כל המדות והמעלות של האדם, תלויים ברצינות / ר' שאול בלום הי"ד
רצון ורצינות (מחקר פסיכולוגי)
מן השניה יוצא הראשון. הרצון ושקל בפלס הרצינות מי שרצון לו, ואמור ברצון אמיתי – יש לו גם חוזק הרצון. זה האחרון אינו אלא עצם דמות תבניתה של הרצינות.
מדותיו של הקב"ה מתלבשות ברצון: 'רצונו של מקום'. הממלאים אחריהן נקראים: 'עושי רצונו', ולהפך: 'עוברי רצונו'.
אדם עומד ומתפלל וגומר: 'יהי לרצון אמרי פי', תפלתו היא, היא רצינותו, תנועה רצינית שהיא הקבל הנגדי לתנועה הכרחית… על תפלה הבאה מרצון נאמר 'ולקחת רצון מידכם', ו'לרצונכם תזבחו' קדם לכל זבח תפלה.
סופו של כל רצון נעוץ ברצינות. היא כוחו הראשון ועטרתו האחרונה. הרצון משביע: 'נפתלי שבע רצון' ,טל היא עלי עשב, ברצונו חיים. 'שיחר טוב יבקש רצון', כל מבקש – סופו מוצא. הרצון מרים את קרנו של האדם, יען שהרצינות נר לרגליו, בסיס להווייתו, המצע לחוויתו.
הרצון ממדד שעות וימים, עתים ושנים, 'יום רצון לד' ', 'שנת רצון לד' '. הרצון יודע לכוון את עתיו ורגעיו: 'שפתי צדיק ידעון רצון' ואז, אז יבטח אדם בפללו: 'לך ד' עת רצון'.
רצונו של אדם בא מרצון הרצינות. גם כשהוא נתון לרצונו נשאר תמיד מ'משרתיו עושי רצונו'.
יש יראה לרצון, וביראתו תלויה אשרו, מזלו, כי אז: 'רצון יראיו יעשה'.
אם אין רצינות לו – יטה לצדדין, יעשה ל'יוצא דופן', יאחז עקום את דרכו, או לא יאחז כלל… הרצינות – הויה אחת לה. טבעה – גוונה. היא בלי כחל, בלי שרק ובלי פרכוס: הרצון, אם אין הוא נושא משך הזרע של הרצינות, מתחלף הוא ל'רצונות' ו'כרצון איש ואיש', ואז הורס במקום לבנות, עוקר במקום לנטוע ו'ברצונם עקרו שור'.
הרצינות היא מאזני החיים, היא אמת המדה לכל כבדם וערכם. המחייב את החיים, הלוקחם מצדם החיובי – לוקחם רק במשקלם הרציני. נפנה רק לדברים בעלי ערך. כל מה שאין ערכו בתוכו ומשקלו בחבו – לא יקח כלל. אין שעתו – רצונו של אדם פנויה לדברים של מה בכך, שגם בשעה ש'נוצרו', כאלו לא נוצרו.
החיים קשים'? – אבל אך לזה שאינו יודע לכוון את משקלם, למוד את כבדם, המרחף על שטחיותם – יקלע מכף אל כף, מ'חיים' אל 'חיים'. רואה את צל ההרים כהרים, מה שאין כן היורד לעצם פנימיותם – רצינותם. הטובל במים טהורים, כלומר בחיים טהורים, עולה מהם נקי וזך, קל ורענן. אין משקלם לו למעמסה, אלא לאבן אנך. החמורות נעשו קלות, אבן כבדה ומעיקה נעשית ברצינות – רצונו לראש פנה, לרבות גם זו האבן שמאסוה הבונים לפניו…
החיים, אם יאחזו ברצינות – הנם כובד מבפנים וקלות מבחוץ.
מה יעשה אדם ויחיה? ירד לתוך נברי החיים, לתוך מערבלתם וידלה מהם את כל כבדם משקלם ויתנם זה לעומת זה, על כף המאזנים. אז יראה ויוכח שהנם במדה, במשקל ובמשורה, ו'כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל'.
אין החיים בטלים וקשים ליודע סוד המשקל ושווי המשקל…
הנה באים כאלה ואומרים: מה קלו החיים! אין הם נוגעים בהם נגיעה ממש, אין הם יורדים אל ה'לפני ולפנים' שלהם כדי להרגיש ולהבין בטרחם, משאם וריבם. מדפדפי דפים המה בספר החיים דפדוף שאין בו למוד. אומרים. ולא מדברים, שונים ולא גורסים… החיים הם למוד: 'ולמדתם אותם'. הסילוגיזם של החיים היא 'הכי גרסינן' ו'אינו דומה מה השונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד'. כי אותה הפעם המאה ואחת היא המלט, הרצינות מבית ומחוץ, הגילוי של הרצון…
הלוקח את החיים רק מצדם הקל אינו כאותו הגבור המרים בנקל משא כבד, שהיא לעייפה לאחרים, אלא הוא בר נש חלש שנסתרים ממנו שבילי החיים, עמקם וגבהם, כבדם וערכם. נדמה שהוא נושא את המשא בקלות ועד ארגיעה רואה, אם עוד לו עיניים לראות, שהוא נושא ריחיים עלי צווארו ופושט את הצוואר.
