מילה בזמנה ושלא בזמנה, איזה מהן קודמת? / הרב משה אהרן בן דעת הי"ד
א. יעויין בגלון רש"א יו"ד סי' ר"ס שהביא בשם היד אליהו דמילה בזמנה קודמת משום דחביבא מצוה בזמנה. ועיין בפתחי תשובה בסי' רס"ה שהביא ג"כ הגאון בעל 'ברית אברהם' (וגוף הספרים אינם כעת במחיצתי) וכן מסתבר בפשיטות, דהא גדולה מצות עשה בזמנה שדוחה את השבת החמורה. אמנם ראיתי בספר 'דבר אברהם' שנדפס מחדש להגאון אב בית דין דסמאלעווין נ"י שערך מערכה לדחות דברי רבותינו האחרונים הנ"ל ומסיק להיפך דהמילה שלא בזמנה קודמת. ולפי שדין זה שכיח קמת ובייחוד בעיירות הגדולות, אמרתי לברר הלכה זו ומד' אשאל עזר שלא אכשל חס ושלום בדבר הלכה.
ב. והנה יסוד בניינו הוא על פי דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפרק א' ממילה דבכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה כו'. עד כאן (עיין ברמ"א סי' רס"ה שפסק דהוא הדין שהאב עובר בכל יום ויום אמצוות עשה) ועל זה כתב בספר 'דבר אברהם' הנ"ל דדבר פשוט דמה שכתב הרמב"ם דכל יום יום הוא מבטל מצות עשה לאו דווקא הוא, אלא בכל רגע ורגע, אף על פי שלא עבר עליו יום שלום עובר אעשה דמה שייך הכא שיעורא דיום, ואם כן בוודאי שיש להקדים המילה שלא בזמנה בכדי שלא יבטל המצות עשה בשעת האיחור, מה שאין כן זו שבזמנה, אם מאחרה איזה שעה אינו עובר בכלום, דכל יום השמיני זמנה היא. עד כאן דבריו. והביא שכן מצא בספר 'חסד לאברהם' שפסק ג"ע דהמילה שלא בזמנה קודמת מטעם הנ"ל. ולדידי נראה לי ברור דדווקא נקט הרמב"ם דבכל יום ויום הוא מבטל מצות עשה, וכל זמן שלא עבר יום שלם אינו עובר כלל, ורק שיש בזה מצות זירוז בלבד. ואף שהדבר פשוט בסברא דלא תהא מצות מילה שלא בזמנה חמורה יותר ממצות מילה בזמנה דכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין, מכל מקום אמרתי להביא איזה ראיות על זה והן הן יכריעו.
ג. ונראה לי דהדבר מוכרע ממקומו מהא דתנן במגילה דף כ' ולא מלין כו' עד שתנץ החמה. ובגמרא מייתי לה מדכתיב 'וביום השמיני ימול'. ויעויין בטורי אבן שם שכתב דמשום הכי מייתי בגמרא הקרא ד'ביום השמיני' משום דמיניה דרשינן אפילו למילה שלא בזמנה דאינה אלא ביום. יעויין שם, נפשוט דמשנתנו קאי' בין אמילה בזמנה ובין אמילה שלא בזמנה, ולעולם אין מלין אלא משתנץ החמה. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם פרק א הלכה ח וזה לשונו: אין מלין לעולם אלא ביום לאחר עלות השחר בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה, שנאמר 'ביום השמיני', 'ביום' ולא בלילה. עד כאן. ומשמע דאף מילה שלא בזמנה נמי אין מלין לכתחילה אלא משתנץ החמה. ואי נימא דבמילה שלא בזמנה עובר בכל רגע ורגע בעשה, צלמה ממתינין במילה שלא בזמנה עד שתנץ החמה, הא תיכף משעלה השחר יום הוא מדאורייתא ומשום הכי קיימא לן דכולן שעשאן משעלה עמוד השחר כשר, ואם כן בכדי שלא יעבור בכל רגע ורגע אמצות עשה במילה שלא בזמנה היה ראוי שיהיה האב מחויב תיכף בעלות השחר למול את בנו (ובדין זה נחלקו הפוסקים ז"ל אי עלות השחר היא תיכף כשיתחיל להאיר היום או דווקא משהאיר המזרח, יעויין באורח חיים סי' פ"ט ובאחרונים שם. ומירושלמי דמגילה פרק ב' גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר, מבואר