ועוד אמרתי בענין רמז המנורה, דהנה התורה נתחלקת חלק ממנה הוא בין אדם למקום וחלק ממנה הוא בין אדם לחברו, וכן עשרת הדברות נתחלקו באופן זה, חמשת דברות הראשונות המה מצות בין אדם למקום ב"ה וחמשה המה בין אדם לחברו. והנה ידוע מספרי הקבלה אשר בעשרת הדברות נכללו כל מצות התורה וכן שיתא סדרי משנה וכל הש"ס, והנה בש"ס יש נמי ג' סדרים אשר המה בין אדם למקום היינו סדר מועד קדשים טהרות, וכן ג' סדרים האחרים המה בין אדם לחברו כמו בסדר זרעים נשנית דיני לקט שכחה פיאה שביעות תרומות מעשרות חלה ממתנות כהונה ומתנות עניים, וכן סדר נשים ונזיקין המה נמי בין אדם לחברו. ועל זה בא רמז המנורה אשר שלשה קני מנורה יוצאים מצדה האחד, היינו ג' סדרים מצד זה ושלשה קני מנודה מצדה השני המה ג' סדרים האחרים, שבאלו הששה סדרים נתבארו כל מצות תורה הקדושה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכפתוריה ופרחיה מרמזים על פלפולא של התורה וסודותיה.

וזה הוא הענין אשר המנורה היתה מקשה אחת זהב טהור, לרמז שאי אפשר לאדם לומר אשר הוא ירצה לקיים רק המצות שבין אדם למקום או רק מצות בין אדם לחברו, ולזאת בא הרמז במנורה שכלה מקשה אחת זהב טהור, שבהכרח יקיים כל המצות כאחד ואי אפשר להפריד זה מזה ואין יוצא ידיה באם יקיים חלק אחד מחלקי התורה ושניהם כאחד טובים.

וכן רמז של אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. י"ל שבא להורות שיכוון האדם בכל מצותיו אפילו במה שהמה בין אדם לחברו, מכל מקום לא יכוון לצד רחמנות או לצד ששכלו יחייב זאת, אלא הכל יעשה רק מצד גזירת ומצות הבורא ברוך הוא. והיינו כאשר השלשה קני מנורה שמצד זה ושלשה קני מנורה מצד זה היו פונים לנר המערבי, היינו מקום השכינה יתברך, כן יכוון האדם בכל מצות התורה הכלולות בהששה סדרים כי אם להשי"ת לקיים מצותיו.

ועל זה האופן יש לפרש כמו כן מאמר הכתוב, בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ו'), היינו בכל הדרכים אפילו במצות שבין אדם לחברו תכוון נמי רק בלתי להשי"ת לבדו לקיים מצות השי"ת. וכל זאת היה צריך אהרן הכהן בהדלקתו את נרות המנורה לכוון ולהכין ולהשפיע שפע קדושה ואור התורה לכל ישראל, כי המנורה מרמז לששה סדרי משנה וב' חלקי התורה ופלפולא דאורייתא וסודותיה, ואם כן שפיר הוא שבח גדול לאהרן הכהן אשר לא שינה את אור מכל זאת והאיר בהדלקת נרות המנורה התורה והחכמה לישראל כאשר נצטוה מן השי"ת, כי דבר גדול הוא מאד ואחר לא היה ביכולתו לפעול כל זאת וכנ"ל.

ועוד אמרתי בזה דיש  לומר דבמנורה היה הז' נרות נגד השבעה ספרים שיש בתורה, דויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו, ולנגד השבעה ספרים שבתורה היו השבעה נרות דמנורה שמרמז לאור התורה וכנ"ל, ועוד אפשר  לומר, דנר המערבי הוא נגד ספר תורת כהנים, שהוא כולל כל מעשי עבודת הקרבנות והמקדש וחיבת ושמיטת הארץ וסמני בהמה וחיה דגים וחגבים ופרשת עריות וכו', והיינו שרוב מצות התורה כלול בספר הזה, ואפשר  לומר שספר תורת כהנים שקול כנגד שאר הספרים הנ"ל, ורז"ל אמרו במנחות דף צ"ה על הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיו מצדדין פניהם כלפי נר המערבי. א"ר נתן מכאן שאמצעי משובח — ואפשר  לומר שזה הוא הענין אשר אמרו רז"ל שממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי חזינן דמסיים והמשלים הוא חשוב כנגד כולם, וכמו בהעשירי אשר נכנס לבית הכנסת ומשלים המנין עשרה דנוטל שכר כנגד כלם, וכן מצינו בחופר בור דמי שחפר בור ט' טפחים ובא אחד והשלימו לעשרה האחרון חייב. וכן אמרו רז"ל סוף פרק ד' דמגילה (דף ל"ב א') דהגולל נוטל שכר כנגד כולם, והיינו מצד שמשלים. ועיין ברמב"ם פרק י"ב מהלכות תפילה הלכה י"ח. ולפי זה, מכיון שהמנורה מרמז נגד ז' ספרים שבתורה ואם כן המנורה כוללת כל סודות התורה, ואהרן הכהן בהדלקתו את המנורה היה כוונתו להשפיע על כלל ישראל מסודות ואור תורה הקדושה וכנ"ל.

והנה בהכלל ישראל נמצא כל חלקי התורה, דכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה, וכמו שאנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך וכדאיתא בשל"ה הקדוש, דישראל המה ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, וכל אות הוא חלק מהתורה הקדושה, וכל אחד מישראל הוא כנגד אות אחת מן התורה.

ועל פי זה יובנו דבריהם ז"ל בפרק הרואה במסכת ברכות דהרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, ופירש רש"י בד"ה אוכלוסי, חיל גדול של ששים רבוא, עיין שם, והיינו משום שבכלל ישראל כלול כל סודות ורזי התורה וכנ"ל, ואם כן לפי זה אהרן הכהן בעת הדלקתו את המנורה היה צריך לכוון ולהשפיע את אור התורה וסודותיה על כלל ישראל, ואם כן שפיר שבח גדול הוא לאהרן הכהן שעשה כן ולא שינה והיה יכול לכוון בכל סודות התורה. ועל ידי זה השפיע שפעת אור תורה הקדושה להכלל ישראל וכנ"ל.

ועוד אפשר לומר אשר שבעת נרות דמנורה מרמזין על ששת ימי המעשה, ועל יום השבת ירמוז נר המערבי, ומהאי טעמא ששה הנרות מצדדין פניהם להנר המערבי, היינו שלשה מצד זה ושלשה מצד השני לרמז על ימי המעשה דהמה מקבלין השפעתם מן יום השבת. וימי ד' ה' ו' מקבלים את השפעתם מן שבת הבאה, וימי א' ב' ג' מקבלים את השפעתם מן שבת העבר.

כן אפשר לומר דהנה יש ב' מיני בעלי בתים, א') בעלי בתים אשר עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. ב')  אשר עושין מלאכתן קבע ותורתם עראי, ושניהם מקבלין את ההשפעה מן השבת קודש, כי בשבת קודש יהיה על כל פנים תורתם קבע כי אין בו מלאכה כלל, ושלש נרות דימין המנורה ירמזו על אלה הבעלי בתים אשר תורתם קבע ומלאכתם עראי ואותן נרות מנורה דמצד צפון הוא צד שמאל ירמזו כנגד אלו העושין את מלאכתן קבע ותורתן עראי, ונר המערבי היה דולק תמיד דממנה היה מדליק ובה היה מסיים, לרמז על אותן תלמידי החכמים אשר אין עוסקים בשום עסק ומלאכה ואור תורתם זורח תמיד בלי הפסק כאשר דולק נר המערבי וכנ"ל, ואכמ"ל עוד בזה.

והנה בענין המנורה נסתפקתי באם לא היה שמן זית אלא להדלקה נר אחד, אם אינו מדליק כלל מצד דמעכבין זה את זה או לא? והנה לכאורה היה נראה לומר, דאין מעכבין זה את זה בהדלקתן, כי הלא תנן (מנחות דכ"ט) שבעת הקנים מעכבין זה את זה, אם כן נראה מזה דאין הדלקת הז' נרות מעכבין זה את זה, דאי מעכבין זה את זה בהדלקתן פשיטא דשבעת הנרות מעכבין זה את זה בעשייתן, כי בהכרח צריכין להיות דולקין הכל ביחד, ואם כן מוכח מזה אשר על כל פנים בהדלקתן אין מעכבים זה את זה.

