קטגוריה: שו"ת

בעזרת ה' יתברך א' פרשת תצוה

לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם כו' כקש"ת מהור"ר בנימין הלוי ליפשיץ רב דלין (מאסס)

נפשו בשאלתו. על דבר אחד שנשא אשה על ידי קונטראקט ולא על פי דת משה וגירש גם כן על פי קונטראקט אם יש ממש בגירושין וקדושין. ודרו אחרי הקדושין כמו איש ואשתו, ועתה שנתגרשה על ידי בית המשפט שלהם, נישאת לאחר. הנני להשיבו.

אם כי השאלה חמורה, הן בדין אשת א איש הן בדין ולד ממזר, ומי אני כי אביא עד הלום, מכל מקום אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואת אשר ישים ד' בפי אדבר. הנה אם הגט של ערכאות גט אי לא, זה לית דין צריך שאלה. מפורש בגיטין י"א דכל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשר חוץ מגיטי נשים. אם כן אין זה בגדר שאלה. רק השאלה היא אם יש בה גדר קדושין. ובעניין זה יש לבאר.

מקור העניין הוא סוגיא לגיטין (דף פ"א) דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי, דאמרו בית הלל דצריכה הימנו גט שני. ומוקי לה שם באיכא עדי יחוד ולא עדי ביאה, דבית הלל סבירא ליה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילת זנות ומסתמא קידשה…

ואחרי כל מה שביארנו בזה נבוא בזה לדבר השאלה ונאמר דכיון שביארנו דגדר 'אין אדם עושה בעילת זנות' הוא רק באשתו להרמב"ם, או אף להגאונים רק מפני שאין אדם משפיל עצמו לשם זנות, אבל כל שנשא רק בחוקי המלוכה, הרי משפיל עצמו לזנות, שוב אדם עושה בעילת זנות. וגם ביארנו דגדר פלגש לא הוי זנות, רק עבר על עשה דיקח אשה. וזה שהולך לישא בערכאות, הרי אין חושש לזה, אם כן ברור הוא שקדושיו אינם קדושין, ולא שייך 'הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה' שהביאה אינה לשם קדושין, אם כן ברור ואמת לדינא דכל שנתקדשה רק בערכאות, הדין דין אמת דאף אם רק בערכאות נתגרשה, מותרת להינשא לאחר.

ויען שהוא חידוש גדול בדין והוא תקנה גדולה להציל אלפי מקרים ומאורעות הן ברוסיא והן באמריקה מחשש ממזרות ועוד, אבל הוא חמור מאד, וחיפשתי ומצאתי דמסייעא לי תנא קמאי חד מרבותינו הראשונים הריב"ש בתשובה סימן ה' וסימן ו', שהקיל אף באנוס ואנוסה שנשאו בנמוסי הגויים ודרו כאיש ואשתו, דלא אמרינן 'הן הן עדי ביאה, הן עדים על קדושין', אף להגאונים, דכל שעשה בנמוסיהם קדושין גרע זה שנקרא שנתרצה על קדושי חוקיהם שאינם קדושין. ואף ששם היו אנוסים, כל שכן כאן שבשאט נפש עבר על זה, וברור ואמת.

ואף שהרמ"א בסימן ד' החמיר בכותים שאין מקבלין אותן מפני חשש ממזרות, ולמה לא נאמר שהקדושין שלהם לפני פסולים ועל סמך זה בועלים, ושוב הרי לא הוי כלל קדושין אינם ממזרים, ברור בזה דשם הוי קדושין, דכיון דמצות שאין עושים מפני שהם כתנוק שנשבה והם אנוסים, ומצות שעושים הם עושים כישראל, שוב הקדושין שלהם קדושין. וכן מפורש במסכת כותים דקדושין שלהם הם קדושין, ויש בוולדם חשש ממזרות מפני שאין מייבמים ואין חולצין, ועיין שם. שוב מצאתי בישועות יעקב סימן ד' בפירוש הקצר סעיף קטן י"ז שעמד שם באמת דלמה החמיר הרמ"א בקראים הרי קדושיהן לפני פסולי עדות, והברור הוא כמו שביארנו דלא הוי פסולי עדות בדבר ששומרים, דבשארי דברים הם כמו תנוק שנשבה וזה ברור ומוכרח במסכת כותים, וצדקו דברי הרמ"א מאד בזה. לא כן בערכאות, שם הרי אינם עדים ולאו בני קדושין וגירושין הם. והדבר ברור לעניות דעתי להלכה. ועיין בבשמים ראש סימן ר"כ מה שכתב בדין הקראים, וכתב להכשיר מטעמים שאין נכונים, אבל צדקו דברי הרמ"א ז"ל וברור. על כל פנים בהא נחתינן וסלקינן שבערכאות דעתי נוטה להתיר. ומחמת שהוא דבר חדש יבקש הסכמה על זה מעוד גדול הדור אחד, ואז אנא מצטרפינא להתיר.

בא על החתם יום ו' פרשת תצוה י"ב לחדש אדר תרצ"ג, סלובודקה
יוסף זוסמאנאווץ

(זרע חיים, בתוך זרע יצחק, עמו' 308–320)

(מתשובתו של הרב זוסמנוביץ הובאה כאן רק ההתחלה והסוף, תוך דילוג על רוב התשובה. וראה דיון בדין קידושין אזרחיים, המובא בהרחבה בפסק דין בית הדין באשקלון, המובא באתר דעת)

---

הרב יוסף זוסמנוביץ הי"ד, מגדולי רבני ליטא, גאון מופלג בתורה, בחריפות ובבקיאות בבלי ובירושלמי, במדרשי ההלכה ובתוספתא, נולד שנת תרנ"ה (1895) לאביו הרב אשר דוב זוסמן, מנכדי הגאון 'שלחן שלמה'. (ע"פ המובא ב'דורשי ציון בפועל' הוא נולד בירושלים, ע"פ  'אישים וקהילות' הוא נולד בצפת, ואילו על פי שו"ת 'ממעמקים' הוא נולד במינסק ועלה בילדותו לירושלים). בשל יחוס משפחתו למשפחת די-לאון 'מאצילי ישראל אשר בגלות ספרד', אימצו חלק מבני משפחתו את השם 'די-לאון' או שהוסיפו שם זה לשם 'זוסמן'.

