האם ניתן להדליק את אור החשמל כדי לצאת בו ידי חובת נר של שבת קדש / הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם הי”ד

תמונת הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם הי"ד

מאת הרב הגאון מ’ חיים יצחק אייזיק האלבערשטאם אבד”ק סלאטפינא שליט”א

בענין הדלקת נר שבת קדש בנר עלעקטער – ואף שכבר דברו מזה ההלכה איזהו מגדולי אחרונים, אף על פי כן אמרתי לחוות דעתי העניה בקצרה, לא באריכות דברים.

והנה ראשון נאמר לברר מה החיוב בענין הדלקת נר שבת קדש, אם החיוב הוא שיהיה אור בבית שלא יכנסו בשבת קדש באופל ובחשכה ויבטל שלום בית וענג שבת קדש, אבל אין נפקא מינא על ידי איזהו אופן שיהיה אור בבית, או החיוב רמי על קרקפתא דגברא דוקא שידליק הוא בעצמו נר של שבת קדש.

והנה יש לומר דבזה פליגי השני דעות בטור אורח חיים סימן רס”ג, אי צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש או אין צריך לברך. דה”יש אומרים” שהביא הטור דאין צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, סבירא ליה דאינו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שבת קדש, רק עיקר החיוב שיהיה אור בבית ושלא יהיה בטול ענג שבת קדש, וממילא הוי הדלקת נר לשבת קדש כמו שאר הכנות לכבוד שבת קדש, כמו הטמנת חמין ובשול המאכלים וכיוצא בזה דאין צריך ברכה עליהם, דלא הווי רק הכנה לעונג שבת קדש, והוא הדין גבי הדלקת נר שבת קדש הוי גם כן רק הכנה לעונג שבת קדש. ומשום הכי סבירא ליה לה”יש אומרים ” דאין מברכין על הדלקת שבת קודש.
מה שאין כן  לסברא השניה דמברכין על הדלקת נר שבת קדש, וכן הלכתא דצריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, משום דסבירא ליה  דזה לא הוי כמו שאר הכנות לעונג שבת קדש, רק חכמינו ז”ל הטילו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו דוקא נר של שבת קדש, ומשום הכי צריך לברך על ההדלקה. ואף דבאמת אמרו דהדלקת נר הוא משום שלום בית, על כרחך צריך לומר דהוסיפו חז”ל על זה שיהיה גם כן חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו, דאם לא כן רק העיקר הוא שיהיה אור בבית ויהיה הכנה לעונג שבת קדש, אמאי הטילו ברכה על זה יותר מעל בשול המאכלים ושאר צרכי עונג שבת קדש דאין מברכין עליהם. ועל כרחך צריך לומר צ”ל דשאני הדלקת הנר, דיש חיוב להדליק בעצמו דוקא, ומשום הכי מברכין על זה יותר מעל שאר עונג שבת קדש.
וכן נראה מדברי התוספות שבת דף כ”ה ע”ב בדיבור המתחיל “הדלקת נר בשבת חובה”, שכתבו פירוש במקום סעודה וכו’, אבל להדליק נר גופא לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה הוא כדאמרינן על שלש עבירות נשים וכו’. עד כאן לשונו. ואם כן נראה מדברי התוספות דיש חיוב להדליק חוץ מהחיוב עונג שבת קדש. וכן מוכח מלשון הש”ס במסכת שבת דף ל”א, נשמה שנתתי לכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותה מוטב. עד כאן. נראה גם כן דיש חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שת קדש. ועיין בפנ”י פני יהושע מה שכתב שם על דברי התוספות עיין שם הדבר. ותמיה לי דברי התוספות שבת כ”ה בדבור המתחיל חובה, דרצונו לומר דאפילו אם היה נר דלוק מערב שבת אין צריך לכבותה כדי להדליקה, רק דיוצא בזה אף שלא נדלק לשם שבת קדש, ואפילו הכי צריך לברך. כמו גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואף על פי כן אם מכסה צריך לברך. וכן נולד מהול דאין צריך להטיף דם ברית, ואף על פי כן כשמל צריך לברך. עד כאן דברי התוספות. ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, מה הדמיון לשם, דבשלמא גבי כסוי הדם אי לא כסהו הרוח יש לו ברירה לכסות, וכן כשנולד ערל החיוב עליו מהתורה לכסות ולמול, ואין יוצא ידי המצוה במה שאחר מל ואחר יכסה, וכן אין יוצא ידי המצוה במה שכסהו הרוח ובמה שנולד מהול, ורק אי כסהו הרוח וכן כשנולד מהול אין לו ברירה דאי אפשר לו לקיים המצוה, משום הכי שפיר אי נולד ערל וכן אי לא כסהו הרוח החיוב רמי עליו לכסות ולמול ואינו יכול לפטור את עצמו מן המצוה, ומשום הכי חייב לברך. מה שאין כן הכא אי יוצא בזה במה שהנר דולק ממילא, ואין חיוב עליו לכבותה להדליקה, על כורחך משום דאין חיוב רמיה עליו להדליק, רק שיהיה אור בבית, והוא רק כמו שאר הכנות לשבת קדש, דאם לא כן היה החיוב לכבותה ולהדליק. ואם כן אפילו כשמדליק, האיך יברך על ההדלקה יותר משאר הכנות לעונג שבת קדש דאין מברכין. ודו”ק. לא זכיתו להבין דבריהם הקדושים בזה. ועיין בתשו’בות חתן סופר ס”ו מה שהעיר על דברי התוספות בזה וכתב דהתוספות חזרו מסברתם וסבירא ליה באמת דאם מברכין על הדלקת נר שבת קדש, צריך לכבותה ולהדליקה לשם שבת קדש . עיין שם. והיינו משום דלא הוי כשאר הכנות על עונג שבת קדש, דעיקר שיהיה עונג שבת קדש, אבל הכא מוטל עליו החיוב להדליק ומשום הכי צריך לכבותה להדליק בעצמו, ומשום הכי מברכין על זה.

ואם כן לפי פסק הלכה דמברכין על הנרות נר שבת קדש על כרחך סבירא ליה דחיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו לשם שבת קדש, ולפי זה יש לומר דאין מברכין על הדלקת נר עלעקטער לשבת קדש, על פי מה שכתב בתשובת הרשב”א סימן י”ח, וזה לשונו, וכן אין מברכין על מצוה שאין תלוי כוחה ביד העושה, ואפשר שלא יתרצה חברו, ונמצא מעשה נתבטל, כמו מתנת עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בזה. ואם כן הכי נמי כיון דתלוי ביד בעד הבית של המכונה של העלעקטריציטעט שיבעיר האש ויתן כח ההבערה, דאם לא יוסף כח, וכן אם יסגור המכונה יכבה ממילא הנר בבית, אם כן תלוי ביד אחר אם יסייע לזה שיהיה הנר דלוק בשבת קדש או יכבה, ואם כן אין תלוי מצות הדלקת הנד עלעקטער ביד ישראל המדליק, רק בבעל המכונה, ואם כן אין מברכין על זה לסברת הרשב”א הנ”ל.

ועוד אני מוסיף לזה לומר דמלבד דאין יכולין לברך על זה לסברת הרשב”א הנ”ל, על כורחך אין יוצאין ידי מצות הדלקת נר לשבת קדש, אף דברכות אין מעכבות על פי דברי תשובת קול אריה אורח חיים סימן ח’ דחידש דאף דברכות אין מעכבין, הוא דוקא באם ראוי הדבר לברך, רק הוא לא ברך, אז אמרינן דברכות אין מעכבין, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. אבל בדבר מצוה שאין ראוי לברך, אז אין יוצאין ידי המצוה גם כן. ונסתמך לזה מדברי הגהות מימוניות שהביא הבית יוסף באבן העזר  סימן ס”ב אין בעיר עשרה דאין מברכין ומעכב הקידושין. עיין שם הדבר. ואם כן הכי נמי כיון דאין בעיר מכונה לישראל שיהיה ביד בלא סיוע מן אחרים להדלקת הנר עלעקטער שבת קדש, ואם כן אינו ראוי לברכה לסברת הרשב”א, ואם כן הדבר מעכב ואין יוצא כלל בהדלקת העלעקטער לנר שבת קדש.

