קטגוריה: רבני ליטא

ואם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב"ה מרחם עליו נגד הדין (משך חכמה, שלח)

בימות החורף היו באים אל ביתו של רבי מאיר שמחה בשבתות להתפלל מנחה ומעריב. בין הבאים הקבועים היה חיט, שהיה תופר בגדים לר' מאיר שמחה, והיה תמיד בא לבוש פרווה.

והנה בחורף אחד בא החיט בלי פרוה, והחורף היה קשה מאד, והחיט רעד מקור.

ר' מאיר שמחה שם לב לזה, ושאל את החיט, למה לא לבשת את הפרוה בכפור כזה?

השיב לו החיט: רבי, כל שנה הייתי מקבל הלוואה מר' איצ'ה גורדון, כדי להכין עצים בחורף, והייתי נותן לו במשכנתא את הפרווה שלי, ולפני החגים כשקבלתי עבודה והרווחתי, פדיתי את הפרווה. אולם השנה לא היתה לי עבודה ולא היתה לי אפשרות לפדות את הפרווה.

אמר לו ר' מאיר שמחה: תזמין את ר' איצ'ה לדין תורה. וכן עשה.

בבואם להתדיין הציעו שניהם את טענותיהם, ר' איצ'ה טען: נתתי לו הלוואה בלי רבית, ורצוני שיפדה את הפרווה. והוסיף ר' איצ'ה, יש לי בקשה אל רבנו, אני רוצה רק בדין תורה, ואינני מסכים לפשרות. והחיט טען, כשתהיה לי עבודה, אחזיר לו את ההלוואה, אבל כעת הנני מחוסר עבודה, והפרווה נחוצה לי מאד, בעונת החורף הקשה.

אחרי ששמע ר' מאיר שמחה את טענותיהם, ניגש אל ר' איצ'ה, אחז אותו בשולי צווארונו, ואמר בקול מצווה: הן שמעתי את טענותיך, שאתה רוצה רק דין תורה, ואינך מסכים לשום פשרה. ידוע תדע שעל דין כזה נחתם פעם גזר דין, כפי שמסופר במסכת גיטין דף נ"ח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא. אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה, אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין (גיטין נ"ח).

הלא שם נעשה כל העושק, שעשק איש את אשת רעהו על פי דין, כי הלא האשה קבלה גט פטורין והיא היתה מותרת לו (עיין שם במהרש"א). אולם מסיימת הגמרא: "על אותה שעה נחתם גזר דין". סופו של "דין" זה, היה "גזר דין".

והנני מצווה עליך להחזיר מיד את הפרווה לחיט, ללא כל דחיה ושהיה. ואני עד בדבר, כי שכשירוויח יחזיר לך את ההלוואה.

דבריו של ר' מאיר שמחה זיעזעו את ר' איצ'ה, ומיד החזיר את הפרווה לחיט.

(ר' אליהו ברחוביק, בשם הרב ר' ישראל משה כלאב, ראש ישיבת ריגה זצ"ל הי"ד, מתוך הספר מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ"ל, תולדה ומשנה, מאת הרב זאב אריה רבינר, עמ' לו-לז)

—

הרב ישראל משה כלאב (קילוב) הי"ד נולד בשנת תרמ"ז,1887 בעיירה פרייל אשר בלטגאליה, לאביו ר' אברהם יעקב. כבחור צעיר כיתת רגליו ללמוד תורה בישיבות גרודנה וראדין, שבווהלין והיה מהתלמידים המובהקים של ר' שמעון שקופ ושל ר' נפתלי טרופ. חותנו היה הרב הגאון רבי מנחם מנדל ז"ק רבה של ריגה ורב הכולל מדינת לטביה הי"ד, ומיסד ישיבת ריגה ב-1921.

הרב ישראל משה הי"ד שימש ברבנות טלסן שבקורלנד וייסד שם ישיבה. הוא נתמנה כראש ישיבת ריגה עם יסודה ומסר שיעורים היורדים לעומקה של הלכה בהסברה נפלאה. הוא ניהל את הישיבה גם בימי השלטון הסובייטי, 1941-1940. ישיבת ריגה היתה אז הישיבה היחידה בלטביה (בשנים האחרונות נוסדה ישיבת "בית יוסף" של נובוהרודק בדווינסק וישיבת "תומכי תמימים" של לובאוויטש בריגה). ישיבת ריגה נהפכה ברבות הימים למרכז התורה הגדול ביותר במדינת לטביה.