בצעירותו למד בישיבת 'עץ חיים' והיה תלמידם של רבי צבי פסח פרנק ורבי יעקב משה חרל"פ. קונטרס מחידושיו יצא לאור בשנת תרע"ג וצורף לספר "זכרון ישעיהו" מאת רבי ישעיהו חיים גרוסברג.

לפני מלחמת העולם הראשונה, נסע אביו למינסק כנציג 'כולל מינסק' בירושלים, ור' יוסף עבר ללמוד בישיבת סלבודקה והתפרסם בשם העילוי "הירושלמי". זמן מה למד גם בישיבת טלז. נשא לאשה את לאה, בתו של ראש הישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה ובחברון, הרב משה מרדכי אפשטיין. נולדו להם שני ילדים: גולדה רחל ומשה מרדכי.

הרב זומסמנוביץ העביר שיעורים בישיבה, ונודע כלמדן גדול וכדרשן מעולה. לאחר שחותנו עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ח והתיישב בחברון עם חלק מתלמידי ישיבת סלובודקה ורבניה, עלה הרב זוסמנוביץ לארץ ישראל, אך בערב שנת תרצ"ד חזר הרב זוסמנוביץ לכהן כממלא מקום חותנו ברבנות סלובודקה. ישיבת סלובדקה, בראשות הרב יצחק אייזיק שור, פרשה בהמשך מהקהילה והרב של קהילתם החדשה היה הרב שלמה זלמן אוסובסקי הי"ד.

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין היה הרב זוסמנוביץ מועמד למלא את מקומו בראשות הישיבה ואף כיהן שם כראש ישיבה במשך מספר שבועות לתקופת ניסיון, והשמיע שיעורי עיון בסגנון ישיבות ליטא, הכוללות חקירות הגיוניות. בשנת תרצ"ז מונה הרב זוסמן לרבה של ווילקומיר, ואת מקומו ברבנות סלובודקה מילא גיסו הרב משה סקארוטי.

הרב יוסף זוסמנוביץ נספה ביער פיוואניע הסמוך לעיר ווילקומיר, יחד אשתו ושני ילדיו, ויחד עם יהודי ווילקומיר ועם יהודי  המחוז (מהעיירות וידישאק, באלניק, קאווארסק, שירווינט, פאזעלעווע, קירקל, ועוד) בחודש אב תש"א (1941), והם נקברו בבורות של קברי אחים.

הוציא לאור את ספריו "חלקו של יוסף" (תרפ"ו) על הש"ס והרמב"ם, "משפט ירושת משרה" (תרפ"ח) בדיני ירושת משרות רבניות, "זרע חיים" (תרצ"ד) יצא לאור כנספח לספר 'זרע יצחק' מאת רבי חיים יצחק שולמאן, ו"תרועת מלך" (תרצ"ז) על מסכת ראש השנה.

בנוסף הניח אחריו כתבי יד רבים מחידושיו. חלק ממאמריו פורסמו בכתבי עת ובקבצים, ובהם: "בענין לאו שיש בו מעשה" (אבן ציון, עמו' תנ), "בענין טריפה שהרג" (אודים מאש, אש התורה, עמו' רפא; כנסת ישראל ירושלים, ג, עמו' יג), "איסורי מזבח" (מוריה, שנה ה, יא-יב, שם הובאו גם תולדותיו מאת הרב בי קפלן), "טמא ודרך רחוקה וערל" (שם, ד, א-ב), "בענין נחירה ושחיטה במדבר" (וזאת ליהודה, עמו' תקלג), "בעניני נדרים" (בשמן רענן, ב, עמו' רצג), "בהלכות קרבן פסח" (קובץ המועדים, פסח א, עמו' תשצז), "בענין חזקה באכילת ערלה" (ספר הזכרון עדות ליוסף, עמו' שלז), "הדרן על ביצה ופסחים" (נר שאול, עמו' קמז), תשובה "בדבר בשר קפוא" (יד שאול, עמו' שטז), ועוד. חידושיו הובאו בספרים רבים. בשנת תשפ"ב יצא לאור "קונטרס תורת מרן הגר"י זוסמנוביץ זלה"ה".

ראה תולדותיו ב'דורשי ציון בפועל' עמו' 447-448.

מספר הצפיות במאמר: 8

ב"ה ערב שבת קודש כ' למב"י תרצ"ז

תשובה מאהבה לכבוד ידיד נפשי הרב החו"ב מלא חכמה וענווה מתנהג בחסידות מוהרמי"א כ"ץ יהי' ה' עמו ויעל לשרת בקודש בעיר ה' שמה, יראו עינינו וישמח לבנו בישועתו ית'.

אודות להשכיר בית תבשיל לאיש מחלל שבת בפרהסיא שיש לו פראלנע, ומכבס כמו בחול, ונוסף על זה שהוא תולה הבגדים לחוץ אחר הכביסה כדי לייבשן. והנה שאל באחת שהם שתיים אם מותר להשכיר לאיש כזה מצד לפני עיוור או מסייע. וגם מצד מראית עין.

והנה כבודו שפיר חזי ביו"ד קנ"א דברי הש"ך והדגול מרבבה דבמומר (או מזיד להבנת הדגול מרבבה) אין איסור מסייע. ובנידון דידן, כפי הנראה אין כאן משום לפני עיוור, לדעת כבוד תורתו,  דמצי לשכור במקום אחר ולא הוי כתרי עוברי נהרא, דאם לא כן, אין שום היתר.

