דרשת שבת הגדול א, חלק 6: טובת הבשורה לקיומו הנצחי של עם ישראל, גם בלידת בנים אפיקורסים וכופרים, לפי שהם בעלי מסירות נפש גדולה שלא ימירו עמם באחר / הרב אהרן וואלקין הי"ד

סוד קיומו הנצחי של עם ישראל

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד'. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב"ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה', אבל אין זה קרבן "לד'", כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן "לד'".

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו', שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם "ואמרתם", לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא "לד'", דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד' כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ"ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו' בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

דרשת שבת הגדול א, חלק 5: דרך אניה בלב ים – מרור – במקום המרירות שם עיקר החיות / הרב אהרן וואלקין הי"ד

דרך אניה בלב ים

השאלה השלישית, אם במצב שפל כזה אפשר לקוות עוד על הרמת קרן ישראל, נוכל להשיב: הן, אפשר ואפשר. ודווקא ממצב כזה תצמח ישועתנו. ויבואר בהקדים מאמר חז"ל (חולין דף מ"ו) ההוא פולמוסא דאתו לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף. פגע בהו ר' זירא, אמר להו, ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה. ופירש רש"י, ערוקאי גמירי מנאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא. ומאוד יפלא מה ראה ר' זירא להורם הלכה זו בשעה שהם בורחים מחמת אויב. הלא ההלכה נחוצה ביותר למי שיושב שלו ושאנן, ולא לבורחים ומסתתרים. גם למה קרא אותם בכינוי ערוקאי בשעה שבא ללמד להם דין זה.

והבאור בזה על פי מה שאמרו בפרק שירה, שבולת שעורים אומרת תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכתבתי לקמן בדרוש "חנוך לנער" בשם הכנ"ר, דטבע השעורה משונה מטבע שארי השבלים, דגן חטה, שהגרעין קבור בתוך השבולת ממש מוקפת בכמה מיני לבושים, והשעורה תקועה ערומה וכל הגרעין נמצא חוץ לשבולת. וזה בא ללמדנו שאין מעצור לד' להושיע אף בלא סבה טבעית כלל. ואדרבה, במקום שאין סבה על מה להשען ונשען הוא רק על רחמי שמים, אז קרוב ד' לנשברי לב להושיעם מכל צרה. וזהן מה שאמרה השעורה, תפלה לעני. כלומר במצב כמוני שהנני עני ומחוסר כל סבה טבעית, הנני מתעטף ומתפלל לד' ולפניו אשפוך שיחי, והלמוד הזה לעינים הוא לנו בכל הצרות. בצאתנו ממצרים צוה הקב"ה להקריב קרבן עומר מן השעורים, וכן בימי גדעון והנה צליל לחם "שעורים". וגם בגזירת המן למד מרדכי פרשת העומר כמבואר במדרש רבה, והכל ללמד שלא יתרפה האדם ביום צרתו, כשהוא משולל משום הצלה טבעית. כי אדרבה בשעה שנעדר כל תקוה ומחוסר כל סבה, אז רק אז ישועתו קרובה לבוא. וכמו שאמר החכם, אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר. אדם עצבי אל תאנח, כי אחרי טרחא יבוא תמיד אתנח.

והלמוד הזה רמז ר' זירא לרבה ורב יוסף, כי אחרי שמצאם במצב נורא מאוד, שברחו מפחד הפולמוסא נודדים וערומים כיום היוולדם, בא לנחמם ולחזק לבבם שלא יתיאשו מרוב צרות, כי הרעה והפורעניות הם סבות והכנה אל הטובה הקרובה לבוא. כי כזית הכבד שממנה מקור חיותה, בעינן דוקא במקום מרה, הרי שבמקום המר ביותר שם הוא מקור החיות. ומלמדנו לדעת כי כל הרעות והצרות מה שהם מרים ביותר, יצמח מהם הטוב והחיות. וזהו מה שאמר להם "ערוקאי" אל יפול לבבכם בצר לכם עתה. כי "כזית שאמרו במקום מרה", ובמקור המר שם הוא עיקר החיות. קצת מן הביאור הזה ראיתי באיזה ספר.

וכן הוא בכלל עם הישראלי, אחרי שיאכלו תמיד מרור ריש ולענה, ומשוללים מכל סבה טבעית, מזה גופא יצמח ישועתם. כי קרוב ה' לנשברי לב. וזה מה שאמר שלמה בדרך השלישי, דרך אניה בלב ים, פירוש אל תתפלא מאיזה מקור אפשר לצמוח קרן ישועת ישראל. ובא לבאר, מפני שעם הזה הם תמיד כאניה בלב ים, שאין ביסוס לקיומה. תהום מלמטה, ורוחות סוערות וזועפות מכל צד. ושמזה הטעם אמרו חז"ל, הספנים רובם צדיקים, כי מפני שהם מחוסרים כל סבה טבעית ותמיד שורים הם בסכנה, ואין להם להשען כי אם על אביהם שבשמים. כן נמי עם הישראלי, שהם תמיד כאניה בלב ים. משום הכי נשבר לבם בקרבם ובוטחים על ישועתו יתברך אשר ישועתו עד ארגיעה.

ובא המדרש לציין ולבאר הדרך הזה באומרו "מרור" כלומר שעם הזה אכלו מרור הרבה והשביעונו במרורים, ובמקום המר שם הוא עיקר החיות, עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

דרשת שבת הגדול א, חלק 4: דרך נחש עלי צור – יציאת מצרים עם בצק המצה בלבד – עם ישראל חונך וחושל לעמוד במצבים קשים / הרב אהרן וואלקין הי"ד

דרך נחש עלי צור

השאלה השניה, איך תוכל להתקיים האומה הישראלית באויר מחניק כזה, אשר כל צינורות הפרנסה נסתמו לפניהם. יבואר לנו בביאור המאמר השני, דהנה בדברי ימי קדם יסופר קורות העם השפארטני מעמי היונים, אשר החינוך הלאומי שלהם לפי חוקי מחוקקם "ליקורג" היה בנוי על יסוד תועלת של הרגל הגוף מנוער לכל תלאה, אשר לתכלית זאת חנכו ילדיהם עוד מימי ילדותם בבתי חנוך כללי בחיי צער בשלילת כל תנאי העדן ותפנוק, בהתרגלם לישן תמיד על הארץ על מצע קשה של מחצלת קנים, לאכול פת במלח, ולשתות מים רק לצמאם. ותוצאות החנוך הזה היה כי היו לגבורי ואמיצי כח אשר שחקו לכל פיד ופגע, וכהולך בחליל רצו לקראת המות בחרפם נפשם על שדה קרב, וחמשה מהם מאה ירדופו. דאחרי שהורגלו לכל רע ולא ירגישו שום מחסור, ממילא לא יוכל מצבם להיות נהרס לעולם.

ודוגמא לזה הלא תמצא במצב הנחש, הן אמנם מצד אחד נתקלל הנחש, שבכל מה שהוא טועם ואוכל אינו טועם אלא טעם עפר. אבל זהו גופא הברכה שלו, שזו הוא סבה שמזונותיו יהיו מצויות, ובכל האופנים והמקרים שהוא נמצא, לא יחסר לחמו. מה שאין כן בכל החיות והברואים שצריכים מעדנים לנפשם. זה נצרך לדם, וזה לבשר, לכן לא בכל מקום ולא בכל שעה ימצאו בנקל מן המוכן לפניהם מה שנצרך להם. אבל הנחש שלא הורגל כי אם לעפר, ועפר לא יחסר לו בכל מקום, וכמאמר חז"ל (יומא דף ע"ה) קלל הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו.

והנה בחינוך כזה נתחנכו עם הישראלי עוד מראשית היותם לגוי. דהגע עצמך, איש עובר אורח יכון צידו לדרך. ואף אם יעבור במקום ישוב, מקום שאכסניות ומזונות מצויות, בכל זאת אין אדם נוסע בלא צידה לדרך. כל שכן איש ההולך למדבר ובימים מקום שאי אפשר להשיג שם מזונות, כמה מן ההכנות יעשה טרם ישים לדרך פעמיו. וכל זאת הוא כשאינו הולך כי אם יחידי. וכל שכן כשמשפחה שלימה עם נשים וטף צריכים לנסוע דרך ימים ומדברות, שאז אין קץ לרוב ההכנות שיעשו. ובכל זאת כשיצאו ממצרים עם רב ששים רבוא גברים לבד נשים וטף, נצטוו לצאת כרגע בלי שום הכנה, בלי שום מזונות אפילו פת לחם, רק משארותם צרורות על שכמם. וכל זה בכדי לחנכם ולהרגילם לכל המצבים ומקרים רעים. וחינוך הזה היא שעמדה להם לישראל שמצבם הכלכלי (עקאנימישער צושטאנד) לא נהרס גם בימי החושך בימי הביניים, אשר שכו את דרכם בסירים וגדרו בעדם בחומת הגעהטא ותחום המושב. ולמרות המצוקות והמועקות אשר שמו במתניו לשבור מטה לחמו, בנעול לפניו שערי הכלכלה, עוד מצא נתיבותיו בחיים, ועוד היו כאלה אשר עלו במעלות העושר. דאחרי אשר יכולים הם להתרגל לכל רע, משום הכי כל מקום שעולים מזונותיהם עמהם.

וזהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא דרך נחש עלי צור. דהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן נמי דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגעהטא וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש "מצה". עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש. ובזה נפתר השאלה השניה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

דרשת שבת הגדול א, חלק 3: דרך הנשר בשמים – כפי שנתגלה בעשיית הפסח במסירות נפש במצרים – גם הרשעים והאפיקורסים מוסרים נפשם על קדושת השם / הרב אהרן וואלקין הי"ד

דרך הנשר בשמים

אלו הן השלשה שאלות שנלאו כל חכמי חדה לפותרן, ואמנם את אשר לא מצאו החוקרים בחקירתם והחכמים בחכמתם, מצאו ח"זל ברוח קדשם להביננו לדעת סוד הפתרון באלו השלשה דברים: פסח מצה ומרור.