והנה ראיתי בתשובת בית יצחק חלק יורה דעה סימן ק”כ שהתיר להדליק נר שבת קדש בנר עלעקטער ולברך גם כן, רק הוא לא נחית רק לענין אם האור הדבוק בהכלי של עלעקטער אם הוי נר ואם הוי זו ממש או לא, אבל לא העיר לכל מה שכתבנו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(ירושת הפליטה, סימן ז)


הגאון הצדיק המפורסם, הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם נולד בדולינה בשנת 1899 לאביו הרב יהושע, בן הרב משה מבארדיוב נכד ה”דברי חיים”. את עיקר תורתו למד אצל אביו. הוא היה אב”ד דולינה שבגליציה, והחל משנת תרפ”ה אב”ד סולוטבינו (סלוטפינה) שבצכוסלובקיה ושל מחוז סולוטבינו כולו. 

נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת הרב והאדמו”ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים מחבר ספר “עצי החיים” על התורה ואחיו הבכור של רבי יואל טייטלבוים, האדמו”ר מסאטמר. כשנפטרה הרבנית, נשא את אחותה, מרת העסא. (אחות נוספת, הרבנית פעסיל הי”ד, היתה רעייתו (בזיווג ראשון) של רבי יקותיאל יהודה הלברטאם, האדמו”ר מצאנז קלוייזנבורג).

בשנת תרפ”ב (1922) לערך, שקד על התורה בהאלמין יחד עם חברו הרב יצחק יעקב וייס, ה”מנחת יצחק”. 

בעקבות שינויי הגבולות בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה סלוטבינו שבצכוסלובקיה מקהילת האם מארמרוש-סיגט שעברה לשליטת רומניה. לרבה של סיגט היה קשה בעקבות כך לנהל את ענייניה של סולוטבינו והיה צורך למנות רב מקומי לקהילה. בנוכחות בעל ה”עצי חיים” הוכתר חתנו הרב חיים יצחק אייזיק, בשבת פרשת “שמיני” תרפ”ה, לכהן כרבה של סולוטבינו , ועד מהרה ייסד שם ישיבה חסידית, בה למדו בין מאה למאה וחמישים תלמידים. התלמידים נדרשו ללבוש לבוש חסידי, לטבול במקווה לפני התפילה, להתפלל עם אבנט ולגדל זקן ופאות. הרב דאג להקים עבורם חדר אוכל בישיבה, ומימן מכספו הפרטי חלק מההוצאות לכך. רבים מחסידי דולינא ומתלמידי חותנו, הגיעו אליו לסולוטבינו.

בשנת תש”ד (1944) גורש עם יתר היהודים לגטו. הרב נאסר ע”י שוטר ועונה קשות. לאחר חג הפסח החל גירוש היהודים מסלוטוינה לתאי הגזים באושוויץ. בא’ (או בב’) בסיוון תש”ד (05.1944), כאשר הועלה הרב עם משפחתו ובני קהילתו לרכבת, ביקש להתבודד. הוא ישב מכונס בפינתו וחזר על לימודו בעל פה, בריכוז ובהתמדה עצומים. לאחר שהרכבת יצאה מסלובקיה, פרץ בבכי, וביקש מתלמידיו “בואו ונקדם את ה’ מתוך דברי תורה”, ומיד התחילו ללמוד בעל פה את הלכות הפסח שלמדו בגטו. 

רעייתו ותשעה מאחד עשר ילדיו, בגילאי שנה עד ששה עשר נספו אתו באושוויץ. הי”ד.

חתניו, שניצלו והיו לאדמו”רים בארה”ב, הם רבי צבי הירש הלברשטאם האדמו”ר מרודניק בלוס אנג’לס, ורבי יואל טייטלבוים האדמו”ר מקירלהאזע בניו יורק.

נותרו ממנו רק מעט כתביו, ובהם הסכמה לספר לחם אבירים, לתפילת מרדכי חלק א, לפרדס מרדכי, ולקובץ התוספות חלק א, תשובות בשו”ת מנחת יצחק ב’ ובשו”ת מקדשי השם, בקובץ עץ חיים (באבוב) חוברות י”ז וכ”ג.

דרשותיו לחנוכה בשנים תרצ”א-תרצ”ו יצאו לאור בתשס”א בספר “אורות חיים, דרושים לחנוכה”, ובהקדמת הספר כותב המו”ל על כוונותיו להמשיך ולהוציא את דרשות הרב הי”ד על התורה והמועדים וכן את חידושי הסוגיות לימד את תלמידיו בישיבה.

מקורות: דפי עד באתר יד ושם, אנציקלופדיה לחסידות חלק ב עמ’ פח, ושם חלק ג עמ’ תקצה-תקצו. אשכבתא דצדיקיא חלק ב עמ’ עט-פ, מפעלות עבדי יעקב עמ’ קמד, נחלת צבי ט עמ’ צח, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית עמ’ 173, קהילות הונגריה עמ’ 42-43, נרות לקדושי עליון עמ’ 179.

מספר הצפיות במאמר: 39

בדין השכרת חדר ליהודי המחלל שבתות בפרהסיה / הרב שמואל אהרן מילר הי”ד

השכרת בית למחלל שבת

ב”ה ערב שבת קודש כ’ למב”י תרצ”ז

תשובה מאהבה לכבוד ידיד נפשי הרב החו”ב מלא חכמה וענווה מתנהג בחסידות מוהרמי”א כ”ץ יהי’ ה’ עמו ויעל לשרת בקודש בעיר ה’ שמה, יראו עינינו וישמח לבנו בישועתו ית’.

אודות להשכיר בית תבשיל לאיש מחלל שבת בפרהסיא שיש לו פראלנע, ומכבס כמו בחול, ונוסף על זה שהוא תולה הבגדים לחוץ אחר הכביסה כדי לייבשן. והנה שאל באחת שהם שתיים אם מותר להשכיר לאיש כזה מצד לפני עיוור או מסייע. וגם מצד מראית עין.

והנה כבודו שפיר חזי ביו”ד קנ”א דברי הש”ך והדגול מרבבה דבמומר (או מזיד להבנת הדגול מרבבה) אין איסור מסייע. ובנידון דידן, כפי הנראה אין כאן משום לפני עיוור, לדעת כבוד תורתו,  דמצי לשכור במקום אחר ולא הוי כתרי עוברי נהרא, דאם לא כן, אין שום היתר.

הגם שיש לצדד קצת על פי מה שכתב המג”א קס”ט בשם זקיני הב”ח דאם אין מכשילו בשעת מעשה, אין כאן לפני עיוור, אבל אי אפשר להחליט כן כי יש כמה סתירות לזה מש”ס (עיין בב”מ ה’ וסוף פרק אזהו נשך אסור להלוות בלי עדים ועוד ועוד).
אבל המעיין בב”ח יראה דהתם מחמת שמתכוון למצווה להאכיל לעני הוא דמצדד בחילוק הנ”ל.
ובאמת לפי מה שכתב הפרי חדש וגם בשו”ת חוות יאיר דלאו דווקא תרי עוברי נהרא, אלא שאם גורם הקדמה בזמן שעל ידי הנותן עובר השתא ואם לא ייתן לו יתאחר הדבר, נמי עובר אלפני עיוור, ואם כן בנידון דידן, אולי אין מצוי לו כל כך במקום אחר לשכור או יתאחר עד שימצא דירה. ויש כאן לפני עיוור וספק דאורייתא לחומרא, דמי יודע אם מצוי לו במקום אחר מיד.
הגם דבספק לפני עיוור מוכח לכאורה בפרק ה’ דשביעית דתולין לקולא, גבי מכירת פרה. וכן כתב הרב המאסף שדי חמד בשם שו”ת עין יצחק.
אבל במחילת כבוד תורתו הקדושה מבואר להדיא בריטב”א עבודה זרה ט”ו דמהתורה אינו עובר רק בוודאי איסור ומדרבנן אסור (ביש רגלים לדבר) והיכא דיש לתלות הקילו, דאוקמא אדאורייתא. עיין שם דמבואר דבספק השקול אסור מדרבנן על כל פנים.
וגם יש לחלק בין ספק אם יש כאן מכשול כלל, דאז נקל להקל יותר, מספיקא דידן, שהמכשול וודאי אלא שהספק הוא אם יש כאן תרי עוברי נהרא או לא.
וגם עיקר הראיה מפרק ה’ דשביעית ליתא, דהתם לא הוי לפני עיוור כלל, דאטו לא מצי לקנות פרה אצל נכרי, אלא דמצד מסייע הוא אסור, ולכן היכא דיש ספק מותר, דאין כאן ספיקא דאורייתא. אבל באיסור לפני עיוור, גם בספק, אסור.
וכן משמע תוספות בכורות ב’ ע”ב, וכן משמע בסוף אזהו נשך דאסור ללוות בלי עדים, ואטו וודאי שיכפור.
(ואף על פי שהתוספות כתבו במושיט כוס יין לנזיר דקרוב לוודאי הוא, היינו כדי לפרש הטעם דאסור מהתורה כוודאי איסור).

