קטגוריה: ימי ספירת העומר

"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב,ז-ח). יש לרמז בו העניין דל"ג בעמר, על פי הידוע (יבמות סב,ב) אשר תלמידי רבי עקיבא מתו כולם עד היום הזה, וחטאם היה מחמת שהיו שונאים זה לזה ומיום ההוא והלאה נתהווה שלום ביניהם, ועל כן "יהי שלום" עולה "יום ל"ג בעמר" שאז באמצעות השלום התחיל התנוצצות 'החיים' ביום ח"י לחדש אייר. וזה שלום 'בחילך' דייקא שכן "בחיל" נוטריקון ביום חי לחדש. וכן "שלוה" נוטריקון היום שלשה ושלשים לעמר, שאז פסקו מלמות ונשארו "בחיים" התלמידים הנשארים, כמו שנרמז בתיבת "חילך" שעולה "חיים", ובהיות שהנהו חמשה תלמידים תקנו הפרצה וגדרו גדר של שלום ביניהם, לכן "בחילך שלוה בארמנותיך" עולה כל החמשה תלמידים הנקובים בשמותן "שמעון יוסי אלעזר יהודה מאיר" עם הכולל.

ולאשר שנהגו ישראל לייחס השמחה של היום הזה לרבי שמעון בר יוחאי יותר מכל החמשה תלמידים, עיין בספר "צבי לצדיק" לזקיני זצ"ל טעמים נחמדים לזה, על כן שמו הקדוש נרמז ביחוד בהראשי תיבות של יהי שלום בחילך שנוטריקון שמעון בן יוחאי, שעל ידו ובזכותו פסקו מלמות ביום הנכבד הזה שהוא "יום חי באייר" שעולה "ארמון", וזה שלוה "בארמנותיך" דייקא והבן.

וזהו גם כן כוונת הכתוב דסמיך ליה "למען אחי ורעי" וכו', כי בהיות שידוע (יבמות שם) אשר כולם מתו בחולי אסכרה רחמנא ליצלן, שהוא חולאת הגרון שמשם יוצא הדיבור, לכן זהו טעם הכתוב למען אחי "ורעי" שעולה "אסכרה". וביום הזה דל"ג בעמר שהוא י"ח אייר, הנרמז בתיבת "אחי" שנוטריקון י"ח אייר, נתקן הכל ונתהפך מספר אסכרה למספר "ורעי", באמצעות "האחוה והרעות", שנתהוה ביום הזה ונמשך רפואה לחולי הגרון שמשם יוצא הדיבור. וזהו למען "אחי ורעי אדברה" נא וכו' והבן. ובהיות שידוע מדבריהם ז"ל שחטאם היה גם בלשון הרע, כמו שכתב המהרש"א (יבמות שם ד"ה מפני), לכן זה שמסיים הכתוב "אדברה נא שלום בך" שעולה "לשון הרע", שנתקן באמצעות השלום שנתהוה בין התלמידים של רבי עקיבא. והראשי תיבות אדברה נא שלום עולה באמת למספר "ל"ג בעומר", שאז נתקן החטא הלז של לשון הרע ונמשך רפואה וחיים לנו ולכל ישראל אמן…

מה שנאמר בש"ס ובכמה מקומות "בן יוחי" ולפעמים "בן יוחאי" בא', נראה לי על פי דבריהם ז"ל בש"ס מסכת שבת (קלח, ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר להו רבי שמעון בן יוחאי, חס וחלילה שתשתכח, שנאמר (דברים לא,כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", עד כאן. והנה מה שסמך עצמו רבי שמעון בר יוחאי על הך קרא דייקא, הוא משום דהסופי תיבות של הנך תיבין כי לא תשכח מפי זרעו המה אתוון "יוחאי", היינו על ידי זרעו של זה לא תשתכח התורה, וכאשר באמת "לא תשכח" עולה "רבי שמעון בן יחאי". והנה כי כן יש לומר באפשר דמקודם שהיה הסלקא דעתך כחכמים שתשתכח התורה חס וחלילה, וממילא היה נחסר מילת "לא" מהפסוק הנ"ל, ואם כן "כי תשכח מפי זרעו" הסופי תיבות הם רק אתוון "יוחי". אבל לאחר שחידש רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אם כן הסופי תיבות הם אתוון "יוחאי" בתוספת א'. ושפיר מאז והלאה נקרא שמו בישראל רבי שמעון בן "יוחאי" דייקא והבן. ואולם מאחר שעיקר שמו "יוחי" ורק שניתוסף לו האות "א" על ידי רבי שמעון בנו, שהוא החזיר עטרה ליושנה בהעמדת תורה שבעל פה ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הנשארים בחיים, כדברי חכמינו ז"ל בש"ס יבמות (סב,ב), על כן "כי לא תשכח מפי זרעו", חוץ מאתוון "יוחי" שבסופי תיבות עולה באמת למספר כל החמשה תלמידים בטוב שמותן "שמעון נחמיה אלעזר יהודה מאיר" במספר המכוון, יען שעל ידם ובאמצעותם לא תשתכח התורה מפינו ומפי זרעינו, ותהיה התורה הקדושה עומדת לעד ולנצח נצחים. והבן היטב כי נכון בסייעתא דשמיא בעזר החונן לאדם דעת.

(זכרון יוסף, עמו' קצו-קצח)

רבי יוסף שפירא, בנו של האדמו"ר מבלוז'וב רבי מאיר שפירא הי"ד. רבי יוסף הוציא לאור, ביחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. רבי יוסף נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב אליהו בומבך הי"ד אב"ד אושפיצין וכיהן כרב צעיר בבלוז'וב וכאדמו"ר בריישא. דבריו הודפסו בספר "זיכרון יוסף". הרב, רעייתו ושני ילדיו נספו בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גורר מצוה וכו'.

איתא במדרש (ויקרא רבה כח,ו) רבי יוחנן אמר לעולם אל תהיה מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר.