הגם שיש לצדד קצת על פי מה שכתב המג"א קס"ט בשם זקיני הב"ח דאם אין מכשילו בשעת מעשה, אין כאן לפני עיוור, אבל אי אפשר להחליט כן כי יש כמה סתירות לזה מש"ס (עיין בב"מ ה' וסוף פרק אזהו נשך אסור להלוות בלי עדים ועוד ועוד).
אבל המעיין בב"ח יראה דהתם מחמת שמתכוון למצווה להאכיל לעני הוא דמצדד בחילוק הנ"ל.
ובאמת לפי מה שכתב הפרי חדש וגם בשו"ת חוות יאיר דלאו דווקא תרי עוברי נהרא, אלא שאם גורם הקדמה בזמן שעל ידי הנותן עובר השתא ואם לא ייתן לו יתאחר הדבר, נמי עובר אלפני עיוור, ואם כן בנידון דידן, אולי אין מצוי לו כל כך במקום אחר לשכור או יתאחר עד שימצא דירה. ויש כאן לפני עיוור וספק דאורייתא לחומרא, דמי יודע אם מצוי לו במקום אחר מיד.
הגם דבספק לפני עיוור מוכח לכאורה בפרק ה' דשביעית דתולין לקולא, גבי מכירת פרה. וכן כתב הרב המאסף שדי חמד בשם שו"ת עין יצחק.
אבל במחילת כבוד תורתו הקדושה מבואר להדיא בריטב"א עבודה זרה ט"ו דמהתורה אינו עובר רק בוודאי איסור ומדרבנן אסור (ביש רגלים לדבר) והיכא דיש לתלות הקילו, דאוקמא אדאורייתא. עיין שם דמבואר דבספק השקול אסור מדרבנן על כל פנים.
וגם יש לחלק בין ספק אם יש כאן מכשול כלל, דאז נקל להקל יותר, מספיקא דידן, שהמכשול וודאי אלא שהספק הוא אם יש כאן תרי עוברי נהרא או לא.
וגם עיקר הראיה מפרק ה' דשביעית ליתא, דהתם לא הוי לפני עיוור כלל, דאטו לא מצי לקנות פרה אצל נכרי, אלא דמצד מסייע הוא אסור, ולכן היכא דיש ספק מותר, דאין כאן ספיקא דאורייתא. אבל באיסור לפני עיוור, גם בספק, אסור.
וכן משמע תוספות בכורות ב' ע"ב, וכן משמע בסוף אזהו נשך דאסור ללוות בלי עדים, ואטו וודאי שיכפור.
(ואף על פי שהתוספות כתבו במושיט כוס יין לנזיר דקרוב לוודאי הוא, היינו כדי לפרש הטעם דאסור מהתורה כוודאי איסור).

ומכל מקום בנידון דידן אחרי שאין המשכיר מכשילו בדידיה כלל, אלא הוא העובר בשלו, מסתברא שאין זה בכלל לפני עיוור, רק שהוא גורם לו על ידי שמשכירו, שיעבור על חילול שבת, וזה נקרא רק מסייע לבד. ממילא כיון דאין מכשילו מיד, כי הוא משכיר לו בחול, וגם אין מכשילו בדידיה כלל, מסתברא להתיר, כמו שכתב בשו"ת כתב סופר יו"ד פ"ג בביאור דברי הש"ך הנ"ל. עיין שם באריכות.
וכבר הארכתי במקום אחר הרבה בזה.
והנה מה שהקשה הדגול מרבבה, דאמאי לא תירצו תוספות והרא"ש בשבת ג' דמשום הכי פטור ומותר, דמיירי במומר. כתבתי לתרץ על דרך חידוד קצת, על פי מה שכתב הברטנורא לתרץ הא דנקט המשנה בעל הבית ועני להורות דאף על פי שמתכוון לצדקה הוויא מצוה הבאה בעבירה וחייב. עיין שם. והנה זה ניחא אי מיידי בישראל כשר, אבל במומר אין כאן מצות צדקה כמובן.
ונראה עוד לתרץ דעת הש"ך ודגול מרבבה דגם הם לא התירו רק במתכוון למכור להרוויח, שיש בו צורך על כל פנים, אבל בחנם לעולם אסור שלא להחזיק ידי עוברי עבירה.
ובזה מתורץ הסתירה שבתוספות והרא"ש, דבעבודה זרה ו' כתבו בפשיטות דאם ליכא לפני עיוור מותר לגמרי, ובשבת פשיטא להו דאסור מדרבנן על על פנים, משום דבעבודה זרה מיירי דמושיט לו בשכר, וכמו שנראה בתוספות פסחים כ"ב, מה שאין כן בשבת, דמיירי שנותנו בחנם, דוודאי לא יישא וייתן בשבת, שפיר יש לאסור.

וראיה לזה מהריטב"א עבודה זרה ט"ו, שהביא קושיות הקדמונים על המשנה דאלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית, מהא דתנן משאלת אשה לחברתה נפה וכברה מפני דרכי שלום. והביא בשם הירושלמי דשאני התם דיש לתלות נפה למנות מעות וכברה לכבור חול. והא דאצטריך לטעם דרכי שלום, משום דשאלה הוא ואינו מרויח, ולמה יכנס בספק איסור, אם לא משום דרכי שלום. אבל בכלי אומן וכו', הרי דאף על פי שיש צד היתר, אם אין לו הנאה, אסור לכתחילה.

בקיצור בנידון דידן, אם יש למשכיר שוכרים אחרים הנותנים כרשע זה וודאי לא יאות למעבד הכי, יתפרדו כל פועלי און. וגם נכנס המשכיר בספק איסור תוכחה, ואין כאן מקום להאריך. אבל אם אין לו שוכרים אחרים, או שהוא נותן (הרבה) יותר נראה להתיר, וכמו שנתבאר.

ומה שהעיר כבודו מצד מראית עין, הנה בשולחן ערוך או"ח רמ"ג ורמ"ד לענין מראית עין דקבלנות הקשה זקיני הטו"ז סתירה, שבסימן רמ"ג מקיל במרחץ שבביתו שאין רוחצים בו אחרים, דעל כל פנים יש לחוש לאורחים הבאים, שמא יבא אורח לביתו ויחשוד אותו, כההוא דסימן רמ"ד, דאפילו דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים או שבני ביתו יחשדוהו. ועיין בנודע ביהודה או"ח י"ב מה שתירץ קושיות הטו"ז, דלעולם אין לחוש לאורחים הבאים, דאטו יודעים שהוא מלאכת יהודי. עיין שם הדבר.
וממילא בנידון דידן, ממה נפשך, השכנים וכל שכן בני ביתו יודעים שאין לו מסחר זה כלל. והאורחים, כל שכן שאין יודעים ממנו, אלא שרואין עבריין עושה מלאכה בשבת קודש, ומהיכי תיתי שיחשבו שהוא שלוחו של המשכיר. הרי לא מצינו כי אם בשכירות וקבלנות דמכירין שהוא שדה ישראל, או בנתלחלחו כליו דאסור לשטחם, כי יחשדו דכובסם היום, כיון שמכירין כליו. מה שאין כן שאין כן בנידון דידן. וחוץ מזה לא מצינו מראית עין, רק אם על ידי מעשיו גרם מראית עין וגם החפץ שלו. דאם לא כן הכי נימא דאסור למכור השדה לגוי כי אולי יספרו הם שמכר השדה ויחשדוהו. אלא וודאי, דכל שאין החפץ שלו, מה לו לעשות. וממילא גם בנידון דידן מה לי שכירות ומה לי מכירה לגמרי אחרי שאין הרשע הזה עושה רק בשלו, אין אחריותו עלינו, דהתורה לא הקפידה רק שלא יצא מכשול מאתנו ומכל אשר לנו. אבל מה שהוא של אחרים, הרי זה אינו מוזהר עליו, רק מצד תוכחה וודאי חוב קדוש עלינו להוכיח. ועיין בסימן ר"ח מה שכתב המג"א בשם א"ח. ודי לחכימא.