הרב העמיד מאות תלמידים. הוא היה אהוב על הבריות ונערץ בעיני תלמידיו. תלמידיו כתבו עליו "אשר הוא לנו לעינים, על ידי שיעוריו הנכבדים אשר מגיד לנו, והוא מורה דרך לנו בהבנת התורה, וכל אשר לנו בלימוד התורה שלו הוא, כי על ידו עלה בידנו מה שעלה" (מאמר המערכת, "פלפול החברים", תרפ"ד, ושם פרסם אחיו מחידושי תורתו בענין תרומה ומעשר).

 כיהן ברבנות של ליטא במקום הרב מנדל אווין. לפי השמועה ניתנה לו האפשרות להימלט מריגה בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סרב להיפרד מן היהודים שהיו שם. נספה בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, קיץ תש"א,1941. חותנו נספה בריגה בשנת תש"ג.

(מקורות: יהדות לטביה 365-368, 392, פלפול החברים, רבנים שנספו בשואה)

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי' יח)

—

הרב יצחק זונדל ריף (ד' בתשרי תרס"ד, 1903-ט' בתשרי תש"ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז'ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב"ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח"כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ"ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ"ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש"עם השקידה והעמס כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולבו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ"א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש"ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר "נר יצחק".

בהקדמת הספר "נר יצחק" כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר' יצחק, ומוסיף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות."

בכל יצירות הרוח, אשר יצרה האנושיות, בכל הדורות, אין דוגמא לשירי דוד, יען כי כולם יצירי רוח ודמיון האדם המה, ודוד המשורר האלקי – "רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו".

לפני המשורר הזה נגלו כל תעלומות סתרי עולם; השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ההרים והגבעות נגלו לפניו.  דברים שכסם עתיק־יומין מעין כל חי, לפניו היו גלויים וידועים. הוא הקשיב רב קשב לשירת כל בריה ובריה וכל כח וכח, אשר ישיר לה' והד קולם נשמע בנפשו פנימה וישתפכו לשירה אחת נוראה ונפלאה מאין כמוה. וכאשר נגלו לפניו כל סודות הבריאה, כן נגלו לפניו כל תעלומות התולדה. כל עבר ישראל עם גבורותיו ונפלאותיו, וכל עתידותיו הגדולים והנוראים, כל עבר הגויים עם כל עלילותיהם ומזימותיהם, כל גבורותיהם והבליהם, ועתידות כל העולם כלה – ראה באספקלריא מאירה. הוא ראה את עמו נושא אור האמת והאמונה, הצדק והחסד בין הגויים ולוחם מלחמת עולם, בכל פינות עולם, בעד כל האידיאלים היותר נכבדים, אשר להאנושיות. אך הוא ראה וידע, כי ישראל הוא נשמת חיי העולם כלו, והיא היצירה היותר נפלאה, שיצאה מתחת ידי היוצר ב"ה. אך הוא ידע והכיר את גודל עם ישראל, אשר להבות לא יוכלו לו, נהרות לא ישטפוהו וכל הרוחות שבעולם לא ינצחוהו ואשר אלפי שנים יעברו ויעבירו לפניו גויים  ומלכים, כבני מרון. על ידי מזמוריו ושיריו כבש את דרך ה' לפני עמו ישראל, ועל ידם היה למלך הרוחות והלבבות. לא רק לעמו, כי אם לכל האנושיות כלה, עד עולם. ויפה אמר המשורר האנגלי בירון: "דוד המשורר מכהה אורו של דוד המלך, כאשר תכהה החמה אורה של לבנה".

