בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה / האדמו"ר רבי חיים האגר מזאבלוטוב הי"ד
איתא בש"ס (מנחות סה, א): מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם זאת, כו', חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, עמד ותקנה אחר השבת שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' (דברים א,ב), ואם משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה, למה עיכבן במדבר ארבעים שנה. ורש"י פירש (שם שם, ב דיבור המתחיל 'ואם אוהבן') דדיחויה בעלמא הוא. אולם צריך ביאור דמאי שייכות הכתוב זה שאמר עליו, וביחוד המאמר הזה כולו מוקשה מה שרבן יוחנן בן זכאי שאל מנין לכם זאת, וכי לא ידע שהם מפרשים דברי הכתוב (ויקרא כג,יא) 'ממחרת השבת' כפשוטו, ולמה התפלא רבן יוחנן בן זכאי כל כך. גם מה שהזקן הבייתוסי לא מצא תשובה אחרת זולת שמשה אוהב ישראל היה, צריך ביאור, הלא היה לו תיכף להשיב עיקר לימודם ממקרא הנ"ל.
ולהבין כל זאת נראה לי על פי הידוע דבזמן בית המקדש היו שני מפלגות, הפרושים והצדוקים. הפרושים הייתה המפלגה החרדית הולכת בדרך ישראל סבא, והצדוקים, הם המפלגה שהיו רוצים להתבולל להתדמות למנהגי ונימוסי הגוים אשר היו דרים בתוכם. והנה חג השבועות, שהוא עיקרו חג דתי אשר ביום הזה קבלנו תורה הקדושה. וידוע מספרי יראים דלפי זה לא נגבל זמן מבורר בתורה לזמן חג השבועות כמו בכל המועדים, להורות כי הזמן תלוי בידינו ובמדרגותינו, לאימתי שנהיה ראויים לקבלת תורה הקדושה. ולדעת הבייתוסים, אין החג הזה משונה מיתר המועדים, כי באו לשלול ממנו רעיון הדתי בכוונתם הנשחתה להתבולל בטומאת העמים ולבלי להדגיש את שינוי הדתי שבינינו ובין שאר העמים…
וזאת היתה כוונתו של ר' יוחנן בוויכוחו עם הבייתוסי, להוכיח על פניו על שיבוש דעתו, ואמר לו במאמרו החד 'שוטים מנין לכם זאת'? ואינו רוצה במאמרו זה לשאלם מאין הוציאו זה ויביאו ראיה לדבריהם, כי הלא בני הבייתוסים לדעתם מקרא מלא הוא (ויקרא כג, טז) 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום', כי הם אינם דורשים כדרשת חז"ל. רק זאת כוונת רבן יוחנן בשאלתו, מנין לכם להגביל זמן על חג כזה שהוא למעלה מן הזמן והתורה. באמת לא רצתה לתת זמן מיוחד לזה להוראה זו, כי אנחנו בעצמינו מחויבים להזדכך, כאשר אז בימי צאתינו מארץ מצרים לא הייתה יכולה התורה להודיענו 'בכך בכך לחודש פלוני יהיה זמן קבלת התורה', כי כפי מפעלינו והשתלמותינו יקרב או ירחק זמן הקבלה. כך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה, אשר על ידי זה לא נתנה לנו התורה זמן מיוחד, ואמרה רק בהסתרה אחרי אשר תספור מ"ט יום מימי הפסח תעשה את חג השבועות. והנה זה הבייתוסי הזקן לא ירד לעומק כוונה זו ולא רצה לשאת את חג המקודש הזה על פסגי מרומי הרעיון אשר על ידו נתיסד, ולא כנוהו ותארוהו רק בתור 'חג השמחה', לזאת אמר שרק מאהבת משה לישראל הוסיף יום אחד, כדי להוסיף השמחה. ורבן יוחנן השיב לו בנועם אמריו, כי טעותו גדולה, וחגנו משונה שינוי עיקרי משמחת האומות, שהם רק שמחה גופנית, כידוע, עם ישראל נמשלו לחמה ואומות העולם ללבנה, להוראה כמו שהלבנה אין לה אור בעצמותה רק מה שמקבלת אורה מהחמה, כן צריכים עם ישראל להיות לסמל לשאר האומות ולא להיות למקבל מנהגי הגוים ולהתלמד מהם. וזהו שכתוב 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר', ד'הר חורב' כינוי לישראל על שם הר סיני שבו ניתנה תורה, ו'הר שעיר' יכונה לאומות העולם, ואנחנו מופרדים מהם ומדרכם באחד עשר יום שבין מספר שנת החמה לשנת הלבנה שמופרדים בי"א [יום], שנ"ד – שס"ה.
(הבאר, כרך ג-ד, חלק ג, סי' פ"ד, עמו' קא)
רבי חיים האגר הי"ד, תלמיד חכם מופלג ומתמיד, ומנהיג לעדה חסידית גדולה, רב, מו"צ ואדמו"ר בזאבלוטוב [זאבלטויב / זאלבלאטוב]. היה אחרון האדמו"רים לבית זאבלוטוב, בנו של רבי משה האגער מזאבלוטוב, בן רבי מנחם מענדיל מזאבלוטוב, בן רבי יעקב מזאבלוטוב, בן רבי דוד מזאבלוטוב.
נשא לאשה את מרת רייזל בת רבי הירש צבי אשכנזי מאלעסק-סטאניסלאב. נולדו להם ארבע ילדים: פרידא קילא [חדוה] (נולדה בשנת 1923), התאומות נעכי ורחל (נולדו בשנת 1927), ובן הזקונים משה (נולד בשנת 1932).
