הגאון הצדיק רבי יצחק אלחנן ולדשיין (תרנ"ד-תש"א) הי"ד, מגדולי תנועת המוסר של ישיבות נובהרדוק, נודע בכינויו "השרשובר", על שם עיירת מולדתו שערשוב שברוסיה. אביו, הגאון רבי אברהם אהרן ולדשיין זצ"ל היה רבה של שערשוב שנתמנה אחר כך לרב העיר וולקניק במחוז וילנא. בימי נעוריו למד ר' יצחק אלחנן בישיבת מאלטש אצל הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ"ל (לימים אב"ד קרינקי) ומאוחר יותר נסע ללמוד בנובהרדוק בישיבתו של רב העיר הגאון רבי מנחם קרקובסקי זצ"ל (שהיה לימים מגיד מישרים ומו"ץ בוילנא) ומשם עבר ללמוד בישיבת רבו המובהק מרן רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל, הסבא מנובהרדוק, והיה חתן-חתנו רבי אלתר שמולביץ (אבי רבי חיים שמואלביץ). הרב יצחק אלחנן שקד למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ובאותו זמן היה עוקב אחר הליכותיו של ה"סבא", מתעמק בכל דיבור שלו ומחדש חידושים במשנתו המופלאה. הוא היה מהיחידים שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים גם על ידי כתיבה והדפסה בבחינת תורה שבכתב, ועל ידו נפוצו שיחותיו של הסבא בין המון תלמידיו. עוד בהיותו צעיר לימים כבר נתפרסם כמעמיק נפלא בתורת המוסר ונחשב בכל ישיבות ליטא ובמיוחד בישיבותיה של נובהרדוק כאחד מטובי תלמידיו של ה"סבא". "שיחותיו האירו כברקים בשמי ישיבות נובהרדוק והיו לנס שהתנוסס בהיכל הישיבות הקרובות והרחוקות של תנועת המוסר משיטת נובהרודוק, שהיתה כידוע ממלכה חשובה בעולם הישיבות ומצודתה פרוסה על עשרות ערים ועיירות במדינות רוסיא פולין וליטא. במשך ימי חייו הקצרים הרבה להעלות על הכתב רעיונות מוסריים עמוקים בכל מקצועות עבודת ד'. הוא היה משמיעם ברבים בשיחות מוסריות ומשלבם גם במכתביו הרבים למבקשי ד' ודרך המוסר מכל הישיבות של התנועה הזו. וכך הפכו חייו לכלי קודש לד' " (מתוך הקדמת בנו לספר "תורת יצחק"). הרב הצטיין כמעמיק נפלא בחכמת הנפש כמחנך אמן שהעמיד תלמידים הרבה ברוח תורת המוסר. הוא פעל להקמת שורה שלמה של ישיבות ברחבי רוסיה בימי המהפכה הבולשביסטית והשקיע רבות  בטיפוח יחידים לגדולות על ידי השפעה אישית בישיבות שפעל וחינך בהן. אחר חתונתו השתקע בביאליסטוק והצטרף להנהלת הישיבה הנובהרדוקית הגדולה שם, תוך שהוא ממשיך ללמוד וללמד כל ימיו. הוא נהג לבקר בישיבות ידועות מפרק לפרק, שוהה בכל ישיבה תקופה ניכרת ומשמיע שיחות, מדבר עם התלמידים ביחידות ומקסים את כל שומעיו ברוח דעת ויראת ד', כדרך שהפיצו תורה תלמידי נובהרדוק בתחומי רוסיה הסובייטית. אחרי מספר שנים שימש מנהל רוחני בישיבת "ראמיילס" שבוילנא, לבקשת גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. אחר כך כיהן כמנהל רוחני בישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ', מיסודו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד, ביחד עם חתנו של ה"סבא", הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי זצ"ל. משם עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל-רוחני בישיבת "בית יוסף נוברדוק" בפרבר קרלין שבפינסק. בישיבה  התקיימו סדרים שונים על פי שיטת נובהרדוק. וראש הישיבה, הרב שמואל זנביל וינטרוב, מסר בה שיחות מוסר ברוח נובהרדוק. בשנת תרצ"ה (1935) עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל רוחני בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה שבאזור לובלין ותחתיו מונה הרב ירחמיאל שולמן הי"ד. הרב ולדשיין היה הרוח החיה בעריכת ובהוצאת הירחון "חיי המוסר", שבו השתתפו רבים מאישי המוסר, ו"אל המבקש". ו"אל המבקש", שרובו נכתב על ידו. אף ששיטתו כשיטת המוסר בכלל ונוברודוק בפרט, בכל זאת בלט במהלך המחשבה שלו קו עצמאי, והיה כמעיין המתגבר. ויותר ממה שנתפרסם בקבצים שונים נשאר בכתב יד. "רוב רובם של כתביו נאבדו ורק מעט מזעיר נשארו לפליטה זעיר פה זעיר שם עליהם ניתווספו מאמריו שנלקטו מתוך קובצים וירחונים שנתפרסמו על ידי ישיבות נובהרודוק בזמנים שונים בעניני מוסר" (מתוך הקדמת "תורת יצחק" הנ"ל). שרידי תורתו פורסמו בספר "תורת יצחק" על התורה והמועדים, וחלקם הובאו ב"הגדת ברנוביץ", עד לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד רבי יצחק אלחנן זצ"ל על משמרתו בישיבת אוסטרובצה להרביץ תורה ומוסר לבני הנעורים כשפרצה המלחמה נאלץ לעזוב את העיר ונמלט עם בני משפחתו לוילנא. הוא הצטרף לישיבת "אוהל תורה" של הגה"צ רבי אלחנן וסרמן הי"ד באכסניית הנדודים שלה, בוילנא, בטרוקי ובסמילישוק, והיה למנהל הרוחני שלה. מרוב צרות ויסורים חלה וסבל קשות. בעודו במיטב שנותיו נספה הרב בשואה עם רוב משפחתו, אך אשתו ובן אחד, הרב רפאל ולדשיין, ניצלו ועלו לירושלים.