ומכל מקום בנידון דידן אחרי שאין המשכיר מכשילו בדידיה כלל, אלא הוא העובר בשלו, מסתברא שאין זה בכלל לפני עיוור, רק שהוא גורם לו על ידי שמשכירו, שיעבור על חילול שבת, וזה נקרא רק מסייע לבד. ממילא כיון דאין מכשילו מיד, כי הוא משכיר לו בחול, וגם אין מכשילו בדידיה כלל, מסתברא להתיר, כמו שכתב בשו”ת כתב סופר יו”ד פ”ג בביאור דברי הש”ך הנ”ל. עיין שם באריכות.
וכבר הארכתי במקום אחר הרבה בזה.
והנה מה שהקשה הדגול מרבבה, דאמאי לא תירצו תוספות והרא”ש בשבת ג’ דמשום הכי פטור ומותר, דמיירי במומר. כתבתי לתרץ על דרך חידוד קצת, על פי מה שכתב הברטנורא לתרץ הא דנקט המשנה בעל הבית ועני להורות דאף על פי שמתכוון לצדקה הוויא מצוה הבאה בעבירה וחייב. עיין שם. והנה זה ניחא אי מיידי בישראל כשר, אבל במומר אין כאן מצות צדקה כמובן.
ונראה עוד לתרץ דעת הש”ך ודגול מרבבה דגם הם לא התירו רק במתכוון למכור להרוויח, שיש בו צורך על כל פנים, אבל בחנם לעולם אסור שלא להחזיק ידי עוברי עבירה.
ובזה מתורץ הסתירה שבתוספות והרא”ש, דבעבודה זרה ו’ כתבו בפשיטות דאם ליכא לפני עיוור מותר לגמרי, ובשבת פשיטא להו דאסור מדרבנן על על פנים, משום דבעבודה זרה מיירי דמושיט לו בשכר, וכמו שנראה בתוספות פסחים כ”ב, מה שאין כן בשבת, דמיירי שנותנו בחנם, דוודאי לא יישא וייתן בשבת, שפיר יש לאסור.

וראיה לזה מהריטב”א עבודה זרה ט”ו, שהביא קושיות הקדמונים על המשנה דאלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית, מהא דתנן משאלת אשה לחברתה נפה וכברה מפני דרכי שלום. והביא בשם הירושלמי דשאני התם דיש לתלות נפה למנות מעות וכברה לכבור חול. והא דאצטריך לטעם דרכי שלום, משום דשאלה הוא ואינו מרויח, ולמה יכנס בספק איסור, אם לא משום דרכי שלום. אבל בכלי אומן וכו’, הרי דאף על פי שיש צד היתר, אם אין לו הנאה, אסור לכתחילה.

בקיצור בנידון דידן, אם יש למשכיר שוכרים אחרים הנותנים כרשע זה וודאי לא יאות למעבד הכי, יתפרדו כל פועלי און. וגם נכנס המשכיר בספק איסור תוכחה, ואין כאן מקום להאריך. אבל אם אין לו שוכרים אחרים, או שהוא נותן (הרבה) יותר נראה להתיר, וכמו שנתבאר.

ומה שהעיר כבודו מצד מראית עין, הנה בשולחן ערוך או”ח רמ”ג ורמ”ד לענין מראית עין דקבלנות הקשה זקיני הטו”ז סתירה, שבסימן רמ”ג מקיל במרחץ שבביתו שאין רוחצים בו אחרים, דעל כל פנים יש לחוש לאורחים הבאים, שמא יבא אורח לביתו ויחשוד אותו, כההוא דסימן רמ”ד, דאפילו דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים או שבני ביתו יחשדוהו. ועיין בנודע ביהודה או”ח י”ב מה שתירץ קושיות הטו”ז, דלעולם אין לחוש לאורחים הבאים, דאטו יודעים שהוא מלאכת יהודי. עיין שם הדבר.
וממילא בנידון דידן, ממה נפשך, השכנים וכל שכן בני ביתו יודעים שאין לו מסחר זה כלל. והאורחים, כל שכן שאין יודעים ממנו, אלא שרואין עבריין עושה מלאכה בשבת קודש, ומהיכי תיתי שיחשבו שהוא שלוחו של המשכיר. הרי לא מצינו כי אם בשכירות וקבלנות דמכירין שהוא שדה ישראל, או בנתלחלחו כליו דאסור לשטחם, כי יחשדו דכובסם היום, כיון שמכירין כליו. מה שאין כן שאין כן בנידון דידן. וחוץ מזה לא מצינו מראית עין, רק אם על ידי מעשיו גרם מראית עין וגם החפץ שלו. דאם לא כן הכי נימא דאסור למכור השדה לגוי כי אולי יספרו הם שמכר השדה ויחשדוהו. אלא וודאי, דכל שאין החפץ שלו, מה לו לעשות. וממילא גם בנידון דידן מה לי שכירות ומה לי מכירה לגמרי אחרי שאין הרשע הזה עושה רק בשלו, אין אחריותו עלינו, דהתורה לא הקפידה רק שלא יצא מכשול מאתנו ומכל אשר לנו. אבל מה שהוא של אחרים, הרי זה אינו מוזהר עליו, רק מצד תוכחה וודאי חוב קדוש עלינו להוכיח. ועיין בסימן ר”ח מה שכתב המג”א בשם א”ח. ודי לחכימא.

ומחמת טרדותי ותשות כחי בעוונותינו הרבים לא אוכל להאריך, וה’ יתברך יצילנו מחבלי משיח. ובכל אשר יעשה יצליח. כנפשו היקרה ונפש תדרשנו לטובה וחותם באהבה,

ה”ק שמואל אהרן החופק”ק

ונא אל יטעה ואל יתאר אותי בתוארים שאין בי כלל.

(מתוך הכוכב, חוברת ג, תשי”ב)


 

הרב שמואל אהרן מילר הי”ד נולד לאביו הרב נפתלי ראב”ד בגארליץ, בשנת תרכ”ה לערך (1865). הרב שמואל אהרן הי”ד היה תלמיד בוויזיניצא בישיבת רבי שלמה הלברשטם, האדמו”ר מבאבוב, היה מגדולי החסידים של האדמו”ר ממונקטש בעל “מנחת אלעזר”, וחתנו של הרב מתתיהו ווילדשטיץ מלאבאווע. עוד בצעירותו נודע בגדולתו בתורה ומונה בגיל 18 למורה הוראה ביעדליטש, ומשם שלח שו”ת לגדולי דורו. אחר כך מונה לאב”ד לאבאווע, לימד שם בישיבה, השיב תשובות בכל מקצועות התורה וחיבר חידושים כמעט על כל התורה. לזמן מה היה גם ראש ישיבה בקרקא. לאחר פרוץ המלחמה, גלה לצאנז ושם נהרג על קידוש ה’, בי”ז באלול תש”ב. היארצייט שלו. רוב כתביו אבדו, ונותרו רק שרידים מעטים, מלבד המאמרים שפרסם בכתבי העת הרבניים. בשנת תשס”ו יצא לאור הספר “אבני אש” ובו תשובות וחידושים בארבעת חלקי השו”ע ובסוגיות הש”ס, על ספר שב שמעתתא, מכתבי תורה ומוסר – שלוקטו מספרים, מחוברות ומכתבי יד של הרב שמואל אהרן הי”ד. בן אחיו, שהוציא לאור את הספר כותב בהקדמתו על חשיבות הדפסת חידושי תורה אלו:

אודה לה’ בכל לבב ובתוך רבים אהללנו, כי השגיח עלי ועזרני להינצל מן הלהבת שלהבת שאכלה את יהדות אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה. באותם ימים, בתוך עמי הייתי יושב, כולנו כלואים בתוך מחנות השמד שהקימה האומה הגרמנית בכל אתר ואתר ביבשת אירופה, לכלותינו ולהשמידנו ר”ל.