וקשה לכאורה איך גורם מצות העומר לירש את הארץ, ועוד האיך מרומז זה כאן הלא לא מצינו שהעומר נקרא "ברית" אלא תורה ומילה מצינו שנקרא "ברית". עוד איתא במדרש (שם א), "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" וכו', בכל עמלו אינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל. אמר רבי יודן "תחת השמש" אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו. עיין שם. וצריך להבין מהו השייכות של זה למצות העומר.

אבל העניין אפשר לומר דידוע מספרים הקדושים שבפסח מקריבים עומר מאכל שעורים מאכל בהמה, ובשבועות מביאין מאכל חיטים מאכל אדם, והוא על פי הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו', והיינו כשעשה האדם חשבון הנפש בפסח כמה חייב לה' יתברך שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו כל כך חסדים טובים ומתעורר לתקן הליכותיו ולעשות תשובה, עדיין המצות והתורה שלומד אינם בשלימות כל כך כיוון שאינו מקיימם כראוי לאדם יציר כפיו של הקב"ה שעשה ועושה ויעשה עמנו כל כך חסדים טובים, על כן מה שמקריבין לה' יתברך הם רק דומין כשעורים מאכל בהמה, ואחר כך מתחיל לספור ספירת העומר לזכך ולטהר ולישר מעשיו עד שבא זמן קבלת התורה שאז כבר מעשיו מתוקנים מקריבין חיטים מאכל אדם.

ועוד אפשר לומר טעם אחר דהנה בעת שעושה תשובה לא די לו אם יתחיל מכאן ולהבא לקיים המצוות וילמוד תורתו הקדושה אלא צריך להתחיל לזכך החומריות והבהמיות והמגושמקייט שיש לו, ולפרוש קצת אף מדברים המותרים בבחינת קדש עצמך במותר לך, ואז בהכנה זו יהיה מוכשר לקבל התורה הקדושה בהתרוממות הנפש. וזה בעיקר על ידי שמקדים להקריב במסירת נפש ענייניו המגושמים והבהמיות שנאחזין בו. והיינו ענין הקרבת העומר שעורים מאכל בהמה, שמקריב בחינת החומריות והבהמיות שלו להקב"ה ומקדש את עצמו  להתורה הקדושה הנקרא "ברית", שבלא זה אי אפשר. וכן היה באברהם אבינו שזכה לארץ ישראל בזכות "את בריתי תשמור" היינו התורה הקדושה, ואיך הגיע לזכות לזה הוא דווקא על ידי הקרבת בחינת העומר, שהפריש את עצמו מחומריות ובהמיות שלו. ואם תאמר איך אפשר להאדם להתחזק לבוא למדה זו לקדש את עצמו במותר לו ולפרוש ממותרות, הוא על ידי שיתבונן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אלא עיקר היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש, עמלה של תורה, שירגיש התרוממות הנפש על ידי דביקותו בתורה לה' יתברך והבן.

וזה הוי רץ למצוה קלה, והיינו בחינת הקרבת העומר שנקרא "מצוה קלה", שכן אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כנ"ל, שעל ידי שיזכה להיות בורח מן העבירה דהיינו תאוות הבהמיות והמגושמקייט יברח גם מעבירות חמורות, ועל ידי זה יזכה לקבל ולקיים התורה והמצוות באופן מאוד נעלה כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ושכר מצוה מצוה. והבן.

(קול יעקב, פרשת עקב)

רמזי מילה שבשמירתו מסייעו לסור מרע ועשה טוב

הנה אמרו חז"ל (בשבת דף ק"ל) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב "שש אנכי על אמרתך". עד כאן לשונו. וכתבו על זה בתוספות שם וזה לשונם, וכן אמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין ה"ג מל. עד כאן לשונו. וצריך בירור למה נרמז מצות מילה בשמיני באופן זה, הגם כי ה"ג בגימטרייה ח' אבל למה נחלק לשתי אותיות אלו ובאופן זה דייקא, דהיינו ה"ג, הלא דבר הוא.

ואמרתי בזה כעת בדרך מוסר ורמז, והוא על פי מה שהביא בילקוט ראובני (פרשת תזריע) וזה לשונו, "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה סוד "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", "מלח" מל ח'. עד כאן לשונו. ונראה לי הדל לרמז בזה דהנה כתב רבינו בחיי (פרשת ויקרא) כי המלח יש בו כח המים כי בא מן המים ונמס במים, וגם כח האש כאמרו חז"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי עיין שם, ונרמז בזה ב' בחינות, בחינת חסדים בחינת מים, ובחינת הדין והגבורה בחינת אש. עיין שם.

ונראה לי לרמז זה בתיבת "מלח" כי "מלח" במילוי כזה מ"ם למ"ד חי"ת האותיות שניות הן "מים" בחינת החסד והרחמים, והסופי תיבות הוא "מדת" בחינת הדין והגבורה שנותן קצבה ומדה לכל דבר כידוע כל זה מספרים הקדושים. ונרמז עוד בענין המלח, דיש לו שני פעולות. האחד שמתקן המאכל שיהיה טוב לאכול כידוע מאמר חז"ל ביצה כל קדירה צריכה מלח ודו"ק. ותכלית השנייה שמשמר המאכל שלא יתקלקל. והנה ב' בחינות אלו נצרך לכל אדם שרוצה לבוא אל שער המלך להיות דבוק במלכו של עולם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה תכלית בריאתו בעולם הזה דהיינו ראשית שצריך האדם שמירה יתירה עד מאד שלא יקלקל חס ושלום חלק נשמתו חלק אלקי ממעל שבא אל האדם בטהרה, כמו שאנו אומרים "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", וצריך האדם לשמור אותה כל ימי חייו שלא ילכלך אותה בלכלוכי עונות ולא יפסיד מה שקיבל, הגם שהוא עבודה גדולה. ובאמת לא די לאדם בזה שלא יקלקל, כי תכלית ביאתו היא שיתקן נשמתו ויגביה אותה למעלה למעלה על ידי תורה ומצות בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. כמו שהביא באגרא דפרקא אות כט שאמר הבעל שם טוב ז"ל על הרב הקדוש רבי יצחק מדראביטש ז"ל שנתן לו הקב"ה נשמה קטנה עד מאוד והוא הגביה את נשמתו למעלת נשמת רשב"י. עיין שם.