בספר "תורת המוסר" (הוצאת "מוריה" תל אביב, בעריכת דוד זריצקי, עמ' 172), נכתב על שיטתו של הרב יצחק ולדשיין:

כתלמידו המובהק של ה"סבא" מנובהרודוק, לא זז ר"י משיטתו של רבו, אלא הוסיף עליה נופך משלו על ידי ביאורים והסברים שקלטם מרבו משיחותיו בעל־פה ושימושו במשך הרבה שנים.

בהיותו מחונן בכשרון ספרותי, ערך במשד זמן מסוים את קבצי־המוסר של ישיבות נובהרודוק — "חיי המוסר". הוא גם ערך את שיחותיו של רבו שנאספו בקבצים: "מדרגת האדם". בהם מבוררת שיטתו המוסרית של ה"סבא". יותר ממישהו אחר מבין תלמידי ה"סבא", ידע ר"י למסור את שיחות רבו, הודות לו נפוצו שיחותיו של ה"סבא" בין המון תלמידיו ומעריציו.

הוא היה נעים הליכות, תמים ביראת שמים, בורח מן הכבוד עד הקצה האחרון, מסתפק במועט שבמועט ושקוע כולו בעבודת הנפש.

בשיחותיו אינה מתגלית לעין האש הגדולה המתפרצת בשיחותיו של רבו, אולם המעיין בהן ימצא בין השיטין את אותה האש, ונראה כי הוא הרבה לעמול כדי להסתירה מעין רואים. גם הוא מדבר בהרחבה ועומק על  תקון המדות, על האפסיות וההבל שבחיי העולם ועל ההתדבקות בחיי מוסר שלמים. ורק בעבודה מאומצת ומיגעת, ועל ידי ביטול כל העצמיות הגופנית — אפשר להגיע לשלימות הנכספת.