ומחמת טרדותי ותשות כחי בעוונותינו הרבים לא אוכל להאריך, וה' יתברך יצילנו מחבלי משיח. ובכל אשר יעשה יצליח. כנפשו היקרה ונפש תדרשנו לטובה וחותם באהבה,

ה"ק שמואל אהרן החופק"ק

ונא אל יטעה ואל יתאר אותי בתוארים שאין בי כלל.

(מתוך הכוכב, חוברת ג, תשי"ב)

---

הרב שמואל אהרן מילר הי"ד נולד לאביו הרב נפתלי ראב"ד בגארליץ, בשנת תרכ"ה לערך (1865). הרב שמואל אהרן הי"ד היה תלמיד בוויזיניצא בישיבת רבי שלמה הלברשטם, האדמו"ר מבאבוב, היה מגדולי החסידים של האדמו"ר ממונקטש בעל "מנחת אלעזר", וחתנו של הרב מתתיהו ווילדשטיץ מלאבאווע. עוד בצעירותו נודע בגדולתו בתורה ומונה בגיל 18 למורה הוראה ביעדליטש, ומשם שלח שו"ת לגדולי דורו. אחר כך מונה לאב"ד לאבאווע, לימד שם בישיבה, השיב תשובות בכל מקצועות התורה וחיבר חידושים כמעט על כל התורה. לזמן מה היה גם ראש ישיבה בקרקא. לאחר פרוץ המלחמה, גלה לצאנז ושם נהרג על קידוש ה', בי"ז באלול תש"ב. היארצייט שלו. רוב כתביו אבדו, ונותרו רק שרידים מעטים, מלבד המאמרים שפרסם בכתבי העת הרבניים. בשנת תשס"ו יצא לאור הספר "אבני אש" ובו תשובות וחידושים בארבעת חלקי השו"ע ובסוגיות הש"ס, על ספר שב שמעתתא, מכתבי תורה ומוסר – שלוקטו מספרים, מחוברות ומכתבי יד של הרב שמואל אהרן הי"ד. בן אחיו, שהוציא לאור את הספר כותב בהקדמתו על חשיבות הדפסת חידושי תורה אלו:

אודה לה' בכל לבב ובתוך רבים אהללנו, כי השגיח עלי ועזרני להינצל מן הלהבת שלהבת שאכלה את יהדות אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה. באותם ימים, בתוך עמי הייתי יושב, כולנו כלואים בתוך מחנות השמד שהקימה האומה הגרמנית בכל אתר ואתר ביבשת אירופה, לכלותינו ולהשמידנו ר"ל.

אמנם, בעוד שנאבקתי על חיי בגיא הצלמות, נבצר ממני כל אשר חישב הצורר הגרמני לעולל לבת עמי ואשר ביקש לעקור את הכל ר"ל. אך כששככה קצת הסערה ויצאתי מסכנת חיים, נתתי עיני סביבי, והנה העולם חרב ושומם. ואפן כה וכה וארא כי אין איש… כולם נסעו למנוחות ואותי השאירו לאנחות. ואיוותר אני לבדי מכל בני משפחתי שעלו השמימה בעשן הכבשנים.

אכן בשעה שראיתי שאותו צר ואויב הצמא לדם עמי, הובס ועבר מן העולם, נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר, אבל במסתרים בכתה נפשי על אובדן מולדתי, על אובדן הוריי היקרים, אחיי ואחיותיי, קרובי וקרובותיו, ארץ אל תכסי דמם. גם על זעקת השבר שיצאה מפיהם של שליש בני עמנו קדושים מושלכים באש שעה שנעקדו על קידוש ה', וקול דמי אחי צועק אלי מן האדמה!

נתגלגלו עלי רחמי הבורא, ובשעה שחמל על שארית צאנו, שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, ונאלם ממות לחיים, נתן לי גם נפשי לשולל, והנחני בדרך אמת יחד עם רעייתי הדגולה אסתר תחי', עדי עלה בידינו לקומם את ביתנו על אדני מורשת אבותינו, ולהעמיד דורות שילשים יראים ושלימים, כולם חניכים לתורה ולתעודה ברוח ישראל סבא.

אך יחד עם זאת, והגם כי יוצאי חלצי השביעוני נחת לרוב, לא הרפתה ממני אותה תוחלת ממושכת מחלת לב, לעשות שם ושארית לשארי בשרי, האהובים והנעימים אשר בחייהם ובמותן לא נפרדו, ואשר המוות הפריד ביני ובינם….

חשתי כי עדיין על כתפי לפעול למען יתר קרובי ושארי בשרי למען לא ישתקע שמם ולא יאבדו מלבו, ובכל עת הייתי מחשב איככה אעשה להם זיכרון בארץ החיים להיות שמותיהם הקדושים חקוקים על לב, צרורים בצרור החיים אשר המה חיים עדנה.

לאשרי, אינה ה' לידי צרור חידושי תורה מדודי הגאון הרב שמואל אהרן מיללער זצללה"ה הי"ד רבה של ק"ק לאבאווא מאשר השיב דבר לשואליו הרבים מכל מדינת הונגריה, וקובץ על יד על יד, משלל קבצים וכתבי עת תורניים שראו אור בתקופת חייו, מהם בעצם כתב ידו. כמו כן נמצאו כמה אמרי שפר מזקיני הגה"צ רבי נפתלי מילער זצ"ל דומ"ץ בגארליץ, אשר עלו מן האפר והיו פזורים זעיר פה זעיר שם והובאו אף הם בכתובים, על אלו נמצאו חונים דברי תורה יקרים מפנינים, מחתן דודי מהרש"א, ה"ה העילוי המפורסם הגה"צ רבי אבאל'ע וואקס זצקללה"ה אבדק"ק פראשאוויץ, ובן דודי, הרה"ג רבי יואל הי"ד, מתלמידי החכמים המפורסמים בלאבאווא.