ואמנם כמו כן אפשר להביא ראיה אשר גם בהדלקתן יעכבו זה את זה, ממה שאמרו במסכת (שבת דף כ"א) דלא מצאו אלא פך אחד של שמן והיה בו להדליק אלא יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו' ע"ש, והקשו המפרשים, הלא על יום אחד על כל פנים היה שמן זית, ואם כן לא היה הנס כי אם ז' ימים. ותרצו אשר למחר אחר שכבו מצאו כל השמן בנרות, עיין ב"י טור או"ח סי' תר"ע, עיין שם. ואם כן, אי נימא דהדלקת כל השבעת נרות אין מעכבין זה את זה, אם כן למה סמכו על הנס והדליקו כל הנרות ביום ראשון שבו מצאו את הפך, היה להם להדליק כל אחד נר אחת, ועל כרחך מוכח מזה דמעכבין זה את זה, ואמנם הלא אפשר לומר בזה כשאר התירוצים בזה.

וראיתי מביאים בשם הגאון הצדיק מרן בעל החדושי הרי"מ זצ"ל שתירץ קושית הב"י הנ"ל, דבאמת כן עשו שחלקו את השמן לח' ימים ועשו פתילות דקות אשר יהיה די ללילה חלק שמינית שבפך. ועל פי נס היה דולק באור גדול בהידור רב כבכל שאר הלילות שנהנו בהנרות כל הפך שמן, והוסיף על פי זה לבאר הענין אשר בנרות חנוכה מצינו מהדרין ומהדרין מן המהדרין, שלא נמצא כן בשאר מצות, והיינו משום דכל הנס היה מצד ההידור שדלק בהידור ואור גדול, לזה קבעו גם כן במצוה זאת מהדרין ומהדרין מן המהדרין, ואין כאן מקום להאריך.

(דברי מנחם לפרשת בהעלותך, הרב מנחם דוב רגנסברג הי"ד)

פרשת בהעלותך

על הכתוב דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל פול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ד' את משה, ופי' רש"י בשם הספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והקשו המפרשים וכי הוא זה שבח לאהרן הכהן שלא שינה מן ציווי השי"ת אליו?

וכדי להבין את מאמר הזה נקדים דברי המדרש רבה (בהעלותך פ' ט"ו ה') מה כתיב למעלה מן הענין, שנאמר ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן וגו' ויקריבו נשיאי ישראל, ואח"כ דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וכו', את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי, זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, א"ל הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכו' ע"ש. והנה המדרש הזה אומר דרשני הלא גם מצות הדלקת נרות המנורה נוהג רק בזמן שבית המקדש כמו הקרבנות. ועוד יש להבין הלא גם קרבנות של הנשיאים לא היו תמידין כסדרן בכל עת וזמן שבית המקדש היה קיים, אלא בימים הראשונים שהתנדבו לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, וא"כ מאי אמר המדרש אשר נאמר לו לאהרן שהקרבנות נוהנים רק בזמן שבית המקדש היה קיים וכו' הלא אהרן הכהן דיבר מקרבנות הנשיאים, וזאת לא הי' כי אם בי"ב ימים הראשונים לבד, ומדברי המדרש הנ"ל משמע אשר קרבנותיהם של הנשיאים – אשר מזה דיבר אהרן הכהן – נוהגים בכל עת וזמן אשר בית המקדש היה קיים.

ונראה בזה דהנה ידוע אשר ההכנה להמצוה מועיל שתהיה המצוה נעשית בכוונה רצויה ובקדושה וטהרה ושתהא המצוי קיימת ולא תתבטל, וכפי הכנת המצוה כן תהיה עשיית המצוה וקיומה, ועל דרך שאמרו רז"ל כל מצוה אשר קבלו ישראל בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, והיינו כפי הכנה של המצוה ואופן עשייתה בשמחה וקדושה כן תשאר זאת ותוסיף תת כוחה להיות קיימת כן לעולם.

וזאת הוא כוונת המדרש רבה בקורבנות הנשיאים אשר המה התנדבו לחנך את המזבח, שבהכנתם וגודל קדושת הקרבתן את קרבנותיהם השפיעו שפע רבה על המזבח לעולם להיות פועל את פעולותיו כראוי, כי רז"ל אמרו בפ"ק דכתובות דמזבח מכפר ומשפיע פרנסה וכו', והיינו אשר מחנכי המזבח המה הנשיאים בגודל קדושת הכנתם בקרבנותיהם השפיעו עליו להיות פועל את פעולותיו אחרי זה כראוי וכנכון שפע ברכה ופרנסה וכפרת החטאים וכו' וכנ"ל, ואם כן לפי זה כח קרבנות הנשיאים נשאר גם אחר זה בכל עת וזמן אשר בית המקדש היה קיים וכנ"ל, ועל כן נאמר לו לאהרן הכהן להפיס דעתו אשר היה כח קרבנות של הנשיאים אינם נוהגים כי אם בזמן שבית המקדש קיים, אבל אור וכח המנורה, היינו אור התורה, כי מנורה מרמז על אור כח התורה, ועל דרך שאמרו הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום (פ"ב דמסכת בבא בתרא דף כ"ה) וכן אמרו רז"ל בפ' הרואה (במסכת ברכות דף נ"ז א') והרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תודה, וא"כ כח וענין מנורה נשאר לעולם.

 (דברי מנחם לפרשת בהעלותך)

המשך המאמר יפורסם בהמשך, בע"ה.

—

הגאון הקדוש מרן דוב מנחם רגנסברג הי"ד, מחבר ספר דברי מנחם ומנחת מנחם, היה אחד מגדולי הדור בפולין. השפעתו היתה גדולה בכל חוגי הרבנים. כולם רחשו אליו כבוד והערצה. הוא היה רב בזמבורובה כחמישים שנה, והיה מפורסם בפולין ובליטא. בכל השנים היה כאב לכל עדתו, ונהלם בחכמה ובדעת ובאהבה מסורה, ודאג לכל צורכי החומריים והרוחניים. הוא היה היוזם והמבצע של כל מוסדות החסד והחינוך שבעיר. פעם זכה בגורל שנים עשר אלף זלטים והקדיש את כל הכסף לבנות בית תלמוד תורה, אף שלא היה עתיר נכסים. נספה בשואה בחודש אלול תש"א. הי"ד.

אשתו, הרבנית שינא מינדל ע"ה היתה בתו של הגאון רבי יום טוב ליפמאן חיים הכהן, נין ונכד בעל תוספות יו"ט.

בנם, הרב חיים דוד רגנסברג, היה נחשב לאחד מעמודי התווך בין גדולי התורה בארה"ב, אישיות תורנית-מדעית-מוסרית ממדרגה ראשונה, ששימש ראש ישיבה במשך ארבעים שנה והעמיד מאות תלמידים.

(מתוך הקדמות לספר של בנו "משמרת חיים")

לקריאה נוספת על תולדותיו, באנגלית, ראה:

http://www.museumoffamilyhistory.com/mfh-rabbis-ph-zambrow.htm

http://www.museumoffamilyhistory.com/z/zyb-09.htm

תמונה של הרב רגנסברג הי"ד באיכות גבוהה נמצאת באתר אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית.

סימן לד.

יבאר מהו "משרת יין" שנאסרה שתייתו לנזיר, ומה בינה לבין יין

בירושלמי נזיר פ"ו ה"א, משרת יין ביין מצטרפין. משרת ענבים בענבים מצטרפין. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו ע׳׳ש.

והנה דברי הירושלמי מחוסר הבנה. מה זה משרת יין ביין הלא חדא הוא. ובקרבן העדה שם נדחק לפרש על שני מיני יין, והוא דוחק. ומה זה עוד שאמר משרת ענבים ביין הלא הכל אחד הוא.

