להשי"ת לבדו לקיים מצות השי"ת. וכל זאת היה צריך אהרן הכהן בהדלקתו את נרות המנורה לכוון ולהכין ולהשפיע שפע קדושה ואור התורה לכל ישראל, כי המנורה מרמז לששה סדרי משנה וב' חלקי התורה ופלפולא דאורייתא וסודותיה, ואם כן שפיר הוא שבח גדול לאהרן הכהן אשר לא שינה את אור מכל זאת והאיר בהדלקת נרות המנורה התורה והחכמה לישראל כאשר נצטוה מן השי"ת, כי דבר גדול הוא מאד ואחר לא היה ביכולתו לפעול כל זאת וכנ"ל.

ועוד אמרתי בזה דיש  לומר דבמנורה היה הז' נרות נגד השבעה ספרים שיש בתורה, דויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו, ולנגד השבעה ספרים שבתורה היו השבעה נרות דמנורה שמרמז לאור התורה וכנ"ל, ועוד אפשר  לומר, דנר המערבי הוא נגד ספר תורת כהנים, שהוא כולל כל מעשי עבודת הקרבנות והמקדש וחיבת ושמיטת הארץ וסמני בהמה וחיה דגים וחגבים ופרשת עריות וכו', והיינו שרוב מצות התורה כלול בספר הזה, ואפשר  לומר שספר תורת כהנים שקול כנגד שאר הספרים הנ"ל, ורז"ל אמרו במנחות דף צ"ה על הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיו מצדדין פניהם כלפי נר המערבי. א"ר נתן מכאן שאמצעי משובח — ואפשר  לומר שזה הוא הענין אשר אמרו רז"ל שממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי חזינן דמסיים והמשלים הוא חשוב כנגד כולם, וכמו בהעשירי אשר נכנס לבית הכנסת ומשלים המנין עשרה דנוטל שכר כנגד כלם, וכן מצינו בחופר בור דמי שחפר בור ט' טפחים ובא אחד והשלימו לעשרה האחרון חייב. וכן אמרו רז"ל סוף פרק ד' דמגילה (דף ל"ב א') דהגולל נוטל שכר כנגד כולם, והיינו מצד שמשלים. ועיין ברמב"ם פרק י"ב מהלכות תפילה הלכה י"ח. ולפי זה, מכיון שהמנורה מרמז נגד ז' ספרים שבתורה ואם כן המנורה כוללת כל סודות התורה, ואהרן הכהן בהדלקתו את המנורה היה כוונתו להשפיע על כלל ישראל מסודות ואור תורה הקדושה וכנ"ל.

והנה בהכלל ישראל נמצא כל חלקי התורה, דכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה, וכמו שאנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך וכדאיתא בשל"ה הקדוש, דישראל המה ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, וכל אות הוא חלק מהתורה הקדושה, וכל אחד מישראל הוא כנגד אות אחת מן התורה.

ועל פי זה יובנו דבריהם ז"ל בפרק הרואה במסכת ברכות דהרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, ופירש רש"י בד"ה אוכלוסי, חיל גדול של ששים רבוא, עיין שם, והיינו משום שבכלל ישראל כלול כל סודות ורזי התורה וכנ"ל, ואם כן לפי זה אהרן הכהן בעת הדלקתו את המנורה היה צריך לכוון ולהשפיע את אור התורה וסודותיה על כלל ישראל, ואם כן שפיר שבח גדול הוא לאהרן הכהן שעשה כן ולא שינה והיה יכול לכוון בכל סודות התורה. ועל ידי זה השפיע שפעת אור תורה הקדושה להכלל ישראל וכנ"ל.