בשלהי הליקוט רב האיכות, הובא בנוסף כת"י מדודי מהרש"א, הדן בעומק שמעתא ג' מספר שב שמעתתא, אשר נשתמרה באופן פלאי, ונתגלה לנו בעת עריכת הספר…

שמחתי שמחה גדולה על המציאה שנפלה בחלקי בהיסח הדעת, ואמרתי אשר נדרתי אשלמה, והנה בא מועד להציב מצבה לאותם קדושי ארץ, אבות אבותיי ובני משפחותם למען יעמוד זכרונם ימים רבים. נמניתי וגמרתי לשלם את כל ההוצאות הכרוכות בהשלמת הספר והוצאתו לאור עולם.

עם מאמציי להוציא לאור את ספר זה השגתי ב"ה שתים ממטרותי, משאות נפשי.
א) לכנס את משנתן הפזורה של זקני הרב נפתלי ודודי הרב שמואל אהרן הי"ד אל פונדק אחד.
ב) להציב אבן זכרון להם וליתר בני העליה של משפחתי היקרה, שמסרו את נפשם עם גולת ישראל המעונה על קידוש ה'.

בין בני משפחתו שנספו בשואה נמנים גם בניו, הרב יואל הי"ד חתן הרב שמעון ליבר מסאנוק, והרב בן ציון הי"ד חתן רבי יצחק ליפשיץ מוויליפולה הי"ד, וכן חתניו, הרב אבא וואקס הי"ד אב"ד פרשוביץ מחבר שו"ת בית אבא, והעילוי מטשיטש הרב משה יהושע הי"ד.

מקורות: הכוכב, אבני אש. וראה באבני אש את תולדותיו באריכות.

מספר הצפיות במאמר: 162

ב"ה יום ז' מנחם אב תרצ"ב פה קראסנאשילץ.

שאלה במי שנעשה בן י"ג שנה בעשרה באב אם חייב להתענות אז.

תשובה. הנה מבואר בירושלמי תענית פרק ד ומעילה פרק א דבדין היה שיהיו מתענין בעשרה באב ולמה בתשעי שבו תחילת הפורעניות. רבי יהושע בן לוי  ציים תשיעי ועשירי. עיין שם.

ויש לומר דרק אם התענה בתשיעי זהו תחילת הפורענויות שפיר אין צריך להתענות בעשירי, אבל אם לא התענה בתחילה דזהו תשיעי שפיר, חייב להתענות בעשירי. אם כן אם נעשה בן י"ג שנים בעשירי שפיר יש לומר דחייב להתענות בעשירי. ודומה לנעשה בן י"ג שנים בין פסח ראשון לשני, דחייב בשני אם לא עשה בראשון, כמבואר ברמב"ם בפרק ח' מהלכות פסח.

אמנם אין דמיון דיש לומר דאם נאנס בראשון יעשה בשני, שפיר בנתגדל בין שני לראשון יעשה בשני, אבל בתענית בנאנס בתשיעי, דאין עושה בעשירי, גם בנתגדל בעשירי אין מתענה בעשירי. ובאמת קשה לי למה בנאנס בתשיעי דאין עושה בעשירי.

ובצום גדליה העירו האחרונים  לשיטת הסוברים דמצווה להתענות בראש השנה אם כן אמאי דחו תעניתו ליום חול, וכתב בספר דברי שואל על ראש השנה דיש אומרים דבאמת גדליה נהרג בראש השנה אבל לא מת לגמרי עד יום ג' בו ולכך קבעו התענית על יום מיתתו ממש, שהיה נמשך מיתתו עד יום השלישי. עיין שם. אם כן נמי לעניין חורבן הבית דנשרף בעשירי, מהראוי באמת לתקן שיהיה צום בעשירי. אך דגבי השריפה אמרינן אישו משום חציו ודנין בתחילת השריפה כמו בנשרף כבר, לכן שפיר נקבע בתשיעי.

אך זה אינו, דהנה הקשו על ר"י דסבירא ליה דצריך להיות התענית בעשירי משום דנשרף בעשירי, הא ר"י לשיטתו אישו משום חציו. והנמוקי יוסף סבירא ליה דדנין כאילו כבר נשרף, אם כן שפיר צריך להיות בתשיעי.

אך זה אינו, דכי אמרינן דדנין כאילו כבר נשרף רק אם נתייחס למעשיו, דדנין אימת עשה מעשה השריפה אמרינן דכבר עשה בתחילה, אבל אם דנין על עצם הדבר אימת נשרף, שפיר דין דנשרף בשעת שריפה, אם כן שוב יום הצום הוא על עצם הבית שנשרף, שפיר סבירא ליה לר"י דהיה צריך להיות בעשירי, דהשריפה היה אז, אם כן למה צום גדליה גזרו על שעת מעשה וצום תשעה באב גזרו על תחילת הפורעניות.

אך הדבר נכון דאם לא היה נשרף הבית, רק הציתו בו את האור, גם כן היה נגזר צום על הציתו בו האור לבד, לכן כיון דזה תחילת הפורעניות היה בתשיעי, שפיר גזרו בתשיעי, כי גם על תחילה כדאי לגזור תענית. אבל על הריגת גדליה לבד, אם לא היה מת, לא היו גוזרים צום על הכתו לבד, לכן גזרו על מיתתו בלבד. אמנם לרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דצריך לגזור על השעה שהציתו בו את האור ועל שעת השריפה, שפיר ציים תשיעי ועשירי, אם כן בנתגדל בעשירי יש לומר דחייב להתענות, או בנאנס בתשיעי יש לומר גם כן דחייב להתענות.

וראיתי בספר מטעמי יצחק סי ל"א (מאת הרב יצחק בורנשטיין הי"ד) שהעיר גם כן בדין זה אם חייב להתענות בעשירי, והעיר ממגילה דף ה' עמוד א' דתשעה באב מאחרין משום דמקדמי פורעניות לא מקדמי, ובחגיגה מאחרין משום דלא מטי זמן. ואמאי לא אמרינן גם בתשעה באב משום דלא מטו זמן, אלא מוכח דהוא מצד עצמו ולא מצד תשלומין. עיין שם.

