הקדמת בני המחבר לספר בן גרני
ירונו הזמירות ותשבחות הנעלות, אמרות דברי נעימות ישמיעו, אצולי הבריאה יצורי העשיה, עת הגלות נגלות גנזי נסתרות, ודברות קדושות מפורש יוצאות מפיות מפיקי מרגליות, גאוני עולם אדירי התורה, ה״ה כ״ק אאמו׳׳ר הרב הגאון הגדול צדיק יס״ע קדוש ישראל שר התורה, כקש״ת מו״ה יוסף ישראל דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה ק״ק באלאשאירמוט יצ״א וגרגרות פרי הלולים שנמצאו בכתובים מאת כ״ק אא״ז הרב הגאון הגדול צדיק וקדוש רכב ישראל ופרשו עמוד התורה לוחם מלחמות ה׳ כקש״ת מ"ה אהרן דוד דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה, בעל ספר שו״ת גורן דוד, אשר היה הראש והראשון דמן חבריא קדישא של גאוני וגדולי מדינתנו, אשר הצילו את הנאמנים לה׳
ולתורתו, בהבדלתם בין הקודש לחול בשנת תרכ״ט.
יוצר האדם ומציל הנשמה, מה יפית ומה נעמת השעה הלז, אשר זכינו לזריחה השמש, הנץ החמה, הברקת נצוצי וזהרי המאורות הגדולים, אשר דברותם נהרו יצאו כבר מלפנים בישראל ומעתה יפוצו מעינותם גם להבא, אל הדרי יצורי הוד אלקינו, לעמא קדישא בני ישראל סבא, אשר מסילות בלבבם ונר"ן שלהם פתוחה, להתעורר אל מפעלות אלקים.
ישתבח הבורא ויתגדל העושה הנערץ ונקדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנשגב הזה, עת מתן תורה הקדושה, ויום שנגמר מלאכת הקודש, הדפסת ספר ראשון מתורת אאמו״ר הגה״ק זי״ע, על חמשת חומשי תורת בדרך פרד״ס, וראינוהו לראוי לפתוח ההדפסה בדברי אגדה שהיא יראת שמים, ולבתריה ניזל ונעתיק לעמקי ההלכה לברר שמעתתא, דלהוי יראתו קודמת לחכמתה ובזה נחלה פני תלמידי אאמו״ר הגאון ז״ל, ושאר אוהבי תורה הנדיבים בעם, נא יקיימנו למען נוכל להפק רצונינו מכח אל הפועל, להדפיס גם המון הכתובים בשו׳׳ת ודברי חריפות מהני תרי צנתרי דדהבא בוציני קדישי, ובכן ישתתפו ויקחו חלק אלו הנדיבים בדברי תורה אלה אבות העולם ז״ל, כי מינהו ומינם יתבשם עלמא, וזהו שנרמז במסורה: מטה זבלון, מטה עוזך מציון ע״כ. והכונה כי מטה עוז של מטה זבלון, אשר המה הסוחרים ובעלי בתים בא מציון, היינו מתלמידי חכמים המצוינים בהלכה בהיותם הם גורמים ומסבבים ע״י שמזילים מכיסם נזילת מעיני החכמה.
אך אם יארע המאורע וישאול המתקשה, מה ראו על ככה בעת עשות ספרים אין קץ, לפזר עוד. יבין השואל וישכיל המתקשה כי לא מחכמת שאל זאת, הלא אריה שאג מי לא יירא המה אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם ולמלאות חפץ צורם, ויתנו בקולם קול עוז, מי ירהב בנפשו עוז לכבוש נבואתם. ועוד הלא מעיקרא קשיא, צור תעודה וחתום תורת אמר הכתוב, ואם כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר יבא אחרי המלך ממ״ה במסבו ויחדש דבר, דבר חדש אשר לא נמסר לנו מכבר במעמד הר סיני, ע״י משה מפי הגבורה.
איברא יתבאר הדבר ויתפרש הענין, עפ״י מה דאיתא בריש פ״ב מפרקי דר״א, שאמר לו ריב״ז לחלמידו ר״א בן הורקינס. אמור לנו דבר אחד מן התורה, א״ל רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שנתנו לתוכו, כך אני איני יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלתי ממך. א״ל אמשול לך משל למה הדבר דומה למעין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו להוציא יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלו מסיני עכ״ל.