 אין מצוה בלא גזירה

מתוך "אל המבקש" – פרשת יתרו

אמרו חז"ל "ויתיצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר. והקשו הראשונים למה היו צריכין לכפיה, והלא הקדימו נעשה לנשמע? אמנם יש להבין העניין על פי שכתב הספורנו ז"ל, על הפסוק כשלחו גרש יגרש (בא) אמנם זו מדת צדקו של הקב"ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת… ועבדת את אויביך, וכן מ"ש אצל המרגלים אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכן אמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, עכ"ל. הנה האדם טועה שני מיני טעות במושג מצוה ובמושג גזירה, כי דעת האדם שמושג מצוה הוא דבר התלוי בבחירה ואין בו שום צד של הכרח, אפילו כחוט השערה, ומושג גזירה הוא כולו הכרח ואין בו שום צד של בחירה. באמת לא כן הדברים, אלא אין מצוה שאין בו גזירה, ואין גזירה שאין בו מצוה. ביאור הדבר, אעפ"י שמצוה תלוי רק בבחירה וגזירה הוא דבר הכרחי, מכל מקום בכל בחירה יש צד הכרח, ובכל הכרח יש צד בחירה. למשל כשהקב"ה צוה שאסור להגביה מציאה של מוקצה ביום השבת, ויכול המציאה להיות הון רב, ולב האדם נוקפו שמא אם היה מחלל שבת היה נעשה עשיר, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה. אם המצוה מחייב שלא יגביה הכסף, אם כן בודאי יש גזירה שלא יהיה לו כסף. וגם אם יגביה, הרבה שלוחים למקום שיפסיד הכסף הזה.  וכן מצינו (ב"ב) [דבני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מיחסר שבע מאה דינרין. עשינהו ושקל מינייהו לצדקה. ופירש רש"י כל השנה היה כופה בדברים ושקל מינייהו לצדקה, פש גבייהו שבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדר בי קיסר שקלינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלו למיפסד יותר, הכי חזאי בחלמא. אמרו לו אמאי לא אמרת לן והיינו נותנים הכל. אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. הנה חזינן מזה שאין מצוה בלא גזירה , כי באמת המצוה של נתינת צדקה אינו גורם הפסד כי גם אם לא יתן צדקה יש עליו גזירה שאותו הממון יקחוהו ממנו. והנה קרובי דרבן יוחנן בן זכאי, כאשר נודע להם מן הגזירה, אמרו לו אמאי לא אמרת לן, כי אילו ידע אדם שכל שהקב"ה מצוה את האדם שיתן כבר יש על אותו ממון גזירה קדומה שיפסיד ממון זה, אז היה אדם מגביה בגדיו ורץ כאילה אחר דלים כדי להרוויח המצוה, ועל זה ענה רבן יוחנן בן זכאי אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה, כי לכן העלים הקב"ה שלא ידע האדם הגזירות, כדי שיעשה המצוה לשמה. אבל באמת יש בכל מצוה צד הכרח וגזירה, כי גם אם [לא] יבחור המצוה לא ירוויח, מצד שכבר נגזר עליו הפסד הממון על ידי הרבה שלוחין למקום אלא שמחסדי ד' שעשה גם בעל הממון שליח שיוציא הממון לדבר מצוה, ואם הוא מסרב מלהיות השליח לא יחסר שלוחים למקום. וכן אנו רואין על כלל חובת הישראלי שאמר הכי חי אני נאום ד' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. אף על פי שכל עיקר קבלת התורה היא בחירה טהורה, מכל מקום אל יחשוב האדם כי הבחירה הוא גם על צד השליללה לחלוטין, אף על פי שיש לפעמים שנדמה לאדם כי הוא יכול להפרד ולהשליך מעליו מוסרות המצוה. אבל באמת יש לבחירה גבול בזמן עד אשר בא הגזירה של ביד חזקה אמלוך עליכם, כי אין מצוה בלא גזירה, ולפעמים רואה הגזירה תיכף כעובדה ד[בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, ולפעמים רואה הגזירה אחר כמה שנים. ועל זה אמרו חז"ל אזהו חכם הרואה את הנולד, היינו כי הנולד על היפוך המצוה הוא גזירה שיפסיד כל מה שהרוויח מעזיבת המצוה. וכן צריכין אנו להבין כי אין גזירה בלא צד מצוה, כי הגזירות שגוזר הקב"ה על האדם בראש השנה מוכרח הוא להיות, אלא שיש להאדם הבחירה לקבל הגזירה בשמחה, כמשחז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובגמרא נפקא מינה לקיבולי בשמחה. וכתב בטור אם מקבל בשמחה, נמצא שבזה גופא הוא עובד את ד'. הרי לנו בזה שאין גזירה שלא נמצא בו צד מצוה והוא קבלת הגזירה באהבה, ונמצא עבודץ האדם להבין צד הגזירה שמצוה כדי