ואם יחשוב האדם הלא הוא קרוץ מחומר ואיך אפשר שיזכה לכל זה מאחר שמיד בבואו לעולם הזה מסובב מיד בתאוות ותענוגי עולם הזה שעל ידם מתגבר היצר הרע עד מאוד, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביא את האדם לידי עבירות שונות ומשונות, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו'. אבל האמת הוא כי הבורא יתברך שמו אשר בראנו לכבודו הוא ידע את יצרנו וזכור כי עפר אנחנו, ועל כן בשביל זה עצמו ציווה אותנו להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, דהיינו שנתן לנו מצות מילה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומזה נעשה הכנה וכח ההתגברות לכללות ב' הבחינות הנ"ל. ראשית שמירה שלא יקלקל מה שניתן לו ולא עוד אלא שיזכה גם לתקנו ולגדלו ולחנכו ולחכמו מיום השמיני והלאה ירצה דמו ויהי ה' אלקיו עמו. על כן מל ח' הם תיבת "מלח", שיש בו ב' כוחות הנ"ל שלא יתקלקל ועוד שייתן טעם טוב בדבר ודו"ק היטב.

אפשר לרמז בזה כי מל ח', ח' פעמים "מל" בגימטריה "תקון" עם האותיות, והבן. ואיך בקיום מצות מילה נעשה הכנה לב' בחינות הנ"ל שלא להפסיד מה שישי לו וגם לתקנו בכל מה דאפשר, אפשר לומר דהנה בחינה האחת שלא יקלקל מובן על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, וידוע לנו כבר כי כל התאוות נכללות בתאוה הלזו וכשנחלש כח התאווה הזה נחלשו עמו כל התאוות שבעולם ויש בזה להאריך בדברי מוסר. ודוק. ובחנה השנייה שעוד יתקן ויעלה הוא על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק "התהלך לפני והיה תמים" הנאמר במילה, כי על ידי מצות מילה נעשה תמים (נדרים ע"א:). ויש להסביר הענין כיוון שמצווה זו לא מש מאתנו לעולם ממילא הוא תמיד מלובש במצות אות ברית קודש, וכבר אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, וזוכה על ידי זה לתיקון נפשו האמיתי. ודו"ק.

ראיתי להעיר עוד בתיבת "מלח" – מל חי', דהנה אותה ה' מרמז על הקדושה, ואות ח' על הטומאה, כמבואר בשל"ה הקדוש שחמץ ומצה מרמזין על הרע והטוב, והחילוק שביניהם הוא רק באות ח' וה'. על כן כל עבודותינו לבטל בחינת הח' מאתנו ולעשות ממנו בחינת ה'. וזה בחינת מל ח', דהיינו למול בחינת הרע מלבינו להיות תמיד רק קשור ודבוק להקדושה. והני נחזי אנן החילוק שבין הה' לח' בחשבון הוא מנין שלשה, לרמז שאם האדם פוגם בעין ולב ועל ידי כך במעשה, כמו שאמרו חז"ל עין רואה ולב חומד וכל המעשה גומרין, עיין רש"י סוף פרשת שלח. על ידי שלשה דברים הנ"ל מתהפך נפשו הטהורה מבחינת ה' לבחינת ח'. ומי שזהיר ומשמר עצמו שלא יבוא לידי חטא בשלשה דברים הנ"ל והוא על ידי שמקיים דברי חז"ל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אז מל ח' ונתבטל אות ח' מתיבת "מלח" ונעשה מח' אות ה' שהם אותיות "מלה". ודו"ק.

ונפרש כעת משנה זה בהשלשה דברים שמבטלין כח היצר הרע, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', דהנה אמרו חז"ל בסוטה אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהנה אי אפשר לו לאדם לבוא לידי עבירה כל זמן שהוא בדעתו השלימה, כי אז כששוקל בדעת השלימה הנאה העבירה, שכר העבירה כנגד הפסידה בעונש מרובה בעולם הזה ולעולם הבא בוודאי לא יעשה העבירה. נמצא דעיקר השמירה לאדם בכל דרכיו ובכל מעשיו הוא להיות מתבונן תחילה מה שהוא רוצה לעשות שיהיה אז בדעתו השלימה. נמצא בחינת "דע" הוא היסוד שהכל תלוי בו, ועל זה אמר שלמה המלה עליו השלום "דע את אלקי אביך" וכו'. וזה גם כן הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" ןדן"ק. והוא בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" שעל ידי זה יקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", דעל ידי שויתי ה' על ידי זה חיים כלכם, דלא יבוא לידי עבירה הנקרא "מיתה" ודוק.

והנה לזכות לזה שיהיה נשמתו זך ומזוכך תלוי הרבה במחשבת האב והאם בעת יצירתו, כמבואר זה בספרים הקדושים ובראשם בזוהר הקדוש, על כן מזהיר לנו התנא "דע מאין באת", דהיינו בעת יצירתו של אדם צריך ליזהר שלא יהיה כפרד אין הבן, כמו שהאריכו על פסוק זה בזוהר הקדוש, אלא צריך להיות אז בבחינת "דע", לעשות מעשיהו בהשכל ודעת, ובבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ואפילו אם כבר זכה לנשמה יקרה וטהורה ע"י שאבותיו קיימו בחינת "דע" ביצירתו, צריך האדם להוסיף דעת על זה כל ימי חיותו על האדמה עד שובו לעפרו להיות תמיד בבחינת "דע" ובחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ענין וענין שיבוא לידו, ויבין וישכיל בדעתו אם יעשה הדבר או יפרוש ממנו. וזה גם "דע… ולאן אתה הולך" בכל המאורעות כל ימי חייו, וזה תכלית כל האדם.