דהנה על השאלה ראשונה איך אפשר לאחד שתי הקצוות ההפוכות, פתרונה כן הוא. הישראלי נכון הוא להקריב גופו ומאודו וכל אשר לו בעד קדושת דתו. ובאם אך ידע שבפעולה הזאת מאבד הוא את דתו, אז כל מחיר לא ישוה לו. ומה שנראה מצד אחר שמוכר הוא את כל התורה בעד הנאה קלה, ובריווח הנאה כל דהוא יתן כפר אחת מיסודי התורה, היינו משום שהוא אינו מאמין שבעבירה כזאת וכזאת יאבד את דתו ויצא מכלל הישראלי. וכסבור הוא שאינו מוכר כלום. דטבע הישראלי שאיננו מן הפתאים המאמינים לכל דבר. וגם על רבניו וחכמיו יעביר שבט הבקורת, ולבד שבכל מצוות דרבנן ימצא עילה ותואנה למה לא ישרון בעיניו, אלא שגם יעיז פניו לבקר את תורתינו הכתובה, פותח בחוקים ומסיים גם במשפטים ובמצוות השכליות. וסוף סוף לדעתו הוא יורה היתר בנפשו, שבהעברת מצוה או עבירה זו אינו עוקר את יסוד היהדות בזה, ולכן מהנקל לפניו לבטלה. אבל אילו ידע האמת, שבעשיית עבירה זאת הוא עוקר ומהרס יסוד כל התורה, ומומר הוא לכל התורה ואין לו עוד חלק ונחלה באמונת ישראל, לא היה עושה כזה בעד כל חללי דעלמא. וקורות דברי ימינו מלא מספורים ודוגמאות כאלו, שבכל תנועה דתית, שקמו לעבור על אחת מכל מצוות ה' לא היה זה בדרך להכעיס, לידע את רבונם ומתכוונים למרוד כנגדו, אלא משום שרוח שטות ואפיקורסות נכנס בהם, לחשוב תועה שאין זה עבירה. מתחלה באו בטרוניא על כל המצוות דרבנן, ואחר כך על מצוות החוקית שבתורה גופא. עד שנימא מצאו לפי דעתם הכוזבת גם במצוות השכליות.

ואם אספרה כמו כל המקרים הללו, לא יכילום הגליון, לכן בוא "עמדי" "ואחוך" טענת הרשע הראשון. הוא הרשע שבהגדה אבי אבות כל הטומאות והרשעות, ותמצא כי כדברי כן הוא. התמכר לכל תועבה רק משום שלדעתו האפיקורסית לא מצא בה שום תועבה, אבל בדבר שהכיר גם הוא שזהו יסוד היהדות ונקודה העיקרית, הקריב נפשו גם הוא על זה.

  • דהנה בתשובת הרשע על שאלתו מה העבודה לכם, כתוב בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל. כפל לשון יש כאן "אשר פסח על בתי בני ישראל" והדר אמר שנית "ואת בתינו הציל".
  • ועוד קשה, דמתחלה אמר אשר "פסח" דלשון זה משמע שהמשחית פסח לגמרי ולא נכנס כלל לתוך בתי ישראל, וכפשטות הכתוב וראה את הדם על המשקוף ופסח וגו' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. דמשמע להדיא שלא בא כלל לבית ישראל, ואילו בסוף אמר ואת בתינו "הציל", דבמקום שיש מצילין יש דרוסה, ולשון זה משמע דהמשחית נכנס גם לתוך בתי ישראל אלא שהקב"ה הצילם מידו.
  • וגם עוד דייקו המפרשים, איזה צורך היה אז שיבואו שניהם גם ה' גם המשחית.

והנראה לי בזה, דהנה עיקר מצוות קרבן פסח, והכוונה וטעם העיקרי שבמצווה זאת הוא משום שכל ישראל היו אז עובדי עבודה זרה גם הם, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה יהללו עובדי עבודה זרה. וכאשר רצה הקב"ה להכשירם לקבלת עול מלכות שמים וקבלת התורה, ואין קדושה חלה על מקום טומאה, בהכרח היה שמתחלה ימשכו את עצמם מן עבודה זרה, ויעקרו מלבבם כל העקמומיות שהיה בלבם שמץ עבודה זרה. לתכלית זה ציווה הקב"ה לשחוט את השה, סמל העבודה זרה שעבדו שם. זה היה הנקודה העיקרית בכוונת שחיטת הפסח, להראות לכל בגלוי בביטול דעבודה זרה, ובמשאת נפש על כבוד קדושתו יתברך. ועוד היה בזה מצוות פרטיות, כגון לזרוק הדם על המשקיף ועל המזוזות, ולא תאכלו ממנו נא וכדומה. והנה בני ישראל הכשרים שבהם, קיימו כל פרטי המצוות האמורים בקרבן פסח, הכל כאשר צוה משה, אכן הרשעים והאפיקורסים, אם כי בעיקר הכוונה של שחיטת קרבן פסח, היינו למסור נפשם על קדושת השם ולעקור העבודה זרה מלבם, נכונים היו לעשותם ולקיימם ביתרון הכשר, באשר זהו האידיאל העיקרי שלהם, לאחר שהכירו במציאות הבורא יתברך, אבל בפרטי המצוות לא האמינו וחשבו לומר, כי בשביל שיאכלו ממנו נא, או בשל מבושל, יבוטל המסירות נפש שעשה בשחיטת הפסח, או אם לא יזרוק את הדם על המזוזות, יובטל על ידי זה כל גדול המסירות נפש. היתכן?! ולכן הקילו לעצמם שלא לשמור את חוקי הפסח כהלכתם, ולא זרקו את הדם על המזוזות. ואחרי שהסימן היחידי הניתן להמשחית לידע ולהכיר איזה הוא בית ישראלי, היה זה ראית הדם על המשקוף ומזוזות, ממילא שלאותן הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, לא נשאר שום סימן, ולא הכיר המשחית שהוא ישראל ולכן נכנס המשחית גם לתוך בתיהם ורצה להרגם. רק שד' חמל עליהם והצילם מיד המשחית. נמצא לפי זה דאצל הישראלים הכשרים שקיימו מצוות הפסח בכל פרטיו וזרקו את הדם לא נכנס המשחית כלל, ואצל הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, נכנס המשחית לבתיהם ועשה מלחמה עמהם, אלא שהקב"ה הצילם מידיו. וזהו שאמר הכתוב אשר "פסח" על בתי בני ישראל, שבשם זה מכונים תמיד הכשרים והמיוחסים, על בתיהם פסח לגמרי. ואת בתינו "הציל", היינו שמדבר כאן עם הבן הרשע. לזה אמר שגם בבתינו שנמצא רשע כמותו, אם כי המשחית נכנס, אבל בכח זאת הקב"ה הצילנו מידו.

והרי הראיתיך בזה תמונת הרשע הקדמון שאף על גב שהיה רשע ואפיקורס גדול כזה, שכפר במצות ראשונה האמורה מפי משה בעצמו, אפילו הכי מסר נפשו על קדושת השם באופן מבהיל כזה שהעמיד עצמו בסכנה לשחוט יראתן של מצרים לעיניהם. ומזה נראה בעליל שגם מה שכפר במצוות משה, אין זה משום שעקר וכפר בנקודה העיקרית, באלהותו ואדנותו יתברך. דאילו היה כן, לא היה מוסר נפשו על קדושת השם. אלא משום שחשב וטעה, שבהעברת מצוות הללו אין זה פגיעה בכבודו יתברך, ומצא הוראת היתר בנפשו, לומר שמשה מדעתו יצווה ככה.

וכן הוא נמי כל הרשעים ואפיקורסים שבכל דור ודור, מה שיכפרו בכל מצוות ה' אין זה משום שכופרים באלקותו, כי אם משום שימצאו תואנה על המצוות בהוראת היתר כזה או כזה, אשר יבדו מלבם. אבל אילו ידעו והכירו בשכלם כי על ידי זה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק באור התורה, לא היו עושים ככה, באשר שגם הם אינם חפצים ליצא מכלל ישראל, אלא שאינם מבינים שעל ידי זה יוצאים הם מכללו. ובזה תמצא פתרון השאלה, שאף בה בשעה שכופרים המה בכל המצוות – אפילו הכי ימסרו נפשם על שם ישראל, ואת שם ישראל לא ימכרו בעד כל מחיר, רק מורים היתר לנפשם לומר שבעבירות הללו אינם יוצאים עוד מכלל ישראל.

והנה הקשה שבמלחמות הוא עם העופות, דלעומת כל הגבורים אפשר למצוא כלי זיין כאלו שאפשר להכניע גבורתם, מה שאין כן עם העופות שאף שהם חלשים ביותר, בכל זאת בכח הפריחה שיש להם יעופו כרגע למעלה עד שאי אפשר לתופשם. ובכל זאת אחרי שלגבוה הרבה אין בכחו לעוף, יש האפשרות להורגו על ידי קנה רובה הזורק למרחוק. אבל היתכן להלחם עם הנשר אשר יעוף, גם עד שיא שמים. וברגע אשר הוא עומד למטה, יחשוב האדם שבידו הוא לתופשו, אבל כרגע, ישים דרכו עד רום שמיא, ואין שום אמצעי להורידו משם. וכן הוא דרך עם הישראלי, יש רגע שנופל הוא במדרגתו הרוחנית עד לעפר. "כשהם יורדים יורדים עד לעפר", וכל הרואים אותם במצב כזה ידמו כי כבר בידם הם לעשות עמהם כחפצם. אבל רק כשירגישו שהשונאים רוצים לתופשם, יעלו במדרגה גבוה עד לכוכבים. "וכשהם עולים עולים עד לכוכבים" שאין שום אמצעי שיהא ביכולתם להורידם משם. והראש וראשון לכל המקרים הרבים שעשו ככה עם הישראלי, בניסיון ובמעשה, הוא במעשה שחיטת הפסח הראשון. באותו רגע שהיו כה שפלים במצבם המוסרי עד שהיו עובדי עבודה זרה וכל תועבת מצרים, וכפרו בכל המצוות שנצטוו מפי משה בעצמו, בזו הרגע גופא מסרו נפשם על קדושת השם באופן מבהיל שלא נשמע דוגמתו, לשחוט תועבת מצרים לעיניהם.

והיינו מה שאמר שלמה, שלשה נפלאו ממני (משלי ל,יח). והראשון הוא "דרך נשר בשמים", פירוש הכח הנפלא שמצינו בישראל שיעופו לפעמים עד רום שמיא כנשר הזה, ולכן אי אפשר להלחם אתם ולכלותם. והמדרש בא למלאת אחרי דברי שלמה ולהראות את הזמן אימתי הראו לכל את הכח הגדול והנפלא הזה במעשה. וציין "פסח" פירוש שבמצוות פסח הראו לכל את כחם הנפלא, שגם בשעה שיורדים עד לעפר ובאותה שעה גופא יש להם די כח וגבורה לעוף עד לכוכבים. ונפתר השאלה הראשונה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

דרשת שבת הגדול א, חלק 2: שלוש שאלות על סוד קיומו הנצחי של עם ישראל / הרב אהרן וואלקין הי"ד

עבודת פרך

ויבואר לפנינו בהקדם דברי המדרש רבה (פרשת אמור) ולקחתם לכם ביום הראשון, אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה, החכמה והמדע נתון לך (מלכים א,ה) ותרב חכמת שלמה וגו' ויחכם מכל האדם, ישב לו תמיה על דברים הללו, שנאמר שלשה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים. שלשה נפלאו ממני, זה פסח מצה ומרור וכו'. עד כאן לשון המדרש רבה.