להדיא דהאיר המזרח ועלות השחר חדא הוא. ועיין בירושלמי ריש ברכות מאילת השחר עד שיאיר המזרח מהלך ד' מילין ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה ד' מילין, ופירש הר"ש סירלייא ז"ל דאור המזרח היינו עלה עמוד השחר. וקשה טובא, דלפי דעתי יהיה מאילת השחר שהוא תחילת האור עד שהאיר המזרח , דהיינו עמוד השחר, ד' מילין, ולא משמע כן מכמה מקומות. ועיין במדרש רבה פרשת וירא ובמתנת כהונה שם שני פירושים. ועיין ברש"י שוכה כ"ט ד"ה תרתי, ובריטב"א שם באופן שדין זה צריך עיון גדול) ועל כל פנים מוכח מזה דאף מילה שלא בזמנה אין באיחורה איזה שעה שום בטול מצות עשה דאורייתא.
ד. ואין לדחות ולומר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, דאיזה טעם וסברא מצינו בזה לבטל מצות עשה. ואף שעיר המצוה יקיים משתנץ החמה, מכל מקום אי איתא דעובר בכל רגע ורגע אמצות עשה, מהיכא תיתא נוקים ונימא שיבטל לכתחילה מצות עשה, ומאי שנא מתפילין דקיימא לן באורח חיים סי' ל"ו דזמן הנחתן בבוקר משיראה את חברו כו', וכן בציצית קיימא לן בסי' י"ח דמשיכיר בין תכלת ללבן מברך על הציצית. ובר מכל זה הא להדיא תניא בברכות ל' השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא, הרי דבמקום איזה דחק שצריך לצאת לדרך, התירו לו חז"ל לקיים כל המצות אף קודם הנץ, ופשיטא דלא יעמדו דבריהם אמצות עשה דאורייתא בזה שיאחר המילה שלא בזמנה לאחר עלות השחר עד הנץ, דהא תיכף כשעלה השחר הוי יום גמור מדאורייתא אלא רבנן עשו סייג לתורה עד שתנץ החמה, וכן כתב הרשב"א ז"ל בברכות דף ט', ועיין בט"ז אורח חיים סי' תרנ"ב, ועל כורחך צריך לומר דגם במילה שלא זמנה אין בהקדמתה באותו היום גופיה אלא משום מצות זירוז בלבד, ומדרבנן, והם אמרו דמצותה לכתחילה משתנץ החמה, וזהו ראייה ברורה לעניות דעתי.
ה) עוד ראיה גדולה יש להביא ממשנה ערוכה פסחים מ"ט ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו', ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו, מבטלו בלבו להציל מן העכו"ם וכו' יבטל בלבו. עד כאן. והא הא דמחויב לחזור למצותו הוא משום דאפשר לקיים שניהם, מצות הביעור ומצות שחיטת הפסח ומילת בנו, ומשום הכי מחויב לקיים שניהם. ופשוט דהא דקתני 'למול את בנו' קאי בין אמילה בזמנה ובין אמילה שלא בזמנה. ואין להתעקש ולומר דהתנא קאי דווקא אמילה בזמנה, דאם כן אדתני 'להציל מן העכו"ם כו' יבטל בלבו', לפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים במילה בזמנה, אבל שלא בזמנה יבטל בלבו, וכן להציל מן העכו"ם כו', באופן דהדבר ברור כשמש דהמשנה קאי בין אמילה בזמנה ובין אשלא בזמנה, והשתא אי איתא דבמילה שלא בזמנה עובר בכל רגע ורגע אמצות עשה, פשיטא דאתי עשה דאורייתא ודחי מצות ביעור דרבנן, וכדאמרינן בשבת דף קכ"ז, אתי דאורייתא ודחי דרבנן, יעויין שם. והיה ראוי לומר שיבטלו בלבו וילך למצותו להקדים מצות המילה שלא בזמנה שיש באיחורה ביטול מצות עשה דאורייתא. ועל כרחך מוכח מכאן דגם במילה שלא בזמנה אין שום ביטול מצות עשה דאורייתא באיחורה באותו יום גופיה, ורק משום מצות זירוז בלבד, ומשום הכי מחויב לחזור ולקיים מצות הביעור אף דלא הוי רק מדרבנן, כיון דאין בהקדמת המילה רק משום זירוז בלבד. ודו"ק.