אבל יש עוד יסוד שהתנא מזהיר שיהיה האדם בזה בבחינת "דע" והוא מה שידוע לנו מתחבולות היצר הרע שלפעמים האדם שנברא מן האדמה שוכח כל זה והולך אחר יצרו כשור לטבח, וידע האדם כי אוי לו ואוי לנפשו שמחליף עולם נצחי, עולם הבא, בשביל עולם עובר, העולם הזה. ותענוג תמידי מחליף בתענוג לפי שעה, ומביאו זה אחר כך לידי יאוש חס ושלום. על כן צריך האדם לידע גם כן כי עדיין יש תקווה לו ואם ישוב הקב"ה מקבלו, כי הוא אב רחמן שידו פשוטה לקבל שבים. והענין הזה הוא חיוב גדול לידע, דדרך היצר הרע הוא לעכב את האדם מתשובה בטענה שמרד כל כך באדונו ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, אין לו עוד תקנה לשוב, כי הגיהנם יכלה ועוונותיו לא יכלו. וכדומה מטענת היצר הרע.

על כן בעת שנותן לבו לשוב אליו יתברך שמו צריך גם כן להאמין כי "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו ה' מדת הרחמים שהוא מקבל תשובת עמו ישראל ברחמים. וזה "דע" גם כן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו. ועל ידי שיהיה לו לזכרון בין עיניו "שויתי ה' לנגדי תמיד", זה שלשה רגלים בבחינת "דע", ינצל מכל העבירות. ובזה נכלל בין בחינת סור מרע, ובין בחינת ועשה טוב, על כן שלשה פעמים "דע" בגימטרייה "רכב", על כן הצדיקים נקראין "רכב". וזה כוחו של "מלח" שגימטרייה ג' הוויות הנ"ל ששומר את האדם שלא יתקלקל, וגם שיתקן נשמתו להיות טוב ושיבטל בחינת הח' בחינת הרע להביאו אל הקדושה לבחינת אות ה', נמצא זוכה לתקן בחינת הח' ולהעלותו להחינת אות ה' המרמז על הקדושה. וזה סוד שנעשה אז מאות ח' ג"ה בגימטרייה ח', ונעשה מרע טוב גמור. ומקור והכנה לכל זה נעשה על ידי קיום מצות מילה שניתנה לח' בבחינת מל ח', על כן נרמז מצות מילה שהוא ביום הח' על ידי ב' אותיות הנ"ל ה"ג ביום ה'ג'-מל את יצחק. והבן.

הרב חיים יעקב ברזניץ, נולד בסביבות שנת תר"ע (1910) לאביו רבי יצחק אב"ד סענץ. [השם "חיים" נוסף לו לאחר שחלה]. בילדותו התייתם מאביו. היה תלמידו של הרב אברהם איינהארן מסערדאהעלי, ובהמשך היה תלמיד הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, שהעיד עליו "כי הוא תלמיד חכם מופלג ויראתו מאוד נעלה, ומתנהג גם כעת בדרכי חסידות והוא בעל מעלות ומדות נכבדות חזון יקר בזמנינו ומצא חן בעיני כל מכיריו ולומד עם בעלי הבתים דקהילת קודש סענץ יע"א ומאוד מפליגים בשבחו… והוא אחד ומיוחד בתלמידי החביבים". בנוסף להיותו למדן ובקי בהרבה ממקצועות התורה, בנגלה ובנסתר, נודע במידותיו התרומיות, ביראתו ובדבקותו בה'. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, דיבר בנחת, בסבלנות, בכנות ובהבנה. תפילותיו היו בהשתפכות הנפש ובדמעות. הוא היה קם לתיקון חצות, אותה אמר בבכי ואנחה, והמשיך ללמוד בהתמדה עד לבוקר.

בהדרכת רבו נשלח הרב חיים יעקב לחצרו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל "מנחת אלעזר", ממונקאטש ולמד ממנו את דרכי החסידות ואת דרך חידושיו.

בשנת תרצ"ג נשא לאשה את מרת בריינדל בת הרב שלמה ברוך פראגר הי"ד אב"ד פטרוביסלה. בנו של הרב הגאון ר' יעקב סג"ל פראגר, אב"ד אדה, בעל שו"ת "שאילת יעקב", חתן "מהר"ם שיק" ותלמיד ה"כתב סופר". לכבודה של הכלה, לכבוד התורה – כלת משה ולכבוד השכינה הקדושה – הכלה העליונה, חיבר אז הרב חיים יעקב את החיבור "קישוטי כלה" על מסכת כלה.

בנוסף לכך, חיבר את ספר "קול יעקב" על פרקי אבות ואת "כוכב מיעקב" חידושים בחסידות על דרך החיד"א (ברוקלין, תשס"א), את הספר "מימי הדעת" על הלכות נדה ומקוואות, "פרי יעקב" על הלכות טריפות, "תולעת יעקב" על הלכות תולעים, "טל חיים" על מלאכות שבת ואמירה לגוי, "פרחי חיים" על סוגיות הש"ס, "אמת ליעקב" על התורה, "בית יעקב" על שבתות ומועדים, "ליעקב אמת" על תהלים, דרשות "חיים וברכה", "חרדת חיים" שו"ת מימי השואה, "מגיד דבריו ליעקב "על תרי"ג מצות, "מגורי יעקב" רמזים ופרפראות ו"סמוכים לעד" על סמיכות סוף התורה לתחילתה. חידושים מתורתו הובאו גם בקונטרס "ילקוט הבשם על עניני נישואין" (ברוקלין, תשס"ג). רוב חיבוריו אבדו בשואה, ורק מעטים מכתביו שרדו בדרך נס על ידי גיסו, הרבי יונה וויטריאל.