המדרש הזה הוא אחד מן המדרשים הפלאיים המפליאים הפלא ופלא את לב המתבונן בו. והנראה לי לבארו, דהנה חכמים חכמו, נבונים התבוננו בסוד כח קיום כח הנצחי של עם ישראל סבא אשר לחו חדש עמו אף כי זה כאלפים שנה אשר נתש מעל אדמתו, מפוזר ומופרד בין העמים, ובעוד אשר עליו ללחום תמיד בעד נפשו וקיומו, ויש לו מלחמה בעמלקים מדור דור, בכל זאת רוחו יגביה עוף וימריא במרום דעותיו הנשגבות אשר ישאב ממקור תורתו הקדושה. הן מעל קורות דברי ימי עולם נראה אשר העמים המנוצחים, אף כי לא נתשו מעל אדמתם, הלכו תמס במשך הימים ויתבללו ויתבלעו ויתבטלו בקרב העם המנצח אשר היו אדונים להם. ובמה אפוא כחו של העם הזה, עם ישראל, גדול. חדה סתומה הוא אשר כל חכמי העמים נלאו לפותרה.

אכן את אשר לא מצאו חכמי העמים בחקירתם, מצאו חכמי ישראל ברוח בינתם. ואת הפתרון הנכון הליטו במליצותיהם העמוקה, אשר בדברי שלמה, שם חפרו וממקורם שאבו את הפתרון הנפלא לחדה הסתומה הזאת, וכל הרעיון העמוק הדרוש להבנת הפתרון כלול במעטפת המליצה הקצרה המבארת דברי שלמה "שלשה נפלאו ממני" זה פסח מצה ומרור, דהנה התמיה, העצומה שהבאנו מתחלקת לג' ענפים.

א – מסירת הנפש בעד קדושת אמונתו הטהורה באופן נשגב כזה, שכל הרוחות הרעות וכל הגזירות הקשות לא יעבירו אותם להמיר ולהחליף שם ישראל. וכי תאמר שעם הישראלי עם הרוח הם, אידיאליסטין גדולים, ומשום הכי כל כפר לא ישווה להם, במקום שיש חלול השם והעברת הדת והדת יקר להם יותר מחייהם, והלא הניסיון יראנו ההיפך, כי ענייני הדת זולים כל כך אצלם עד שכל קדוש ימכרון בעד נזיד עדשים, ובעד מחיר היותר קטן יתרצון למכור יסודות התורה. אם נשאל לאיש הישראלי היודע כי המחלל שבת בפרהסיא יצא בזה מתוך הדת הישראלי לגמרי ונחשב הוא כמצרי ממש להיות פתו פת עכו"ם יינו יין נסך, ואם כן איך יתרצה למסור בניו לבתי הגמנאזיום לעשותם למחללי שבת לעולם, ישיבני על זה, כי ענין זה ששייך לחוג המשפחה וליסוד הצלחת בניו לכל ימי חייהם, לא יוכל להתחשב עם שאלות הדת. וכי נשאל לאיש, למה יחזיק חנותו פתוחה ויעשה משא ומתן בשבת, הלא זה לא נוכל לחשוב ליסוד ובסיס בחיים, ישיבנו על זה, כי לפי מצבינו בקרב העמים אם לא יהיה החנות פתוחה ביום השבת לא יוכל להחזיק מעמד גם בשאר ימי השבוע, ולכן גם זה שאלת החיים אצלו. וכי נשאל לאיש מערי התחום, ששם לא נפרץ עוד הגדר של פתיחת החנות בשבת, וכל החנויות כולם סגורות הם על מסגר, וגם חנות שלו סגורה בכל יום השבת, רק שבליל התקדש שבת יחזיקנה פתוחה כשעה או שתים יותר אחר זמן נעילת החנויות, והלא בזה אין שום הריסה למצב העסק, ואין זה כי אם הנאה פורתא ממותר הפדיון שיפדה עוד בשעות הללו, ובכן בעד ההנאה היותר קלה, הנקל לאדם למכור את יסוד הדת ועיקרי התורה. ושני הקצוות הללו הנמצאים באיש הישראלי, מצד אחד קלות ראש בעניני הדת, למכור את בכורת תורה הקדושה בעד נזיד עדשים, ומצד השני מסירת נפש גדול. זהו שאלה שאין לה פותרים.

ב – אף אם נאמר שהישראלי הוא אידיאליסט גדול, ומצדו הוא אינו מוותר על דתו ולאומיותו, אבל איך לא יתגברו עליהם רודפיהם לעשות עמהם כרצונם הם, שה אחד בין שבעים זאבים איך יכול להתקיים.

ג – אף אם נמצא פתרון גם על זה, לידע ולהבין סוד קיומו, אבל לא בזאת ננחם להישראלי כי יוכל לחיות גם באויר מחניק כזה. הלא מיחלים אנו להרמת קרנינו. ובכן האם אפשר לקוות כי במצב נורא כזה, לבד שלא נאבד בין הגוים אלא עוד יתרומם קרנינו.

 

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

דרשת שבת הגדול א, חלק 1: סימני הטומאה בשאלת הבן הרשע / הרב אהרן וואלקין הי"ד

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של "מה העבודה לכם" היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת "לכם" והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו' אשר צוה ה' "אתכם". ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד' שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה' "אותנו", והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן "אתכם" מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי "מוסר" דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו "מסורת" מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ"י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה' להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ"א ע"ב) אמרו חז"ל כתיב ויצא יעקב גו' וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם "חכם", אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה "כי ישאלך" בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי "יאמרו" אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא "ישאלו" מאבותיהם. אלא עוד "יאמרו" להם שיסורו גם הם מדרך ה'. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

הרב אהרן וואלקין הי"ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ"ה לאביו ר' יעקב צבי. למד בישיבת וולוז'ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי"ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז'. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס"ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע"ב נתקבל כרב ואב"ד בעיירה אמציסלאב (צ'יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו "בית אהרן" על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: "וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו', שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי".

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע"ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ"ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה"ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה"ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר "בית אהרן" על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס"ה, תרע"א, תרפ"ג), "מצח אהרן" דרושים (תרס"ח-תרפ"ו), "חושן אהרן" על חושן משפט (תרפ"ז, תרפ"ח), שו"ת "זקן אהרן" (תרצ"ב-תרצ"ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ"ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש"א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי"ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח"ב (ניו יורק תש"א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ"צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ' תתצא.

יזכור בספר זקן אהרן

לפרשת החודש / הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

לפרשת החודש

אין ישראל נכנסים ל"חודש הגאולה" אלא אם קראו ושמעו תחלה "ארבע פרשיות": שקלים, זכור, פרה וחודש. פרשיות אלה תורתן והפטרתן הן פרשיות שלמות בעבודת הגאולה.

הסימן הראשון של השחרור הפנימי של כל עם, שחרור רוחו  – אם הוא בא לפני שחרור גופו או אחריו – הוא התכוננותו לבניין בית שלו: בנין משכן לרוחו, מרכז לתרבותו המקורית. התכוננות זו מובעת קודם כל בהבאת תרומות-העם לצורכי הבניין. תרומה זו היא "נשיאת הראש", היא הרמת קרן ישראל. ("אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא"… בבא בתרא י.) אבל בית זה יוכל להבנות רק אם תרומה זו תהיה באמת תרומת העם, שכל אחד ואחד מהעם ייתן אותה – ואם כל התרומה הזאת תבוא לקופה אחת ותמצא בידי הנהלה אחת. את הדבר הראשון הננו למדים מתוך פרשת השקלים שבתורה, והוא ידוע לכל, ואת הדבר השני הננו למדים מתוך ההפטורה של פרשת השקלים.

יהואש מלך יהודה עלה בידו לחדש את הבית ולחזק את בדקו רק כאשר הביאו את כל כספי העם לארון אחד ומסרו אותם אחר כך ביד הנהלה אחת, הנהלה מעורבת מקודש וחול – "סופר המלך והכהן הגדול" – והנהלה זו נתנה את "הכסף המוכן" על ידי עושי המלאכה…

אבל אין עם בונה את בית-חייו רק בכספים לבד. בנין בית כזה פוגש תמיד מכשולים עצומים על דרכו; ועל העם, השואף לחופש, להלחם נגד "עמלקים" שונים, ו"מלחמה" – כבר דורשת גיוס הכחות והכשרונות של העם. ואם קוראים הננו בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", כי זנב כל הנחשלים… הנה עלינו לזכור גם את אשר עשו בעת ההיא גם ראשי עם ישראל. מנהל המלחמה היה הצעיר, יהושע, משה עזר לו בהרמת ידיו. "וידי משה כבדים"-  ואהרן וחור תמכו ידיו. זקנים וצעירים התאחדו יחד ונצחו.

ובקראנו את ההפטרה של פרשת זכור מה שעלתה לשאול על שמעו בקול העם… עולה על זכרוננו מאמר חז"ל: "שאול באחת ודוד בשתים" (יומא כ"ב.) וכפי הפירוש הידוע, כי שאול היה בחייו הפרטיים כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא, ממש צדיק וקדוש, וגם, כנראה, "דימוקרט" אמיתי… אבל ל"מלוכה" לא הצליח ונדחה… ודוד – היה מוכשר למלוכה, ונתקיים בתור מלך. במלכים, במנהלים מדיניים, העיקר – כשרונם המדיני. על חטאותיהם בחייהם הפרטיים יש דין ויש דיין, אולם מכסא מלכותם אינם נדחים…

אבל כספים, גבורה וכשרון מדיני גם יחד אינם מספיקים עוד לבנות בית-חייו של עם ישראל. בית ישראל על אדמתו אם טמא יהיה, אם יושביו יטמאוהו בשקוציהם – יתפוצץ לרסיסים. בית ישראל בארץ אבותיו צריך להיות טהור מכל טומאה, מ"טומאת ארץ העמים"… וטהרה זו לא תבוא על ידי ,"פרה אדומה"… "כל הפרות כלו"… אין לנו עתה אפילו "פרה אדומה אחת שלא עלה עליה עול"… ומה שיותר גרוע: אין לנו פרה אדומה שאינה מעלה עול על אחרים… ואדרבה, כל מה שהפרה אדומה יותר, העול שלה כבד יותר… ואם אמרו: "האי שחור, אדום הוא, אלא שלקה", הנה יש לאמור פה: "האי אדום שחור הוא אלא שמלקה"… וגם השורפים את הפרה האדומה לאפר לא יטהרו אותנו… כי גם שורפיה ואוספי אפרה, המתקדשים והמטהרים, טמאים הם מתחלתם טומאה חמורה… אולם מצד שני עלינו לדעת, כי טהרה זו בוא תבוא רק אחר שובנו לארצנו. ומה שיהיה שם ואיך שיהיה שם – מבארת לנו ההפטרה של פרשת פרה. הפך בה והפך בה דכולה בה. ופרשת החודש מסכמת בקצרה תורת הגאולה ועבודתה: "החודש הזה לכם ראש חדשים"… תקופה חדשה מתחלת, שהעיקר בה: לכם. מנין מיוחד לחדשים ושנים, מנין שלכם ואין לזר חלק אתו. תורה שלכם, משפט שלכם, ארץ שלכם וכו' וכו' (שמות רבה טו).