במלחמה העולם הראשונה נמלץ הרבי לווינה, ובשנת תר"ף חזר לזאבלוטוב. עם כניסת הגרמנים לעיר הם התעללו ברבי, ובהמשך הוא הועסק בעבודת כפייה בסלילת כבישים בדרך לשניאטין.
באתר המכירות Yalta הופיעה גלויה שכתב הרבי בשנת תרצ"ז לוועד הרבנים במונטריאול, בו הודה להם על ששלחו לו 3 דולר: 'והנני מביע לכת"ה [לכבוד תורתם הרמה] תודה רבה. אמנם התמיכה הלא מצער הוא בעת הקשה והנורא הוא, בכל זאת גם תמיכה הלזו חשוב בעיני כי מצבי רע מאוד. ד' הטוב ירחם על שארית ישראל כי בא עת לחננה. והנני בזה לברכם אשר יזכו לכל הטוב אשר לא יאונה אלכם כל רע ותזכו לעשות מצות גדולות ונצורות מתוך רב הרחבה ונחת, כאוות נפשכם וכנפש תדרשנו לטובה, הנני בזה ידידם המברכם בכל הטוב והמצפה להרצת קרן ישראל והתורה במהרה, הק' חיים האגער, אבדפ"ק'.
בקובץ 'נחלת צבי', כג, עמו' קמד-קמה, מופיע מכתב שכתב בשנת תרצ"ט לרב משה אביגדור עמיאל אב"ד אנטוורפן על ששלח לו את ספריו דרשות 'אל עמי' במחיר מוזל. במכתב מתאר הרבי את מצוקותיו, שבשלם הוא מבקש לקבל את ספרי הרב עמיאל במחיר מוזל: ' מצבי בכאן רע מאוד הנהו, כי עירי מצער ומפאת המלחמה נהיתה למאכולת אש, גם ביתי ובית המדרש שלי שלי שהיה בנוי לתלפיות נחרבה ופרנסתי מאד מצומצמת, כי הכנסתי אך מצער הוא, וכעת הורע מצבי מלפנים, כי בטח הגיע השמועה לכבוד תורתו מהקרח הנורא השורר במדינתנו ובגלילינו נשקט כל מסחר וקנין ואנשי עדתי נדלדלו מאוד ועל ידי זה מצבי הורע מאוד, אך ד' הטוב ירחם'.
אחדים מדברי תורתו הופיע בקובץ 'הבאר'.
בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר זאבלוטוב על ידי ברית המועצות. הסובייטים הלאימו מפעלים שבבעלות יהודית ודירות שעמדו להשכרה, הגבילו את המסחר, וסגרו את מוסדות הקהילה היהודית ואת הארגונים המפלגתיים שלהם.
ביוני 1941 פתחה גרמניה במלחמה בברית המועצות, ויחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים, החלו לחטוף רכוש יהודי ולשלוח אותם לעבודות כפייה. השכנים האוקראינים החלו להתעלל ביהודים ולהתנפל עליהם. המליציה האוקראינית חטפו יהודים לעבודות כפייה, תוך כדי הקאתם והשפלתם. לאחר שהעיר עברה לניהול גרמני הם הוציאו גזירות והגבלות על היהודים, והגבירו את עול עבודות הכפייה. בתאריך 22.12.1941 ערכו המשטרה הגרמנית והאוקראינית אקציה, במהלכה נרצחו החולים היהודים וכאלף יהודים רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו לאתרי השמדה בבורות שהוכנו מראש. חלק מהיהודים נקברו חיים וחלקם עונו קשות לפני הירצחם. למחרת דרשו הגרמנים מנציגי היודנראט לשלם להם עשרת אלפים זלוטי, לצורך כיסוי ההוצאות בעד הכדורים ששימשו לטבח. היהודים שנותרו בעיר סבלו מרעב, ממחלות ופגעי החורף. אקציה נוספת נערכה על ידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית בתאריך 11.04.1942. המרצחים התאמצו לחשוב יהודים במחבוא ושלחו כ-400 יהודים מזאבלוטוב ומהכפרים שבסביבתה למחנה ההשמדה בלז'ץ. כעבור זמן קצר הוציאו הגרמנים צו המורה על גירושם של כמעט כל יהודי העיר, תוך שלושה ימים לגטו קולומיאה. כל רכושם של המגורשים נשדד מהם, ורבים מהם מתו בקולומיאה ברעב ובמחלות. בהמשך אותה שנה שולחו יהודים שחזרו והתקבצו בזאבלוטוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ולגטו קולומאיה, ורק בודדים מבני הקהילה שרדו. עם חורבן קהילת זאבלוטוב בשואה, נרצחו גם הרב ומשפחתו בתאריך בשנת 1942.
[באנציקלופדיה לחסידות, וכן בתורת החסידות, כתב הרב יצחק אלפאסי גם את הפרטים הביוגרפיים הבאים:: בשנת תרצ"ח ביקר הרבי בארץ ישראל ורצה לעלות על מנת להשתקע בה. בתקופת השואה היה גם בקוסוב ובקולמיאה. ניספה בשואה ביום א' בחשון תש"ג ברכבת ללבוב. נראה לעניות דעתי שפרטים ביוגרפיים אלו, שוייכו בטעות לאדמו"ר רבי חיים ב"ר משה האגער מזאלבלוטוב, ונלקחו מתיאור חייו של האדמו"ר מקוסוב, רבי חיים ב"ר משה האגער הי"ד].
תמונת החותמת של רבי חיים האגער הי"ד, נלקחה מתוך אתר בית המכירות Yalta, ובאדיבותם.
גשטטנר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"נ (1890). הוא היה אב"ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל אב"ד ור"מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב"ד ור"מ מפרסבורג זצ"ל.
ו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.