ולא רק לשעתו מלך דוד על רוחות בני אדם, כי אם לדורות עולם. וזה כשלשת אלפי שנה דבריו חיים וקיימים, נוצצים ומאירים, ולא רק בקרב ישראל, אשר יחיה תחת השפעת שירי דוד, עד אשר לא תעבר עליו תפלה או סעודה, מבלי הזכיר את שמו, ולא יעבר עליו יום מבלי שיר את שירי עזו, כי אם לכל העמים והמדינות מסוף העולם ועד סופו, בכל קצוי ארץ וים רחוקים, היה ספר תהלים למגדל המאיר לכל עובדי ארחות ים החיים, ובני אדם מכל המינים, הלשונות והצבעים, ימצאו בו הארה באור ה' ותנחומות־אל עם טהרת הלב והמחשבה, התקדשות החיים פה עלי אדמות, ונשיאת עין לעתיד הרחוק והוודאי, תכלית תקוות כל האנושיות.

ולכן יאמר עליו בצדק: "דוד מלך ישראל חי וקיים"!

(עם עולם)

—

הרב יצחק אייזיק אליעזר הירשוביץ הי"ד היה אחד מגדולי התורה והיראה המצויינים בדור הקודם, שהקדיש עצמו כליל לחינוך תורני של בני הדור.
נולד בד' בכסלו תרל"א,1871, כבן זקונים לאביו הרבני אריה לייב ז"ל ולאמו מרת ליבא דבורה ע"ה, בעיר החוף הלטבית ליבאו על גבול פרוסיה המזרחית. מגיל ילדות הצטיין יצחק אייזיק אליעזר ביראת שמים תמימה ובכשרונות ברוכים. ששת אחיו ואחיותיו הגדולים הושפעו מנחשולי ה"ההשכלה" שהגיעו לעירם, היו לאנשי מסחר מצליחים אך לא המשיכו במסורת בית אבא. ההורים הדואגים לא חסכו מאמץ ושלחו את יצחק אייזיק אליעזר ללמוד בבית הספר החרדי בליבאו, בנוסח "תורה עם דרך ארץ" בהנהלת הרב משה צבי גרינברג ז"ל.

בשלהי תרמ"ה, כאשר מלאו לו  15 שנה, עבר לישיבת טלז, ועשה חיל בתורתו, בשקידה וביגיעה עצומה. ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל בחר בו כחתן לבתו מרת חנה קירל רחל ע"ה, ושלח אותו ללמוד לזמן מה בישיבת וואלוז'ין. בשל סגירת הישיבה עבר ללמוד בעיירה באקשט הסמוכה לוואלוז'ין שם חזר 9 פעמים על מסכת יבמות בעיון נמרץ וחידש בה חידושים נפלאים, ולאחר שובו לטלז התקיימה החתונה בח' בכסלו תרנ"א. בשנים הבאות היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך לשקוד על התורה והיראה בעליית ביתו בהצנע לכת. עם הזמן יצא התקבצו סביבו קבוצה מבחורי הישיבה הגדולה, כדי ללמוד מפיו תורה ומוסר. בהמשך השמיע שיעורים ושיחות מוסר בישיבה והעמיד תלמידים הרבה.

בפורים שנת תרס"ו, 1906, נבחר לרב בטלסן, שבלטביה, שם החל את תור הזהב של יצירתו התורנית-ספרותית. במטרה להילחם בהשקפות הזמן המודרניות פרי השפעת תנועת ה"השכלה" ולהשריש בקרב המן העם את השקפות התורה, כתב יצירות בתחום המחשבה הישראלית, ושקד על טיפוח הספרות והעיתונות החרדית, כשהוא מוותר לשם כך על הפצת חידושי תורתו והגיגיו בדרוש ובאגדה. עשרות מאמריו התפרסמו בביטאונים "יגדיל תורה", "המודיע", "נחלת צבי", "דרכנו" ועוד. הוא חיבר את הספרים: "כרם בית ישראל – פרקים בתורת הבית היהודי" (וורשה תר"ס, בשפה הגרמנית), "מיטב היגיון – פרקים במחשבת היהדות לפי כתבי רש"ר הירש" (תרע"ג), "הליכות עם עולם – דברי ימי ישראל" (קובנה, תרפ"ט), אשר היו נפוצים בקרב קהילות יהודים במזרח אירופה ובמערבה. הוא הביא לדפוס, יחד עם גיסו, את "שאלות ותשובות אליעזר" מאת חותנו.