ונראה בפשר דבר שר״א דימה בנפשו שאין באפשרות האדם לחדש דבר בתורה, וממילא אין מציאות להתלמיד לומר דבר חידוש מעצמה ורק את זאת היכולת בידו לומר, מה שרבו מסר לו ולמדה. וכן מצינו בפרקי אבות על ר׳׳א, ר״א בור סיד שאינו מאבד טיפה, כי הוא סבר שכלם בבחינת בור המה, אשר רק מה שמכניס יכול להוציא, ומעצמו אינו נובע כלום ומאומה, אבל ריב׳׳ז דעת אחרת עמו ואל מעין ישוהו, וזה דמות ערך לו אשר ממקורו מתברך מהעומק, וכל שמעמיק יותר עוד יוציא מים הרבה ומזוקק יותר, ולא רק מה שמכניס בלבד המצא ימצא בתוכו, אלא חילות יגבר מכיפיה, וכדברי חכז״ל עלי מי מעינות, שאין לך טיפה שיורד מלמעלה שאין שתים עולות כנגדה מלמטה וממקורו מתברך.
ולמען נבין מאין יושפע שפעת הדעת, הכח והאפשרות לחדש חידושי תורת אמיתיים ונאמנים מקל דעות, נציע הנה הכתוב בספר הקדוש חסד לאברהם מעין ב׳ נהר י׳׳ח וכו' וזה לשונו, התורה היא שורש הנשמות של ישראל, ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים בתורה, כפי כל אחד מן הפירושים אשר משם נתהוה שורש נשמה אחת מישראל, ולכן כל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה, כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא, ובחינותיהן שוה, וכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שאי אפשר שתתגלה ע״׳ זולתה אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותם הנשמות לא גילו אותם, אין הקב״ה מגלה אותם לצדיקים כלל, זולתו למשה רע״ה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל עכ״ל. וזה שאנו מתפללים ותן חלקינו בתורתיך. אבל לא ימצא האדם חלקו בתורה רק אם יתיגע בה ומעמק לירד לעומקה של הלכה, כי בכך יגיע אל שורשו בתורה כפי בחינת נשמתה אחרי ששבר ובקע המסכים המבדילים בינו ובין שורשו, שאזי בלבד דעה אלקים ימצא, היותו יראה ויעיד ויגיד הכמוס במקום מחצבתו. וזה יש לכון בדברי רז״ל שאמרו שליח נעשה עד, דהיינו האדם אשר שלוחא דרחמנא הוא פה עלי ארץ, לעשות רצון קונו בתורה ומצוות, ולמען לפרק הרים ולטוחנם, ולבנות עולמות רוחניות בדברי תורתו, כאשר יביעו שפתותיו חידושים לא בדאי הוא ומפטפט בעלמא, חלילה לו, אלא השליח הזה נעשה עד אמונים, עד אשר מגלת ומעיד על בחינת תורתו, ואדרבה אם לא יגיד ונשא עונה כי יהיה ח׳׳ו כובש נביאתו, כי חכם עדיף מנביא. אכן כאמור לא יגיע לזה המדריגה, רק אחרי העבודה והיגיעה הקשה, עד שהגיע אל שורשו אל מבועי המים חיים, וכמה שנאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראה ה׳ ודעת אלקים תמצא, דהיינו אם כאלו המחפשים תעשה אשר למען למצוא הכסף ומטמון, חופרים ומעמיקים בעובי הקרקע, ותעמיק ותעסוק ככה גם בתורה, אז דעת אלקים תמצא, ולא רק הבלי עשתונות לב בשר תעלו בידך, אלא ממש דעת אלקים תמצא. וזולת זה גם אם יחדשו, רק פיטפוטי דברים יהיה אשר לית בהם מהימנא מפני שצור תעודת וחתום תורת כתוב, ומי יבא אחרי המלך במסיבו. ועל דרך זו יאירו לפנינו באופן נאה אמרי חכז"ל אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. כי הנה כל אחד מישראל יש לו בחינתו בתורה, ואם יעמיק וייגע עצמו בלימודו על כרחו ימצאנה, אך מי שלא עמל בה בטח שלא מצאה, ואף אם אמור יאמר דבר, שקר יהגה חכו דברים אין אמון בם ובלי שום אמת, וזהו שהחליטו אם יאמר לך אדם ׳געתי ולא מצאתי אל תאמין כי אלו היה יגע בודאי היה מוצא, וכן לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי זה שלא יגע בבטח לא מצא דעת אלקים, אבל יגעתי ומצאתי תאמין, כי כך היא דרכה של תורה כדבריהם ז״ל זאת התורה אדם כי ימות באהל, וזה כונת נעים זמירות ישראל גם כן, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל תאדם כוזב, דהיינו האמנתי כי אדבר דברי תורה שיש בהם מהימנא, אני עניתי מאד רצונו לומר אם הייתי מענה עצמי ועמלתי ויגעתי בתורה, אבל אני אמרתי בחפזי דהיינו בלי טרחא רק במהירות וכלאחר יד אזי כל האדם כוזב, ואין להאמין להדברים.