אמנם, בעוד שנאבקתי על חיי בגיא הצלמות, נבצר ממני כל אשר חישב הצורר הגרמני לעולל לבת עמי ואשר ביקש לעקור את הכל ר”ל. אך כששככה קצת הסערה ויצאתי מסכנת חיים, נתתי עיני סביבי, והנה העולם חרב ושומם. ואפן כה וכה וארא כי אין איש… כולם נסעו למנוחות ואותי השאירו לאנחות. ואיוותר אני לבדי מכל בני משפחתי שעלו השמימה בעשן הכבשנים.

אכן בשעה שראיתי שאותו צר ואויב הצמא לדם עמי, הובס ועבר מן העולם, נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר, אבל במסתרים בכתה נפשי על אובדן מולדתי, על אובדן הוריי היקרים, אחיי ואחיותיי, קרובי וקרובותיו, ארץ אל תכסי דמם. גם על זעקת השבר שיצאה מפיהם של שליש בני עמנו קדושים מושלכים באש שעה שנעקדו על קידוש ה’, וקול דמי אחי צועק אלי מן האדמה!

נתגלגלו עלי רחמי הבורא, ובשעה שחמל על שארית צאנו, שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, ונאלם ממות לחיים, נתן לי גם נפשי לשולל, והנחני בדרך אמת יחד עם רעייתי הדגולה אסתר תחי’, עדי עלה בידינו לקומם את ביתנו על אדני מורשת אבותינו, ולהעמיד דורות שילשים יראים ושלימים, כולם חניכים לתורה ולתעודה ברוח ישראל סבא.

אך יחד עם זאת, והגם כי יוצאי חלצי השביעוני נחת לרוב, לא הרפתה ממני אותה תוחלת ממושכת מחלת לב, לעשות שם ושארית לשארי בשרי, האהובים והנעימים אשר בחייהם ובמותן לא נפרדו, ואשר המוות הפריד ביני ובינם….

חשתי כי עדיין על כתפי לפעול למען יתר קרובי ושארי בשרי למען לא ישתקע שמם ולא יאבדו מלבו, ובכל עת הייתי מחשב איככה אעשה להם זיכרון בארץ החיים להיות שמותיהם הקדושים חקוקים על לב, צרורים בצרור החיים אשר המה חיים עדנה.

לאשרי, אינה ה’ לידי צרור חידושי תורה מדודי הגאון הרב שמואל אהרן מיללער זצללה”ה הי”ד רבה של ק”ק לאבאווא מאשר השיב דבר לשואליו הרבים מכל מדינת הונגריה, וקובץ על יד על יד, משלל קבצים וכתבי עת תורניים שראו אור בתקופת חייו, מהם בעצם כתב ידו. כמו כן נמצאו כמה אמרי שפר מזקיני הגה”צ רבי נפתלי מילער זצ”ל דומ”ץ בגארליץ, אשר עלו מן האפר והיו פזורים זעיר פה זעיר שם והובאו אף הם בכתובים, על אלו נמצאו חונים דברי תורה יקרים מפנינים, מחתן דודי מהרש”א, ה”ה העילוי המפורסם הגה”צ רבי אבאל’ע וואקס זצקללה”ה אבדק”ק פראשאוויץ, ובן דודי, הרה”ג רבי יואל הי”ד, מתלמידי החכמים המפורסמים בלאבאווא.

בשלהי הליקוט רב האיכות, הובא בנוסף כת”י מדודי מהרש”א, הדן בעומק שמעתא ג’ מספר שב שמעתתא, אשר נשתמרה באופן פלאי, ונתגלה לנו בעת עריכת הספר…

שמחתי שמחה גדולה על המציאה שנפלה בחלקי בהיסח הדעת, ואמרתי אשר נדרתי אשלמה, והנה בא מועד להציב מצבה לאותם קדושי ארץ, אבות אבותיי ובני משפחותם למען יעמוד זכרונם ימים רבים. נמניתי וגמרתי לשלם את כל ההוצאות הכרוכות בהשלמת הספר והוצאתו לאור עולם.

עם מאמציי להוציא לאור את ספר זה השגתי ב”ה שתים ממטרותי, משאות נפשי.
א) לכנס את משנתן הפזורה של זקני הרב נפתלי ודודי הרב שמואל אהרן הי”ד אל פונדק אחד.
ב) להציב אבן זכרון להם וליתר בני העליה של משפחתי היקרה, שמסרו את נפשם עם גולת ישראל המעונה על קידוש ה’.

 בין בני משפחתו שנספו בשואה נמנים גם בניו, הרב יואל הי”ד חתן הרב שמעון ליבר מסאנוק, והרב בן ציון הי”ד חתן רבי יצחק ליפשיץ מוויליפולה הי”ד, וכן חתניו, הרב אבא וואקס הי”ד אב”ד פרשוביץ מחבר שו”ת בית אבא, והעילוי מטשיטש הרב משה יהושע הי”ד.

מקורות: הכוכב, אבני אש. וראה באבני אש את תולדותיו באריכות.

מספר הצפיות במאמר: 33

האם חלה חובת תענית בעשרה באב למי שנעשה בר מצווה באותו היום / הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד

שריפה

ב”ה יום ז’ מנחם אב תרצ”ב פה קראסנאשילץ.

שאלה במי שנעשה בן י”ג שנה בעשרה באב אם חייב להתענות אז.

תשובה. הנה מבואר בירושלמי תענית פרק ד ומעילה פרק א דבדין היה שיהיו מתענין בעשרה באב ולמה בתשעי שבו תחילת הפורעניות. רבי יהושע בן לוי  ציים תשיעי ועשירי. עיין שם.

ויש לומר דרק אם התענה בתשיעי זהו תחילת הפורענויות שפיר אין צריך להתענות בעשירי, אבל אם לא התענה בתחילה דזהו תשיעי שפיר, חייב להתענות בעשירי. אם כן אם נעשה בן י”ג שנים בעשירי שפיר יש לומר דחייב להתענות בעשירי. ודומה לנעשה בן י”ג שנים בין פסח ראשון לשני, דחייב בשני אם לא עשה בראשון, כמבואר ברמב”ם בפרק ח’ מהלכות פסח.

אמנם אין דמיון דיש לומר דאם נאנס בראשון יעשה בשני, שפיר בנתגדל בין שני לראשון יעשה בשני, אבל בתענית בנאנס בתשיעי, דאין עושה בעשירי, גם בנתגדל בעשירי אין מתענה בעשירי. ובאמת קשה לי למה בנאנס בתשיעי דאין עושה בעשירי.

ובצום גדליה העירו האחרונים  לשיטת הסוברים דמצווה להתענות בראש השנה אם כן אמאי דחו תעניתו ליום חול, וכתב בספר דברי שואל על ראש השנה דיש אומרים דבאמת גדליה נהרג בראש השנה אבל לא מת לגמרי עד יום ג’ בו ולכך קבעו התענית על יום מיתתו ממש, שהיה נמשך מיתתו עד יום השלישי. עיין שם. אם כן נמי לעניין חורבן הבית דנשרף בעשירי, מהראוי באמת לתקן שיהיה צום בעשירי. אך דגבי השריפה אמרינן אישו משום חציו ודנין בתחילת השריפה כמו בנשרף כבר, לכן שפיר נקבע בתשיעי.

אך זה אינו, דהנה הקשו על ר”י דסבירא ליה דצריך להיות התענית בעשירי משום דנשרף בעשירי, הא ר”י לשיטתו אישו משום חציו. והנמוקי יוסף סבירא ליה דדנין כאילו כבר נשרף, אם כן שפיר צריך להיות בתשיעי.

אך זה אינו, דכי אמרינן דדנין כאילו כבר נשרף רק אם נתייחס למעשיו, דדנין אימת עשה מעשה השריפה אמרינן דכבר עשה בתחילה, אבל אם דנין על עצם הדבר אימת נשרף, שפיר דין דנשרף בשעת שריפה, אם כן שוב יום הצום הוא על עצם הבית שנשרף, שפיר סבירא ליה לר”י דהיה צריך להיות בעשירי, דהשריפה היה אז, אם כן למה צום גדליה גזרו על שעת מעשה וצום תשעה באב גזרו על תחילת הפורעניות.

אך הדבר נכון דאם לא היה נשרף הבית, רק הציתו בו את האור, גם כן היה נגזר צום על הציתו בו האור לבד, לכן כיון דזה תחילת הפורעניות היה בתשיעי, שפיר גזרו בתשיעי, כי גם על תחילה כדאי לגזור תענית. אבל על הריגת גדליה לבד, אם לא היה מת, לא היו גוזרים צום על הכתו לבד, לכן גזרו על מיתתו בלבד. אמנם לרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דצריך לגזור על השעה שהציתו בו את האור ועל שעת השריפה, שפיר ציים תשיעי ועשירי, אם כן בנתגדל בעשירי יש לומר דחייב להתענות, או בנאנס בתשיעי יש לומר גם כן דחייב להתענות.