בימי מלחמת העולם הראשונה גורש על ידי השלטונות הצאריים למינסק,  שברוסיה הלבנה, ונדד בערים שונות ברוסיה. בין היתר שהה בסמולביץ, שברוסיה הלבנה, ולימד תורה עם הרב אלחנן וסרמן הי"ד ב"ישיבת ענף חפץ חיים", בפני חלק מתלמידי ישיבת ראדין שעברו לשם. חלק מהתלמידים עברו לעיר הסמוכה איהומן, ולמדו שם במשך כחמש שנים, עד לגמר מלחמת העולם הראשונה. בתרפ"א, לאחר שהרב וסרמן נאלץ לעזוב, נשא הרב הירשוביץ לבדו בעול קיום שתי הישיבות, בסמילוביץ ובאיהומן.

בתחילת ימי השלטון הסובייטי ברוסיה סבל ייסורי נפש קשים מרדיפות היהודים וגזירות הדת שהובילו לחורבן התורה. הוא טרח בגופו ודאג להבריח את תלמידיו מתחומי רוסיה בחזרה לפולין ולליטא, ורק לאחר שהצליח להעביר משם את כל תלמידיו עזב את המקום עם משפחתו ואחרי תלאות מרובות הגיע בתרפ"ב לסלובודקה. הוא דחה מספר הצעות לכהן במשרות רבניות חשובות, ושאף להמשיך בהרבצת תורה. תוך זמן קצר נתמנה למנהל הישיבה לצעירים "אור ישראל" ע"פ בקשת ה"סבא" מסלובודקה. אחר כך היה המנהל הרוחני של בית המדרש למורים חרדים "יבנה, בטלז.

בתרפ"ו, 1926, נתקבל לרב בווירבולין-וירשבולוב, שבליטא ופעל בה עד לסוף ימיו. באותה שנה הוציא לאור את מסתו של הרש"ר הירש "דער אידישער שבת" בתרגום עברי.

הוא היה פעיל מאוד באגודת ישראל ובאגודת הרבנים דליטא להרמת קרן התורה בכל המדינה. בד' בכסלו תש"א, עם הגיעו לגיל שבעים, ערך צוואה ארוכה ובה הוא מסכם את חשבון הנפש האישי והכלל ישראלי, תוך התייחסות למאורעות תקופתו. הצוואה הודפסה בסוף הספר "מיטב הגיון" (הוצאת "נצח" 1967).

כשכבשו הגרמנים את ליטא בקיץ תש"א, ברח לקלם  וניסה, יחד עם רבנים חשובים נוספים, למצוא שם מקלט בבית ה"תלמוד תורה", שם. ביחד עם עוד תשעה רבנים עבר לעיירה אוזנבנט, שם נטבחו, יחד עם יהודים רבים, על קידוש השם ביום ו' באב תש"א. עצמות ההרוגים הועברו לאחר 15 שנה לקבר אחים בבית העלמין בוילנה. לרב יצחק אייזיק אליעזר היו ששה בנים ושלוש בנות. בנו, הרב יהודה ליבר הירשוביץ, היה השריד היחיד שנותר בחיים מכל בני משפחתו.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת כרם בית ישראל (מהדורה עברית 1977), הקדמת מיטב הגיון (הוצאת "נצח", בני ברק, 1967).

תולדותיו ומאמרים ממנו הובאו גם בקובץ התורני "מוריה", שנה לא, כסלו תשע"ב, גליון ט-י (שסט-שע), עמו' קצז-רא.

רבי זלמן אוסובסקי הי"ד אב"ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…", שהאזהרה "השמר לך פן תשכח", נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר "לך". לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת "נר למאור", שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: "אנציקלופידיה של גלויות", "אנציקלופדיה שמע ישראל", "בקדושה ובגבורה" עמ' 28, "חורבן ליטע" עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, "תבונות" חלק ה – תש"ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

—

הרב שלמה זלמן הי"ד ב"ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ"ג , 1883- תש"א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר"מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר' איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש"ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע"י ישיבת "בית ישראל". החל בהדפסת ספרו "כרם שלמה", אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א' בתמוז תש"א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. "אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הרחובות נשמעו יללות נוראות וקולות של 'שמע ישראל'…" (חורבן ליטע). "כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה'ויליה', התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…" (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר' שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי"ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי"ד.