לאחר נישואיו המשיך בלימוד התורה בפטרוביסלה, ונהג לחלק בסתר כסף לנזקקים בנדיבות. הוא מונה לדיין בעיר, ולימד בציבור פרקי אבות, בשילוב דברי מוסר ותוכחה, ודברי חיזוק לתשובה ולאהבת ה', לאמונה ולביטחון.

בשנת תש"ד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, קרא הרב לציבור להתחזק ולבטוח בה', תוך שהוא מעורר את הרבים לתשובה ולתיקון המעשים. כשנלקח לעבודות כפייה בשבת – עשה את מלאכתו בשינוי. לאחר הפסח גורש עם משפחתו לגיטו בעיר סעגעדין, שם ילדה אשתו הרבנית בריינדל זמן קצר לפני שהחלו משלוחים מהגטו לאושוויץ. ברית המילה של התינוק, יוסף משה, נערך במסירות נפש במסתור במקווה. היולדת ובנה התינוק לאשפוז לבית חולים, בעוד שהרב, בנו יצחק ובנותיו בילא ורחל, גורשו לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נערכה סלקציה, בה נשלחו שלשת הילדים לשמאל, להשמדה, והרב עמד להישלח לימין. על פי עדות של מי שנכח שם, הרב ביקש שלא להיפרד מילדיו בטענה שהוא דואג לחינוכם, ונשלח יחד איתם להשמדה, בי"א בסיון תש"ד. הי"ד.

כעבור זמן קצר נדרשה גם הרבנית להיכנס עם בנה התינוק לרכבת המסע שנסעה לאושוויץ. הקרונות האחוריים יועדו לצעירים המוכשרים לעבודה, בעוד הזקנים, הנשים והילדים הוכנסו לקרונות הקדמיים. ברגע האחרון שלח אותה אחד הממונים, עם בנה בידה, לקרון האחורי. באמצע המסע הופרדו קרונות הרכבת: רוב הקרונות הגיעו לאושוויץ והקרונות האחרונים הגיעו לווינה. הרבנית הצליחה להחזיק מעמד במחנה העבודה, על אף עבודת הפרך והתנאים הנוראיים, ועל אף שחלתה במחלה אנושה. בסוף פסח תש"ה עברה דרכם רכבת שנסעה לשוויץ, והרבנית הצליחה לעלות על הרכבת עם בנה. לאחר המלחמה נסעה לארה"ב, ובשנת תש"ז נישאה לרבי מסטראפקוב, רבי מנחם מנדל הלברשטאם. לאחר פטירתו נישאה לרבי לוי יצחק גרינוואלד אב"ד קהילת צעהלים. בנה, שגדל בתורה ויראה, הוא הרב יוסף משה גרינוואלד אב"ד קהילת  ערוגת הבשם צעהלים.

בעניין אין נהנים ממעשה נסים

… יש להעיר לפי מה שכתב הרד"ק במלכים (ב',ד') בנס דאלישע בשם תוספתא, וזה לשונו, וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה ליה לנביא, אית לי עישור מהאי מישחא או לא, אמר לה, דמן נס הוא ואין צריך לעשר. עד כאן לשונו. ונשמע מזה דבר חדש מאוד, דדבר הבא ע"י נס פטור ממעשר. וכבר האריך בדברי הרד"ק אלו בשו"ת בית יצחק יורה דעה סימן פ"ד בדברים ערבים …

ועל פי דברי הבית יצחק הנ"ל בביאור דברי הרד"ק דלכך דבר הנתהווה על ידי נס פטור ממעשר משום דדבר ניסי יורד מן השמים, ואין דבר רע יורד מן השמים ולכך אין צריך תיקון להתעשר, העירני ידיד נפשי הבחור הגדול בתורה כמר מרדכי יודא לובארט יחיה מקוטנא ליישב הקושיא המפורסמת מאדמו"ר רשכבה"ג מבעלזא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בש"ס שבת (דף ל"ג) גבי רבי שמעון בר יוחאי בעת שהיה במערה איברי לי חרובא ועינא דמיא ואכל מזה. והקשה דאיך אכל תיכף מאותו אילן חרוב בעת שנברא לו, הרי קודם ג' שנים הוי ערלה דאסור באכילה. עד כאן לשונו. ולהנ"ל יש ליישב לפי מה שאמרו בזהר הקדוש קדושים (דף פ"ז) דענין שצריכין להמתין באילן ג' שנות ערלה הוא משום דהאילן צריך תיקון זה, וקודם שעברו עליו ג' שנים לא נתקן עדיין שיהיה ראוי לאכול ממנו. עיין בזהר הקדוש  שם באורך. והוי נמי ענין מעשר שהוא גם כן לתיקון התבואה ואם כן לפי דברי הרד"ק הנ"ל דדבר הנתהוה על ידי נס פטור ממעשר משום דאין צריך תיקון, דאין דבר רע יורד מן השמים, כמו שהסביר הבית יצחק. אם כן גם הכא, דהאי חרובא נתהוה על ידי נס, בוודאי דלא היה מחויב בערלה [שהיא גם כן תיקון, כמו שכתב בזהר הקדוש], דדבר הנהתווה על ידי נס אין צריך לתיקון כלל ושפיר היה  מותר לו לאכול תיכף מהאי חרובא. ומיושב קושית מרן הקדוש זי"ע מבעלזא. עד כאן דברי ידידי הנ"ל. ויפה אמר. [ובגוף דברי הש"ס שם בשבת (ל"ג) אין להקשות דהאיך נהנה רבי שמעון בר יוחאי מהאי חרובא, הרי היה מעשה נסים. זה אין קושיא כלל, כיון דשם היה פיקוח נפש, שירא לצאת לחוץ מאימת המלכות כנזכר שם בגמרא, ואם לא היה אוכל ממה שנברא לו שם במערה על ידי נס, היה מת ברעב, ואם כן הוי פיקוח נפש ממש, ולצורך פיקוח נפש הותרו אפילו איסורים חמורים, ומכל שכן הא דאין נהנין ממעשה נסים]…

והנה לעיל הבאתי את קושית החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדמות, דאיך היו ישראל מותרין ליהנות מהמן, הרי היה מעשי נסים. ותירץ, דכיון דה' יתברך ציוה להם לאכול והוי על פי הדיבור, לכך היו מותרין ליהנות. עד כאן דבריו הקדושים.