וראיתי בספר מטעמי יצחק סי ל”א (מאת הרב יצחק בורנשטיין הי”ד) שהעיר גם כן בדין זה אם חייב להתענות בעשירי, והעיר ממגילה דף ה’ עמוד א’ דתשעה באב מאחרין משום דמקדמי פורעניות לא מקדמי, ובחגיגה מאחרין משום דלא מטי זמן. ואמאי לא אמרינן גם בתשעה באב משום דלא מטו זמן, אלא מוכח דהוא מצד עצמו ולא מצד תשלומין. עיין שם.

נעלם ממנו התשובת מים חיים להר”ח כהן ז”ל או”ח סימן י”ט דכתב למה לי האי קושיה, תיפוק ליה משום דצריך להתענות בעשירי משום דאז נשרף לכן מאחרין. ותירץ להגמרא אמרה טעמא דאקדומי להורות דבי”ז בתמוז או בעשרה בטבת באם מקדשין על פי הראייה ויחול אחד מהם בשבת, דמאחרין, כמו שכתב רש”י במתניתין בהדיא, ולא קאי על תשעה באב רק קאי על שאר תעניות. אבל בתשעה באב באמת יש לומר הטעם משום דאז נשרף הבית לכן מאחרין.

אמנם למה אין מתענים תשיעי ועשירי מבואר משום שבו תחילת הפורעניות, הכוונה בזה דעל עיקר שריפת בית מקדשינו אין להתענות, אדרבא הוא טובה לישראל, כמו שכתב הגאון ז”ל בביאור בגר”א סימן תקנ”ה ובספר דמשק אליעזר שם בדין מניחים ציצית ותפילין, ואז בשעת מנחה הציתו האש במקדש, וזה היה טובה לישראל. עיין שם, כמבואר בקדושין דף ל”א עמוד ב’ על הפסוק מזמור לאסף, שאמר אסף שירה על שכילה הקב”ה חמתו על העצים והאבנים. ומביא תוספות מדרש שאמר שירה. עיין שם. והכוונה על תחילת פורעניות, היינו שעל החטא בא פורעניות, אבל לא על עיקר שריפת בית אלקינו.

לכן שפיר אין שום שייכות לצום בעשירי ורק אליבא דרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דעל שריפה צריך לצום עשירי יש לספק בנתגדל בין עשירי אם חייב. אבל באמת ברור אין שום חיוב לצום בעשירי לדידן.

(שו”ת עלהו רענן, סימן ה, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 26

בדבר היתר נישואי אלמנה בלא בנים, שאחי בעלה קומוניסט שאבד ברוסיה – חלק 2 / תשובת הרב אהרן וואליקין הי”ד לרב יהודה זוליאר הי”ד

היתר עגונה

ואם כי ידעתי מך ערכי, שלא לאיש כמוני להכניס ראשו בין הכפירים הללו, אבל לא להכריע אבוא בזה, אלא להליץ בעד רכותינו ראשי המתבתא, בכדי שלא לשויא דבריהם הקדושים כחוכא ולברר ולתרץ אותם עד כמה שידי יד כהה מגעת.

במה שהשיגו על טעם הראשון מקרא ד”הלא אח עשו ליעקב”, ומזה רצו להוכיח דגם מומר נקרא “אח” תמה אני על שניהם, גם על המתירין שהוכיחו מרבית דמומר לא נקרא “אח”, וגם על האוסרין שהשיגו על זה מקרא דהלא אח עשו. דזה פשוט דלשון אחוה היא שורש דיבוק וחיבור ונופל על שני עניינים; על אח אח מלידה ומבטן, עצמו ובשרו, ונקרא אחיו על שם שדם אחר נוזל כעורקיהם. ושייך גם כן על אנשים שאינם בני אב אחד רק בני דת אחת, דהדת מחברן ומדבקן. ומחמת זה תמה אני על המתירין שהביאו ראיה מרבית דכמו דהתם ממעטינן מומר מקרא דוחי, הכי נמי לעניין יבום לא מיקרי אחיך. וכי מה ענין רבית ליבם. איסור דרבית הוא לאו דווקא על אחים בני אב אחד, ולשון אחווה האמור התם בעל כורחך שהם בני דת אחת אחיו הוא במצוות. ומשום הכי מומר שגם במצוות אינו אח, וודאי דנתמעט שפיר מקרא דאחיך, אבל מצוות יבום, דמיירי באחים בני אב אחד, וודאי שלא נוכל למעט מומר ורשע. דנהי דבמצוות אינו אחיו, אבל הא עצמו ובשרו, ובני אב אחד, וודאי דנופל בו לשון “אח”. וכיוצא בזה הקשה בתרומת הדשן סימן רכ”ג על דעות הללו שמתירין ביבם מומר מטעם דאינו אחיך. עיין שם.  אכן אם כן גם קושיתו של רש”י והוכחתו דמומר נקרא אח מקרא דהלא אח עשו ליעקב, צריך לומר דדוקא רק לגבי חליצה, דמיירי באחים בני אב, בא להוכיח מקרא זה. אבל לגבי שאר דברים אין ראיה מקרא זה. דעשו שאני, כיון דבני אב אחד הוא ולכן שייך בו שפיר לשון אחווה אף על גב דבמצוות אינו אחיו. אבל שאר מומר אין הכי נמי דלא נקרא “אח”. כיון ראינם בני אב אחד וגם לא בני דת אחת, מה לשון אחווה שייך גביה. מיהו אכתי יקשה ממה שכתוב בתורה “אחינו בני עשו”, שאינם בני אב אחד וגם בתורה ומצוות אינם ואפילו הכי קראם אחים. ויש לומר דקראם אחים נגד שאר אומות. וכמו שכתב בספר רביד הזהב פרשת תצא. וגם קרא ד”הלא אח עשו ליעקב”, יש לומר בזה דרק נגד שאר אומות קורא אותו אח, אבל בלאו הכי שפיר אמרינן דמומר אינו בכלל אח, וכדברי הגאונים דמתמעטי שפיר מ”אחיך”...

ומה שהשיבו על טעם השני שנתנו הגאונים להתיר מטעם דאיך אפשר שמומר יהא מיבם והא אסור לבוא עליה, ועל זה מקשו דכיוון  שקדושין תופסין לא פקעה הזיקה, וכי מי גרע מפסול דחייבי לאוין דביאתו אסורה מהתורה ואפילו הכי חולצת. גם זה יש ליישב, אי בעית אימא דאין הכי נמי דרשע ואפיקורס ודאי דגרע יותר מפסול דחייבי לאווין, דלשאר מילי ישראל גמור הוא ורק התורה פסלה ביאתו עליה ואינו חשוד להעבירה מדתה ולכן לא קמו ביה רבנן לעקור הקדושין, וכיוון דהקדושין קיימין ממילא זיקתו זיקה, ושפיר אמרינן דאף שאסורה להתייבם מטעם שביאתו אסורה אבל חולצת מיהא לאפקועי הזיקה, מה שאין כן  ברשע ואפיקורס ומומר שמעבירה מדתה, ודאי דאדעתא דהכי לא הסכימו חז”ל על הקידושין מעיקרו וכל דמקדש אדעתא דרננן מקדש, וכיון דקושין מעיקרא ליתא ממילא דאינה חולצה נמי דאין כאן זיקה מעיקרו

ועל השלישי אני בא… והנה בפשוטו יש לומר כמו שכתב הב”ח באבן העזר שם דבמומר לא שייך סברא זאת דקים לן דכל כך מאוס בעיניה המומר עד שגם משום חיבת ביאה אינה נכנסת לספק הזה. ועוד מן הש”ס גופא מוכח דמיירי אפילו בנישואין מדמשני התם אתתא בכל דהו ניחא לה משום טב למיתב טן דו, ואי מן האירוסין דווקא, לא הווי משני מידי, דמאי טן דו איכא באירוסי קודם שתנשא ולמה תתרצה להתקדש על דעת כן, דבאירוסין לחוד ליכא טן דו ואם תנשא לא תועיל לה הך אומדנא, אם כן אכתי למה ניחא לה באירוסין קודם שתנשא, אלא וודאי דאפילו מן הנשואין נמי איכא למימר דאדעתא דהא לא נתקדשה