ו. ובזה נפתחו לנו שערי בינה ב"ה להבין דברי ה'מגן אברהם' בסי' תמ"ד ס"ק י"א בהולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כו', יעויין שם בדבר המגן אברהם ז"ל וזה לשונו: ומשמע דאם הוא מתחילת שעה שישית ולמעלה, דאינו ברשותו לבטל, יחזור מיד. וכן משמע ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עשה דתשביתו חמיר טפי דכל שעתא עובר עליה, מה שאין כן במילה ואינך כו', עד כאן לשונו. והנה מלבד מה שיש לדון בדבריו ובדברי האחרונים שחלקו עליו (יעויין בתוס' רבי עקיבא איגר לפסחים אות י"ג) יש לתמוה עליה, דהא במילה שלא בזמנה כל שעתא ושעתא עובר עליה, וכמבואר במגן אברהם בעצמו בסי' רמ"ט ס"ק ה לענין קביעת סעודה בערב שבת במילה שלא בזמנה, וכבר עמדו על זה הגאון בעל 'מחצית השקל' ז"ל וגם הגאון בעל 'מגן אלף' ז"ל והניחו דבריו בתימא. ואין לדחוק ולדחות, דה'מגן אברהם' קאי דווקא אמילה בזמנה, דזה לא יתכן כלל. חדא כדבר הוכחנו ב"ה דמשנתנו מיירי בין אמילה בזמנה ובין אשלא בזמנה, ודברי ה'מגן אברהם' סובבים הולכים על המשנה, ועוד דהא אפילו במילה בזמנה אם לא ימול בערב פסח, על כורחך שיעבור עליה בכל שעה ושעה ביום טוב, דביום טוב הוי מילה שלא בזמנה, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב. ועל כרחך לדברי ה'מגן אברהם' אין שום חילוק בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה, ואם כן דברי ה'מגן אברהם' ז"ל תמוהים טובהא, דהא פשיטא דמצות עשה של מילה חמיר טפי מעשה דתשביתו, דהא יש בה כרת, וכמבואר ברש"י ברכות י"ט (ואף שראיתי במשניות החדשים בפסחים שם ב'מסגרת זהב' שהניח דברי רש"י הנ"ל בצריך עיון, דהא במילה של קטן ליכא כרת, דאין על האב שום כרת, יעויין שם, אך באמת לא קשיא מידי, ולהדיא מצינו ביבמות דף ה' ממילה ופסח שכן כרת, והיינו דעל כל פנים יש במילה עונש כרת על הערך בעצמו אם לא ימול לעולם, וכן הוא בתו"י שם וכן כתב בטור ובית יוסף בריש הלכות מילה, וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיה לברכות דף י"ט, יעויין שם) באופן דאי איתא דבמילה שלא בזמנה עובר גם כן בכל שעה ושעה, פשיטא דמילה שיש בה כרת היה ראוי שתדחה למצות עשה דתשביתו, ודברי ה'מגן אברהם' ז"ל משוללים הבנה וסתרי אהדדי לכאורה.