מבואר מהתוספות שמשקה היוצא מסחיטת ענבים, יש להם טעם ענבים בתוך שלשה ימים לסחיטתם

ואמינא לפרש עם דברי התוספות נזיר דף לח ע"ב ד"ה ה"ג בגמרא:

ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתא ועינבי, אע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים. ואם תאמר תיפוק ליה דחמרא חדתא ועינבי כתוב בהדיא בקרא  בתרי לאוין, דכתיב מיין ושכר יזיר ומתרגמינן מחמר חדת ועתיק וענבים כתיב. ויש לומר דאם מנזיר הוא אמינא חדתא כגון ארבעה ימים, דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים. אבל חדש ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ"ל.

יוצא לנו מדברי התוספות דכל שלשה ימים משנעשה יין, טעמו כטעם ענבים, וכן הוא ברשב"ם פסחים דף קח ע"ב בד"ה ואחד ישן, שכתב דחדש אין בו טעם יין, ואחרי זה טעמו כטעם היין. ואפשר שהוא מש׳׳ס סנהדרין דך ע ע"א, ואפשר דגם דעת הרלב"ח המובא במג"א סימן רב ס"ק כו ובש"ך יו"ד ס"ק ב, דשיעור כבישה של ענבים במים ותוסס הוא בשלשה ימים, נובע גם כן מש״ס הנ"ל דקאמר וכמה תסיסתו שלשה ימים.

לירושלמי – היוצא מסחיטת ענבים תוך שלשה הם "משרת ענבים" וטעמם כענבים, ואח"כ הם "משרת יין" וטעמם כיין.

ולפי זה יתבאר שפיר דברי הירושלמי דמשרת ענבים במים בתוך שלשה ימים אין במים כי אם טעם ענבים, וזה נקרא "משרת ענבים", וכששרו ענבים במים שלשה ימים נקרא משרת יין. והשתא אתי שפיר דמתחילה נקט הירושלמי הפשוט דמשרת יין (שנשרו הענבים במים שלשה ימים) ביין (ביין גמור שיצאו המשקים מהענבים ע"י סחיטה בלי אמצעית מים) מצטרפין, משרת ענבים בענבים ממש ג״כ מצטרפין. משום דטעמן שוה. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו. דהא אין טעמן שוה. והוא הדין דאפשר לספוקי במשרת ענבים במשרת יין

גם אם עירב את היוצא מסחיטת ענבים במים, זה עדיין "משרת ענבים" בטעם ענבים

ואין לחלק ולומר דהתוספות קאי דוקא על יין שנסחט מענבים בלי תערובות מים, דאז טעמו כטעם ענבים בתוך שלשה ימים, מה שאין כן בתערובות מים. דמאי שנא.

ומה שלמדו ש"טעם כעיקר" ממשרת, דווקא כשטעמו כטעם יין, הוא מפני שמדובר לאחר שלשה ימים. שכן כבישה לזמן קצר של 24 שעות, אינו כבישול, ואין איסור טעם כעיקר במים שעירב בהם.

ואם כי במקום אחר דקדקתי בלשון הש"ס פסחים דף מד סוף ע"א ונזיר דף לו ע"א, דדרשי רבנן לטעם כעיקר מ"משרת", שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. דמשמע לכאורה דבמים יש בהם טעם יין, מדלא נקטו ויש בהם טעם ענבים חייב. אבל נתיישבתי דליכא למימר הכי, דאם כן לא הוא ליה לרבנן למילף טעם כעיקר ועל טעם יין דוקא. דבטעם ענבים הוי גם כן סגי ולמה סיימו דוקא בטעם יין.

לזאת נראה לי דטעמייהו דרבנן הוא משום דדין כבוש אין לו יסוד כדברי הנודע ביהודה קמא חלק יו"ד סימן כו. ועל כרחך במעת לעת לחודא דלית בו כי אם טעם ענבים שע"י כבישה הוי מותר. דטעם כעיקר דעלמא הוא רק ע"י בישול, ולא ע"י כבישת מעת לעת, כי אם כשנכבש שלשה ימים דאז יש בהם טעם יין, וכשיטת הרלב"ח הנ״ל. גם שהוא נעשה ע״י אמצעית מים, גילתה התורה בזה לאסור, מ"משרת", משום טעם כעיקר.

וכן מדוייק ברמב"ם שאיסור "טעם כעיקר" הוא כשיש במשקה טעם יין

ועיין ברמב״ם פרק ה דנזירות הלכה ה שכתב, ועל כיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לומר דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין. הרי שדקדק גם כן דבמשרת ענבים בעינן טעם יין דוקא.

מישב דברי הרמב"ם שאינו לוקה פעמים על שתיית יין וחומץ יין, וכן אינו לוקה פעמיים על שתיית יין ומשרת יין

דרך אגב אמינא גם כן לישב דברי הרמב״ם שם הלכה ט דהראב״ד השיג עליו במה שאומר שאין לוקין שתיים על יין וחומץ יין, דלענ״ד מקורו וטעמו הוא מדברי המדרש רבה נשא פרשה י על הפסוק ועתה השמרי נא שכתב הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאילו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין, לכך אסרן עליו הכתוב (עיין ט"ז או״ח סימן תקנא ס"ק יט).

ומעתה דברי הרמב׳׳ם נכונים, דלא דמי לענבים לחים ויבשים שהעיר הראב"ד ז"ל שם. דהם עצמם עצמיות האיסור, ולא משום הרחקה לחוד, מה שאין כן חומץ יין שהוא רק משום הרחקה, סובר הרמב"ם דכיון דלוקה משום יין אי אפשר לו ללקות עוד גם על האיסור של הרחקתו.

ובזה מיושב גם כן הא דבירושלמי מבואר לפירוש קרבן העדה, ועיין בש"ק שם, דלוקין שתיים על משרת ועל יין, וברמב״ם אינו מבואר דלוקה שתים, משום טעם המדרש הנ"ל דמשרת ענבים הוא ג"כ רק הרחקה ליין.

מביא ראיה לישוב דברי הרמב"ם מדיוק בלשון הרמב"ם בספר המצות

ומה יומתק מאד לפי זה לשון הרמב"ם בספר המצות מצוה לא תעשה ר״ב, וזה לשונו, הזהיר הנזיר משתות יין והחומר והיינות שבשורש עירובם מן הענבים. והוא אמרו כל משרת ענבים לא ישתה וכבר הפליג באזהרה בזה ואפילו חומץ יין וחומץ שכר אינו מותר לשתותו, והוא אמרו "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה" ואין הלאו מצוה בפני עצמו כי אלו אמר יין לא ישתה וחומץ לא ישתה היו שתי מצות, ואמנם אמר וחומץ יין לא ישתה הרחקה מן היין. הרי נראה בעליל שמקורו מדברי המדרש הנ"ל, שהוא מטעם הרחקה מן היין. ודו״ק.

סיכום:

התורה אסרה על נזיר ענבים, יין ומשרת ענבים. בביאור הירושלמי, עולה ש"משרת ענבים" הם משקים שנסחטו מענבים בתוך שלשה ימים (בין אם עירבו בהם מים ובין אם לאו), שטעמם כטעם ענבים. לאחר שלשה ימים טעמם כטעם יין והם "משרת יין". והלימוד מ"ממשרת" שטעם כעיקר (שעיקרו נלמד בדבר מבושל), הוא ממשרת יין (לאחר שלשה ימים לפחות), שכן בתוך היממה הראשונה אין תהליך הכבישה כבישול מהתורה. וברמב"ם גם מבואר שטעם כעיקר הוא ב"משרת" שטעמו כטעם היין. עוד מדוייק ברמב"ם שאין לוקה פעמים על שתיית יין וחמץ יין, כי איסור משרת יין (וכן חומץ יין) אינו אלא משום הרחקה שלא ישתה יין, וכשלוקה על יין לא לוקה גם על מה שנאסר כדי להתרחק משתיית היין.