וההפטרה של פרשת החודש אומרת: "וחטאת המקדש – מאיש שגה ומפתי"… "ולא יקח הנשיא מנחלת העם – לא יפוצו עמי איש מאחוזתו"… (יחזקאל מה, מז,יח).

דרשה נוספת לפרשת החודש:

בשעה שהעבירו במחנה ישראל אשר במצרים את קול הפקודה-הבשורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים", "בחודש הזה אתם נגאלים" – נבוכה כל ארץ גושן. אמנם זה שהים שמדברים על גאולה זו; וזה חדשים אחדים, ש"אותות ומופתים באדמת בני חם" מעידים, כי שנויים כבירים מתחוללים לבוא. אולם כי הגאולה כה תמהר דרכה, כי תבוא עוד באביב זה, והחודש הנוכחי כבר ראשון יהיה לתקופה חדשה בישראל, תקופת השחרור והפדות – לזה לא חכו כלל. הן ה"חשבון" אינו מתאים. על פיו הם צריכים להישאר במצרים עוד מאה ותשעים שנה. והם, בחיותם על פי "חשבון" זה השקיעו את כל חושיהם בבניין מצרים ועריה ו"טנפו את כל המדינה בעבודה זרה שלהם", כלומר: קשטו אותה בעבודה עברית, ועתה קשה עליהם פרידתם ממנה… ולא עוד אלא בהיותם כל כך עסוקים בבנין מצרים "אין בידם כל מעשים טובים" בשביל עצמם… ופתאום – "בחודש הזה אתם נגאלים"! האיך? וה"חשבון" מה יהיה עליו? ועבודתנו במצרים מה תהא עליה? ובלי מעשים טובים מה יהיה עמנו? וארץ גושן נבוכה…

והנה באה פקודה חדשה: "ויקחו להם איש שה לבית", הקריבו קרבן פסח! כל הצלחה של גאולה תלויה במידת מסירות-הנפש של הגאולים על גאולתם. אם מסירות-נפש זו כללית תהיה, משותפת לכל עדת ישראל על בניה ובנותיה הגדולים והקטנים;  ואם מסירות־נפש זו לא תהי רגעית, כי אם נמשכת ימים רצופים, אזי אינם מחשבים חשבונות, אינם חסים על בניני הגלות ואינם חוששים למעשים טובים, שעוד אינם… מסירות-נפש על הגאולה כבר תחולל מעשים טובים כבירים, שגם לא חלמו עליהם בשעת השעבוד… מסירות-נפש זו פותחת שערי אוצרות-מרץ נגוזים בעמקי נשמת העם, ומקורות כחות נפלאים מתגלים ויצירות פלאי-פלאים נוצרות… מסירות-נפש זו הראו אבותינו במצרים, בקחתם ובשחטם את הפסח בתתם את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובזכות דם הפסח נגאלו אבותינו ממצרים. (חזית ב,ח. פסיקתא פיסקא ז).

(מתוך הספר "אמרי דרוש", מאת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, וורשה, תרפ"ד)

ההבדל בין שאלות הבן חכם והבן הרשע / הרב שמואל יוסף וולר הי"ד

כנגד ארבעה בנים

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם כו' רשע מה אומר מה העבודה הזאת לכם, וצריך לתת טעם למה שלהראשון קורא חכם ולשני רשע בעת שכמעט אין הבדל בין שאלותיהם.

הנה עיר אחת עמדה בראש ההר ולא היה מים לבני העיר לשתות. והיו מוליכין מים מתחת ההר ובני העיר קנו מים בכסף מלא. ויהי היום ויסע אחד מבני העיר לרגלי מסחרו למקום רחוק ויתעכב זמן רב ובשובו לעירו ראה והנה לפני העיר נקבצו כל האנשים ומושכים בחבלים אבנים גדולות וקורות מתחת ההר על ההר. וכאשר ראו אותו אמרו אליו, קח נא גם אתה בקצה החבל ומשוך אתנו, כי גם אתה מבני עירנו. וימאן האיש, ויאמר לא אעזר לכם עד כי תגידו לי מקודם למה לכם העבודה הקשה הזאת. ויאמרו לו האנשים, באשר עירנו צמאה למים, וכבר קרה כמה פעמים כי ותצא אש ואין במה לכבות, לכן הבאנו בנאי חכם כי יעש לנו באר על ההר. ולזה צריך לכל אלה האבנים. כשמוע האיש את זאת החל תכף למשוך עמהם בעול. את האיש הזה אפשר להצדיק בדבר שלא רצה לעזור להם בטרם ידע מה העבודה הזאת אחרי אשר מלאכה כבדה היא למשוך אבנים גדולות.

אבל לו היה הדבר כן, כשבא האיש לפני העיר ומצא שכל נכבדי העיר יושבים סביב לשלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים ומשקאות ומטיבים את לבם וכאשר ראו אוחו החזיקו בו שיטול ידיו וישב עמם לאכול ולשתות, והוא יסרב באסרו אם לא הגידו לי את סבת שמחתכם לא אשב עמכם לאכול. הוא לא יצדק בדבריו, כי מה לו להתעקש לדעת טעם שמחתם, הלא דבר נקל מבקשים ממך, מהר ועשה כיתר בני העיר.

וזהו גם בשאלות החכם והרשע.

החכם ישאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם? כולל הוא בשאלתו כל התורה שמתחלקת לג' סוגי מצוות:  יש מצות בלי טעם והן נקראות חקים, ומצוות שמחייבן השכל והן משפטים, ועדות הן המצות שאין בשכל יסודן אך הן מעידות על מציאות הבורא עולם כמצוות ציצית, תפילין ועוד. ולמען קיים את כל התורה שכבדה במאד, יחפץ לדעת טעמה.

אבל שאלת הרשע סובבה על אכילה פסח ועשית פסח כדכתיב (בפרשת בא) כי תבוא אל הארץ וגו' ועשית פסח וגו' והיה כי יאמרו וגו' מה העבודה הזאת לכם. ואינו חפץ לאכול עד אשר יאמרו לו טעם הפסח, אות הוא כי רשע הוא ומתרחק מאחיו מכל וכל, עד כי לא יחפץ להשתתף עמהם אף באכילה ושתיה שהוא דבר טוב.

(אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל)

הרב שמואל יוסף וולר הי"ד נולד בתרמ"ה (או תרמ"ו) בקלצק לאביו הרב אייזיק יעקב מחבר שו"ת ברית עולם. הוא למד בישיבת וואלוז'ין והוסמך להוראה. התחתן בקלצק וישב שם שנים אחדות. זמן מה היה פקיד באחוזה ליד גרודנה, אותה הוכרח לעזוב בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא עזב לווילנה ושם ישב מספר שנים, התקרב לגדולי העיר ורבניה ולמד את מלאכתת השחיטה והניקור. בשנת תרפ"א חזר לקלצק ונתמנה שם לשוחט הראשי. היה ממייסדי ה"מזרחי" בקלצק ובסביבתה, נאם ודרש לטובת הציונות הדתית

בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו "אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל" (חלק ראשון) ובו "מאמרים קצרים יפים ונחמדים שאסף בילקוטו מטוב ספרי הדרוש ששמע מגדולי הדור וגם הרבה משל עצמו". בדעתו היה להדפיס עוד חלקים מספרו זה, אך טרדות וצרות מלחמת העולם הראשונה מנעו זאת ממנו. בשנת תרפ"ט הוציא לאור את ספרו "זבחי שמואל" (חלק ראשון. יצא בהסכמת הרב אהרון וואלקין הי"ד אב"ד פינסק-קרלין מחבר זקן אהרן, חשן אהרןמצח אהרן וספרים נוספים. הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל רב ומגיד מישרים בוילנה מחבר ספר עבודת המלך, והרב ירחמיאל יצחק צבי בורגמן זצ"ל אב"ד בניעשוויז) המכיל לקוטי הלכות טריפות מכל הפוסקים. הספר נודע כספר חשוב ומעשי לשו"בים ורבנים, והיה נפוץ סמוך להוצאתו בחוגים אלה.

הרב נספה בשואה בקלצק. הי"ד.

(מקור: ספר יזכור לקהלת קלוצק, עמ' 36. וספרי הרב הי"ד)

רמזי פרה אדומה / הרב שרגא פייש פולק הי"ד

פרה אדומה

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א' מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות "נדמו". הלשון "נדמו" זר. ופירש הוא ז"ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק "נדמה", כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות "נדמו" מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק "נדמו" עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד') כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק "נדמו" עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק "נדמו עמי".

ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. עיין רש"י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ"ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל"א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז"ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה' כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו', במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש"י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ"ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז"ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה' על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ"ב כאשר קרא ה' לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע "במת" בנפש האדם וגו', כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע "במת" בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו"ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה' שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

הרב שרגא פייש הי"ד נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר"ם שיק וה"שבט סופר". היה חתן הרב שלמה קליין אב"ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס"א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ"ז (1927) פרסם את ספרו "ספר תשבי על פרשיות התורה". צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו "עת ספוד" ו"דרשות מהרש"ק". בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ"ה (או בכ"א) בתמוז תש"ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ"ב) מעמוד 116. "ספר תשבי" יצא בשנת תשנ"ז ע"י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

בדיקת חמץ ושאלת הבן הרשע / הרב אברהם ריינהלד הי"ד

חיפוש לאור הנר

במאמר זה תבואר דרשת הגמרא המבארת את המקור לבדיקת חמץ דווקא באור הנר, ומשלבת בדרשה את עניין חיפוש הגביע אצל אחי יוסף

בדיקת חמץ צריכה שתהיה לאור הנר, ילפינן בפסחים ז' ע"ב, מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר. מציאה ממציאה – כתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא.