נעלם ממנו התשובת מים חיים להר"ח כהן ז"ל או"ח סימן י"ט דכתב למה לי האי קושיה, תיפוק ליה משום דצריך להתענות בעשירי משום דאז נשרף לכן מאחרין. ותירץ להגמרא אמרה טעמא דאקדומי להורות דבי"ז בתמוז או בעשרה בטבת באם מקדשין על פי הראייה ויחול אחד מהם בשבת, דמאחרין, כמו שכתב רש"י במתניתין בהדיא, ולא קאי על תשעה באב רק קאי על שאר תעניות. אבל בתשעה באב באמת יש לומר הטעם משום דאז נשרף הבית לכן מאחרין.

אמנם למה אין מתענים תשיעי ועשירי מבואר משום שבו תחילת הפורעניות, הכוונה בזה דעל עיקר שריפת בית מקדשינו אין להתענות, אדרבא הוא טובה לישראל, כמו שכתב הגאון ז"ל בביאור בגר"א סימן תקנ"ה ובספר דמשק אליעזר שם בדין מניחים ציצית ותפילין, ואז בשעת מנחה הציתו האש במקדש, וזה היה טובה לישראל. עיין שם, כמבואר בקדושין דף ל"א עמוד ב' על הפסוק מזמור לאסף, שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים והאבנים. ומביא תוספות מדרש שאמר שירה. עיין שם. והכוונה על תחילת פורעניות, היינו שעל החטא בא פורעניות, אבל לא על עיקר שריפת בית אלקינו.

לכן שפיר אין שום שייכות לצום בעשירי ורק אליבא דרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דעל שריפה צריך לצום עשירי יש לספק בנתגדל בין עשירי אם חייב. אבל באמת ברור אין שום חיוב לצום בעשירי לדידן.

(שו"ת עלהו רענן, סימן ה, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 97

ואם כי ידעתי מך ערכי, שלא לאיש כמוני להכניס ראשו בין הכפירים הללו, אבל לא להכריע אבוא בזה, אלא להליץ בעד רכותינו ראשי המתבתא, בכדי שלא לשויא דבריהם הקדושים כחוכא ולברר ולתרץ אותם עד כמה שידי יד כהה מגעת.

במה שהשיגו על טעם הראשון מקרא ד"הלא אח עשו ליעקב", ומזה רצו להוכיח דגם מומר נקרא "אח" תמה אני על שניהם, גם על המתירין שהוכיחו מרבית דמומר לא נקרא "אח", וגם על האוסרין שהשיגו על זה מקרא דהלא אח עשו. דזה פשוט דלשון אחוה היא שורש דיבוק וחיבור ונופל על שני עניינים; על אח אח מלידה ומבטן, עצמו ובשרו, ונקרא אחיו על שם שדם אחר נוזל כעורקיהם. ושייך גם כן על אנשים שאינם בני אב אחד רק בני דת אחת, דהדת מחברן ומדבקן. ומחמת זה תמה אני על המתירין שהביאו ראיה מרבית דכמו דהתם ממעטינן מומר מקרא דוחי, הכי נמי לעניין יבום לא מיקרי אחיך. וכי מה ענין רבית ליבם. איסור דרבית הוא לאו דווקא על אחים בני אב אחד, ולשון אחווה האמור התם בעל כורחך שהם בני דת אחת אחיו הוא במצוות. ומשום הכי מומר שגם במצוות אינו אח, וודאי דנתמעט שפיר מקרא דאחיך, אבל מצוות יבום, דמיירי באחים בני אב אחד, וודאי שלא נוכל למעט מומר ורשע. דנהי דבמצוות אינו אחיו, אבל הא עצמו ובשרו, ובני אב אחד, וודאי דנופל בו לשון "אח". וכיוצא בזה הקשה בתרומת הדשן סימן רכ"ג על דעות הללו שמתירין ביבם מומר מטעם דאינו אחיך. עיין שם.  אכן אם כן גם קושיתו של רש"י והוכחתו דמומר נקרא אח מקרא דהלא אח עשו ליעקב, צריך לומר דדוקא רק לגבי חליצה, דמיירי באחים בני אב, בא להוכיח מקרא זה. אבל לגבי שאר דברים אין ראיה מקרא זה. דעשו שאני, כיון דבני אב אחד הוא ולכן שייך בו שפיר לשון אחווה אף על גב דבמצוות אינו אחיו. אבל שאר מומר אין הכי נמי דלא נקרא "אח". כיון ראינם בני אב אחד וגם לא בני דת אחת, מה לשון אחווה שייך גביה. מיהו אכתי יקשה ממה שכתוב בתורה "אחינו בני עשו", שאינם בני אב אחד וגם בתורה ומצוות אינם ואפילו הכי קראם אחים. ויש לומר דקראם אחים נגד שאר אומות. וכמו שכתב בספר רביד הזהב פרשת תצא. וגם קרא ד"הלא אח עשו ליעקב", יש לומר בזה דרק נגד שאר אומות קורא אותו אח, אבל בלאו הכי שפיר אמרינן דמומר אינו בכלל אח, וכדברי הגאונים דמתמעטי שפיר מ"אחיך"...

ומה שהשיבו על טעם השני שנתנו הגאונים להתיר מטעם דאיך אפשר שמומר יהא מיבם והא אסור לבוא עליה, ועל זה מקשו דכיוון  שקדושין תופסין לא פקעה הזיקה, וכי מי גרע מפסול דחייבי לאוין דביאתו אסורה מהתורה ואפילו הכי חולצת. גם זה יש ליישב, אי בעית אימא דאין הכי נמי דרשע ואפיקורס ודאי דגרע יותר מפסול דחייבי לאווין, דלשאר מילי ישראל גמור הוא ורק התורה פסלה ביאתו עליה ואינו חשוד להעבירה מדתה ולכן לא קמו ביה רבנן לעקור הקדושין, וכיוון דהקדושין קיימין ממילא זיקתו זיקה, ושפיר אמרינן דאף שאסורה להתייבם מטעם שביאתו אסורה אבל חולצת מיהא לאפקועי הזיקה, מה שאין כן  ברשע ואפיקורס ומומר שמעבירה מדתה, ודאי דאדעתא דהכי לא הסכימו חז"ל על הקידושין מעיקרו וכל דמקדש אדעתא דרננן מקדש, וכיון דקושין מעיקרא ליתא ממילא דאינה חולצה נמי דאין כאן זיקה מעיקרו…