ובזה אמרתי פרפרת נאה, דהנה ראיתי בשו"ת חדות יעקב להגאון מלאסק ז"ל בסימן כ"ו מובא שם תשובת הגה"ק מגור שליט"א ורצה שם לחדש, דבמן דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר, אם עברו והותירו, אותו הנותר היה אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה, דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ויותר חידוש מצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי סימן ק"ט שכתב דבמדבר היו כל הכלים של ישראל צריכין הגעלה בכל יום, דכיון שבישלו בהם המן, ואם כן בכל יום הבליעה של יום אתמול הוא נותר ואסור באכילה. עד כאן דבריו, עיין שם]. וכעין זה נסתפק המנחת חינוך מצוה רט"ו לענין נותר, דאם הותיר, יהיה אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה. עיין שם. והגאון בעל חדות יעקב שם תמה עליו מתוספות חולין (קט"ו ע"א) ד"ה חורש, דמשום הכי מעשי שבת אין בהם משום לא תאכל כל תועבה, משום דבמעשה שבת אין ניכר שעושה בשבת, וכל שאין ניכר התועבה לא שייך לאסור משום לא תאכל כל תועבה, ואם כן גם הכא לא ניכר במן שהותירו אותו ולא שייך לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה. עד כאן דברי הגאון בחדות יעקב. עיין שם.

ולעניות דעתי להצדיק גוף חידושו של הגה"ק מגור שליט"א דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה. אך לא מטעמיה דלא תאכל כל תועבה [דזה אינו, כמו שתמה הגאון בחדות יעקב הנ"ל]. וטעמא חדתא קאמינא. והוא על פי דברי החיד"א הנ"ל, דבאמת קשה האיך היו ישראל מותרין בכלל ליהנות מהמן, הרי אין נהנין ממעשי נסים. ועיקר התירוץ הוא דהיה על פי הדיבור שה' יתברך ציוה להם לאכול, ועל כן היו מותרין. וכל זה יתכן רק במן של אותו יום דציוה להם ה' יתברך לאכלו, אז שפיר היו מותרין ליהנות ממנו ולא היה בזה האיסור ממעשה נסים. אכן במן שהותירו על יום מחר, דמן כזה לא ציוה ה' לאכול, אדרבה ציוה שלא להותיר לאכול ביום מחר, ואןם כן שוב אהדריה לאיסורא קמא, דאין נהנין ממעשי נסים, דלא שייך הכא התירוץ דהיה על פי הדיבור. דהרי בזה אדרבה על פי הדיבור היה שלא להותיר מהיום לאכול למחר. ונמצא דשפיר יוצדק דין הנ"ל, דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה מטעם דאהדריה לאיסורא קמא ממעשה נסים, והבן כי זה נתמד בעזרת ה' יתברך.

ולכאורה יש להעיר על דברינו אלה, מהא דאיבעיא לן בש"ס חולין (י"ז ע"א) אברי בשר נחירה שהיו להם לישראל בכניסתן לארץ ישראל, אי נאמר הואיל והותרו כבר פעם אחת איברים אלו במדבר, דהיה מותר להם אז בשר נחירה, הותרו גם כעת בכניסתם לארץ ישראל, או לא. ועיין ברא"ש שם דנפקא מינא לעניין מי שנדר מאיזה דבר והיה לו מאותו המין מזמן קודם שנדר, אי נאמר הואיל ואותו המין כבר הותר לו קודם שנדר, יותר לו גם כעת לאחר שנדר. ועיין בנודע ביהודה תניינא  חלק יורה דעה סימן ס"ד, מה שפלפל שם בדברי הרא"ש אלו בארוכה.

ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לומר. דכיון דאותו המן שהותירו כבר היה מותר פעם אחת באותו יום שנפל, משום דאז היה באמת על פי הדיבור לאכלו ולא היה שייך אז האיסור דאין נהנין ממעשה נסים. אם כן גם בהותירו אותו למחר, אך דכעת לא שייך ההיתר דעל פי הדיבור וכנ"ל, מכל מקום כיון שאותו המן כבר הותר פעם אחת שוב יהיה מותר גם כעת.

אך אחר העיון דברינו צודקים, ואין שום דמיון נידון דידן להא דחולין הנ"ל. דבשלמא שם דהאיסור דבשר נחירה הוא על גוף הבשר והאיברים, אם כן שפיר שייך לומר, כיון דאותן האיברים כבר היה עליהם פעם אחת חלות היתר במדבר, לא שייך כעת לומר שיתהפכו לאיסור כמובן. אבל בנידון דידן דכבר ביררנו דהאיסור דאין נהנין ממעשי נסים, אינו על גוף החפץ, רק האיסור עלינו שלא נהנה, ואם כן מאי איכפת לנו דביום אתמול היה המן מותר. ביום אתמול, דהיה על פי הדיבור ולא היה שייך בו האיסור דאין נהנים ממעשה נסים, שפיר היה מותר, וכעת שהותירו אותו למחר, דלא היה עך פי הדיבור שוב אסור ליהנות ממנו. כיון דבחפץ גופא לא נעשה שום שינוי, דגוף החפץ גם כעת מותר הוא, רק דביום אתמול בעת שלא היה נותר והיה על פי הדיבור, לא היה עלינו האיסור דמעשה נסים וכעת שנעשה נותר ולא הווי על פי הדיבור, יש עלינו האיסור דמעשה נסים, ואם כן לא שייך הכא לומר כיון דאישתרי פעם אחת אישתרי גם כעת ושפיר יש לאוסרו. וכל זה ישר בסברא בעזרת ה', ודברינו הנ"ל צודקים, והבן…