(סלסלות יוסף)

—

הרב יוסף אברהם ב"ר חיים צבי צינוביץ, נולד בזמרוב בסביבות 1850 לאביו הרב חיים צבי שעסק בתורה ובתפילה יומם ולילה. כבר בימי נעוריו יצא שמו של יוסף אברהם בכל הסביבה. מגיל צעיר כיהן כרב באוסטרוב מזובייצק , שבאזור ורשה, במשך עשרים שנה. ואח"כ כמורה הוראה במשך שלושים וחמש שנה רצופות בלומזה, תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה ומקרב צעירים ללימוד התורה. הרב ניכן בכושר זיכרון פינומנאלי וזכר בעל פה את כל הספרים הרבים שבספרייתו. הוא היה מרבה לפשר בין סכסוכים ורבים פנו לקבל ממנו עצות. הוא היה ציוני נלהב וחלם כל ימיו לעלות לארץ ישראל. הרב ידע רוסית, פולנית וגרמנית והתעניין בחכמת הרפואה ובתחומים נוספים. הוא חינך את ששת ילדיו ברוח התורה והמסורה, ושלשה מהם שלח לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה. הוא הרבה לחדש ולכתוב דברי תורה. את ספרו "סלסלות יוסף" הוציא לאור נכדו שמואל חיים רוזנבלום בתרצ"ז (1937).

כשנכנסו הגרמנים ללומזה בל' בסיון תש"א (25/6/1941), הם החלו לעשות שמות באוכלוסיה היהודית. בי"ט באב תש"א (12/8/1941) נכלאו כל יהודי לומזה ופרבריה בגיטו, ורכושם היה לבז. בשבת, כ"ג באב, הוצאו כל יהודי העיר לשוק הירוק למפקד. המוכשרים לעבודה פיזית קיבלו כרטיסי עבודה. מידי יום הובלו רבים למקום ממנו לא חזרו. ביום ד', כ"ה באלול תש"א (17/9/1941) נערך מפקד של זקנים ותשושים בשוק הירוק, כשבמהלכו הוצאו להורג ביריות כשלושת אלפים איש.

הרב גורש ועונה בידי הנאצים יחד עם כל בני הקהילה. לא היו ידועים הפרטים על המקום והזמן בו נספה הרב, אך נינו סבור שהרב נספה במפקד הזקנים.

אשת הרב, לבית סוסנובסקי משצ'וצ'ין, נפטרה בשיבה טובה, עוד לפני המלחמה.

מקורות: ספר זיכרון לקהילת לומזה (תל אביב, תשי"ג), וכן דף עד שכתב נינו.

 

ושא את מספר שמתם. איתא בבעל הטורים ג' במסורה, הכא ואידך ושא עינך ימה וצפונה, ואידך ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.

ונראה לי לפרש בדרך זה, דהנה איתא במדרש בזכות ג' דברים נגאלו ממצרים, שלא שינו את שמם ולשונם ומלבישיהם. ועתה בעוונותינו הרבים כעת מי שהוא שמו משה מכנין אותו מאריץ או מאנינא, או יעקב מכנין אותו ׳עקבאנו וכדומה, משום זה הוא אריכות הגלות כל כך זמן רב מעת החרבן בית שני, לערך אלף ושמונה מאות ושלוש וארבעים שנים. ולשונם גם כן משנים בעוונותינו הרבים, כמה וכמה בתים שמכנים עצמם בשם אנשים כשרים ומדברים רק בלשון אונגאריש ומחנכים את בניהם הקטנים בלשון אונגאריש, ומלבושיהם שאינו יכול להבחין בין ישראל לנכרי, ומה גם בין ׳שראלית לנכרית בוודאי אינם מכירים, ומשום זה הוא אריכת הגלות כל כך.

וכדברים הנ"ל נוכל לקשר סוף בראשית לתחילת שמות. דיוסף אמר פקוד יפקוד אתכם, דהוא לשון של גאולה, ובאיזה זכות יהיה הגאולה, על זה אמר ואלה שמות בני ישראל, בזכות שלא שינו את שמם. עיין בפרשת שמות באריכות זה הדברים. וזה הוא כוונת המסורה גם כן ושא את מספר שמותם. ובתרגום פירש וקבל את מנין שמותם. רצונו לומר, שלא יקבל עליו לקרוא לשום אדם, רק זה השם שקרא אותו מנעוריו משעת הברית ומשעה שנולד. וזה הוא כוונת המסורה, ושא את מספר שמותם, רצונו לומר, שישגיח שיהיה לו רק השם שהיה לו בתחלה ובזכות זה יהיה ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי ויקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ לארצנו. ואם ח"ו לא יהיה ושא את מספר שמותם, רק שיקרא אותו בלשון יעקאביא וכדומה, ויהיה משנה השם, מוכרח להיות ושא עינך ימה וצפנה ותמנה ומזרחה כי לא תעבור את הירדן הזה. ולא יהיה ח"ו קיבוץ גליות ולא יעבור לארץ ישראל ח"ו כנ"ל בעזרת ה' יתברך ובא לא גואל במהרה בימינו אמן.

(דברי דוד, מאת הרב דוד טייטלבוים הי"ד)

רבי זלמן אוסובסקי הי"ד אב"ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…", שהאזהרה "השמר לך פן תשכח", נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר "לך". לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת "נר למאור", שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: "אנציקלופידיה של גלויות", "אנציקלופדיה שמע ישראל", "בקדושה ובגבורה" עמ' 28, "חורבן ליטע" עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, "תבונות" חלק ה – תש"ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

—

הרב שלמה זלמן הי"ד ב"ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ"ג , 1883- תש"א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר"מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר' איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש"ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע"י ישיבת "בית ישראל". החל בהדפסת ספרו "כרם שלמה", אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א' בתמוז תש"א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. "אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הרחובות נשמעו יללות נוראות וקולות של 'שמע ישראל'…" (חורבן ליטע). "כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה'ויליה', התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…" (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר' שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי"ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי"ד.

ובאחיכם איש באחיו לא תרדה בו בפרך.

קשה הכפל באחיכם איש באחיו. אבל זה הצער היותר גדול שאח ירד באחיו בפרך, כמו שברזל המכה בברזל קולו יותר גדול מהמכה בדבר אחר, כי את אחיו הוא מכה, כמו שכתוב במדרש.  ועיין מקרא מפורש ומ״ש לקמן בבחקתי (כו,יז).

ונסתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם.

בספר תוס' ברכה כתב חילוק אויב לשונא, אויב מראה שנאתו בגלוי, ושונא לפעמים רק בלב ואינו עושה פעולה רעה, וזהו שאמר בקדושים (יט,יז) לא תשנא אח אחיך בלבבך, ובמסעי (לח,כא) באיבה הכהו, ואסתר (ז,ו) איש צר ואויב על המן ועל מעשיו, ומ"א (ח,לז) כי יצר לו אויבו בגלוי ובפועל, ורש"י דברים (א,מד) וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים, כמו דבורה כשנושכת מיד מתה, כך אויבכם, וזהו שאמר ונגפתם לפני אויביכם העושי רע בפועל, ויען כי לאחר-כך ימותו, יתחייב כי אחר כך ירדו (ימשלו) בהם שונאיכם בנסתרים, ועיין פרקי דר' ישמעאל משפטים רמ"ב. להיפך מזה – חז״ל אמרו הקללה הגדולה שהשונאים הם אחיכם, כמשל הגרזן שהעצים יראו ממנו, ואמר לו אם לא יהיה להגרזן בית יד של עץ מאחיהם לא ירע להם כלום, והחתם סופר מפרש המסורה שהביא הזהר חקת (קפד.) ב׳ פסוקים שכתב "אותו" אל תירא אותו (חקת כא, לד) עד דרוש אחיך אותו (תצא כב,ב), והכוונה על תירא אותו מהגוי בלבד, רק עד דרוש אחיך אותי, אם אחיך יתערב בדבר וייתן עצות להגוי אז יש לראות ממנו, ועיין מה שכתבנו לעיל בפ׳ בהר (כה,מו).

 —

תולדות הרב יוסף פצנובסקי הי"ד

הרב יוסף פצנובסקי הי"ד ב"ר משה יהודה (תרל"ה, 1875 – ב' בסיוון תש"ב, 12 במאי 1942) הוא מחבר הספר פרדס יוסף על חמישה חומשי תורה.