יש אדם השותל את חייו כשותל ארזים, ויש כזה ששותלם כעשב, בבוקר יציץ וחלף ולערב ימולל ויבש…
הראשון בא ברצון, שהרצינות הורתהו וגדלתו, והשני בא ברצון לבד, ברצון איש ואיש, בדעת הקהל שאין מלפניה דעת המקום…
רק זה הוא רציני, שכל מה שהוא עושה הוא על מנת להגיע אל מטרה אחרונה, יציבה, עד כמה שהחיים מניחים מקום למטרה וגורסים אותה…
סוד קיומה של הרצינות היא המוסריות, מי שחותך את חייו ברוחו של המוסר ובדרכיו לא יתקרב לדברים קלי-ערך. גם כשיתקרב – לאונסו – לא יגע בהם. יבקש מוצא לנער ממנו את אבקם, יפנה אליהם ערף ולא פנים.
אין הרצינות מתקיימת אלא בחכם מבין מדעתו. הרצינות – מוצא לחכמה, היא החכמה בעצמה 'כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה'…
איש רציני הוא חכם, חכם החיים! איש חסר רצינות, אינו נקרא חכם. אין החכמה אלא שקילות והערכה על סופו של כל דבר ודבר. 'סוף מעשה במחשבה תחלה', קרי: בחכמה, והחכמה מאין תמצא, אם לא יהל על ראשה נרה של הרצינות?
אם תשכח החכמה שבאה מן הרצינות וסופה אל הרצינות, תהפך לסכלות. נושאה הוא סכל גם כשהוא נתן במרומים.
כל המדות המעלות והמשבחות שמוכשר להן האדם, הרצינות עברתן ובה תלוי קיומן. חכמה, עוז רוח, הסתפקות, יצר הצדק, הכמיהה לעשות טוב וחסד, יחלפו כליל ברגע אחד, אם תשמט מתחתיהם קרקע הרצינות.
האדם מאמין יען שהוא רציני. אמונת אומן בד' ובהנהגתו היא היא רציניותו של האדם, היא כל האדם.
רצינות ורצון שני צדדים של מטבעת אמונה אחת. בלי אמונה איך רצון, אין רצינות ואין טעם להם אם ישנם. הרצינות היא אמונה ואמונה משמע כל החיים וכל מה שממעל לחיים…
(ירושלם, קובץ רבני חדשי, שנה א חוברת א, אלול תרצ"ו, עמו' קא-קג)
ר' שאול בלום נולד בפולין, והתגורר בפוזנן. הוא היה עיתונאי יידישאי, וכתב בירחון 'דאס אידישע ווינקעלע' (דנציג, תרפ"ז) ובעיתון 'היינט'.
הוא חיבר את הספר 'גדולי ישראל: חיי הגאון רבנו רבי עקיבא איגר זמנו, חייו, פעולותיו וערכו לדורות במלאת מאה שנה לפטירתו' (ורשה, תרצ"ח). בירחון 'ההד', יד, חוב' ו, עמו' כד, ישנה כתבה לרגל ההוצאה לאור של ספר זה בה נכתב: 'לסיכום: מר ב. נתן לנו ספר מועיל שיש בו גם יפי-לשון, סגנון עסיסי והדר הרצאה המרימים אותו למדרגת יצירה ספרותית נאה ומלבבת'.
לימים התברר שספר זה, מבוסס כמעט כולו על ספרו של הרב ורשנר מסמטר (שיצא לאור בפרנקפורט א"מ בשנת 1906). ר' שאול תרגם ספר זה מגרמנית לעברית, שינה לעיתים במעט את הסדר ואת העניין, השמיט מעט דברים, והוסיף מעט מידע משאר ספרים וממקורות שראה בארכיונים בפוזנן (עיין 'עטרת פז' עמו' פט, ובמאמרו של הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנן 'הערות לתולדות רבי עקיבא איגר זצ"ל', בקובץ לזכרו של הרב גדליה אונא ז"ל, עמו' 155).
בארכיון הספרייה הלאומית שמורים שני מכתבים שכתב בשנת 1938 לר' אברהם כהנא, ובו הזכיר גם את קבלתה הלבבית של בתו רבקה, בביתו של ר' אברהם, בהיותה בודדה ומובטלת. בארכיון 'מכון גנזים – אגודת הסופרים' נמצאים מכתבים שכתב ר' שאול בלום אל דניאל פרסקי בשנים תרפ"ז-תרצ"ט (1927-1939).
בספר 'שרי התורה' עמו' 272 כתב הרב יצחק אלפסי כי 'לא ידוע על פרסום נוסף של שאול בלום ואם הצליח להינצל מעמק הבכא. יהיו הדברים גם נפש לזכרו'. אך על פי 'דף עד' שכתב קרוב משפחתו, ר' שאול בלום מפוזנן ורעייתו לשרה (שנולדה בסביבות שנת 1888) היו בתקופת המלחמה בלובלין ונספו בסביבות 1943, יחד עם בניהם ישראל (שנולד בסביבות 1919) וניסן (שנולד בסביבות 1929). הי"ד.