הן אמנם ראיתי לאחד גדול מדבר לאסור כנידון דידן ביבם פוקר ועובר על דת ומחלק בין קיבל המרת דה ונשתמד על ידי כומר, דדווקא בכהאי גוונא מתירין. מה שאין כן קאמוניסטין דהאידנא, אף על גב שהם נטמאו בין הגויים ופורקי עול, אפילו הכי כיון דלא המירו דתם על ידי כומר באופן רשמיי, לא נקרא מומר ולית מאן דשרי בכהאי גוונא. ונסתייע בחילוק זה מדברי החתם סופראך תמה אני על אותו גדול שראה בחתם סופר רק חצי דבר ולא כל דבריו, דהמעיין שם ימצא שבתחלה רצה אמנם החתם סופר לחלק כן, אך לבסוף כתב שם בפירוש, בדיבור המתחיל אך כל זה, דאין סברא לחלק בין נזרק בנטפי מים על ידי כומר לפורק עול ונטמע בין הגויים. ובפירוש כתב בזה הלשון טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהן ונעשה מומר וכופר כל התורה הרי זה אח מומר דפליגי ביה הפוסקים, עיין שם בסימן ע”ג

ובשיטה אחרונה נחזור על כל צדדי ההיתר. הרבה גאונים קדמאי ראשי המתבתא דמתא מחסיא התירו גם ביבם מומר לחוד. ואף על גב שכמה פוסקים חולקים על זה מכח קושיות שהקשו על המתירים. אבל הוכחתי שהקושיות הללו הוא רק לפי הבנתם בטעם הגאונים המתירים. וכבר עלה בידי ליישב כל הקושיות וגם להוכיח שטעמם יש להם יסוד נאמן מן הירושלמי. ורק מה שהייתי חושש מאוד לדברי רש”י, שגם הוא מן העוררים על ההיתר. אבל גם הוכחתי שבנידון דידן שהיבם, לבד שהוא פוקר להכעיס, עוד אינו כמדינה אחת עם היבמה ולא יוכלו בשום אופן להתקרב זה לזה. ושבהאי גוונא גם רש”י מודה דאינה צריכה חליצה, דלא גרע מנאבד היבם, שככר התיר הגאון בתשובת משיבת נפש. ובהצטרף לזה טעם דאבני מלואים, משום שאינו יורש, וגם טעם דהנצי”ב שאינו בר הקמת שם, שעל טעמים הללו לא מצאנו שום ערעור בדברי הפוסקים, ונהפוך הוא שפוסקים האחרונים הרבה מהם התירו, הרי הם  מוהר”י צמינץ ומוהר”מ פאדוה התירו במומר לחוד, הררד”כ התיר במומר אם אינו במדינה עם היבמה. וגם בתשובת משיבת נפש התיר בכהאי גוונא. והעיקר שרבינו הרמ”א גופא אשר עליו אנו סומכים בכל הוראותיו, גם הוא פסק באבן העזר סימן קנ”ז דבדיעבד אם נשאת בלא חליצה לא תצא. ושעת הדחק דבנידון דידן כדיעבד דמי, כדאיתא ביבמות דף ל”ז, כיוון דלא אפשר עבדינן ברבנן אף על גב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וגם אין לחלק מן מומר שנשתמד על ידי זריקת הטיפין, למומרים להכעיס חוטאים ומחטיאים כמו כת הבולשוויקים, וכמו שכתב החתם סופר טיפין הללו מה טיבם לשנות גופם.

ומכל הלין בנידון דידן שהיבם פוקר ורשע להכעיס וגם אינו במדינה והשעת הדחק גדול מאוד, אשה צעירה בדמי ימיה אובדת בעניה, ולפי תעודת הרופאים המומחים יש סכנה לחייה אם לא תנשא, ועיין בחתם סופר סימן פ”ב שצידד אם מותר לעבור על איסור דיבמה לשוק מפני הסכנה, עיין שם. והצטרף לזה מה שיצא הקול שמת היבם היה נראה פשוט להתיר להאשה שיינא הנ”ל בלא חליצה אליבא דכולי עלמא, ואך אם יסכימו לזה רבני זמננו לאחר שיעיינו בדברים הללו וימצאו אותם נכונים, יוכלו לצרף גם דעתי להיתירא ודרינא בהדיהו. חפץ אני לקוות כי גאוני המתירים ימליצו בעדי כשם שהמלצתי עבורם וכזכותם אוושע להנצל משגיאות:

כנפש המצפה לרחמי שמים אהרן וואלקין.

(קטעים מהמשך תשובת הרב אהרן וואלקין הי”ד בספרו זקן אהרן, אבן העזר , סימן קכד)

מספר הצפיות במאמר: 24

בדבר היתר נישואי אלמנה בלא בנים, שאחי בעלה קומוניסט שאבד ברוסיה – חלק 1 / תשובת הרב אהרן וואליקין הי”ד לרב יהודה זוליאר הי”ד

תמונת הרב אלתר יהודה זוליאר הי"ד

ב”ה ערב שבת קודש י”ט אדר תרצ”ה פינסק.

כבוד ידידי הרב וכו’ מהור”ר יהודה זוליאר רב בלונינעץ.

על דבר העובדא דאתי לידו באשה מ’ שיינא בת ר’ אהרן צבי קאפלינסקי שבעלה מ’ שמערל ראגאלין מת במדינת רוסיא מיד אחר חתונתם זה קרוב לארבע עשרה שנה בלא זרע קיימא, ונפלה ליבום לאיש כזה שיושב גם הוא במדינת רוסיא והוא מכת הפוקרים ועוזבי דת להכעיס ועל דגלה חרות “בעזבאזניק”. ואפילו אם היה היכולת לפניו לחולצה לא היה עושה כן מצד שהוא רשע ופוקר ואת דתי היהודים אינו מכיר ואינו עושה, כאשר העיד על זה העד ל’ הערצולין מלונינעץ. וזולת זה אפילו אם היה מרוצה לחולצה, אין זה ביכולתו בהיות ששעת חירום היא והמלכיות מקפידות מאוד ולא יניחו לבוא להתם, אין יוצא ואין בא מהכא להתם ומהתם להכא. והאשה צעירה לימים אשר לפי מצב חלישות בריאותה הכירו הרופאים כי צריכה להנשא לאיש וכאם לאו יש חשש סכנה עבורה וכפי תעודה בכתב מרופא מומחה מווארשא המונח תחת ידי. והנה לאחר המון המכתבים אשר שלחתי לרוסיא לדרוש ולחקור אחר היבם, נתקבל מכתב מעיר ווערכני דנעפראווסק מאחד ממכירי המשפחה כי לפי השמועה ששמע מיהודים שונים, היבם הזה מר זלמן ראגאלין כבר מת בקרבת עיר אדעססא. זהו תוכן השאלה.

ומאוד לא רציתי להזדקק לעניין זה. רק אחרי שהעגונה תדפוק על דלתי יום יום ודמעתה על לחיה על ימי נעוריה ההולכים לאיבוד ועל מצב בריאותה דאזל ומתדלדל, נכמרו רחמי לעיין בדין זה. וזה אשר עלה כמצודתי בשריותא דידה כבעזרת ה’ יתברך:

והנה בעובדא כמו נידון דידן ממש, עוזב דת וגם אינם יכולים להתקרב ולבוא זה לזה, כבר הורה זקן הררד”כ ז”ל לפוטרה בלא חליצה, כמובא בשמו בבאר היטב לאבן העזר סימן קנ”ז. ובהיות שדין זה היא חידוש גדול לא שערוהו הפוסקים האחרונים להתיר בלא חליצה, וגוף הספר אין עמדי לעיין על מה הטבעו יסודי ההיתר שלו, לכן אמרתי לחפש בדברי הראשונים ז”ל אולי יעלה בידי למצוא בדבריהם סנגוריא לדברי הררד”כ.

יגעתי ומצאתי אמנם יסודות גדולות להיתר. הראש והראשון בהיתר זה דיבם מומר הוא תשובת הגאונים ראשי מתבתא דמתא מחסיא, שכבר נשאלה שאלה לפניהם בדין יבם מומר, ופסקו דאינו זוקק ואין צריכה חליצה. הובא דבריהם במרדכי פרק החולץ ובאור זרוע  הגדול ובטור אבן העזר סימן קנ”ז. ההיתר שלהם נבנה על שלשה עמודים.

א) דבחליצה כתיב אחיו, ומומר אינו אחיו. וראיה מרבית דמותר להלוותו ברבית, משום דברבית כתיב “וחי אחיך עמך”, ומומר לאו אחיו הוא. והכי נמי בחליצה כי ישבו אחים יחדיו כתיב, וזה אינו אחיו.