בשעת קבלת התורה נעקר הר המוריה ובא למדבר, כדי שתנתן התורה על מקום המעולה הזה.

(ילקוט ראובני פ׳ יתרו, בשם המדרש)

הלא אמרו חז"ל על הפסוק למה תרצדון הרים גבנונים וכו׳ אמר הקב"ה כולכם בעלי מומין אצל סיני וכו', שמע מינה מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה דף כ"ט ע"א), וכן הוא בשבת (דף ס"ז ע"א), הסנה לאו משום דגביהת מכל אילנא אשרי קב"ה שכנתיה עלך, וכן הוא בפ"ק דסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שנאמר את דכא ושפל רוח עיי"ש, ולפ"ז איך אמרו שנעקר הר המוריה וכו'?

ובפשטות י"ל שהר המוריה בא שתנתן התורה על ידו, כמו שבאו שארי הרים ורצו בזה, כמבואר בש"ס מגילה שם, על הפסוק, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (עיי"ש בפירשיי וזה לשונו למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה בשעת מתן תורה עכ"ל) והלא דברים ק"ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. ועיין מהרש"א שם, דההרים אינם בעלי בחירה, אלא ששד של הרים בא, וכן פירש על המימרא הנ"ל דלמה תרצדון הרים גבנונים עיי"ש.

ולפענ"ד לוטה בזה, מה שכתבו המפרשים דמשום הכי ניתנה התורה בקולות וברקים, להראות שהתורה צריכה למסירת נפש, ובלא מסירת נפש אי אפשר בשום אופן לקיים מצות התורה בשלימותם, ובפרט בתקופות הגזירות והשמדות ר"ל, ובנסיון העוני והדחקות כמו בתקופה שלנו, בעו"ה, כי בלא מסירת נפש אי אפשר לשמור את השבת מפני גודל המסים וארנוניות, וקשה לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולצאת ידי חובת צדקה – ולכן בשעת קבלת התורה נעקרו ההרים, הר המוריה שהוא סמל של מסירת נפש של עקידת יצחק, והר הכרמל עבר את הים, שהוא סמל של רוח וגבורה ונצחון שאליהו הנביא נצח עליו את נביאי השקר במסירת נפש וכל העם קראו אחריו ה׳ הוא ה אלקים! והם יעוררו ויעידו על גודל הנחיצות למסירת נפש לקיום התורה ולימודה בכל העתים והזמנים!

חזון למועד ג (תרצ"א), תכלת מרדכי ג, פתיל ד

—-

הרב מרדכי דב ב"ר יצחק איידלברג, היה אחד מהרבנים ענקי הרוח המזהירים שהאירו את שמי היהדות החרדית ברוסיה ובפולין לפני השואה. נולד בתר"מ (1880) בעיר ביאליסטוק. קנה דעת ותורה בישיבות ראדין ואיישישוק, והיה מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים זצ"ל. לאחר נישואיו למרת חיה לבית אפלבוים, למד שש שנים רצופות בישיבת וולוז'ין בשקידה ובהתמדה, וכונה "השקדן מביאליסטוק". אף בהיותו צעיר לימים, מונה לפסוק בשאלות איסור והיתר בעיר בשעה שרבו, הרב רפאל שפירא זצ"ל, נעדר מוולוז'ין. הוא הוסמך לרבנות בידי הרב רפאל שפירא, רבי חיים מבריסק, רבי מאיר שמחה מדווינסק,  רבי מלכיאל טננבוים מלומזה, רבי משה דנישבסקי מסלבודקה ורבי דוד פרידמן מקרלין זצ"ל. עמד בקשר אמיץ עם גדולי הדור ברחבי ליטא ופולין ופעל רבות לחיזוק הדת. תשובות אליו מודפסות בשו"ת "דברי מלכיאל" ו"לבוש מרדכי". היה איש רב פעלים, מסור לטובת קהילות ישראל ונואם בחסד עליון. המונים היו נקהלים לדרשותיו, והוא הצליח לקרב רבים ליהדות. פעמים רבות הוא עורר בדבריו לחזק את שמירת השבת ואת טהרת המשפחה, וכתב בספריו דברי תוכחה וחיזוק לשמירת קדשי האומה וערכיה. בצעירותו הביא לבית הדפוס את כתב היד של ספר חידושיו על הש"ס בשם "דובב שפתי ישנים", אך דליקה אחזה בבית הדפוס וכתב היד נשרף. "עגמת נפש וצער רב נגרם עבורו, ולא מצא מנוח לכף רגלו על אבדן פרי עמלו רבות בשנים" (לשון בנו, הרב צבי איידלברג, בהוצאה המחודשת של "חזון למועד").