ז. אולם לדברינו דברי ה'מגן אברהם' ברורים וראויים למי שאמרם, דהא שכתב ה'מגן אברהם' בסי' רמ"ט בשם התוספות דמילה שלא בזמנה כל שעתא ושעתא זמנה, היינו דכל יומא ויומא זמנה היא, דאם ידחה אותה ליום אחר יעבור אעשה, וכנ"ל, אבל זה היה פשוט ל'מגן אברהם' דכל היום זמנה ואינו עובר בכל שעה ושעה, מה שאין כן בעשה דתשביתו סבירא ליה לה'מגן אברהם' ז"ל דעובר עליה בכל שעה ושעה, באופן המבואר להדיא דסבירא ליה לרבינו ה'מגן אברהם' ז"ל דמילה שלא בזמנה אינו עובר כלל בכל שעה ושעה, וכנ"ל.
ואמנם עיקר סברת ה'מגן אברהם' תמוה לעניות דעתי דהא על כל פנים חזינן דאף דבמצות עשה דתשביתו עובר בכל שעה ושעה, מכל מקום אין זה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ומילה אף שאין עוברים עליה בכל שעה ושעה, מכל מקום דוחה את השבת החמורה, וידוע דקל וחומר אדם דן מעצמו, ומה שבת החמורה דוחה [אותה] מילה, עשה דתשביתו הקלה אינו דין שמילה תדחה אותה, ואיך נוקים ונימא שעשה דתשביתו יהיה חמור יותר ממילה בזמנה באופן שדברי ה'מגן אברהם' צריכים עיון גדול לפי עניות דעתי. (עוד יבא)
משה אהרן
חתן הגאון הגדול הגאב"ד דק"ק בילסק שליט"א
(יגדיל תורה, סלוצק, שנה ב, קונטרס יט, סי' סג)
הרב משה אהרן (מש"א) בן דעת (בנדס) הי"ד, הרב האחרון של העיר בילסק, נולד בשנת 1865, לאביו ר' צבי הירש בנדס משניפישוק ולאימו שיינה, בת הרב דוב ברויד (אחיו של הגאון הרב שמעון זרחי אב"ד טאווריג, מחבר הספר 'נחלת שמעון'). משפחתו הייתה משפחה רבנית מיוחסת.
אחיו היו, הרב הגאון ר' זעליג ראובן בנגיס, מחבר סדרת הספרים 'לפלגות ראובן' (שהיה רב בבאדקי שבבלארוס, עלה לארץ ישראל וכיהן כגאב"ד העדה החרדית בירושלים), והרב אידל, דרשן ומו"צ בלבוי החדשה.
גלויה עם דברי ברכה ששלח לידידו הרב יצחק מייזל, לרגל אירוסי בנו, ר' שלום שכנא מייזל, יצאה לאור בספר 'שנות דור ודור', ד, עמו' תו.
הרב משה אהרן התחתן עם מרת אלטע הניה חוה, בתו היחידה של הרב בן ציון שטרנפלד, אב"ד בילסק פודלסקי, בעל 'שערי ציון'. הרב משה אהרן סייע לחותנו ברבנות העיר, ובשנת 1917, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב משה אהרן את מקומו כרב העיר. הרב היה אהוב על בני עירו, וסייע רבות לכל נזקק בצדקה ובחסד.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, בתקופה שהעיר הייתה כבושה בידי הגרמנים, נמנה הרב על ועד הקהילה שנוסד בעיר. במהלך יום כיפור נודע לרב על שני בחורים מבילסק שנתפסו ביער, כשבידם מטבעות וחשדו בהם שהם מרגלים. הרב נסע ביום כיפור והצליח להציל אותם ולשחררם. הרב התמסר להחזיק את תלמוד התורה ואת הישיבה בעיר, והתכתב רבות עם ארגוני הסיוע של יהודי ארה"ב שיסייעו בתמיכה כלכלית למוסדות אלו. הרב בן דעת היה מקיים מבחנים סדורים בתלמוד תורה ובישיבה בעירו, והקדיש לכך זמן ניכר.