ועל השלישי אני בא… והנה בפשוטו יש לומר כמו שכתב הב"ח באבן העזר שם דבמומר לא שייך סברא זאת דקים לן דכל כך מאוס בעיניה המומר עד שגם משום חיבת ביאה אינה נכנסת לספק הזה. ועוד מן הש"ס גופא מוכח דמיירי אפילו בנישואין מדמשני התם אתתא בכל דהו ניחא לה משום טב למיתב טן דו, ואי מן האירוסין דווקא, לא הווי משני מידי, דמאי טן דו איכא באירוסי קודם שתנשא ולמה תתרצה להתקדש על דעת כן, דבאירוסין לחוד ליכא טן דו ואם תנשא לא תועיל לה הך אומדנא, אם כן אכתי למה ניחא לה באירוסין קודם שתנשא, אלא וודאי דאפילו מן הנשואין נמי איכא למימר דאדעתא דהא לא נתקדשה…

הן אמנם ראיתי לאחד גדול מדבר לאסור כנידון דידן ביבם פוקר ועובר על דת ומחלק בין קיבל המרת דה ונשתמד על ידי כומר, דדווקא בכהאי גוונא מתירין. מה שאין כן קאמוניסטין דהאידנא, אף על גב שהם נטמאו בין הגויים ופורקי עול, אפילו הכי כיון דלא המירו דתם על ידי כומר באופן רשמיי, לא נקרא מומר ולית מאן דשרי בכהאי גוונא. ונסתייע בחילוק זה מדברי החתם סופר. אך תמה אני על אותו גדול שראה בחתם סופר רק חצי דבר ולא כל דבריו, דהמעיין שם ימצא שבתחלה רצה אמנם החתם סופר לחלק כן, אך לבסוף כתב שם בפירוש, בדיבור המתחיל אך כל זה, דאין סברא לחלק בין נזרק בנטפי מים על ידי כומר לפורק עול ונטמע בין הגויים. ובפירוש כתב בזה הלשון טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהן ונעשה מומר וכופר כל התורה הרי זה אח מומר דפליגי ביה הפוסקים, עיין שם בסימן ע"ג…

ובשיטה אחרונה נחזור על כל צדדי ההיתר. הרבה גאונים קדמאי ראשי המתבתא דמתא מחסיא התירו גם ביבם מומר לחוד. ואף על גב שכמה פוסקים חולקים על זה מכח קושיות שהקשו על המתירים. אבל הוכחתי שהקושיות הללו הוא רק לפי הבנתם בטעם הגאונים המתירים. וכבר עלה בידי ליישב כל הקושיות וגם להוכיח שטעמם יש להם יסוד נאמן מן הירושלמי. ורק מה שהייתי חושש מאוד לדברי רש"י, שגם הוא מן העוררים על ההיתר. אבל גם הוכחתי שבנידון דידן שהיבם, לבד שהוא פוקר להכעיס, עוד אינו כמדינה אחת עם היבמה ולא יוכלו בשום אופן להתקרב זה לזה. ושבהאי גוונא גם רש"י מודה דאינה צריכה חליצה, דלא גרע מנאבד היבם, שככר התיר הגאון בתשובת משיבת נפש. ובהצטרף לזה טעם דאבני מלואים, משום שאינו יורש, וגם טעם דהנצי"ב שאינו בר הקמת שם, שעל טעמים הללו לא מצאנו שום ערעור בדברי הפוסקים, ונהפוך הוא שפוסקים האחרונים הרבה מהם התירו, הרי הם  מוהר"י צמינץ ומוהר"מ פאדוה התירו במומר לחוד, הררד"כ התיר במומר אם אינו במדינה עם היבמה. וגם בתשובת משיבת נפש התיר בכהאי גוונא. והעיקר שרבינו הרמ"א גופא אשר עליו אנו סומכים בכל הוראותיו, גם הוא פסק באבן העזר סימן קנ"ז דבדיעבד אם נשאת בלא חליצה לא תצא. ושעת הדחק דבנידון דידן כדיעבד דמי, כדאיתא ביבמות דף ל"ז, כיוון דלא אפשר עבדינן ברבנן אף על גב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וגם אין לחלק מן מומר שנשתמד על ידי זריקת הטיפין, למומרים להכעיס חוטאים ומחטיאים כמו כת הבולשוויקים, וכמו שכתב החתם סופר טיפין הללו מה טיבם לשנות גופם.

ומכל הלין בנידון דידן שהיבם פוקר ורשע להכעיס וגם אינו במדינה והשעת הדחק גדול מאוד, אשה צעירה בדמי ימיה אובדת בעניה, ולפי תעודת הרופאים המומחים יש סכנה לחייה אם לא תנשא, ועיין בחתם סופר סימן פ"ב שצידד אם מותר לעבור על איסור דיבמה לשוק מפני הסכנה, עיין שם. והצטרף לזה מה שיצא הקול שמת היבם היה נראה פשוט להתיר להאשה שיינא הנ"ל בלא חליצה אליבא דכולי עלמא, ואך אם יסכימו לזה רבני זמננו לאחר שיעיינו בדברים הללו וימצאו אותם נכונים, יוכלו לצרף גם דעתי להיתירא ודרינא בהדיהו. חפץ אני לקוות כי גאוני המתירים ימליצו בעדי כשם שהמלצתי עבורם וכזכותם אוושע להנצל משגיאות:

כנפש המצפה לרחמי שמים אהרן וואלקין.

(קטעים מהמשך תשובת הרב אהרן וואלקין הי"ד בספרו זקן אהרן, אבן העזר , סימן קכד)

מספר הצפיות במאמר: 84

לאחר המשך דרישה וחקירה הגעתי למידע נוסף על הרב רייכער הי"ד, שעליו כתבתי לפני כשבוע.

מובא באלה אזכרה ז', 167-171

הרב ישעיה רייכר הי"ד

תשובת הרה״ג וכו׳ מו״ה ישעיה נ״י רייכער רב באיזמאיל

על דבר הגט ששלח פלוני בן פלוני הכהן מטטרבונר לאשתו שבעיר פישטשאנקא ברוסיה המועצית ולא הגיעה תשובתו של הרב דמתא שהאשה קבלה הגט פיטורין אם יש להתיר להאיש הנ״ל לישא אשה אחרת? הנה הרב הגאון ר' אליהו פוסק ז״ל, שעל ידו נשלח אותו הגט להרב ההוא באחריות, כותב במכתבו: ״ויותר נראה שהאשה קבלה הגט פיטורין", ואמנם אף שלא הודיענו הרב על מה הטביע שקול דעתו, נאמן הוא עלינו בשודא דדייני, שהוא דיינא דנחית לעומקא דדינא ואומדנותו היא אומדנא דמוכח.