נולד בפולין למשה יהודה ובלומה לאה לבית מיזליש. היה מצאצאי ה"נתיבות המשפט". את השכלתו התורנית רכש במחיצת בן-דודו הרב יחיאל מיכל הכהן בעיר זאקראטשין (פלך וורשה). בספריו ציטט פעמים רבות מדברים שכתב בנערותו. נישא לרוחמה, בתו של צבי הירש הלוי מלאסק. נמנה עם חסידי גור. לאחר נישואיו התגורר בפאביניץ. הוא עסק בסחר בעצים, אך את עיקר זמנו הקדיש ללימוד תורה ולכתיבת ספריו. בהקדמה לספרו פרדס יוסף על חומש בראשית כתב: "כל באי בצל קורתי וחנותי ראו זאת כי תמיד לא שקטתי ולא נחתי, רק הגיתי במצולות ים התלמוד. וכל הימים לרבות הלילה כי גם בלילה לא שכב ליבי. ויהי בבוקר והנה היא לאה-ליאות ויגיעות רבות".

רבי מנחם מנדל אלתר הי"ד כתב עליו: "הנמצא כזה איש אשר הנהו טרוד על המחיה ועל הכלכלה ונמנה בין סוחרי ארץ. עם כל זאת יוסף הוא השליט ברוחו פי שניים, לקבוע עיתים לתורה ולחדש חידושים, לעשות ציצים ופרחים לתורה, ויגעת ומצאת תאמין".

הרב יוסף פצנובסקי כתב וערך מספר ספרים, שהבולט שבהם הוא פרדס יוסף על התורה, המכיל ליקוט רחב של פירושים, שאלות ותשובות וחידושים על סדר פרשיות התורה, שלוקטו ע"י הרב פצנובסקי מעשרות רבנים ודרשנים, ידועים ואלמוניים.

בשנים 1930 – 1939 הביא לדפוס בלודז' ובפיטרקוב את הכרכים על החומשים בראשית, שמות וויקרא. הספר זכה לפופולריות רבה. מלחמת העולם השנייה מנעה ממנו להשלים את הדפסת הכרכים על חומש במדבר ודברים.

אשתו נפטרה בגיטו לודז, והוא נפטר שם, מספר ימים אחריה, ביום ב' בסיוון שנת תש"ב, והוא בן 67. נקבר בלודז'. רוב בני משפחתו הוכחדו בשואה, ובהם בנו הרב דוד, וכלתו הרבנית דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן הי"ד.

בשנות התשעים יצאה מהדורה מחודשת ומהודרת של הספר "פרדס יוסף", בהוצאת המכון להנצחת מורשת חכמי פולין. עורך הספרים, ערך במשך כמה שנים חיבור המשך לחומשים במדבר ודברים, במתכונת ספריו של הרב פצנובסקי.

במשך שנים לא היה ידוע מקום קבורתו בבית העלמין בלודז, אך לאחר מאמצים מרובים נמצאה מצבתו שם בשנת תשע"ט (2019).

חיבוריו

פרדס יוסף על התורה, בראשית (פיטרקוב תרצ"א), שמות (לודז' תרצ"ז), ויקרא (לודז' תרצ"ט)

גן יוסף – לקט יוסף (בני ברק תשנ"ח) ופרי יוסף מסכת גיטין (נדפס בסוף הספר חשרת מים מאת הרב יחיאל מיכל הכהן, פיטרקוב תרס"ד)

(מקורות: ויקיפדיה עם קצת השלמות מידע ממקורות נוספים).

אותו ואת בנו:

בחידושי בכור שור חולין פ״ב הביא קושיית לבוש במתניתין שם שחטה ואת בתה וכו׳ סופג שמונים, הא בן כתיב ובת מנלן ע״ש.

ונלע״ד להרמב״ן בחומש פרשת תצא הביא בשם הרמב״ם בספר המורה דטעם איסור אותו ואת בנו ושילוח הקן, הוא משום רחמנות שנלמוד מזה לבלתי היות אכזרים. ואל תשיב עלי ממאמר החכמים האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש התם בגמ׳ מגילה (כ״ח) מפני שעשה מצותיו של הקב״ה רחמים והם אינן אלא גזירות, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוה אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקין בסברא השני שיהיה בכל המצות טעם וכו׳ ע״ש.

וכתב בחידושי חת״ס חולין דף ע״ט ע״א שזה תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דלרבי יהודה לית ליה כטעם הרמב״ם, אבל רבי שמעון דדריש טעמא דקרא ס״ל כטעם הרמב״ם ע״כ.

ועיין בספר תורת השלמים הלכות נדה סי׳ קפ״ג דלרבי מאיר, דקאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כדי שתהא חביבה לבעלה כשעת כניסתה לחופה… ומבואר דרבי מאיר סבירא ליה כרבי שמעון דדרשינן טעמא דקרא. ואי דרשינן טעמא דקרא וודאי אין חילוק בין אותו ואת בנו לבתו דבתרווייהו שייך טעמא דרחמנות, ואם כן לרבי מאיר במתני׳ דחולין שם דמחייב בבתה וודאי דלא קשה, אלא אפי׳ לת״ק שם דמחייב נמי בבתה, וגם לדידן דקי״ל הכי ביורה דעה סי׳ ט״ז, מכל מקום הרי מבואר ברמב״ם פ״ד מפרה ה״ב דקי״ל דדרשינן טעמא דקרא, ועיין בלח״מ פ״ג מה׳ מלוה ה״א וב״י באהע״ז סי׳ ט״ז דהרמב״ם פסק כרבי שמעון בזה, ובתשובות חוות יאיר סי׳ קמ״ב כתב גם כן דרק להקל לא דרשינן טעמא דקרא אבל לחומרא דרשינן, אם כן שפיר קי״ל דגם באותה ואת בנה חייב ומיושב קושיית לבוש, ואתי שפיר:

 —

מוה"ר בן ציון בלום זצ"ל הי"ד, בן הגאון המפורסם ר' עמרם בלום זצ"ל
מח"ס שו"ת בית שערים, היה אב"ד ק"ק סארוואש משנת תרס"ח מילא מקום אביו כאב"ד ק"ק בערעטיו-אויפאלו משנת תרפ"ט, מחבר שו"ת וחידושי שיבת ציון, ספר אות ציון (ניו יורק, תשס"ג) ועוד מכתבים מדברי תורתו בקבצי 'תל תלפיות'. רבי בן ציון נשא לאשה את מרת גולדה בתו של רבי ישראל זאב פאנעט מטעגלא. למד תורה אצל אביו ואצל הגאון בעל שבט סופר זצ״ל אבד״ק פרעסבורג. נסמך להוראה מרבו הנ״ל, וכן מהגאון בעל יד יצחק אבד״ק טאלטשווא זצ״ל ומהגאון מוה״ר משה צבי פוקס זצ״ל אבד״ק גראסווארדיין מח״ס שו״ת יד רמה. ניהל ישיבה מפוארת.

נפטר בגטו בודפסט, בגיל 64, ביום כ' טבת תש"ה, נקבר על תנאי במרתף, ואחר הפסח כאשר היתה מעט הרווחה בעיר, הובא לקבורות בבית העלמין בעיר שם. הרבנית מרת גולדה עם שלשה בניה שרדו והיגרו לניו יורק.

(מקורות: אתר תולדות, שערי ציון)

דוד המלך עליו השלום אמר בספר תהלים כי אקח מועד אני משרים אשפוט נמוגים הארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. נ״ל לפרש, דזה יסובב על העת ההוה על מעמד ישראל, דהנה קול נשמע במחנה היהודים שהים הגלות סוער,  צוררי ישראל הרי הם הגלים השוטפים מפחידים ומבהילים את אחינו בני ישראל במדינות שונים שהמים הזדונים ח״ו יעלו למעלה ראש, וגם אומות העולם מתחכמים זה מול זה בחרב וחנית וכלי משחית עורכים לעמוד בקרב לאבד את מין האנושי, ובעין פקיחה נראה שמיום ליום נמונו הארץ וכל ישביה. ועל האדם החרד מוטל לחקור בעין שכלו על תהנהוני בני אדם הגרועות המזיקות לבעליהן, מה זה ועל מה זה בא פרצת האבדון בעולם, הלא השי״ת חפץ חסד הוא ורוצה רק בטובת והצלחת בריותיו ויהיב חי' ומזוני', ואיזהו הסיבה הגורמת שנות ימין עליון והשיב אחור ימינו.