ובגוף קושית החיד"א הנ"ל, דאיך היו מותרין ישראל ליהנות מהמן הרי אין נהנים ממעשה נסים, נראה לעניות דעתי ליישב על פי דברי הגבורת ארי שהבאתי לעיל דהא דאסור ליהנות ממעשה נסים זה רק למי שנעשה בשבילו ובזכותו, דאז שייך טעמא דמנכין מזכיותיו, אבל לאחרים, שלא נעשה בזכותם, שפיר מותרין ליהנות. ואם כן, לפי מה דמבואר בתענית (דף ט' ע"א) דהמן היה בזכות משה, אם כן שפיר היו כל ישראל מותרין ליהנות מהמן, דהרי לא היה בזכותן רק בזכות משה, ולא שייך לאסור מצד מעשה נסים. וממשה גופא לא קשיא האיך נהנה מהמן הרי היה בזכותו וכהאי גוונא אסור ליהנות. דיש לומר דאולי גבי משה לא שייך לומר דמנכין לו מזכיותיו, דנפיש זכותיה טובא, כדאיתא בתענית שם,. ועיין עבודה זרה (דף ה' ע"א) שאני משה דרב גובריה. ומיושב קושיית החיד"א. וזה נכון.

(קונטרס נס על הגבעה, ז-ט, הודפס בסוף ספר גבעת הלבונה)

הבחור הרב יוסף שאלל הי"ד בן הרב שרגא פייביל ואסתר מקהילת יאברוב שעל יד לבוב, היה נין ונכד לבעל תבואות שור, נולד ב1912, היה תלמידו של דודו הרב נפתלי הירץ בומבך הי"ד, ולמד מפיו במשך מספר שנים הלכה ואגדה.

הרב שאלל למד בישיבת חכמי לובלין. הוא עסק בהדפסת ספרו של דודו "גבעת הלבונה" וצירף לסופו את הקונטרס שכתב, "נס על הגבעה" בענייני נס חנוכה ומעשה נסים. קושיה משמו הובאה גם בספר "בית המלך" מאת הרב יוסף אריה ליב בוים הי"ד, עמ' 116.

בשנת 1942 נספה הרב שאלל ביאברוב. הי"ד.

על שואת יהודי יבוריב ראה בספר הזכרון לקהילה, באתר האנציקלופדיה של הגטאות ובאתר מרכז מורשת יהדות פולין.

והנה מרנא בעל החתם סופר ז"ל הנהיג פה (בפרעשבורג) והוסיף על מנהג יום ל״ב בעומר שיתקבצו כל בני החברא קדישא נ״ה אל חצר ההקדש ושם דרש בפלפול עצום בסוגיא עמוקה המדברת מעניני קבורת המתים או גמילות חסדים כמובא בחידושי סוגיות של מרנא ז״ל שנדפסו בירושלים עיר הקודש תובב״א. ואחר כך דרש דרוש אגדה המעורר על גמ״ח ביקוד חולים וקבורת המתים, ככתוב בס׳ תורת משה איש האלפים מרנא ז"ל חידושי אגדה דס׳ ויקרא.

וכן נהג מרנא בעל כתב סופר ז"ל אחריו, וכן נוהג עוד היום רבינו הגאון האמתי מרנא נ״י אחריו, ואמת מה נהדר לראות, כל בני החברא קדישא עם אלופים גבאים, ב"ד הצדק וכל אלופי לומדי תורה עם כל בני הישיבה הרמה דפה עוטרים סביב הבימה אשר עליה עומד אדמו״ר מרנא הגאון האמתי נ״י האב"ד ור״מ רבתא דפה בחצר בית ההקדש, ומשמיעם הוד דברות קדשו מראש מקדם פלפול עצום בסוגית היום, ואחר כך דרוש אגדה, דברים נכוחים מאירים ומעוררים לאחוז במדת גמילות חסדים אשר היא מידת ישראל קדושים.

וראױ להעלות גם כן על הספר סדר הסעודה אשר היא ביום שלאחריו, יום ל״ג בעומר, קודם הסעודה ישבו הגבאים בחצר בית הסעודה חצר ההקדש הנ"ל, לקבל הנכנסים מהדש בתוך החברא. ומעריכים כמה יתנו דמי חינוכם, וכן גובים אותיום גביית החובות ונדבות במקום הזה, וחדרי הסעודה מצויירים להפליא תלויין בו כל פרוכת נאה מכל הבתי כנסיות דפה וגם שאר תכשיטי ס״ת, ובני החברא דג״ח הישישים אשר כבר הרבה שנים בחברא יושבים בחדר הגדול ובראשם תחת כבוד חופה מרנא רבינו הגאון האמתי נ״י וב״ד הצדק עוטרים על ידו, ובחדר השני יושבים המתחנכים, ומי שמגיע יומו להתקרב לישב בשולחן הטהור אשר לפני הי קוראים אותו בקריאה של חיבה בהכרזה של כבוד בפיוטים, ומרן הגאון נ״י דורש אחר כך חדושי אגדה מעניני סעודת מצוה, ונמשכת תמיד עד קרוב ללילה.