נחזי אנן. נמוס מקובל הוא שהשליח מודיע למשלחו אם עלה בידו שליחותו או לא עלה. וכמו שכתוב במכילתא יתרו פ״ב למדך תורה דרך ארץ שישיב אדם תשובה לשולחו, ועיין ש״ס יומא ע״א. אישי כהן גדול עשינו שליחותך. אבל הרי ידועים תעלולי הממשלה המועצתית והיעווסעקים מפירי ברית ורודפי הדת, והמצב דומה למה ששנינו: מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט (כתובות פ״ט ע״א) על פי זה בנידון דידן מסתבר שאם היתה האשה מסרבת לקבל הגט היה הרב מקיים מדת דרך ארץ זו והיה מודיע להמשלח שהאשה מסרבת, שהרי אין חשש של עונש על אי-מעשה. – ודשתק זה עצמו מכריע שעשה מעשה והוא מתירא להודיע על זה בכתב מחשש הנ״ל, או שהאשה נתרצתה לקבל הגט רק אחר שהבטיח לה הרב שהדבר ישאר בסוד.

ושוב מסתברא שאותו הרב סבר שמסתמא כמי שניתן דמי על פי החזקה שאין בית דין מתעצלין וחזקה שליח עושה שליחותו דמהני מדרבנן לכולי עלמא (עירובין ל״ב) והמשלח בהבינו את מצב השעה יסתפק בזה כאלו נאמר לו בהדיא, אבל אם איתא דסירבה, היה הרב מודיע, כדי שלא יחשוב הבעל שכבר הותר לישא אשה. ומה שאמר: אין משיבין על הקלקלה (מגילה ט״ו ע״א) אין ענין לכאן כמובן. כמו כן מצד האשה, אף שנודע סודה הרע שי״ד שנה עזבה את בעלה ונשתקעה בקומיניזם ולא תבעה גט מבעלה לפי שהיא עשתה צרכיה ממקום אחר, אבל בכל אופן אם עוד איזה רגש של יושר אנושי נשאר אצלה, כשנודע לה שהבעל שלח לה גט דתי כדי שתתיר את זיקתה לו, אי אפשר לאמר שלא תחשוב: הרי בעלי לא חטא כנגדי; חימה אין לי עליו; הרי עולמו חשך בעדו זה י״ד שנה מה שזיקתי אליו אסרתו לישא אשה על פי דין ישראל שהוא מאמין בו, אף אם לדידי כל אפין שוין, אבל איך אתאכזר על אדם שהשקפתו שונה מהשקפתי ושוה להשקפת בני מדינתו, בשעה שאוכל להושיעו על ידי טורחא קלה! ואם לא חשבה כך, אלא שחוצפתה, אכזריותה ורשעתה הגיעו למדה שכזו, עד שאפס ממנה כל רגש אנושי להשתתף במדת מה בגורל מי שהיה בעלה, הרי לכולי עלמא לא עשה רבנו גרשום תקנתא לרשיעא שכיוצא בזאת, ואף החתם סופר שמחמיר גם במזנה להצריך היתר מאה רבנים משום לא פלוג, יודה בנדון דידן דלא צריך, ובר מן דין פשטה ההוראה להתיר במומרת ומזנה גם על ידי בית דין של שלשה כמבואר בהרבה משו״ת האחרונים. וחלילה חולין הוא לחשוד את הרב מקבל הגט פיטורין, שהניחו מיראה כאבן שאין לה הופכין ולא עשה שום מעשה להגשים את קבלתו ליד האשה, הרבנים, שארית פלטתנו בארץ הדמים, העומדים חזק כצור נגד כל גל שעובר עליהם ומחזיקים במעוז היהדות מקיימים בנפשם מה שאמרו רז״ל תקנתא דרבנן מקמי גזרה לא מבטלינן (כתובות ג' ע״א) ובודאי שעלתה לו ענין מסירת הג״פ,

וראיתי במכתב הגאון מראגאווא הי״ו בענין זה שהעיר מדברי ר׳ אחא: גמל האוחר וכו׳ שהולכין אחר אומדנא (בבא בתרא צ"ג). והקשה מדרב אחא אדרב אחא בירושלמי פ״ד דתענית ה״א מכאן שלא יהא אדם דן אומדות. והביא בשם רב אחד לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות דקיל, הנה מדברי הש״ס שבועות ל״ד, משמע שלרב אחא אין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות וכ״כ התוס׳ ש ם ובסנהדרין ל״ז ד״ה כמאן, אבל בלאו הכי לא קשיא מידי דרב אחא דבבא בתרא הוא תנא דברייתא ובהרבה ברייתות נזכרו דבריו כמו בשבת קי״ט ע״א וב' ובבא בתרא ל״ו ועד מקומות. ובירושלמי ברכות פ״ב ה״ד נקרא ר' אחא רובה ובמד״ר במדבר פט״ז ר' אחא הגדול, אבל ר' אחא דהירושלמי היה אמורא מאוחר מדור ד' של האמוראים חברו של ר׳ ירמיהו (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב) והרבה מצוין שמועותיו בירושלמי, אבל בבבלי לא נמצא זכרו, ומה שהעיר עוד בש״ס סוף נדרים דלא אמרינן מים גנובים ימתקו – הנה יש סתירה לזה מש״ס סנהדרין כ״ו: בחשוד על העריות וכבר עמד בזה הב״ש בסי׳ מ״ב ס״ק כ״א ובדג״מ שם, אבל כל האמור בזה אינו דומה להמצב השורר אצל השותפנים, שכלם הפך לבן וכל העריות, הגלוים כהנסתרים, הקלים כחמורים, דומין לפניהם כמישור.

סוף דבר, אחר שקיימא לן ״סברא דאורייתא״ הנני מצטרף להתיר בבית דין של שלשה לפלוני בן פלוני הכהן לישא אשה אחרת, כשישיג רשיון חוקי מהטריבונל.

ישעיה רייכער

רב באיזמאיל

מספר הצפיות במאמר: 129