לא הסתפקו בביעור חמץ, והצריכו בדיקה בחורים ובסדקים, כפי שבתהליך תשובה על חטאים מעבר לעזיבת החטא בלב צריך לבער את שורש החטא מלבו

להבין שייכות בדיקת חמץ לחיפוש הגביע, נראה לי, דהנה ידוע מספרים הקדושים דחמץ רומז ליצר הרע ולעבודה זרה, וביעור חמץ רומז לתשובה על החטאים, וכמו דמצינו בתשובה שני עניינים, דעיקר תשובה הוא עזיבת החטא בלב ומכל מקום צריך תשובת המשקל להוציא שורש החטא, והוא ענין בדיקת חורין וסדקין, וכמו כן הוא בביעור החמץ, דמדאורייתא בביטול בלב בעלמא סגי ומכל מקום הצריכו חכמים בדיקת חמץ בחורין וסדקין, דעל ביטול בעלמא חיישינן שמא יחזור מהביטול, וכמו שכתב הברטנורה דיש פסחים.

על ידי חיפוש הגביע, יוסף הוביל את אחיו לתשובת המשקל ותיקון שורש הרע בליבם, אף שכבר הכירו בחטאם, בדומה לבדיקת חמץ, שנעשה באופן יסודי מבלי להסתפק בביטול החמץ בלב

וזה העניין בעצמו הוא בתשובה דצריך תשובת המשקל הוא בדיקת חורין וסדקין להוציא שורש הרע מלבו שלא יחזור להחטא. והנה הא דציער אותם יוסף כל כך בגביע, בוודאי היה כדי שיתכפרו על ידי זה חטא מכירת יוסף, אף דכבר אמרו "אבל אשמים אנחנו", והוא עיקר התשובה, מכל מקום, רצה בזה שיהיה תשובת המשקל לפי ערך החטא. ואם כן חיפוש הגביע הוא העניין בעצמו של בדיקת חמץ. והבן:…

ביאור הבעיתיות בשאלת הרשע, והסבר מחודש ל"הוציא את ע-צ-מ-ו מן הכלל" ככינוי לקב"ה

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו, בעבור זה עשה ה' לי.

רבים תמהו בזה מאי נפקא מינא בין שאלת חכם לרשע, הא גם החכם אמר אתכם, דמשמע ולא לו.

ונראה, דהחכם מזכיר שהוא מצות השם, ורשע אינו אומר רק מה העבודה הזאת לכם. ואמרו בגיטין נ"ו גבי טיטוס שנכנס לבית קודש הקודשים וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבר הרג את עצמו, דכינה את הקדוש ברוך הא וברוך שמו בכינוי עצמו. וזה ולפי שהוציא את עצמו, דהוא הקב"ה, מן הכלל, ואינו אומר ד' אלקינו, כפר בעיקר.

הרשע תמיה מדוע בודקים את החמץ ולא מסתפקים בביטולו

ובירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד', בן רשע מהו אומר, מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. ונראה דבריש פסחים אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר. פרש רש"י, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. והקשו התוספות, דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולמה הצריכו חכמים בדיקה.

הצורך בבדיקה הוא בשל מצות חינוך, שכן הקטנים לא יכולים לבטל את החמץ שלהם ויש לבערו כדי לחנכם במצוות ולהפרישם מעבירה. ולדעת הרשע, שאינו מאמין במצוות חינוך הקטנים, הבדיקה היא טורח מיותר.

ותירץ בספר אבן העוזר דהבדיקה משום חמצו של קטנים, דקטן אקנויי קני ולהפקיר אינו יכול, כמו דאין יכול להקנות לאחרים, ואם כן לחמצו של קטנים לא מהני ביטול לשיטת התוספת דהפקר מטעם ביטול, ואביו מצווה לחנכו במצוות ולהפרישו מעבירה, כמו דמבואר באורח חיים סימן שמ"ג. על כן הוצרך הבדיקה.

וזה הבן הרשע אינו מאמין במצות חינוך, וזהו דשואל מה הטורח שאתם מטריחין עלינו, פירוש בשבילנו, דכל הטרחא הוא מחמת בדיקת חמץ דהוא מחמת הקטנים, דמדאורייתא כיון דבביטול בעלמא סגי אין כאן שום טרחא. והוא, שאין מודה במצות חינוך, אם כן הבדיקה הוא ללא צורך לפי דעתו.

גם פרעה לא האמין במצוות חינוך ולכן סירב לשלח את הקטנים. הרשע, שבדומה לפרעה אינו מאמין במצוות חינוך, מצדיק את אי שילוח הקטנים, ולכן לא היה נגאל

וזה דמשיבין לו, אלו היה שם לא היה נגאל, דהא פרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', ולא הסכים לשלוח הטף כאשר אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. וגם כן לא האמין במצות חינוך והיה סובר דהמצוות שייכים רק לגדולים בני דעת, כמו שאמר בקשתם עד הנה נזבחה לאלקינו, ואין דרך הטף לזבוח, כמו שפרש רש"י בפרשת בא. ולפי דעת הרשע דאין מאמין במצות חינוך הבנים, היה פרעה צודק בזה דלא רצה לשלוח הטף, על כן אלו היה שם לא היה נגאל. ודו"ק:

(מנחת אברהם, פתיחה, בתוספת כותרות שאינן בספר)

 

סוף הקדמת מנחת אברהם

הרב אברהם ב"ר ישראל ריינהלד מקרקא, נולד בסביבות תר"מ (1880). היה תלמיד הרב יהודה מאיר הלוי לוין דומ"ץ קרקא, והאדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד רדומסק.

נשא לאשה את מרת אלטא בת הנגיד החסיד המופלג הרב משה יעקב אנגלשטיין ז"ל.

כיהן כדומ"ץ בקרקא וחיבר את הספר שו"ת מנחת אברהם חלק א (תרצ"ה).

על הספר נתנו הסכמותיהם של האדמו"רים ורבנים: האדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ מראדומסק הי"ד, האדמו"ר רבי אברהם שלום הלברשטאם מסטראפקוב זצ"ל והאדמו"ר הרב משה'ניו פדידמן מבאיאן הי"ד, הרב שמואל ענגעל אב"ד ראדמישלא, הרב דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל אב"ד טשעבין והרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד סלונים וסגן נשיא אגודת הרבנים במדינת פולין. כן נתנו הסכמות דייני קראקא הרב אברהם משה הכהן רפפורט, הרב משה שמואל בלייכר והרב יהודה מאיר הלוי לווין.

נותני ההסכמות מעריכים מאוד את המחבר "הרב הגאון חריף ובקי עצום זך השכל יקר הערך החסיד המפואר". וכך וכותב לו הרב צבי הירש מייזליש בשו"ת בנין צבי: "ידידי הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה סיני ועוקר הרים".

בהקדמת הספר מבקש המחבר שלא יורו מספרו הלכה למעשה "כי זה נאה רק לגאוני וגדולי ישראל ולא לאדם רך בחכמה ובשנים ומוקף בחבילי טרדין כמוני. רק כוונתי להעיר אוזן בלימודים ולדון בהלכה כתלמיד הדן לפני רבותיו וחבריו. וה' יתברך יתן שיתקבלו דברי הטובים שבהם בעולם, וברוב רחמיו יסיר ממני כל המניעות והטירדות ויזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך רוב הרחבה ונחת ובביאת גואל צדק במהרה אמן". המחבר מוסיף שם להודות להוריו שגדלו אותו ואת אחיו על דרכי התורה והיראה, ומודה לאשתו שהיתה לו לעזר שיוכל להגות בתורה הקדושה.

בשנת תשמ"א יצא הספר לאור במהדורה חדשה ע"י הרב מרדכי אברמציק, בן גיסו של המחבר. למהדורה זו נלווה הספר "דברי מרדכי" מאת המו"ל. עם יציאת הספר במהדורה המחודשת נכתב עליו ב"המאור":

החיבור היקר הזה שו"ת מנחת אברהם, מאחד מגאוני הדור הקודם בעיר תפארת קראקא, ה"ה הגאון החסיד ר' אברהם ריינהאלד זצ"ל, אשר גם בדורו נתקבל חיבורו בחבה יתרה בחוגי הלומדים, בהיות החיבור כשלעצמו חיבור יקר הערך מלא וגדוש בקיאות וחריפות, חכמה ודעת בכמה סוגיות חמורות ובשאלות שונות להלכה ולמעשה. גם בדור הקודם כלפני חמשים שנה, אשר מחברים וחיבורים היו זרועים ככוכבי אור בשמי התורה, בכל זאת יש להפליג בשבח חיבור אשר בעלי ההסכמות עליו, הנם גאונים אדירים עמודי ההוראה מדור הקודם… התשובות להלכה אינן ענינים של בירורי הלכות בלבד, אבל כל פרק ופרק בין אם הוא ענין להלכה או איזו סוגיא בש"ס, הרי היא דיון בפרטיות רבה,  באותו ענין ומענין לענין ולכמה ענינים הקשורים בקשר אמיץ זה לזה, וזה תלוי בזה, וזה לעומת זה, עד שאם המחבר מסיים פרקו או תשובתו הרי עבר עם הקורא על תלי תלים של הלכות ודינים וכללים בש"ס ופוסקים, והמעיין כבר יש לו ציור רחב וכולל מכל השאלה והתשובה. עכ"ל.

מספר מאמרים מאת הרב מופיע גם בירחון כתר תורה (תר"צ, סימנים ט, נא, קכו ועוד).

הרב אברהם הי"ד נספה בשואה בסביבות תש"ג (1943). כן נספו אחיו:

הרב הגאון הרב חיים ריינהלד הי"ד, נולד בקרקא, בשנת תרס"ה. בשנות השואה גורש ונהרג על קידוש ה' בשנת תש"ג בעיר באבאוו. חותנו הנגיד הרב אברהם הערבסט מקרעניץ, אלמנתו וילדיו נלקחו לרוסיה ושרדו.

אחיו הגאון הרב משה ריינהלד הי"ד תלמיד של הגאון האדיר מראדימשלא ז"ל וחתן הרבני המופלג בתורה הנגיד הרב יוסף פרענקיל הי"ד מקאשוי. נהרג עם כל בני ביתו בקרקא.

מקורות: חכמי גליציה ד, 948. הכוכב כסליו תשי"ב, ועוד.

הודעות על הספר מנחת אברהם

 

גלות הנפש וגלות הגוף/ הרב יהודה אריה ליב בלכרוביץ הי"ד

יזכור לקהילת אוטבוצק

למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ. ורוזנים נוסדו יחד גו' ה' ילעג למו. – הנה יש שני מיני גליות: גלות הגוף וגלות הנפש.

גלות הגוף הוא מה ששונאי ישראל מענים את היהודים בענויי הגוף בהכאות גופניים ופרוע פרעות בישראל, בהטלת מסים וארנוניות קשים מנשוא וכדומה.