שלא יתרפה ממלאכתו, וצריך להבין צד המצוה שבגזירה כדי שלא יתייאש מחייו. וזהו דברי הספורנו ז"ל שאמר כך מדת צדקו יתברך כשאדם מתעקש מלעשות הדבר הראוי, סופו שיעשה הדבר הזה בצרה ויגו, כי אין מצוה בלא גזירה. ועל זה מביא ארבע ראיות. חדא, מפרעה שאלו היה קם בחצות הלילה לשלוח את ישראל ממצרים תיכף כשאמר לו משה רבינו הציווי מן השם יתברך, אז היה נקרא חסידי אומות העולם והיה מרוויח מדת החסידות, ועכשיו כשהתעקש הפסיד כפליים, כי עם ישראל יצאו ממצרים מצד הגזירה, והפסיד אותם, ועוד שהפסיד את המצוה, כי מה שקם בחצות הלילה לא נחשב לו למצוה אלא לצרה ויגון. הרי לנו מזה שאין מצוה בלא גזירה, ואילו היה פרעה חכם רואה את הנולד  היה משלח אותם תיכף ומיד בתופים ובמחולות. והראיה השניה ממה שאמר הקב"ה למרגלים, "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכן", כי באמת נגזרה גזירה שיכנסו ישראל לארץ, כמו שכתוב וכרות עמו הברית לתת לו ארץ הכנעני, אלא שרצה הקב"ה שיהיה להם מצוה מה שמוסרים נפשם ללחום עם הענקים ובוטחים בד'. וכאשר פחדו לקיים המצוה ולבטוח בד', אמר הקב"ה הגזירה יהיה בין כך ובין כך, אמנם המצוה לא יהיה לכם כיון שדברתם באזני דברי פחד ולשון הרע כן אעשה לכם דוקא, שלא תזכו לכנוס לארץ ישראל. אבל טפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יראו את הארץ מפני בטחונם בד'. וראיה זו מלמדינו שאין מצוה בלא גזירה, וכיון שנצטוו לכנוס לארץ, אם כן יש כאן גזירה, וכיון שפחדו לקיים המצוה שמא ימותו והתעקשו, סוף דבר היה שהפסידו הארץ וגם החיים, הפסידו המצוה וגם הגזירה, שנתקיימה הגזירה בבניהם ולא בהם, וכתיב "ויעפילו לעלות ההרה", שאחר כך רצו לקיים המצוה, אבל כבר אבדו זכות הגזירה וממילא אים כאן מצוה, לכן לא הצליחו. והראיה השלישית הוא ממה שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ועבדת את אויביך בחוסר כל, הראיה הזאת מלמדינו כי אין גזירה בלא מצוה. אם בא עליך גזירות רעות, הרי יש לך מצב לעבוד את ד' בשמחה לקבל הגזירות בשמחה ובטוב לב, ובזה גופא תעבוד את ד'. ואם אין אתה מקבל צד המצוה שבגזירה, אז תפסיד כפלים, כי הגזירה הוא הפסד ועוד רעה יותר גדולה מביא האדם על עצמו מה שאינו מקבל בשמחה, נמצא מפסיד המצוה שזימן לו השם יתברך ע"י מצבו הקשה, ועבדת את אויביך בחוסר לחם, כי נמצא שכל הרגשתך הוא עבודת שונאך בחוסר לחם, והרגשה זו מביאה לידי יאוש. אבל אם היית מרגיש הרגשה של מצוה, והוא קבלת היסורין בשמחה,היית מתנחם במצבך כי היית מהפך המר למתוק, בגזירה למצוה. הרביעית הוא ממה שאמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. אם האדם מבטל את התורה מפחד שמא אם יקבע קביעות כמסמרות נטועות יפסיד מן עושרו, שצריך לבטל מעסקיו, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה, אם באמת יפסיד עושרו אל יחשוב שאם לא שמר התורה לא היה מפסיד, כי ההפסד בא מצד הגזירה וגם אם מבטל את התורה, סופו גם כן שיהיה עני, מצד הגזירה, ואם כן מוטב לו יותר שישמור התורה וירוויח המצוה. ואחר הכלל הגדול הזה נבין מה שאמרו חז"ל שכפה להם הקב"ה וכו', כי רמז להם הקב"ה כי אין מצוה בלא גזירה, ואף על פי שקבלו בבחירה ונחשב להם הקבלה מצוה לשמה, אבל תוכן הענין כי יש גזירה שאם ח"ו ירצה האדם לפרוק עול מלכות שמים, לא יהיה ביכלתו. ועל זה אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, כי עם ישראל חפצים להיות בחיריים על כל הצדדים. אף על פי כן הדר קבלוהו וכו', כי אז נתברר להם שאין יכולים לסמוך לגמרי על בחירת האדם, כי שמא יעלה במחשבתו לאמר לא הן ולא שכרן ח"ו, כמו שהיה בדורו של אחשורוש שהתחילו לבטל הבחירה ואת הנעשה קודם לנשמע, ורק מפני שאין מצוה שאין בו גזירה, לכן לא כבה גחלתם, כמ"ש גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים. כי צד הגזירה הקים את צד המצוה, לכן קיימו מה שכבר קבלו כבר. וצריך האדם להיות חכם הרואה את הנולד, לראות צד הגזירה טרם תבוא בפועל, ואז ירוויח שתים כמו [בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי כנ"ל.