ועוד אפשר לומר אשר שבעת נרות דמנורה מרמזין על ששת ימי המעשה, ועל יום השבת ירמוז נר המערבי, ומהאי טעמא ששה הנרות מצדדין פניהם להנר המערבי, היינו שלשה מצד זה ושלשה מצד השני לרמז על ימי המעשה דהמה מקבלין השפעתם מן יום השבת. וימי ד' ה' ו' מקבלים את השפעתם מן שבת הבאה, וימי א' ב' ג' מקבלים את השפעתם מן שבת העבר.

כן אפשר לומר דהנה יש ב' מיני בעלי בתים, א') בעלי בתים אשר עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. ב')  אשר עושין מלאכתן קבע ותורתם עראי, ושניהם מקבלין את ההשפעה מן השבת קודש, כי בשבת קודש יהיה על כל פנים תורתם קבע כי אין בו מלאכה כלל, ושלש נרות דימין המנורה ירמזו על אלה הבעלי בתים אשר תורתם קבע ומלאכתם עראי ואותן נרות מנורה דמצד צפון הוא צד שמאל ירמזו כנגד אלו העושין את מלאכתן קבע ותורתן עראי, ונר המערבי היה דולק תמיד דממנה היה מדליק ובה היה מסיים, לרמז על אותן תלמידי החכמים אשר אין עוסקים בשום עסק ומלאכה ואור תורתם זורח תמיד בלי הפסק כאשר דולק נר המערבי וכנ"ל, ואכמ"ל עוד בזה.

והנה בענין המנורה נסתפקתי באם לא היה שמן זית אלא להדלקה נר אחד, אם אינו מדליק כלל מצד דמעכבין זה את זה או לא? והנה לכאורה היה נראה לומר, דאין מעכבין זה את זה בהדלקתן, כי הלא תנן (מנחות דכ"ט) שבעת הקנים מעכבין זה את זה, אם כן נראה מזה דאין הדלקת הז' נרות מעכבין זה את זה, דאי מעכבין זה את זה בהדלקתן פשיטא דשבעת הנרות מעכבין זה את זה בעשייתן, כי בהכרח צריכין להיות דולקין הכל ביחד, ואם כן מוכח מזה אשר על כל פנים בהדלקתן אין מעכבים זה את זה.

ואמנם כמו כן אפשר להביא ראיה אשר גם בהדלקתן יעכבו זה את זה, ממה שאמרו במסכת (שבת דף כ"א) דלא מצאו אלא פך אחד של שמן והיה בו להדליק אלא יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו' ע"ש, והקשו המפרשים, הלא על יום אחד על כל פנים היה שמן זית, ואם כן לא היה הנס כי אם ז' ימים. ותרצו אשר למחר אחר שכבו מצאו כל השמן בנרות, עיין ב"י טור או"ח סי' תר"ע, עיין שם. ואם כן, אי נימא דהדלקת כל השבעת נרות אין מעכבין זה את זה, אם כן למה סמכו על הנס והדליקו כל הנרות ביום ראשון שבו מצאו את הפך, היה להם להדליק כל אחד נר אחת, ועל כרחך מוכח מזה דמעכבין זה את זה, ואמנם הלא אפשר לומר בזה כשאר התירוצים בזה.

וראיתי מביאים בשם הגאון הצדיק מרן בעל החדושי הרי"מ זצ"ל שתירץ קושית הב"י הנ"ל, דבאמת כן עשו שחלקו את השמן לח' ימים ועשו פתילות דקות אשר יהיה די ללילה חלק שמינית שבפך. ועל פי נס היה דולק באור גדול בהידור רב כבכל שאר הלילות שנהנו בהנרות כל הפך שמן, והוסיף על פי זה לבאר הענין אשר בנרות חנוכה מצינו מהדרין ומהדרין מן המהדרין, שלא נמצא כן בשאר מצות, והיינו משום דכל הנס היה מצד ההידור שדלק בהידור ואור גדול, לזה קבעו גם כן במצוה זאת מהדרין ומהדרין מן המהדרין, ואין כאן מקום להאריך.

(דברי מנחם לפרשת בהעלותך, הרב מנחם דוב רגנסברג הי"ד)