והכרה זו לאין אונים עצמה ירבה, וכן נגשנו אל מכבש הדפוס, להביע חדות מני קדם, לקיים מילי דאבות לדורות הבאים. וכמו שאמרו רז״ל אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, דהיינו דברים הקדושים שיצאו מפיהם, המה זכרונם המתקיים בין החיים, ותו כי נפשות עושים על גבי מתים, אבל הצדיקים אף במותם נקראים חיים, איברא אינו נכנס בגדר החי רק מי שעודנו פועל ומשפיע, וא״כ האיך יקראו הצדיקים דאיתפטרו חיים וזה שמיישבים לנו רז״ל, כי הני צדיקייא במה זכין הלא בדבריהם כי המה כלי מלחמתם, שעל ידם הם משפיעים תורה ויראה והדרכה לבני דורם, וממילא כל זמן שדבריהם, נשמעים בין החיים ובכן משפיעים שפעת קודש, הרי הם עודם באבם ולא יבש המעין ולא נקצץ האילן, ולא יתכן לעשות להם נפשות של מתים. וזהו שאמרו אין עושים נפשות לצדיקים מפני כי דבריהם הם זכרונם, ומלת זכר היינו המשפיע. ויש להעמיק גם הנה כי דבריהם הם השפעתם. ולפי זה מי הוא זה אשר ימלאנו לבו לעשות כזה להמית ח״ו את הארי החי, אשר כל מגמת הצדיק לפעול ולהפעיל בתורת אלקינו בקרב הארץ, כדי להטיב לאחרים להגביהם במעלתם ולקרבם אל השלמות, ולתקנם במדרגותם שיקויים בהם הכתוב אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, אשר יתפרש לנו על ידי זה על דרך המליצה, מה שאמרו חכז״ל השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, דהנה איתא בספרי המדות כי כל עבודה האדם בעולם הזה להתגבר על מדותיו הפחותות, ולהסירם מעליו, עד שלא ישאר בו רק המזוקק והמזוכך, החלק אלוק ממעל, וזהו הבנת בחינת ״התפשטות הגשמיות״, ולזה נתכון גם ר׳ פנחס בן יאיר במה שאמר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו' עד מביאה לידי רוח הקודש, דמכיון שעל ידי כן יסיר מעליו כחתיו הגשמיות לאט לאט, לבסוף לא יתותר בו רק רוח הקודש, ופעולה הזאת נקראת שחיטה, ששוחט את גשמיותו, עד שיהיה כברואי מעלה, וזאת ידוע כי עמי הארץ בשם בהמה יכונו והת״ח בשם עוף, אבל מדריגה הבהמה מאד נמוכה ומסוכנת, כי על זו אמר קהלת ורוח הבהמה היורדת היא למטה, לכן צריכים הם להביא עצמם לידי תיקון, לצאת מבחינת הבהמה ולעלות למעלות רמות, כמאמר הכתוב אמרתי אלקים אתם, שישתדלו לבא למדרגת אלקים, ועל כל פנים כאדם תמותון, וזהו שאמר אכן כאדם תמותון. אך זה לא יספיק רק לקטני ערך העמי ארץ, שלכל הפחות יעלו ממדרגת בהמה למדרגת אדם, לא כן בת״ח עליהם מוטל החיוב שיגיעו למעלת אלקים כמו שדרש רבי עקיבא את ה' לרבות ת׳׳ח, ועליהם נאמר אלקים אתם, ואם שחטו אלו ב׳ המדרגות מדותיהם כ״כ שהגיעו למעלות אלו אזי שחיטתם כשרה ומתקבלת, וזהו שאמרו השוחט אחד בעוף היינו הת״ח ששחטו אחד, דהיינו אות אחד ר״ל אות הע משם עוף, עד שנשארו אותיות פ״ו שהם בגמטריא אלקים, ושנים בבהמה היינו שני אותיות משם בהמה, ר״ל אותיות בה שנשארו אותיות מ׳׳ה שהם בגמטריא אדם, אזי שחיטתם כשרה. ולסבב את זאת מגמתם של צדיקים לתקן בדבריהם את באי עולם, אשר ע״י משפיעים לזולתם, וכדי שלא נמנע טוב מבעליהם, לא ראינו על העמל והיגיעה, ולא על ההוצאה, אלא אזרנו מתנינו ועשינו כל ההתפעלות עד שזכינו לברך על המוגמר, ויהא רעוא שיהי נועם ה' אלקינו במעשה ידינו…
כ"ד בני אאדמו"ר הגה"ק המחבר זי"ע החותמים בלב נשבר ונדכה, בהגשת תודה לנותן התורה, וכאשר זכינו להדפיס ספר קדוש זה, ככה יזכינו ה' ויחיינו להדפיס גם שאר ספרי אבינו הגה"ק זי"ע ולהרביץ תורה ויראה.