אך את כל זה רמז לנו נעים זמירות ישראל בעצה וטעם במאמר הכתוב כי אקח מועד, י״ל בדרך צחות אם אקח לי סדר מועד ואטייל במס' הבאות כסדרן בסדר מועד אחפש ואמצא במאמרי חז"ל נופש לנפשי, אשר נכספה להכיר שורש הנגע מאין צמחה הספחת המכאבת את גוף האדם הכללי, כדי לדעת להבין ולהשכיל להמציא לתקן ולעשות מרקחת סם מרפא המוכשרת להעלות ארוכה לרפאות את המחלה הלזו ולגדר גדר הפרצה. ובדברי חז"ל אלו אנו משרים אשפוט, אוכל לשפוט באמת וישר סיבות ההעדר וחסרון השפעות טובות בעולם, כי כל העולם קים בשביל ישראל כי המה יסודי העולם וכל הדברים המתהווים בחלקי תבל הפעולות נעשות ע״י תנועות עם הסגולה, וכיון שהם בשפל המצב ובכל יום ויום פוחתים והולכים נמוגו גם כן הארץ וכל ישביה. ואם רגשי חדרי לבבך ממלאים ורעיוניך על משכנך סלקו, על מה עשה ד' ככה לארץ מה חרי האף הגדול, על מה אבדה הארץ, ידוע תדע שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשה אלה נפלאו ממך, כי לא ידעת האיך להתנהג עמהם ולהתעסק בהם, האי לקדם האי לאחר, במה להרחיב ובמה לקצר, כי הבונה בית צריך ראשית כל לחזק העמודים אשר הבנין נשען עליהם, וישראל המה הבונים, כמ״ש אל תקרי בניך אלא בוניך, ואם איתן עמוד מושביך מפאת הצפוני ועמוד הדרומי לא יהי' בתוקפה כאשר ינעו אמות הסיפים לא יעמדו החומות. אנכי תכנתי עמודיה סלה אני חזקתי עמוד בנין העולם, ואף אם הבית המט לנפול, אקח בידי כלי האומנן שלי, הלא המה דברי חז"ל בסדר מועד, ואחזק העמודים כדי להציל בנינו של עולם.

וטרם שנתחיל לבאר כ״ז נקדים עוד ביאור במתני' ברכות דף ט״ו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ויש לדייק הלא חז״ל שקלו דבריהם בפלס מאזנים, ולא אמרו שום דבר מיותר, כי לכל תיבה אות ונקודה קטנה יש לה צורך גדול להשמיענו למודים גדולים ונפלאים. ולכאורה, הלשון "לאזנו" נראה כמיותר, כיון דאמר ולא השמיע, ממילא ידעינן שלא השמיע לאזנו, כי זולת האוזן בלתי האפשרי לשמוע באבר אחר. וי״ל בהקדם מאה״כ בספר תהלים אטה למשל אזני אפתה בכינור חדתי וכו', וכתבו המפורשים דהאדם הוא עולם הקטן ודמות ותבנית העולם הגדול ימצא בו. וכמו שיש באדם הפרטי חלקים פרטיים אשר צריכים זה לזה ואי אפשר להם להיות זה בלא זה, ומצינו בגמ' כתובות דף ה' דהאזנים והאצבעות הם ב' אברי הגוף שנבראו האחד לצורך השני עי"ש, כן הוא בגוף הגדול, באדם הכללי, דהיינו כל מין האנושי וכל איש ואיש לפי מהותו וערכו יחשב לחלק קטן מהגוף הכללי, וכמ״ש הצדיקים המה הלב והראש וכו'. וצריך כל אדם לקיים מאמר הכתוב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ואיש אשר חלק לו אלקים בבינה ותורתו לו למנה ועוסק באוריתא תדירה, יהיו ידיו אמונה לזכות את הרבים ולהמשיך לב בני אדם אל התורה הקדושה ולנטוע בקרבם אהבת התורה, שהוא אילת אהבים ויעלת חן, ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, כמו שנרמז בפסוק בראשי תבות אדם לעמל יולד – ללמוד על מנת ללמד. ויובן בזה המדרש, בשביל משה שנקרא ראשית נברא העולם, דכבר אמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, מפני שהוא רחוק מן השכר וקרוב להפסד, מפני שהוא עלול לחטא. אך המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואם כן, הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, ועל איש כזה נוכל לומר טוב לו שנברא משלא נברא, ואין להתחרט על ביאתו לעולם. וזה שרמזו במדרש בשביל משה, ר״ל שהעולם יתנהגו כהתנהגותו, ילכו באורחותיו, יפסעו בנתיבותיו, ידרכו במסילותיו, בשביל הכבושה שכבש להם משה רבנו עליו השלום,  שהקדיש כל עתותיו ורגעיו לטובת הכלל, והשתדל בכל כחו לזכות הרבים, אשר לתכלית זה נברא העולם. ועל זה אמר ותרא אותו כי טוב, שטוב לו שנברא, כיון שנראה בו סימני טהרה הללו וניכר בו שיהי' מושיען של ישראל והציר הנאמן לשולחיו. ובעבור מדתו ומעלתו הלזו זכה האדם הגדול בענקים להיות נעלה ומרומם ומבחר היצורים

והתורה הקדושה רמזה לנו ג״כ שמה ראה על ככה ומה הגיע אליו שזכה לקרן עור פניו,  בסמיכות סוף פ' כי תשא ותחילת פ' ויקהל. כי קרן עור פניו – ויקהל משה,  דרש״י ז"ל פי' בקהלת, משום הכי  הי' נקרא קהלת ע״ש שקיהל חכמות הרבה, ויש אומרים שהי' אמר כל דבריו בהקהל. רצונו לומר, דהי״א מוסיפין על הקודש, דהאדם הרוצה לעשות רצון קונו ולהקדש עצמו לשמים, לא יצא עוד ידי חובתו אם הוא אדם השלם לעצמו, רק צריך גם להטיב לאחרים, כמו שאמר הכתוב לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי,אפילו מקבץ ומאסף תורה הרבה וממלא כריסו בש״ס ופוסקים עליו מוטל גם לקיים סיפא דקרא, בשרתי צדק בקהל רב. והשם קהלת הוא תואר נכבד אשר יאתה לשלמה המלך ע״ה, שהוא בחור כארזים ונתעלה על גפי מרומים והשלים עצמו במדותיו ומעלותיו הנשגבים יותר מן שאר בני אדם, וחוץ כל עניניו ופרטי עסקיו הנפלאים, הי' מעלתו העלית על כלנה והשלמה מיוחדת הי' לו במדה טובה זו שהקהיל אנשים להורותם דרך ד' לעשות משפט וצדקה ולהרחיקם מהבלי עוה״ז, ונקרא קהלת שהקהיל בני אדם ללמדם דרך החיים. ומשה רבנו עליו השלום הי' הראש והראשון שקבל תורה ומסרה ליהושע, ונהג בה טובת עין לזכות את הרבים, ועל כן זכה לקרן עור פניו, ורמז לנו התורה הקדושה בסמיכות קרן עור פניו ויקהל, שזכה לזה על שהקהיל קהלות ללמדם תורה. וכיון שהוא הי' המתחיל ללכת בשביל הזה, נקראת על שמו, שבילו של משה, ובזה נא״ה בראשית ״בשביל״ משה שנקרא ראשית נברא העולם, אם בן אדם ילך בשביל הזה לקיים את אשר מוטל עליו, כי זה תכלית המקווה שישתדל יתעצם ויתחזק לפעול פעולות טובות לטובת הכלל לזכות את הרבים, אז נברא העולם, בדין הוא שנברא וטוב לו שנברא ונאה ויאה לו שנברא…

הנשמע מכל זה דהחיוב מוטל על כל בר נש לקחת מוסר השכל מעצמו, ומבשרו יחזה האיך ובאיזה אופן יעבוד אלקיו, כמ״ש ומבשרי אחזה אלקי. וכמו שב' חלקי הגוף הפרטי, האזנים והאצבעות, נבראו כל אחד לטובת חבירו, כך יפעל האדם פעולות לטובת כל מין האנושי, וזהו שאמר הכתוב אטה למשל אזני, רצונו לומר, שמאזני אקח לי משל, אפתח בכינור חדתי, כמו שבלתי האפשרי לנגן בכינור זולת הידים, והידים אין להם מזה שום הנאה רק יערב לאזנים, כן יעשה כל איש דברים טובים אעפ״י שלפי דמיונו אין לו שום תועלת ממנו, רק לאחרים. וממילא יובן ראש דברינו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, שלא לקח משל וראי׳ מאזנו לזכות חבירו, ולא קרא ק״ש רק לעצמו, לא יצא ידי חובתו.