ב) איך אפשר למומר ליבם, והרי אסור לו לבוא עליה וקנאין פוגעין בו. ובמקום ערוה קאי, ואיך יחול עליה זיקתו בדבר האסור לה.

ג) מטעם דכהי גוונא אין זיקה כל עיקר על פי מה שכתבו בבבא קמא דף ק”י, אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהא לא קדשה נפשה. ומשני אתתא בכל דהו ניחא לה. עיין שם. ומשמע דאי לאו דהיה לה גם הנאה כל דהו ודאי לא קדשה נפשה. ואם כן במומר אנן סהדי דאין לה הנאה כלל, ובוודאי לא ניחא לה, לא קדשה נפשה מעיקרה, ולא שייך זיקה, כיון דאין כאן קדושין מעיקרו:

אכן שכנגדם חולק עליהם היה מאור עינינו רש”י ז”ל. ומי ראה רש”י ז”ל יוצא בראש המלחמה ונפתח בגדול דכויתיה, מיד יצאו אחריו המון ראשונים ואחרונים לבטל דברי הגאונים דמתא מחסיא וסתרי כל ראיות ויסודי ההיתר.

על טעם הראשון צווחו כולם, איך יעלה על הדעת דמומר ורשע לא נקרא אחיו, והא מקרא מלא הוא “הלא אח עשו ליעקב”, אף על פי שעשו מומר היה , כמבואר בקדושין דף י”ח.

על טעם השני מפני שאסור לבוא עליה הרעישו לסתרו. דמה בכך שאסור, אבל הוולד הוא אינו ממזר. וכל שאין הוולד ממזר אף על פי שאסור לבוא חל עליה זיקת יבמין. וראיה לדבר חייבי לאוין, ששנינו ביבמו. דף כ’ חולצת ולא מתייבמת. הרי להדיא שאף על גב שאסור ליבמה ולבוא עליה מדאורייתא אבל זיקתה לא נפקע וחולצת מיהא.

וגם על טעם השלישי מפני קידושי טעות, דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, הניפו ידם לבטלו מפני מה שאמרו התוספות בבא קמא שם, דדווקא בקדושי אירוסין אמרינן כן, אבל לבתר נשואין לא, דמשום חבת נשואין מחלה לתנאי.

זהו הציר והקוטב שעליו יסבו דברי המתירין והאוסרין, וכל כך מצאו טענותיהן של הסותרים האוסרים חן בעיני הפוסקים עד שהבית יוסף כתב שאין לדברי המתירין שורש וענף ולא שום צד סמך כלל, וגם בשולחן ערוך פסקה לאיסור:

 

(התחלת תשובת הרב אהרן וואלקין הי”ד, בספרו זקן אהרן, אבן העזר , סימן קכד)


בתשובה שתחילתה מובאת כאן, הדומה בסגנונה לענייני היתר עגונות, נכנס הרב אהרן וואלקין הי”ד לדון בעומקם של סוגיות, במאמץ ניכר, בענווה גדולה ובבקיאות ובחריפות נפלאה, על מנת למצוא היתר לאשה אלמנה צעירה בלא ילדים, העגונה כ”זקוקה לייבום” כבר ארבע עשרה שנה, אשר דופקת מידי יום על דלתו ומבקשת בבכי לחוס על ימי נעוריה ההולכים לאיבוד ועל מצב בריאותה ההולך ומתדרדר.

אחי בעלה, נעשה קומוניסט תוך הפניית עורף לכל עניין יהודי כך שאין סיכוי שיסכים לחלוץ, ואין למצוא אותו. גם אם יוודע מקומו, ואפילו אם יסכים לחלוץ, המדיניות הרוסית לא תאפשר לו לצאת מהמדינה לצורך החליצה ולא תאפשר לאלמנת אחיו להגיע אליו. יתירה מכך, התקבלו שמועות על כך שאחי בעלה כבר נפטר.

הרב וואלקין מסביר כאן את שלושת הטעמים של גאוני מתא מחסיא המתירים אלמנה לשוק ללא חליצה, כאשר היבם שלה הוא מומר. וכן מוסברים נימוקי האוסרים, לדחיית טעמים אלו.

באופן פשוט נראה שהפוסקים קבלו את דעת הפוסקים, ואף הבית יוסף כתב שאין שורש וענף ולא שום צד סמך כלל להיתר. עם זאת, בהמשך התשובה ימצא הרב ביסוס לדברי הגאונים שהתירו.

לא הצלחתי לגלות מידע על עתידה של מרת יינא בת ר’ אהרן צבי קאפלינסקי. האם הצליחה להינשא שוב? האם הקימה משפחה? האם שרדה את השואה?

אולם יש לי מידע לגבי השואל, הרב אלתר יהודה זוליאר הי”ד רבה של לוניניֶיץ שברוסיה הלבנה.

הרב נולד בתרכ”ו (1886). בסוף שנות השמונים של המאה הי”ט התיישב בלאחוביץ וכיהן שם כדיין.

עד סוף שנות השמונים של המאה ה- 19 היתה לונינייץ כפר גדול. על-פי התקנות משנת 1882 נאסרה על יהודים הישיבה בו. עקב סלילת מסילות-הברזל, והפיכת המקום לצומת, החלו יהודים מקוז’נהורודוק הסמוכה ומכפרים סמוכים להתיישב בלונינייץ. בשנת תרנ”ה (1895) נבנה בית- הכנסת הראשון, של חסידי קרלין-סטולין, וכעבור שנתיים הוזמן ללונינייץ הרב אלתר יהודה, שכיהן באהבה, בנאמנות ובמסירות נפש, כרבה של לונינייץ במשך יותר מארבעים שנה, מראשית הישוב היהודי בעיר ועד לחורבן הקהילה בשואה.

הרב היה חסיד סטולין. הוא ניהל את עדתו בנחת, רך כקנה, אף שידע להיות גם קשה כארז. במבט חביב ומחייך, אהב שלום ורדף שלום, והשתתף בכל השמחות באופן לבבי. היה אהוב אף על ידי ציונים ובונדאים והיתה לו השפעה רבה גם על הדור הצעיר. ביתו היה תמיד מלא באורחים, שפט מישרים והתמיד בלימוד התורה. שימש גם כשו”ב ומוהל, וכסופר סת”ם. הרב התפרנס בדוחק רב ממכירת חמץ ויין בערב הפסח, ועסק מעט במכירת נרות ושמרים. רק בשנים האחרונות החל לקבל משכורת חודשית מהקהילה. הרב ובני משפחתו ברחו מהכבוד, הסתפקו במועט ומעולם לא נשמעה מהם תלונה על מצבם הקשה.

הרב סבל מיסורים ואסונות רבים. בנו הבכור, ליבל’ה, היה למהפכן בשנים 1905-6, הוגלה לחרבין, ושרד את השואה. כל שאר ארבעת בניו ובתו נפטרו בצעירותם, באסון טביעה, בעקבות מחלות ומעשי רצח של פולנים עם נסיגתם מהעיר ב-1919.

עם נסיגת הבולשביקים מהעיר, נלקח הרב בקרון אסירים, ורק אחרי השתדלויות ובכיות של בתו, הוא שוחרר.

הרב נספה עם הרבנית ועם בני קהילתו. לפני שנורו בבור, פנה הרב לבני הקהילה ואמר שמפלת היטלר קרובה ועודד אותם למות על קידוש השם.

מקורות: http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2301 תמונה 88, לונינייץ באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 32

תשובה בהיתר נישואין לבעל ששלח גט לאשתו ברוסיה ולא הודיעו לו האם הגט התקבל / הרב ישעיה רייכער

תמונת הרב ישעיהו רייכר הי"ד

לאחר המשך דרישה וחקירה הגעתי למידע נוסף על הרב רייכער הי”ד, שעליו כתבתי לפני כשבוע.

מובא באלה אזכרה ז’, 167-171

הרב ישעיה רייכר הי”ד

נולד לאביו רבי ראובן, רבה של עיירה קטנה איזמאיל בבסארביה. איש אשכולות, גאון וחכם. העדיף את המנוחה והשלווה בעיירה קטנה למען יוכל להקדיש את עיתותיו לתורה. בנו בכורו, ישעיהו, היה אף הוא משחר ילדותו צמא לתורה ולדעת. שקדן וצנוע היה. בן 29 היה כשנפטר עליו אביו בדמי ימיו, ואז נקרא למלא את מקומו כרב העיירה. יותר משלושים שנה ישב על כיסא הרבנות בעיירה, עד ימי השואה שירדה על יהדות אירופה.