תחילה שימש ברבנות בליסקובה שבליטא, ובימי מלחמת העולם הראשונה עבר לניקולאייב שבפלך חרסון באוקראינה. כשפרצה המהפכה הרוסית,  אסרו אותו הקומונסיטים, ואחרי השתדלויות מרובות שיחררו אותו. באותם שנים עזר הרב רבות להגן על הקהילה מפני פורעים, ופתח את ביתו לכל נצרך, רעב וצמא. בתרפ"ב (1922( התירו שלטונות ברית המועצות לפליטים היהודים מפולין לעזוב את המדינה. יצא משם הרב איידלברג לעיר הולדתו ביאליסטוק, שם השתדל לעורר את דעת הקהל היהודית לסבלותיהם של היהודים בברית המועצות ושלח חבילות מזון לרבנים שסבלו ברוסיה. בתרפ"ד (1924) נתמנה לרב בסביסלוץ' שבווהלין, ואחר כך עבר למאקוב מזובייצק שבאזור ורשה. בתרפ"ח (1928) נתמנה כרבה של פלוצק שבאזור לודז'. יסד קופות עזרה בעיר והיה חביב על אנשי הקהילה מכל הזרמים והשכבות. היה בוועד הפועל של אגודת הרבנים בפולין, ועזר בגיוס כספים לישיבות שבליטא. מתוך אהבה ומסירות לארץ ישראל, שלח שלושה מבניו ללמוד בה תורה, ובתר"ץ (1930)  ביקר בה ונפגש עם הרב קוק זצ"ל. בשל הפצרותיהם הרבות של אנשי קהילת פלוצק, סירב לקבל את הצעת הרב קוק למנותו כרב בפתח תקווה ודחה לזמן מה את תוכניותיו להשתקע בארץ. בינתיים, הוא קנה חלקת אדמה בסביבות גן יבנה, אך נכשל באנשים שאינם מהוגנים ולא קיבל את אדמתו.

חיבר את חמשת חלקי הספר "חזון למועד", שו"ת ודרושים, ובה כלל עניינים אקטואליים שעמדו על הפרק. ספרים אלו מהווים מקור תיעודי רב על מצב יהדות רוסיה הקומוניסטית בתקופתו.

פעילותו האחרונה לפני מלחמת העולם השניה, היתה בהוצאה לאור של ספרו "שבת ומועד". חיבוריו הם אוצר בלום של דברי דרוש משולבים ברעיונות וביאורים על יסוד מאמרי חז"ל ומדרשיהם.

כשכבשו הגרמנים את פלוצק התעללו בו הגרמנים ולקחו אותו לעבודות פרך. הוא הוברח לוורשה, ואחר כך הצליח להגיע ללומז'ה שהיתה בתחום הכיבוש הרוסי. היהודים רצו למנות אותו כרב העיר, אך מחמת הלשנה נאלץ לעזוב את המקום ונדד בערים שונות בליטא. בסוף היה בלכוביץ' ומשם שלח עזרה לרבנים שהוגלו לסיביר. באותם ימים טרופים, עזר לזולת, שקד בתורה וסידר את כתבי חידושי תורתו.

נספה עם מאות יהודי העיירה הי"ד, בח' חשון תש"ב, 1941.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בנו הרב צבי בספר חזון למועד, ספר יזכור לקהילת סביסלוץ