וגלות הנפש זהו כלי זינם של שונאי ישראל החכמים להרע אשר המה יודעים כי לבני ישראל בני עם סגולה וגוי קדוש כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ולכן רוצים המה להדיח את ישראל מעבודת ה' יתברך ואינם מענים לכתחילה את ישראל בענויי הגוף אלא אדרבא, מתחברים להם לישראל כמו רעים אהובים, ובדרך אגב הם מתכוונים להסיתם ולהדיחם, מייסדים בתי ספר בעבור ישראל שבהם מלמדים נמוסיהם ותהלוכותיהם הם, וכדומה, ועל ידי זה ממשיכים אחריהם את קלי הדעת שבישראל. ואחר כך כשכבר החטיאו את ישראל בנפשותם מתחילים המה לענותם בסבלותם בענויי הגוף:

ועל זה – יש לומר עומד וצווח דוד המלך עליו השלום: למה רגשו גוים – למה זה רוגשים המה על בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף, ולאמים יהגו ריק – ויש אשר האומות רוצים להגות ולהורות לבני ישראל את נמוסיהם ודרכיהם הריקים הבנוים עלי יסודות חכמת יוונית, יתיצבו מלכי ארץ – יש אשר מתייצבים ומתקוממים מלכי ארץ נגד ישראל – ורוזנים נוסדו יחד – ויש אשר שריהם מתייעצים ביחד עם ישראל, אולם הכל בעצה אחת נגד ה' ונגד משיחו. וכמו שכתוב במדרש מגלת אסתר (ז') ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתידין לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים וכו' אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה ואחר כך אני מזדווג להם, הדא הוא דכתיב יתיצבו מלכי ארץ וגו'. ואיתא הפירוש (בעין יעקב בשם יפה עינים שם) שירצו לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי ביטולן מהמצוות, ואיתא שם דמוסרותימו היינו תפלין, שרוצים לשלול ממנו אותות היהדות:

ובאופן זה יש לפרש בקשת אסף עליו השלום במזמור פ"ג באמרו: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי נועצו לב יחדו גו' אהלי אדום וישמעאלים גו' עשה להם כמדין כסיסרא וגו'. הנה מדבר בזה על אודות השני גלותים ואומר אלקים אל דמי לך גו' כי הנה אויביך יהמיון – כלומר שונאיך שהם שונאי עמך הומים ורועשים המה על בניך בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף. ויש אשר: ומשנאיך נשאו ראש – שהשונאים –  שונאיך, שונאי עמך מתחברים המה אל בני ישראל ונושאים המה למעלה ראש את בני ישראל, זהו בכוונה כדי להגותם מני מסילת תורה הקדושה ונתיבותיה, זוהי גלות הנפש. ושונה ואומר: על עמך יערימו סוד – יש אשר הם חושבים מחשבות רעות, ועלילות שונות על עם ישראל. ויש אשר: ויתיעצו על צפוניך – שהם מתייעצים עצות רעות על אוצר סגולתך התורה הקדושה, להדיח את בניך היקרים מדרכיה היא. וחוזר ואומר: אמרו לכו ונכחידם מגוי – יש אשר המה אומרים לכו ונכחיד את אומה הישראלית לכלותם, חס וחלילה, מעל פני האדמה. ויש אשר מגמתם פונה בדרך: ולא יזכר שם ישראל עוד – כלומר: שהאומה הישראלית תתקיים אולם, חס וחלילה, בלא שם ישראלי, בלי תורה ואמונה חס וחלילה. כי נועצו לב יחדו – מה שהמה מתייעצים להיות יחד עם בני ישראל, עליך ברית יכרותו, כלומר: עליך – להסיר את בניך מעל גבי עבודתך – אהלי אדום גו' – כלומר: רוצים המה להשוות חלילה את אהלי יעקב, משכנות ישראל הטובים וקדושים לאהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, להבדיל. ומבקש ומתחנן המשורר האלקי אסף עליו השלום, לאבינו שבשמים: עשה להם כמדין כסיסרא גו' דהנה מדין קדמו את ישראל בעבירה, וסיסרא בחרב, וכמו שמשניהם נקמת נקמתנו, כמו כן תעשה לכל שונאינו בגוף ובנפש וכמו שאומר להלן: אלקי שיתמו כגלגל גו' וידעו כי אתה שמך לבדך עליון על כל הארץ:

(זקני מחנה יהודה)

הסופר הרב יהודה אריה ליב ב"ר יצחק בלכרוביץ נולד באוטבוצק בשנת תרע"ב (או תרע"ה).

בשנת תרפ"ז מופיע בעלון דגלנו שמו של יהודה ליב בלכרוביץ מטומשוב מזובייצקי כמי שטרם לקרן "דגלנו", וקרא לקרוביו לתרום לקרן.

בשנת תרצ"ח הוציא לאור יחד עם קרוב משפחתו, הרב יעקב מאיר בידרמן מוורשה, את הספר דגל יהודה, המלוקט ומעובד מכתבי סב אמו, הרב יהודה הלוי קאמינר זצ"ל, חותנו של השפת אמת זצ"ל.

בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו, ספר זקני מחנה יהודה. הספר כולל ספר יחוסו של הרב יהודה הלוי קאמינר זצ"ל. בספר מובא יחוסם של צדיקים רבים נוספים, תולדותם ונוסח מצבותיהם, וכן מופיע בספר לקט חידושים מתורתם, והוסיף מחבר הספר חידושים משלו.

מתוך תפארת יהושעהספר זכה להסכמות רבות מהאדמו"רים מגור, מאמשינוב ומסדיגורא זצ"ל, מהאדמו"ר מסוקולוב, מבויאן, מלובלין, מסטריקוב, מסקרנביץ, מפילץ ומאוסטרובצא, ובשם האדמו"ר מבאבוב הי"ד, ומהרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב מנחם זמבה, הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב משה חיים לאו, הרב ראובן זהמן, הרב יעקב מאיר בידרמן והרב נחמיה אלטר הי"ד.

"מעיד אני עליו מקצת שבחו, אשר מייגע בתורת ה' להיות נקראת תורתו" (מתוך הסכמת הרב נחמיה אלטר הי"ד). "ומה מאוד אשמח ביחוד עם חידושי תורתו של המחבר עצמו אשר המה מלאים בחריפות ובקיאות על דרך הישר בסברות יקרות והערות נפלאות. גם ראיתי דרושיו הנחמדים מיוסדים על אדני פז הגיון התורה ותעודה ומוסיף לחידושי זקניו קצת מחידושיו הנבחרים, אשר המה מפז יקרים" (מתוך הסכמת הרב צבי יחזקאלי מיכלסון הי"ד).

בנוסף הכין המחבר לדפוס את הספר "צאינה וראינה" בשפה העברית. וכן פרסם מאמרים רבים (כגון ממקור ישראל – תורות, שיחות ומעשיות מגדולי ישראל, סדרת המאמרים ממקור ישראל – פתגמים, בדיחות ומעשיות – פורסם בעלון דגלנו, ועוד).

בשנת תש"ב נספה בטרבלינקה הרב אריה יהודה ליב הי"ד. כן נספו אשתו רחל, הוריו, סבו, אחיו ואחיותיו. מכל משפחתו נותרו בחיים לאחר השואה רק אחיו, הרב יעקב יהושע, ואחותו גיטל, שקפצה ונמלטה מרכבת שגרשה את יהודי אוטבוצק למחנה המוות טרבלינקה.

מקורות: דפי עד, הקדמות הספרים זקני מחנה יהודה ותפארת יהודה.

האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות / הרב יששכר דוב פרידמן הי"ד

יש שעולים ויש שיורדים

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. נראה הכוונה, בתוכחה נאמר : הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והביא בספר ע"נ ביאור נחמד בשם ספר אחד, שיש לדייק בכפל לשון מעלה מעלה וכן מטה מטה. ופירוש כי נודע שיש נבראים אשר טבעם לפול למטה, כגון מיני הדומים. ויש שטבע שלהם לעלות למעלה, כמו שלהבת אש או עשן ורוח וכדומה. והנה זה הדומם לא יעלה למעלה אלא על ידי סבה המכריחו, כגון שישליכהו אדם בכח למעלה, שכח האדם ההוא מכריחו לעלות ובעבור הסבה ישוב לטבעו ויפול. וכן אם ינחהו האדם על מקום גבוה הרי סבה זו הכריחו להיות מקומו למעלה. וכאשר נרצה שיעלה עוד למעלה יותר צריך עוד סבה חדשה. מה שאין כן אם נרצה שירד למטה, אזי אין צריך שום סבה ומעצמו בנפילה אחת ירד עד תהום, כי טבעו לירד. מה שאין כן השלהבת וכדומה, היא להיפוך, שכאשר נרצה שיעלה אין צריך סבה להכריחו ומעצמו בעליה אחת יעלה עד גבול המעלה כולו בפעם אחת. כשנרצה שירד צריך לזה סבה שיכריחו, ובעבור הסבה לא ירד עוד, אם לא בסבה חדשה. וכן הוא ההבדל בין ישראל לעכו"ם כי ישראל הם מצד נשמתם חלק אלוה ממעל, ולכן האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות בלי שום סבה ובפעם אחת יעלה עד למעלה, וכאומרו, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמור וכרו'. רצונו לומר עבור שישמור מצות ה', ואין לו סבה להורידו, הרי הוא רק למעלה ובפעם אחת. מה שאין כן ירידת ישראל אינו רק כפי ערך עונש החטא, שהיא סבה להורדה ואי אפשר שירדו יותר אם לא בסבה חדשה, אבל עכו"ם שנפשם מצד טבעם היורדת הוא למטה לארץ ואי אפשר להם לעלות אם לא על ידי סבה, והוא על ידי חטא ישראל ולא יעלו רק עד המקום שכח הסבה מכריחם וכאשר לעלות יותר אי אפשר אם לא בסבה חדשה. אבל ירידתם הוא בלא סבה וגם הוא בפעם אחת עד עמקי תהום, וזהו שאמר הכתוב ראו חיבתכם לפני המקום, ומה ביניכם ובין העכו"ם. כי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, רחמנא ליצן, כאשר יהיה לו עליה הוא רק עליך, על ידי מעשיך, שהוא הסבה המכריחו לעלות. אבל לא בלי סבה. ולכן עלייתו הוא מעלה מעלה פעמים הרבה שלכל עליה צריך סבה חדשה, לא כדרך ירידתם שהוא בלי סבה ובפעם אחת. אבל ואתה הוא בהיפוך. שעלייתך הוא בלי סבה, לכן עלייתך בפעם אחת, אבל תרד אי אפשר אם לא מטה מטה, שלכל ירידה צריך סיבה חדשה, מה שאין כן בעליה אמר והיית רק למעלה, שאינו צריך מעלה מעלה, רק למעלה לבד, בפעם אחת, עד כאן דבריו.