(ספר האגדה, הרב שלמה בריסק הי"ד)

הקדמת זכרו תורת משה

דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קי״ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ודרשו במדרש (שוח״ט שם) אף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום. ובמדרש וירא (פנ״ג) הכל בחזקת סומין עד שהקב״ה מאיר את עיניהם. ובז״ח בס״ת ר״פ בראשית ואביטה נפלאות נ׳ פלאות ע״ש. משמע שהוא שער חמשים שלא ניתן גם למשה (ר״ה ל״א:) וקשה א״כ מה זה תפלה בעוה״ז. ועוד הא נפלאות הוא המכוסה, ואיך אמר ואביטה.

וי״ל עפמ״ש רש״י ביבמות (מ״ט:) דמ״ש משה הסתכל באספקלריא המאירה, היינו ר״ל שראה שאינו רואה ע״ש. ושער הנון רומז על ידיעת הבורא ית״ש, כמ״ש הר״ן בנדרים (ל״ח .) ועי׳ רמב״ן בהקדמה לבראשית. והתפלל דהע״ה לבוא על הידיעה שאינו יודע והוא בחינת מה הנאמר בזוה״ק בהקדמה (א:). וזהו גל עיני, להיות במדרגת משה ואז אביטה מה שחסר לי נ׳ פלאות. וזהו כוונת המדרש אע״פ שעיני פתוחות איני יודע כלום, ר״ל שאיני יודע שאיני יודע. וע״י עמל תורה נתגלה זאת. וכדאי׳ בשוח״ט שם, משה רבינו אמר לא נפלאת הוא ממך וגו׳ לא נפלאת אלא ממך, שלא עמלת בה, וכדכתיב (שם ע״ג) הנה אלה רשעים וגו׳ ואחשבה לדעת זאת וגו׳ עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. ואיתא בב״מ (פ״ו.) שהוא רבינא ורב אשי ע״ש. ועי׳ שו״ת רשב״א ח״א (סי׳ תי״ד). והיינו ע״י תושבע״פ, והוא הש״ס הנסדר ע״י רבינא ורב אשי, יפתח לאדם שערי בינה להבין הנהגת השי״ת ולא יהי׳ לו שום סבלנות אף מה שהרשעים השגו חיל. וכדכתיב אלופנו מסובלים ודרשו (ברכות י״ז.) אלופנו בתורה ומסובלים במצות ויסורין ע״ש. פי׳ אלופנו בתורה מלהיות מסובלים במצות וביסורין. כי ע״י התורה יתגלה חסד אל שיש בכל מצוה ומצוה. ואת אשר יאהב ד׳ יוכיח. וכדכתיב ומתורתך תלמדנו.

ועי״ל עפמ״ש באוה״ח (תזריע י״ג ל״ז) דכל התושבע״פ נכללו בתושב״כ ע״ש. ולכן דהע״ה ששורשו תושבע״פ, כדאי׳ בזוה״ק תרומה (קנ״ו.) (ועיין סוף הקדמת ת״ז מלכות תושבע׳׳פ קרינן לי׳) התפלל גל עיני (עי׳ בספר הקדוש תפארת החנוכי סוף הקדמה) ואביטה נפלאות רומז על תושבע״פ. מתורתך היינו תושב״כ.

ויש מקום לפרש מ״ש בילקוט שדוד המלך עליו השלום התפלל שיהי׳ נחשב התהלים כאלו עוסקים בנגעים ואהלות. וקשה מ״ש נגעים ואהלות…

וי״ל עפמ״ש בחגיגה (י״א.) נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, ואהלות מקרא מועט והלכות מרובות. הרי שבתואר אלו השנים נכללו כל תושבע״פ. ואי׳ בשוח״ט (א׳) כל מה שעשה משה עשה דוד, עד משה כתב חמשה חומשי תורה ודוד עשה חמשה ספרים בתהלים. ולכן התפלל כשם שנגעים ואהלות נכללו במקרא, כן יהי׳ תהלים.

וכן יש לפרש מ״ש בסנהדרין (ל״ח: ס״ז:) אמר רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. והוא עפמ״ש בחידושי למנחות (כ״ט:) והוא נדפס בסוף ספר חק משה לברכות… דר״ע הי׳ מרבה מכל קוץ וקוץ כל הלכה למשה מסיני, וכדאשכחן בי׳ שהי׳ דורש כל אתין שבתורה (פסחים כ״ב:) והי׳ דורש וא״ו (יבמות ס״ח:) וריבוי ומיעוטי (סוטה ט״ז:) ודורש כל וכל (זבחים פ״ב.) ולא ס״ל דיברה תורה כלשון בני אדם (ירושלמי רפ״ק דנדרים)… וזהו דא״ל כלך אצל נגעים ואהלות. ר״ל בכחך לרמז הלכות דאהלות כמו נגעים דמפורש בתורה.

והנה לא קבל די רוח יתירא בי ח״ו באתי להוציא דברי תורה לאור, רק מפני שראיתי במדרש נח (פל״ב) דגם מפשוטי עם ישראל יוצא תורה לישראל. עוד במדרש צו (פ״ט) תורה צוה וגו׳ קהלת ינאי לא נאמר, אלא קהלת יעקב ע״ש. ואי׳ בירושלמי ר״פ חלק אפי׳ קטן בישראל אמר דבר בתורה יהא כאלו קבלתי׳ מפי הגבורה, ואי׳ בזוה״ק שלח (קנ״ז:) זמנין באפרקסתא דעגיא תשכח מרגניתא. וכתיב יזל מים מדליו. לזאת בהרמנא דרבנן וחכמי ישראל אני מדפיס פי׳ על התורה הקדושה ויהי רצון שיתקבל בישראל כשאר ספרי הקודש. ואזכה להוציא לבית הדפוס בחיי כל החיבורים שהמה בכתובים. (א׳) ילקוט על נביאים וכתובים מלוקט מזוה״ק ות״ז וז״ח. (ב׳) לחם משנה על משניות. (ג׳) חק משה חידושים על כל הש״ס. (די) פי׳ על מסכתות קטנות וכותים ועבדים. (ה׳) שו״ת חק משה קרוב לר״ן תשו׳. (ו׳) הגדה של פסח. (ז׳) דרש דרש משה הרבה חידושי׳ על המדרש:

המתאבק בעפר רגלי תלמידי חכמים

משה יהודה בלאאמו״ר דוד הלוי בערמאן

פרשת אחרי מות

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. עפרש״י, ועי״ל משפטים הם מצות עשה וחקים הם-  לא תעשה. כי חקה הוא מלשון מחוקק גדר עד פה תבא ולא יותר, וזהו לא תעשה. ולכן נאמר עשי׳ במשפטים ושמירה בחקים, כי השמר הוא לא תעשה.

והטעם שלא נאמר טעם בחקים, וכי קצרה התוה״ק לאמר טעם בכל דבר.

וי״ל או מחמת שרצה המקום שיעבדהו באהבה בלא טעם רק ללכת אחריו כמה דאת אמר (ירמי׳ ב׳) לכתך אחרי וגו׳. וגלוי וידוע לפניו ית׳ כאשר יגלה לנו טעם בחוקים יהיו המעשים מובהקים ונפלאים ויעשה אותם האדם מפני הטעם בלבד, ולא מחמת אהבתו ית׳. לכן העמידן בחקה בלא טעם, וכהך דאמרינן בברכות (ל״ג:) ע״ש, אבל בהמשפטים הטעם קטן בהם ויכיל האדם אפילו אחר ידיעת הטעם לעבוד בהם את השי״ת  מפני אהבת ד׳.