בשנת תרפ"ד חתם הרב משה אהרן, יחד עם רבנים רבים נוספים, על קול קורא מאת ה'חפץ חיים' והרב חיים עוזר גרודזינסקי, לתרום כסף, באופן קבוע, לתמיכה בישיבות באירופה שהתמודדו עם קשיים כלכליים ניכרים.
הרב משה אהרן חתם בשנת תרפ"ט, באספה שהתקיימה בראשין בראשות מרן ה'חפץ חיים', על נוסח מחאת הרבנים וראשי הישיבות כנגד החלטת ועד הקהלה העברית בווילנה למנות רב לעיר ולהכפיף לו את הרבנים הגאונים גדולי הדור מווילנה.
בתו, שרה, נשאה לדניאל, בנו של ר' משה יצחק סימנר הי"ד.. בשנת 1932 עלה דניאל לארץ ישראל. בתחילה נדד ממקום למקום אחר עבודה, ועבד בפרדסי פתח תקוה, עד שהצטרף למושב עין ורד, הקים שם צריף למגורים, ובשנת 1934 עלתה שרה, והצטרפה לבעלה בעין ורד, ביחד עם בתם.
הרב משה אהרן נמנה בשנת תרצ"ו על הרבנים שמחו על החלטת הקונסרטיבים בארה"ב להנהיג סדר חדש בקידושין ובנישואין, שמיד אחריהם ימנה הבעל שליח לגירושין בתנאים מסויימים, על מנת למנוע עגינות.
כשפרצה מלחמה העולם השנייה כבשו הגרמנים את העיירה ביילסק פודלסקי, ועל-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הם העבירו את השליטה שם לסובייטים. הגרמנים שבו לכבוש את העיירה בימים הראשונים ל'מבצע ברברוסה', ב- 25.06.1941. כעבור זמן קצר נרצחו עשרות משכילים יהודים מחוץ לעיירה, תושביה היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב ותנועתם הוגבלה. בחודש 08.1941 הוקם גטו ביילסק פודלסקי, בו חיו בצפיפות איומה כ-5,000 יהודים שגורשו אליו מהעיירה ומסביבתה. בתאריך 02.11.1942, גורשו היהודים מגטו ביילסק פודלסקי למחנה ההשמדה טרבלינקה, ורק כמה מאות נותרו בגטו, בעיקר מקרב בעלי המקצועות הנדרשים. בתחילת שנת 1943 חוסל הגטו, חלק מבעלי המקצועות הנדרשים גורשו לגטו ביאליסטוק, הקשישים והחולים נרצחו מחוץ לעיירה וכל שאר היהודים גורשו למחנה המוות טרבלינקה.
הרב משה אהרן הי"ד נספה בשואה. על פי דף עד שכתבו בנו ונכדתו, כנראה הרב נספה עם קהילתו במחנה מיידנק.
בספר הזיכרון לקהילת ביעלסק פודליסקי נכתב שהרב סירב להצעת הנאצים להישאר בעירו ובחר ללכת עם קהילתו, בדרכם מגטו ביאליסטוק למחנה ההשמדה אושוויץ.
חידושיו הובאו בכתבי העת 'בריח התיכון' (ב, סי' ג) ו'תורה מציון' (ז, חוב' ב-ג, סי' יא), ב'כנסת חכמי ישראל', (קונטרס ח, אודסה, תרנ"ו, סי' קנא), ב'יגדיל תורה' (סלוצק, שנה ב, קונטרס יט, סי' סג) (שם חלק על דברי הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד בספרו ה'דבר אברהם' שיש להקדים מילה שלא בזמנה למילה בזמנה, וה'דבר אברהם' השיב על השגתו שם, שנה ב, קונטרס כא, סי' ע), 'שערי תורה', (ח, סי' מב, ד), ובספרו של חותנו 'שערי ציון', ב, סי מז. חותנו מסר חידוש בשמו, והודפס ב'שאילת שלום', סי' כה, (יא).
תשובה אחת בענין הגונב פחות משוה פרוטה, הובא בסוף ספרו של אחיו, הגאון זעליג ראובן בנגיס, 'לפלגות ראובן', חלק ג.