קטגוריה: באבוב

במסכת קידושין (דף ב' ע"א) וכסף מינה לן, גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה', וכתיב התם 'נתתי מסף השדה קח ממני'. ו'קיחה' איקרי קנין, דכתיב 'השדה אשר קנה אברהם'. ולכאורה צריכין להבין מדוע התכוון אברהם אבינו עליו השלום לומר בקיחת שדה עפרון הלשון 'קח ממני' למילף מינה קידושי כסף. איזה שייכות יש לכסף קידושין עם קיחת שדה עפרון.
ויש לומר בדרך דרוש דבאמת היינו יכולים למילף כסף קידושין מביזת מצרים, דכתבו המפרשים דהא דנטלו ישראל בעת צאתם מארץ מצרים רכוש גדול, הוא משום דישראל נתקדשו אז להקב"ה, והרכוש נדול היה הכסף קידושין. ומהאי טעמא ירד הקב"ה בעצמו למצרים אף שהוא מלא טומאה, משום דאסור לקדש על ידי שליח. אמנם יש לדחות לימוד זה, שהרי כתבו המפרשים טעם אחר על ביזת מצרים, שהמצריים היו חייבים לשלם לישראל בשביל קושי השיעבוד (ועיין בגמרא סנהדרין צ"א). ושוב אין ראיה על דין כסף קידושין.

אמנם דבר זה אם ביזת מצרים היה בשביל כסף קידושין, או בשביל קושי השיעבוד, נוכל להכריח מקיחת שדה עפרון, דהנה המפרשים כתבו הטעם שהוצרך אברהם לפרוע בשביל השדה ולא לקחה בהחינם, דמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קכ"ח ע"א) דעל דבר חינם אינו נמשך עליו רוח קדושה, ואדרבה רוח הטומאה שורה תמיד במקום ריק או על דבר חינם. יעויין שם. ולכן נתן ממון עבור השדה, כדי שלא יוכל הסטרא אחרא לשרות שמה. ומזה יש להוכיח כמאן דאמר (בבא בתרא דף קי"ט) דארץ ישראל אינה מוחזקת לנו מאבותינו, דאם נימא דמוחזקת מאבותינו, למה היה אברהם צריך ליתן ממון עבור השדה, הלא בלאו הכי לא היה דבר של חינם, כי היה שלו (עיין שו"ת חת"ס חלק יו"ד סי' של"א שעמד בזה), אלא על כורחך דאינה מוחזקת.

והנה אם נימא דארץ ישראל אינה מוחזקת מאבותינו, הרי היו בארץ לא להם, אך לפי זה יוקשה מדוע היה קושי השיעבוד. דבשלמא אם לא התחילו מלידת יצחק, שפיר היה קושי השיעבוד כדי להשלים הזמן. אבל כיון שהזמן התחיל מלידת יצחק, למה נשתעבדו בקושי. ועל כן צריך לומר דקושי השיעבוד באמת היה שלא כדין, ובגלל זה זכו ישראל לביזת מצרים בתורת פרעון עבור קושי השיעבוד. נמצא דמקיחת שדה עפרון מוכיח דביזת מצרים לא היה בשביל כסף קידושין, רק עבור קושי השיעבוד. ומעתה שפיר מובן שהוצרך אברהם לומר כאן בקיחת שדה עפרון 'נתתי כסף השדה קח ממני', למילף מיניה בגזירה שווה דין כסף קידושין, שהרי מזה שקנה אברהם את השדה בכסף מעפרון נסתר הלימוד של קידושי הקב"ה בכסף ביזת מצרים כנ"ל.

(הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד, כרם שלמה באבוב, תמוז תש"מ, עמו' נא)

במסכת בבא מציעא (דף כ"ה ע"ב) במתניתין, גוזלות מקושרים הרי זה לא יגע בהן. ואמרינן עלה בגמרא דלשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו. יש לומר בזה על דרך הרמז, דידוע דכנסת ישראל נמשלו ליונה. וזהו 'גוזלות מקושרים', כל זמן שכנסת ישראל מקושרין זה עם זה באחדות גמורה, 'הרי זה לא יגע בהן', אין לשונאי ישראל שום שליטה חס ושלום עליהם, 'עד דאתי מרייהו ושקיל להו', זהו הקב"ה מרן דבשמיא שיובילם לאהליהם לשלום בגאולת עולם.

(הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד, באגרת ששלח לתלמידו בימי מלחמת העולם השניה, שם, עמו' נג)

---

הרב יחזקאל שרגא רוטנברג (ראטענבערג) הי"ד, מחשובי חסידי באבוב, נולד בקראקא, לאביו הרב זאב וולף בשנת תרנ"ט (1899), ונקרא על שמו של האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא זצ"ל, שנפטר באותה שנה.
מילדותו נודע כעילוי. בהיותו כבן חמש עשרה נעשה חסידו ותלמידו של האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב, שחנך אותו לתורה וליראה, לחסידות ולמידות טובות, וחיבב אותו מאוד. בשנת תרפ"א התחתן עם בת דודו ר' הרשל קלסנר מקראקא, ולאחר שלא הצליח במסחר, הוא סבל מדוחק רב, ואשתו חלתה. לאחר שכתב לאחיו מכתב ובו תיאר את מצוקתו, ראה רבו את מכתבו וכתב לו מכתב עידוד ותוכחה, בניסן תרפ"ב:

ב"ה ג' ויקרא תרפ"ב באבוב יע"א

שלום וישע רב לכבוד ידידי האברך המופלג החסיד נכון וחכם לכשירצה כש"מ יחזקאל יחי'.
מכתביך כולם הכתובים לאחיך ר' מענדל'י נ"י היה למראה עיני והגם כי תש כחי מאד מרוב העבודה הכנת החג הבא עלינו לטובה, עם כל זה פניתי אליך לקיים בך מצות 'הוכח תוכיח', כי נלאתי נשוא ההתנצלות שלך אשר אינם ראוים לך ולדכוותך לצבור דאגות שונות וליזול ולכריז כהאי רוכלא ומלאת כל כליך בספיקות בכל פרט ופרט, וזאת הביא אותך לידי התרשלות לבלתי עשות מאומה. ובלתי שום ספק כי זאת היא עצת היצר שהכניס בלבך רעיונות כאלה וידמה בנפשך כי הנך שלימזלניק ואינך ראוי לשום דבר. לא זו הדרך. יש ויש כמה אנשים בזמן הזה מסובכים בסבך הדאגה רחמנא ליצלן יותר ממך, ותקוותם תעודדם לעשות בחריצות ידיים, וברצות ד' דרכם עושים חיל. וכמו כן תוכל גם אתה בעזרת ה' יתברך לעשות העקוב למשור והרכסים לבקעה, אם לא תלך בחקירות שונות, רק בפשטות. וכבר אמרתי לך כמה פעמים, אל תחכם הרבה, רק הלוך עמו בתמימות, והיה זריז ונשכר. וה' יתברך יזמין פרנסתך בריווח ולא בצמצום, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער. וזוגתך תחיה תתרפא במהרה ברפואה שלימה מן השמים, ותחוגו החג הקדוש הבא עלינו לטובה בהכשר ובדיצות.
ידידך הדורש שלומך באהבה רבה, מחכה לגדולתך ולטוב לך.
הק' בן ציון הלברשטאם

בשנת תרפ"ג מינה האדמו"ר מבאבוב את הרב יחזקאל שרגא רוטנברג לנאמן ביתו ולכותב האישי שלו. לצד עבודתו זאת כמשמש בקודש, הרב יחזקאל שרגא ללמוד ש"ס ופוסקים, ולחדש חידושים.

הרב יחזקאל (יחזקאל'י) שרגא נודע כתלמיד חכם פיקח, חסיד ועניו, עדין מנגן ומלחין, האהוב על כל חסידי באבוב, כאיש אשכולות וכליל המעלות. על אף היותו מטופל בבנים, עסק רבות בצדקה ובגמילות חסדים בסתר. בשמחת נישואין היה משמח את הנאספים בבדחנות וחרוזים, לשם שמים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה גלה האדמו"ר מבאבוב מעירו, והרב יחזקאל שרגא נותר להתגורר בבאבוב למשך כשנתיים, יחד עם קבוצת חסידים. כאשר הגיע עליהם הידיעה הנוראה על כך שהאדמו"ר נהרג על קידוש ה' בעיר לבוב ביחד עם חלק מבני משפחתו, התמלא ביגון ואנחה, אך מיד התחזק, שלא ליפול לייאוש ועצבות, ואמר 'כשהגנרל נופל, צריכים החיילים להמשיך במערכה'.

בראש חודש אלול תש"ב, גורש עם יהודי באבוב לבלזיץ, שם נספה עם ילדיו, אברהם שלמה, וולף, יעקב יצחק, אלטא בילא ושינדל, בו' באלול תש"ב. הי"ד.

מכתבים ממנו הובאו במספר מקורות: עץ חיים, באבוב, כז, עמו' תצ"ב; אתר בית המכירות ברנד; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ו, עמודה 1147; הסכמה משנת תרצ"ט בספר 'זקני מחנה יהודה'.

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש מרן מבאבוב שליט"א.

ב"ה ג' לסדר לישועתך קויתי ד' תרצ"ט באבוב יצ"ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ"ו ות"ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי"ד. ובכל זאת שמו בד' כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא' כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב"ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו'. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד'.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד' צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד' גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג"ע פרשת לך על אומרם ז"ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג' עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו"ר זי"ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי"ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי"ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש"י ז"ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ"ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז"ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה"ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ"ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)

---

האדמו"ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, נולד בי' באייר תרל"ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה"דברי־חיים" מצאנז. בין השנים תר"מ-תרנ"ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ"ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא' בתמוז תרס"ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו"ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה' ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי"ד מראצפערד, בנו של בעל ה"דברי חיים" זצ"ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע"ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת "עץ חיים". הוא הקים מחדש בשנת תרפ"א (1921) את ישיבת "עץ חיים" בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש"ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר "קדושת ציון": "בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות".

בשנים תרצ"ב-תרצ"ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ"ח (1928) את "אגודת הרבנים דמערב גליציה", לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר' בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש"א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה' בתמוז תש"א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר' אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ'קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א' באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר' משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד' באב תש"א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה"ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר "קדושת ציון" (ב"כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו"ר מחב"ד לאדמו"ר מבאבוב, חב"דפדיה, אלה תולדות אדמו"רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו"רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ"ה מעמ' 12 – 'דער באבאווער רב זצ"ל'. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.