ועי״ל שהטעמים בהחקים הם למעלה משכל האדם בעוה״ז ואין בכח האדם להבינם וכמו שאר יעודי התורה וטוב גן עדן שלא נאמרה מפורש בתורה הקדושה, רק מי שהוא צדיק ומדרגתו למעלה מזה העולם רואה בתורה הקדושה ע״י אור הגנוז בה הטעם על כל דבר, וכדאי׳ בזוה״ק (בראשית מ״ז.) אור שיש בו להסתכל מסוף העולם ועד סופו גנוז בתורה, ויש להעמיס דברינו במ״ש ר׳ יצחק בסנהדרין (כ״א:) אם יהי׳ נתגלה טעמי תורה הין נכשלין בהן ע״ש, וזהו שאמר במדרש ריש פרשת חקת לך אני מגלה טעם פרה, והיינו מטעם שהי׳ משה רבנו ע״ה נקרא איש האלקים ולא כהתה עינו :

—

הרב משה יהודה ב"ר דוד הלוי ברמן הי"ד, נולד בתרכ"ו (1886), היה גאון חסיד וצדיק. למד בבית מדרשו של האדמו"ר גרשון ליינר זצ"ל, הרבי מרדזין, ועזר לו לערוך את ספריו. הוסמך לרבנות על ידו, ועל ידי הרב יהושע טרונק זצ"ל מקוטנא. בשנת תרמ"ט (1889), החל לכהן כרב בהורודלו שבאזור לובלין כממלא מקום חותנו, הרב יקותיאל גלרנטר זצ"ל . לאחר פטירת אשתו נשא את מרת רבקה הי"ד בת הרב מרדכי חיים פאלעווסקי ז"ל, היה אח של האדמו"ר הרב נח נפתלי מקוברין ונכד לצדיק המפורסם מוהר"ר משה מקוברין זצ"ל.

במשך יותר מחמישים שנה ניהל הרב משה יהודה את קהילתו במסירות נפש למען התורה והדת ובדרכי החסידות. הוא כתב ספרים רבים, ובהם: זכרו תורת משה, תפארת בנים, שו"ת חק משה, חק משה על הש"ס ומסכתות קטנות, וקול יהודה – פירוש לאגרת רבן יוחנן בן זכאי. ספרים נוספים שכתב לא פורסמו וחלקם הגדול אבד בשואה. הרב משה יהודה הלוי ברמן הי"ד נהרג עקה"ש בסביבות חודש סיון תש"א, בן 74 שנים, באוכאן, שם ריכזו הגרמנים את כל היהודים מן הסביבה בדרכם האחרונה. בנו הרב שמואל הלוי ברמן הי"ד נרצח עם אשתו ושלושת ילדיהם.  בתו פראדיל הי"ד נספתה עם שני ילדיה הי"ד ועם בעלה הרב העילוי דוב בער מאלינאק הי"ד, תלמיד הרב שמעון שקופ זצ"ל והרב מנחם זעמבא הי"ד. בתו חוה חנה רחל הי"ד נרצחה עם בעלה הרה"ג נפתלי עבערשטארק הי"ד ועם בתם. אביו של הרב נפתלי הי"ד היה הרב הצדיק רבי חיים הי"ד אב"ד ורב דק"ק באריסלאוו וחתן האדמו"ר מקומרנה זצ"ל. בניו של הרב משה יהודה ליב – הרב חיים הלוי והרב גרשון חנוך העניך, שרדו, והוציאו לאור את הספר "קול יהודה" בארה"ב.

(רבנים שנספו בשואה, הקדמת בן המחבר לספר אגרת דרבן יוחנן בן זכאי עם פירוש קול יהודה. וראה בספר יזכור לקהילת הורודלה 1960 עמ' 180, וספר יזכור לקהילת האראדלא 1966 עמ' 45)

 

במד״ר שהיו ב׳ חוטי אש יוצאין מבין קדש הקדשים ונכנסו בחוטמן של נדב ואביהו.

וביערות דבש כתב דהענין דאיתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיתא בגמרא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ואיתא במדרש שיר השירים כשיצאו ישראל למדבר היו מתיראים מפני נחשים ועקרבים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים ועקרבים. ואם כן כיון שהיו נדב ואביהו הורו בפני רבן וראוי להכישן נחש, וכיון דב׳ חוטי אש שרפו כל נחשים ועקרבים, הוכרחו הב׳ חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן. ע״ש:

בפירוש רש״י סבור הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

ובשם רבי העשיל ז"ל ראיתי על פי מה שכתבו המפורשים בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק ב' טעמים, או לכפר על הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא. והנפקא מינא דלכפר די באחד, אבל שלא יראו ברעה אם כן כל הצדיקים ח״ו מתים שלא יראו ברעה העתידה. וזה שפירש רש״י ז״ל פ׳ וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין ר״ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בעל כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וזהו שאמר משה סבור הייתי שיתקדש הבית כו׳, והייתי סבור דהוא כדי לכפר אם כן הי׳ די באחד, אבל עכשיו דמתו שתים על כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארים על כורחך שהמה גדולים ממני וממך, ועל כרחך המה כדאים שלא יראו ברעה העתידה, מה שאין כן אנחנו:

ובמ״ר אי׳ הטעם שמתו נדב ואביהו יען שזנו עיניהם מן השכינה, כמ״ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ומצינו גם כן במ״ר שלא נשאו נשים מדכתיב בפסוק ובנים לא היו להם. ועל כן מתו.

ונראה לי דזה וזה דברי אלקים חיים, דמבואר במ״ר דלכך כהו עיני יצחק לפי שבשעת עקידה הביט בשכינה ונתחייב מיתה, דכתיב לא יראני האדם וחי. לפיכך כהו עיניו לבסוף ונחשב כמיתה, דסומא חשוב כמת. ועיין בפלח הרמון ד״ה א״כ קשה בנדב ואביהו דגם כן נתחייבו משום שזנו עיניהם מן השכינה למה הי׳ העונש מיתה, ולמה לא היה העונש שיהיו סומין, דגם כן חשוב כמת. אך זה אינו, דדוקא ביצחק הי׳ העונש שנעשה סומא, דחשיב כמת. אבל בלאו הכי שפיר הי׳ חי כיון דהיו לו בנים, מה שאין כן נדב ואביהו דלא היו להם בנים, ומי שאין לו בנים חשיב בלאו הכי כמת, אם כן לא היה  יוכל להיות אצלם העונש שיהיו סומים דחשיב כמת, דבלאו הכי חשובים כמתים. ולפי זה באמת הי׳ העונש שזנו עיניהם מהשכינה, אך היו יכולים להיות סומים דחשיב כמת, אבל יען שלא היו להם בנים בעל כרחך הי׳ העונש מיתה כנ״ל;

(פנינים יקרים, וכתב עוד על מיתת שני בני אהרן בקונטרס אבל משה)

—-

הרב שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימאן. נולד בתר"ך, 1860. הוסמך לרבנות והתפרנס ממסחר בספרים, תחילה בקרקוב ואחר כך בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור. היה הסוכן הראשי של המדפיסים בווילנה עבור מדינת גליציה, ואחר כך קנה את בית מסחר הספרים מיורשי ה"ר אהרן פויסט בקרקוב. פרסם בחייו ספרים רבים במקצוע ההלכה וספרי דרוש. מחבר ספרי משיב נפש על מסכתות ביצה ופסחים, ילקוט הרועים (ב"כ), אבל משה, פנינים יקרים ופנינים יקרים החדש, ופי' ילקוט שמעוני על הגדה של פסח, ומוציא לאור של ספרים נוספים ובהם ספרים של סבו הרב ישראל ניימאן אב"ד קראקא זצ"ל, מחנה ישראל ח"א וח"ב, גבורי ישראל ובית יהודה וישראל. נספה בו' באדר תש"ב, 1942.

 

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו'.

למעלה כשצוה ה' יתברך להביא את המכות על המצרים ע"י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש"י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש"י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש"י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב"ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה ז'), וכאלו אמר לו הש"י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז"ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע"ב "ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג"כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ"א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג"כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט ע"ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל"ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי"ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז"ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'.

עיין ברכות נ"ד ע"א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו', אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי"ש.

והנה מ"ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע"ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור' יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר' יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו', שבו המדובר מגמר הנס וכמ"ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ"ג, א׳: הה"ד (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז"ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח"כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה' על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ"א ע"ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי', אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו', משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי"ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש"י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו', ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז"ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

(הדרוש והעיון, מאת הרב אהרן לוין הי"ד)