שמעו של רבי ישעיהו הגיע למרחקים. בקי היה בכל ענפי התורה. הרבה לכתוב ולפרסם את דבריו. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בהגיגיו בעיתונות שלה. הוגה דעות היה, בעל נטיה טבעית לפילוסופיה, אך נאמן ללא גבול לתורת ישראל. כל רעיון שלא התאים לדעת תורה או לההלכה, היה פסול בעיניו מיסודו. בשנת תרפ”ו יצא בוארשה חלק ראשון של ספרו הגדול והחשוב “תורת הראשונים”, והחלק האחרון הופיע בתרצ”ט.

בשנות מלחמת העולם השניה, כאשר חלק מבני קהילתו ברח לבוקארשט, ולערים אחרות, סרב רבי ישעיה להיפרד מספרייתו הגדולה ומכתבי-היד המרובים שלו. הוא ישב בביתו עד שגורש בפקודת הגרמנים לטרנסדניסטריה יחד עם משפחתו.

בתנאים האכזריים והמחרידים במחנה, נשבר גופו החלש של הרב לחלוטין, הוא לא היה מסוגל לעבוד עבודת פרך, וביום חרפי אחד, בשנת תש”ג, הוצא להורג אחרי עינויים קשים.

להלן תשובת הרב ישעיה רייכער, שהופיעה בספר דברי הילל, ח”ב, קונטרס אבני מילואים, ו (מאת הרב הילל פוסק, תרצ”ג):

תשובת הרה״ג וכו׳ מו״ה ישעיה נ״י רייכער רב באיזמאיל

על דבר הגט ששלח פלוני בן פלוני הכהן מטטרבונר לאשתו שבעיר פישטשאנקא ברוסיה המועצית ולא הגיעה תשובתו של הרב דמתא שהאשה קבלה הגט פיטורין אם יש להתיר להאיש הנ״ל לישא אשה אחרת? הנה הרב הגאון ר’ אליהו פוסק ז״ל, שעל ידו נשלח אותו הגט להרב ההוא באחריות, כותב במכתבו: ״ויותר נראה שהאשה קבלה הגט פיטורין”, ואמנם אף שלא הודיענו הרב על מה הטביע שקול דעתו, נאמן הוא עלינו בשודא דדייני, שהוא דיינא דנחית לעומקא דדינא ואומדנותו היא אומדנא דמוכח.

נחזי אנן. נמוס מקובל הוא שהשליח מודיע למשלחו אם עלה בידו שליחותו או לא עלה. וכמו שכתוב במכילתא יתרו פ״ב למדך תורה דרך ארץ שישיב אדם תשובה לשולחו, ועיין ש״ס יומא ע״א. אישי כהן גדול עשינו שליחותך. אבל הרי ידועים תעלולי הממשלה המועצתית והיעווסעקים מפירי ברית ורודפי הדת, והמצב דומה למה ששנינו: מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט (כתובות פ״ט ע״א) על פי זה בנידון דידן מסתבר שאם היתה האשה מסרבת לקבל הגט היה הרב מקיים מדת דרך ארץ זו והיה מודיע להמשלח שהאשה מסרבת, שהרי אין חשש של עונש על אי-מעשה. – ודשתק זה עצמו מכריע שעשה מעשה והוא מתירא להודיע על זה בכתב מחשש הנ״ל, או שהאשה נתרצתה לקבל הגט רק אחר שהבטיח לה הרב שהדבר ישאר בסוד.

ושוב מסתברא שאותו הרב סבר שמסתמא כמי שניתן דמי על פי החזקה שאין בית דין מתעצלין וחזקה שליח עושה שליחותו דמהני מדרבנן לכולי עלמא (עירובין ל״ב) והמשלח בהבינו את מצב השעה יסתפק בזה כאלו נאמר לו בהדיא, אבל אם איתא דסירבה, היה הרב מודיע, כדי שלא יחשוב הבעל שכבר הותר לישא אשה. ומה שאמר: אין משיבין על הקלקלה (מגילה ט״ו ע״א) אין ענין לכאן כמובן. כמו כן מצד האשה, אף שנודע סודה הרע שי״ד שנה עזבה את בעלה ונשתקעה בקומיניזם ולא תבעה גט מבעלה לפי שהיא עשתה צרכיה ממקום אחר, אבל בכל אופן אם עוד איזה רגש של יושר אנושי נשאר אצלה, כשנודע לה שהבעל שלח לה גט דתי כדי שתתיר את זיקתה לו, אי אפשר לאמר שלא תחשוב: הרי בעלי לא חטא כנגדי; חימה אין לי עליו; הרי עולמו חשך בעדו זה י״ד שנה מה שזיקתי אליו אסרתו לישא אשה על פי דין ישראל שהוא מאמין בו, אף אם לדידי כל אפין שוין, אבל איך אתאכזר על אדם שהשקפתו שונה מהשקפתי ושוה להשקפת בני מדינתו, בשעה שאוכל להושיעו על ידי טורחא קלה! ואם לא חשבה כך, אלא שחוצפתה, אכזריותה ורשעתה הגיעו למדה שכזו, עד שאפס ממנה כל רגש אנושי להשתתף במדת מה בגורל מי שהיה בעלה, הרי לכולי עלמא לא עשה רבנו גרשום תקנתא לרשיעא שכיוצא בזאת, ואף החתם סופר שמחמיר גם במזנה להצריך היתר מאה רבנים משום לא פלוג, יודה בנדון דידן דלא צריך, ובר מן דין פשטה ההוראה להתיר במומרת ומזנה גם על ידי בית דין של שלשה כמבואר בהרבה משו״ת האחרונים. וחלילה חולין הוא לחשוד את הרב מקבל הגט פיטורין, שהניחו מיראה כאבן שאין לה הופכין ולא עשה שום מעשה להגשים את קבלתו ליד האשה, הרבנים, שארית פלטתנו בארץ הדמים, העומדים חזק כצור נגד כל גל שעובר עליהם ומחזיקים במעוז היהדות מקיימים בנפשם מה שאמרו רז״ל תקנתא דרבנן מקמי גזרה לא מבטלינן (כתובות ג’ ע״א) ובודאי שעלתה לו ענין מסירת הג״פ,

וראיתי במכתב הגאון מראגאווא הי״ו בענין זה שהעיר מדברי ר׳ אחא: גמל האוחר וכו׳ שהולכין אחר אומדנא (בבא בתרא צ”ג). והקשה מדרב אחא אדרב אחא בירושלמי פ״ד דתענית ה״א מכאן שלא יהא אדם דן אומדות. והביא בשם רב אחד לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות דקיל, הנה מדברי הש״ס שבועות ל״ד, משמע שלרב אחא אין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות וכ״כ התוס׳ ש ם ובסנהדרין ל״ז ד״ה כמאן, אבל בלאו הכי לא קשיא מידי דרב אחא דבבא בתרא הוא תנא דברייתא ובהרבה ברייתות נזכרו דבריו כמו בשבת קי״ט ע״א וב’ ובבא בתרא ל״ו ועד מקומות. ובירושלמי ברכות פ״ב ה״ד נקרא ר’ אחא רובה ובמד״ר במדבר פט״ז ר’ אחא הגדול, אבל ר’ אחא דהירושלמי היה אמורא מאוחר מדור ד’ של האמוראים חברו של ר׳ ירמיהו (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב) והרבה מצוין שמועותיו בירושלמי, אבל בבבלי לא נמצא זכרו, ומה שהעיר עוד בש״ס סוף נדרים דלא אמרינן מים גנובים ימתקו – הנה יש סתירה לזה מש״ס סנהדרין כ״ו: בחשוד על העריות וכבר עמד בזה הב״ש בסי׳ מ״ב ס״ק כ״א ובדג״מ שם, אבל כל האמור בזה אינו דומה להמצב השורר אצל השותפנים, שכלם הפך לבן וכל העריות, הגלוים כהנסתרים, הקלים כחמורים, דומין לפניהם כמישור.

סוף דבר, אחר שקיימא לן ״סברא דאורייתא״ הנני מצטרף להתיר בבית דין של שלשה לפלוני בן פלוני הכהן לישא אשה אחרת, כשישיג רשיון חוקי מהטריבונל.

ישעיה רייכער

רב באיזמאיל

מספר הצפיות במאמר: 28