פי חכם חן. שפתים ישק.

הנה עלייתו של המן הרשע היה מעלה מעלה על ידי חטא ישראל מפני שהשתחוה לצלם, ולחד מאן דאמר נמי מפני שנהנה מסעודה של אותו רשע, שהיה להם הנאה שישבו בשלחן המלך בשמחה ובטוב לב ולא עלה ירושלים על ראש שמחתם שנחרב והיה לתל שממה. ועל ידי זה נתעלה המן. וכאשר גזרת עליהם אסתר שיצומו שלשת ימיה ועשו תשובה קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר נתכפר עונם, ממילא כלה הסבה שעלה המן למעלה ראש וצריך להיות נפילתו בפעם אחת כנ"ל. וזהו שאמרו חכמיו וזרש אשתו לקמן: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, בפעם אחת תפול עד שאול תחתית, כי היהודי אם שב לאלקיו, ירחם עליו ועזר מצריו יהיה, ורק בסבת חטאתם עלית למרום, וכאשר שבים, הס קטגור ובא סניגור ונפול תפול לפניו כנ"ל. וכן יאבדו כל אויבי ה'.

 (מטה יששכר מאת הרב יששכר דוב פרידמן הי"ד)

הסבר החתם סופר ל"פרשת הכסף" / הרב יששכר דוב פרידמן הי"ד

כי נמכרנו

אם על המלך טוב יכתב לאבדם וכו', ובסמוך בבקשת אסתר נמכרנו אני ועמי וכו' מי הוא זה וכו'. וכבר נתקשו בו רבים איך כי שכח מה שעשה הוא בעצמו שהסיר טבעתו ומסרה להמן לעשות כטוב בעיניו עם היהודים לאבדם, רחמנא ליצלן.

והביא בספר חש"ב דברי יקר בשם חתם סופר ז"ל, לכאורה קשה על מה דאמר מרדכי להתך שנאמר ויספר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו'. מה רצה בזה להגיד לו את פרשת הכסף, והרי לא נתן, כי המלך אמר לו הכסף נתון לך. גם מה זה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואמרו רבותינו ז"ל ברוח הקודש, ומי לא ידע מאלה. והרי נתן לו את פתשגן כתב הדת הנתן בשושן בגלוי. ואסתר אמרת למלך כי נמכרנו, גם זה קשה, הרי לא נמכרו, אלא בחנם נתנו.

אכן תחבולת גדולה היה בזה למרדכי להגיד לאסתר את פרשת הכסף  אשר אמר המן, והוא הנה בוודאי מחוק המלך ומכל שכן בימים ההם, לענוש אחד מהעמים הנתונים תחת ידם אם עוולה בעם ההוא שהן מורדים במדינה ובמלך וכדומה, ומי יאמר לו מה תעשה בדבר הזה. אך שיעשה המלך בעד בצע כסף ושוחד יקח להרג עם נקי חכם, זה לא נשמע. גם שאר העמים לא יניחוהו לעשות כך, כי היום יעשה כך לעם הזה, ומחר לעם אחר. ומעתה כאשר אמר המן מלשינות על ישראל, ואת דתי המלך אינם עושין להם והם מורדים במלכות, זה היה ניחא לאחשורש. אבל כשאמר, ועשרת אלפים וכו', השיב לו מיד הכסף נתן לך, פירוש, מלהזכיר כאלה שתוק מרצות כסף, כי יאמרו כל העמים כי בשביל כסף עשיתי זאת וימרדו כולם בי, ויורידוני מכסאי. אבל העם לעשות בו, יען כי הם מורדים במלכות. ובודאי בפתשגן הכתב כן נכתב כל דבר שהם מורדים במלכות, ובאמת לא נודע לשום איש שדבר המן מכסף  ליתן למלך, כי יהיה בזה בזיון גדול גם אם היה רק המדובר ממנו כמובן.

אכן למרדכי נאמר ונגלה כן ברוח הקודש מה שאמר המן לשקול. ומעתה אמר לאסתר שתגלה למלך כי הדבר ידוע ונודע לכל כי המן קנה את העם מהמלך, וכאשר נעשה בצאן עשו באומה גדולה. ואין לך בזיון גדול מזה, וגם סכנה למלך כנ"ל. ומאין נודע הדבר, אין זה כי אם המן בעצמו גלה את הדבר (ובוודאי כי כוונתו באמת להפיל את המלך ולבזותו) והיה בזה דבר חכמה גדולה. בזה יש חרב ביד אסתר להפיל את המן, והיינו, את פרשת הכסף אשר כי אמר המן; כי נודע מהמן אשר אמר להמלך, ועל כן צדקה אסתר, נמכרנו בכסף מלא. וכשמוע המלך כזאת, חרד מאד וצעק מי הוא זה וגו' אשר מלא לבו למכור בעד כסף אומה שלמה, והשיבה איש צר ואויב המן הרע הזה, ורבותינו ז"ל אמרו במדרש צר לי ואויב לך הוא, ואויב שעשה כזאת יגלה הדבר למרוד בך.

ודברי פי חכם חן. שפתים ישק.

 

(מטה יששכר)

הרב יששכר דוב ב"ר נח יו"ט ליפא פרידמן נולד בשנת תרכ"ב (1862) ביולניצא (אז אונגריה).

בשנת תרנ"ג כתב הרב את קורותיו של סבו של חותנו, הרב יחזקאל פאנעטה זצ"ל. הספר נדפס לראשונה בשם "תולדות רבנו יחזקאל" בראש הספר דרך יבחר. בשנת תשל"א חזר החיבור והודפס בראש הספר "ים הרחב על מסכת גיטין", בהוצאת נכדו של הרב יששכר דוב הי"ד, הרב אשר שמואל הכהן כ"ץ.

לאחר שכיהן כרבה של דארויץ, מונה הרב בשנת תרפ"ב לרבה של הקהלה הישנה בקארי-מארי (קראלי) טרנסילבניה, רומניה.

הוציא לאור את ספרו "מטה יששכר" בשנת תר"צ (1930). הרב הביא בתוך ספרו גם את דרשת בר המצוה של בנו, חיים בצלאל.

בהקדמת הספר מביא המחבר את ייחוס משפחתו לתוספות יום טוב. בהמשך ההקדמה הוא מודה לאחיו, שמואל-יוסף והלל, שגדלו אותו לאחר שהתייתם בעודו ילד. בגיל שתים עשרה התחיל ללמוד בישיבת רבי שמואל דוד יונגרייז זצ"ל אב"ד בקהילת פעהער דיארמאטה, ולמד גם בישיבת רבי משה דוייטש זצ"ל אב"ד טריאן. אח"כ למד בישיבת מחבר ה"חתן סופר" במטאטרסדורף. נשא לאשה את מרת חיה רחל, בתו של הרב אשר שמואל פאנעטה אב"ד הידאלמאש מחבר כתב היד לספר אש דת על התורה.

בסוף ספרו צירף את הספר "מגילת איבה" אשר כתב רבנו התוספות יום טוב להודיע לזרעו וזרע זרעו עד עולם.

בשנת תרפ"ד (1923) פרסם הרב הי"ד את ספרו בספר גבעת פינחס ובו מובא הספדו על חתנו הרב פינחס יהודה כ"ץ זצ"ל, אב"ד בקיראלי דאריץ שנפטר בגיל שלושים וארבע בהשאירו אלמנה וארבעה יתומים קטניםהרב פרידמן הי"ד .

מאמר ביקורת של הרב פרידמן הי"ד על הבונים בתי כנסת עם מאפייני בתי טפלות,  התפרסם בכתב העת "המגיד".

הספד הרב יששכר דוב על בנו הרב חיים בצלאל זצ"ל שנפטר ביום ח' טבת תרצ"ז מופיע בכתב העת "המגיד".

הרב נהרג על קידוש השם באושוויץ בסיון תש"ד בהיותו בן שמונים ושתים שנים.

לעיון נוסף בתולדות הרב פרידמן הי"ד: חכמי הונגריה, חכמי טראנסילוואניה.

 

דרשת רב-פורים של החסיד ר' יוסקי מבראד / הרב חנוך העניך מאייער הי"ד

תמונת הרב חנוך העניך מאייער הי"ד

והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר' יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש"ס (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש"י ותוספות ז"ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש"א ז"ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר' יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר' יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'. אך ר' יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו', הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר' יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר' יונה, (והנה הרי"ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר"ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי"ף והרמב"ם, דהרי"ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב"ם סובר דאזלינן בתר ש"ס דירושלמי, ואם כן הרי"ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל"ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילובשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו' וכו'. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר' יוסקי מבראד זצ"ל היה מסתופף בצל האדמו"ר ר' שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר' מאיר מפרימישלאן זצ"ל.

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג' באלול תרמ"ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע"י רבי יצחק שמלקיס וע"י בעל "הרי בשמים". בשנת תר"ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ"ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב"ד ק"ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע"ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע"ט 1919, היה לאדמו"ר.

בתרפ"ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב"ד ור"מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר "הגהות עין חנוך" על מדרש רבה, רמב"ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש"ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש"א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב"ד בעיר קירלהאז. בשנת תש"ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז' בחשוון תש"ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו"ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו"ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר "עיר חנוך" על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר' יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב"ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו"ר מסטמר זי"ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי"ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר "יד חנוך", וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

הטעם לתקנת משלוח מנות איש לרעהו / הרב חיים אפרים בליטי הי"ד

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קל"ט בשאלה מי ששולח לעני מאכל ומשתה שיוצא בו ידי משלוח מנות אם יוכל לצאת בזה תרתי כשמתכוון גם למתנות לאביונים, היינו בצירוף שנותן עוד מתנה לעני אחר, או לימא דבעי לשלוח דוקא משלוח מנות בפני עצמו ושני מתנות לשני אביונים בפני עצמם.

וטורי אבן מגילה ז' ע"ב נראה לו דלא יצא, ולא כתב ראיה לדבר. ובכתב סופר הנ"ל אתי עלה מתרי טעמי:

  • דאין עושין מצות חבילות, כדאיתא בפסחים ק"ב ע"ב.
  • מטעם שכתב במגן אברהם בשם מהרי"ל דאינו יוצא מתנות לאביונים במעות מעשר משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, והוא הדין כאן. עיין שם באורך.

ובספר תקון משה על פורים הקשה על זה, וזה לשונו: "ולא ידעתי איך יפרנס משנה ערוכה חגיגה ז' ע"ב דכהנים יוצאים ידי שלמי שמחה בחטאות ואשמות וחזה ושוק, עיין שם, ואמאי הא אין עושין מצות חבילות. ועל כורחך צריך לומר דבכהאי גוונא דאינו מוסיף שום דיבור או מעשה בשביל מצוה האחרת, רק במעשה אחת נעשים שתי מצות ממילא, לא שייך 'אין עושין מצות חבילות' וכו'. וסיים, ומכל מקום טעם שני, משום דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, נכון הוא.