והנה בטעם מנהג ישראל תורה שנהגו בני החברא קדישא לעשות סעודה, כתב בליקוטי חבר חלק חמישי בח״ב דף קט״ו ע"ב משמי׳ דמרנא בעל החתם סופר ז"ל, שהוא על דרך  שפירש בפירקי דרבי אליעזר ענין שעיר המשתלח למען יהי׳ גם לסיטרא אחרא חלק במצוה רבה ולא תקטרג, יעויין שם. גם יש כעין דמדומי ראי׳ לסעודה ו מגמרא כתובות דף ח׳ ע״ב, תנא י׳ כוסות תקנו חכמים בבית האבל הוסיפו עליהם ארבעה, א׳ כנגד חזני העיר, פירש רש"י, תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים. ואמר כנגד פרנסי העיר, שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים. ואם כי חז"ל החזירו עטרה ליושנה, שיהיו רק י׳ כוסות מטעם הנאמר שם, מכל מקום יש סמך משם לסעודה שעושים לבני החברא קדישא.

ויען איתא בירושלמי ביכורים פ״ג הלכה ג׳, אמר רבי יוסי בר בון אילין דקיימין מן קומי מיתא, לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמליה ליה חסד. ויעויין שם בפ"מ. ראוי להעלות כאן מנהג החברא קדישא שמתכבדים עושי מצוה וגומלי חסדים, מנהג מימים קדמונים פה שלא לקרות למפטיר בשבת חול המועד פסח שקורים הפטרת תחיית המתים בספר יחזקאל, כבטור או"ח סי' ת״ץ, רק לאיש שהוא מבני החברא קדישא נ"ה. גם תקנת קדמונים פה שבשבת שלפני ל״ג בעומר וכן בשני וחמישי שלפניו לא ימכרו המצות בכל הבתי כנסיות דפה, אלא יכבדו בם אלופי בני החברא קדישא נ"ה. ועלה בדעתי הקלושה ליתן טעם לקביעת יום זה לסעודה זו, כאשר דרש והתקין מרנא הגאון רבי ליפמאן ז"ל, לפי שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, כמובא במחבר ורמ״א סי׳ תצ״ג ס"ב וברמ"א קל"א ס"ו, ועיין פר"ח בסי' תצ"ג ס"ב שכתב וזה לשונו, ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה. ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר א' מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו וכו'. יעויין בביאורי הגר״א ז"ל סי׳ קל״א מביא מקור לשמחת יום זה, שמצינו דוגמתו בתענית דף ל' ע״ב, שמחת יום ט״ו באב, לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר יעויין שם. והנה הריטב״א סוף תענית דפוס פראג דף כ״ד ד״ה לא היו י״ט וכו' כט״ו באב כו' ט״ו באב, שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת המ' ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר תשעה באב עכ״ל. ויען בני חברא קדישא גומלי חסדים עוסקים בקבורת המתים בחסד של אמת, על כן עושים הם את יום ח״י אייר לשמחה ומשתה ויו״ט:

ועוד נלע״ד לומר על פי מה שכתב  מרנא בעל החתם סופר ז"ל בתשובותיו יו"ד סי׳ רל״ג ששמחת יום זה הוא לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג׳ ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, אם כן היה הורדת המן ביום ל״ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ויעויין מה שכתב בזה בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג) עד כאן דברי קודשו. יעויין שם. ואיתא במכילתא פרשת בשלח על הפסוק, ותעל שכבת הטל, ר׳ אליעזר המודעי אומר עלתה תפלתן של אבותינו שוכני עפר לפני המקום, יעויין שם בדבריו. נראה בעליל שבזכות שוכני עפר זכו ישראל ללחם שירד מן השמים. ולהזכיר גודל כח צדיקים במיתתם שמתפללים בעד החיים והחיים ניזונין בזכותן, על כן עושים בני החברא הקדישא סעודה רבה ביום זה בכדי להעלות זאת לזכרון.

(אבני בית היוצר)

—

הרב הגאון הגדול מוהר"ר יצחק ב"ר ישעיהו ישכר דב וייס, מחבר ספר בית היוצר, שו"ת שיח יצחק, שיח יצחק עה"ת נ"ך חדושי אגדה ודרשות, אלף כתב, וקונטרס דבק טוב (המחובר לספרו של הרב טיכטל "משנה שכיר"), היה אב"ד דק"ק קאדלבורג, ומאז מלחמת העולם הראשונה מונה לאב"ד בקהילת  ווערבוי שבמערב סלובקיה. הוא היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים סופר, רבה של פרעשבורג, מחבר ספר שבט סופר זי"ע. נספה עם בני משפחתו ב-17/7/1944 (כ"ו בתמוז תש"ד). בהקדמת הספר "מי זהב", מזכיר הרב משה יעקב וייס זצ"ל, את הימים הקשים בהם נלקחו קרובי משפחתו, ואיך פעם להצלת שארית כתבי הרב יצחק הי"ד באותם הימים.

הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד כתב על הרב יצחק וייס הי"ד:  "ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, צמא מלא ספרא, צדיק נשגב כש"ת מורנו הרב ר"י הלבן שליט"א מלפנים אב"ד דק"ק קאדעלבורג וכעת ראבדק"ק ווערבא יצ"ו,.. קרא ושנה הרבה עד להפליא… וביותר הפליא פלאות בבקיאותו הנפלא וכל רז לא אניס ליה… ומאז באתי הנה התרועעה נפשי אתו בדבקות רוחא ברוחא, והננו ב"ה כתרי רעין דלא מתפרשין, וחברים הנוחים זה לזה בהלכה, להתעלס באהבים אהבה של תורה…" (בהקדמה לקונטרס "דבק טוב").  וכן כתב הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל: "וזכיתי להכירו ולשיא וליתן אתו בדברי תורה, והיה בקי עצום בכל מכמוני התורה, כי לא שכח לעולם, והכל שגור בפיו, הלכה ואגדה שו"ת וספורי הדורות, ישב על התורה ועבודה תמה בקהלה לא גדולה, והיו לו חיבורים גדולים בכל שטחי התורה" (אגרת פתיחה והסכמה לשיח יצחק ח"א עה"ת).

תולדותיו הובאו בהקדמות לשו"ת שיח יצחק (מפעל מורשת יהדות הונגריה, מכון ירושלים תשנ"ה).