עוד הקשה בספר תקון משה הנ"ל: צריך עיון אי יוצא במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשנותן לקטן. והנה במתנות לאביונים ודאי יוצא בנותן לקטן, אבל במשלוח מנוח דעיקרו משום הסעודה יש לומר דבעי דוקא גברא דבר חיובא בסעודה הוי ולא קטן. ואפילו הגיע לחינוך מכל מקום הוי תרתי דרבנן, כמבואר בברכות דף מ"ח לענין להוציא אחרים ידי חובתן, דתרתי דרבנן לא מצי מפיק חד דרבנן, הא מסברא ואי בעית אימא קרא דכתיב 'ומשלוח מנות איש לרעהו' כמותו, דומיא ד'איש', למעוטי קטן. וסיים וצריך עיון.

עוד כתב שם: יש מפקפקים מנא לן לשלוח מנות על ידי קטנים, הא אין שליחות לקטן, וטעות הוא וכו' יעויין שם.

ולולא דברי כתב סופר הנ"ל היה אפשר לומר לפי מה שכתבתי בספרי חמודי אפרים על התורה פרשת  תצוה על מה שכתב בכתב סופר שם למה שהתוספות מדייקו מלשון מתניתין מגילה 'אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים', משמע דמשתה ושמחה שוין. וצריך עיון בשלוח מנות מה דינו דגם כן לא אמור במתניתין. ומסיק למי שמחמיר להרבות בשמחה, יתנהג גם כן לשלוח מנות. ואני הוכחתי שם להיפוך, דבאדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל [שוב מצאתי בתוספות יו"ט, שכתב להדיא כדברי במשנה ד' מגילה דבור המתחיל ומתנות לאביונים וכו' והוא הדין משלוח מנות דלתנייהו אלא בשני] עיין שם. והוא על פי דברי אפריון לפרשת זכור עמד על המקרא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:

  • עיקר התקנת של משלוח מנות למה זה?
  • ראוי להבין כיון שבוודאי מצות מתנות לאביונים גדולה ממצות משלוח מנות איש לרעהו, וכמו שכתב הרמב"ם מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'. ואם כן היה ראוי להקדים בקרא את העיקר, והווא ליה למימר 'ומשלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו'.

ותירץ, כי מאחר שהרגישו כי כל הצלתם לא היתה אלא בזכות הצדקה, ולכן ראו לתקן אשר ביום זה ירבו בצדקה באופן היותר טוב ומעולה שלא יתבייש העני, כמו שמצינו במשנה תענית לא היו ימים טובים לישראל וכו' שלא יבייש את מי שאין לו. ויש לומר על דרך זה תיקנו גם הצדקה בפורים לשלוח מנות גם איש לרעהו שלא יתבייש האביון. ולכן הקדימו גם כן בקרא וכו'. ודברי פי חכם חן.

ואתא לפי דבריו באדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל, דמשלוח מנות אינו מהעיקר המצוה רק אודות מתנות לאביונים. יעויין שם.

ולפי זה ממילא יוצאים ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים כאחת. גן כן דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות וגם לא שייך טעמא דדבר שבחובת אינה באה אלא מן החולין כמובן. וממילא נשמע דיוצא גם כן במשלוח מנות כשנותן לקטן וגם אין לפקפק משלוח מנות על ידי קטן כי לפי דברי ספר אפריון הנ"ל יפלו כל הספיקות. ודו"ק והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(אשל חיים, חלק ב, פרשת תצוה. וכן הובא בוילקט יוסף, תרע"ג, סימן קכו)


הרב חיים אפרים ב"ר אברהם בליטי, דומ"ץ בטארנאליא (Tornal'a היא Safarikovo, בעבר הונגריה, כיום סלובקיה).

בילדותו נפטר אביו ואמו, הצדקת מרת מאטל ז"ל, עמלה רבות לגדלו לתורה ולתעודה בישיבות. למד אצל תלמיד הרב שמואל גינז אב"ד אבראהאם, ולפי "אהלי שם" היה תלמידם של הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד, בעל "בית נפתלי", ושל הרב שמחה בונים סופר רבה של פרסבורג, בעל "שבט סופר".

בהיותו כבן שבע עשרה נחלש עד שהיה חולה מסוכן, ואז הוסיפו לו את השם "חיים". סבל הרבה "ומי כמוני לספר מתלאות, הולכות ובאות, וכל הרפתקאות, דעדו עלי היו כלנה, שנה אחר שנה… רבים רודפי וצרי, לא שלוותי ולא נחתי מנעורי".

לאחר נישואיו עם מרת גיטל אכל על שולחן חותנו, אך תוך זמן קצר ירד חותנו מנכסיו. בנו נפטר בינקותו. התקשה למצוא משרה רבנית, בשל אנשים בלתי ראויים שמונו לתפקידם בשל קשרים משפחתיים. בסביבות שנת תרנ"ח (1897/8) מונה לרב ודיין בקהילת טארנאליא, שם לימד תורה מידי יום בבית המדרש. בהמשך סבל ממחלות ואושפז מספר פעמים בבית החולים. "שלש פעמים לבית החולים נהלוני, על שולחן הניתוחים כבלוני, נתחו את בשרי ופצעוני". תוך כדי תיאור תלאותיו בהקדמות ספריו, המחבר בוטח בה', מצדיק עליו את הדינים ומודה לה' על שהחיה אותו.

בשנת תרפ"ה (1925) פרסם את שני חלקי ספרו "חמודי אפרים" ובשנת תרצ"ה (1935) פרסם את שני חלקי ספרו "אשל חיים" – חלק ראשון של כל אחד מהספרים הללו הוא דברי אגדה לעתים ולמועדים, דרשות והספדים בביאור מקראי קדש על רוב סדרי התורה עם מאמרי חז"ל. ובחלק השני מובאים דיונים על מספר סוגיות בש"ס. בסיום כל אחד מכרכי ספריו הוסיף שו"ת בשם "חיים שאל".

בהסכמה ל"חמודי אפרים" כותב עליו הרב קאפל רייך זצל אב"ד פאסט: הן כל יקר ראתה עיני ספר נאה ונחמד בשם "חמודי אפרים" יכונה, אשר חיבר הרב הגאון המופלג המפורסם לשם ולתהלה סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה חיים אפרים באלאיטי נ"י דומ"ץ דק"ק טארנאלא יע"א וחיבור הלזה מתחלק לשני חלקים, האחד תוכו חידושים על סוגיות הש"ס ובשני מילי דאגדתא, דרשות לשבתות ומועדים. וכפי מסת הזמן שמתי עיוני באיזהו מקומן ומצאתי וראיתי בחידושי הסוגיות חריפות ובקיאות עד להפליא – ובאגדה דברים יקרים מלאים חכמה ומוסר השכל מעוררים לאהבת התורה ויראת שמים. והרב המחבר נ"י בענוותנותו בקש ממני הסכמה להוציא חיבורו לאור –  ולפי דעתי זה אך למותר, כי המפורסם אין צריך ראיה כי נודע ומפורסם בשערים שידיו רב לו בחריפות ובקיאות. ואוהבי תורה יקנו הספר, נחת ינחתו בו כי ימצאו בו דברים המשמחים אלקים ואנשים וגם דעת זקנים נוחה הימנו.

הסכמות נלהבות נוספות, המפרטות את מעלת המחבר ותורתו נכתבו על ידי הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל מחבר ספר "מעשי למלך" ועל ידי הרב מרדכי וינקלר זצ"ל מחבר "שו"ת לבושי מרדכי" (וראה שם בסימן ע' תשובתו לרב בליטי).

הרב חיים אפרים בליטי פרסם מאמרים רבים בכתבי עת ובהם, נטעי בחוריםתל תלפיות, הנשר, ילקוט המליצות, בית ועד לחכמים (תרפ"ח סימן כ"א) וכן ב"וילקט יוסף". כמו כן ניתן למצוא תשובות שנכתבו אליו בספרי השו"ת.

כן הובאו דבריו בספרים של מחברים אחרים ובהם הדרת קודש ועוד.

ילדיו:

בתו חיה שרה אשת הרב ישראל וועלץ דומ"צ בקהילת פעשט.

בתו מרים אלמנת הרב שלמה ברוך עלנער ז"ל (נפטר ה' בתמוז תרפ"ז) התגוררה בקהילת שאלגוי טאריאן

  • בניהם שמואל מאיר ויהודה (ליב).

לזכר הרב חיים אפרים בליטי הי"דבקובץ הנשר שיצא לאור בתש"ג (1943), העורך כותב שהרב חיים אפרים נמצא בין החיים. הרב חיים אפרים נספה במהלך השואה. שמו הובא לזכרון בספרים "הגדה של פסח אמרי חמודות", "דברי ישראל חלק ג", כמי שנהרג על קידוש ה'. נינתו מילאה עליו דף עד ביד ושם. שמו מופיע ברשימת יהודי טורנלה שנהרגו בשנת 1944. ובעל נכדתו מסר שנרצח ב-1944 באושוויץ. ב"אמרי חמודות" (ירושלים, תשנ"ב) כתב שהרב נהרג באושוויץ בכ"ד סיון תש"ד.

הערה: הערך על הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" נראה רצוף אי דיוקים:

  • שנת הלידה המופיעה ב"אהלי שם" הוא תרל"ז (1877) לא מסתדרת עם הנתונים המובאים ב"דברי ישראל" (שם ניתן לחשב שבתו נולדה בשנת 1888). גם בדף עד שכתב בעל נכדתו מובא שנספה בשנת 1944 בהיותו מעל 80, כלומר שנולד לפני 1864.
  • את השנה המשוערת בה החל לשמש כרב בטארנאליא חישבתי ממה שכתב הרב בהקדמת ספריו, וכן מופיע בספר "חכמי הונגריה". אך ב"אהלי שם" כתב שהתקבל שם לאב"ד בשנת תרנ"א. ב"אהלי שם"
  • גם כתב שמחותניו של הרב בליטי הם: הרב מאיר טענענביים אבד"ק פיטנאק, והרב חיים פריעד אבד"ק סעגפעטער, אך ממה שמופיע בהקדמת "אשל חיים" זה נראה אחרת.
  • רשימת רבותיו של הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" שונה ממה שמופיע ב"חכמי הונגריה".

מקורות: הקדמות ספרי הרב, אהלי שם, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, דפי עד ביד ושם.

1 38 39 40 41 42 56