יום ה' סיון תרצ"א לפ"ק פה ק"ק באלאשא יארמאט יע"א.
ה"ק חיים אהרן דוד דייטש, אב"ד דפה והגליל
ה"ק מנחם צבי דייטש, דומ"צ דפה
הרב חיים אהרן דוד דויטש הי"ד
הרב מנחם צבי דויטש הי"ד
האחים הקדושים מו"ה חיים אהרן דוד דייטש אב"ד דק"ק בלאשא-דיארמוט, בעהמ"ח 'תבואות גורן' וחתן מוה"ר ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וואיטצען בעל 'מעשי למלך', ומו"ה מנחם צבי דייטש אב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא) – היו תאומים. הם נולדו (13.10.1898, בלאשא-דיארמוט) לרב יוסף ישראל דייטש בעהמ"ח 'בן גרני', בן הגאון הרב אהרן דוד דייטש, מתלמידי החת"ס ובעהמ"ח 'גורן דוד', אב"ד באלשא יארמוט, בן הרב אברהם אהרן דייטש, בן הרב יוסף דייטש אב"ד רוידניץ בעהמ"ח דברי יוסף.
הרב חיים אהרן דוד מילא את מקום אביו כרבה של בלאשא-דיארמוט החל משנת תרפ"ז (1927) ועד להשמדת הקהילה. הוא שימש גם כראש ישיבה גדולה ומפוארת בקהלתו. "ישיבה גדולה בכמות ובאיכות. רבינו זצ"ל ניהל את הישיבה ביד רמה, ועמד גם נגד השלטונות בתבונה שלא יתנכלו ולא יפריעו להילוך התקין של הישיבה" (ליקוטי יושר, הרב שלמה ריינץ). היה חתנו של הרב ישעיהו זילברשטיין, רבה של וויאצן.
בפתיחת הספר "בן גרני" עם קונטרס "תבואות גורן" (בשנת תש"ך, 1959), כתב המוציא לאור, הרב פנחס קלמן, חתן מחבר "תבואת גורן", הקדמה בגודל מצות הדפסת ספרים קדושים, ובתוך דבריו מובא:
… לא חשכתי עמל ויגיעה – עד שבעזרת השי"ת עלה בידי להוציא לאור עולם מחדש את הספר בן-גרני ולהרחיב בתוספת קדושה ממקצת דברי תורתו של אדמו"ר זצ"ל, שרובם נכתבו עוד בימי בחרותו.
וזאת למודעי, כיצד נמצא כתה"י של הספר הזה: כאשר חמל ה' על שרידי החרב שנשארו לפליטה מהשואה האיומה, חזרתי לעירנו באלאשא ירמוט ומצאתי את כתבי היד של אדמו"ר זצ"ל מתגוללים בחוצות, מפוזרים וקרועים, רטובים ומרופשים, אספתים בחרדת קודש ושמרתי עליהם כמוצא שלל רב, כי ראיתי בנסיבות מציאתם את יד ההשגחה העליונה.
בעלותי לארץ הקודש, השתדלתי לפענח את הכתב שהיה מטושטש עקב המאורעות והצלחתי להעתיקו בעמל רב.
עם ההעתקה נוכחתי לדעת, כי הכתבים אשר מצאתי, ליקוטים על פרשיות השבוע, לנ"ך ולש"ס, הם עוד מתקופת הבחרות ונכתבו על-ידו בקיצור רב, מתוך כוונה ברורה לכתבם מחדש בפעם אחרת ובצורה עמוקה יותר. אולם בכל זאת אמרתי לא אמנע טוב מבעליו והבאתים לדפוס כמו שהם, כי לאסוננו הרב עלה האדמו"ר זצ"ל באש השמימה, יחד עם המוני בית ישראל, ולא הספיק לערוך מחדש את כתביו. והמעיינים אל יעריכו את גודל קדושתו וצדקותו של אדמו"ר זצ"ל רק לפי ערך הדברים המובאים בליקוטים אלה, כי גדולתו עלתה לאין שיעור על הנלקט בספר זה…
(עיין בהקדמת המסדר בספר חידושי מהר"י כ"ץ, המבאר שגם הספר הנ"ל יצא לאור מכתבי יד שנמצאו בין ספרי הקודש של בני הקהלה שקובצו לבית החברא קדישא בקהילת ב' יארמוט, שרובם ככולם הובלו לעיר השריפה אושוויץ).
הרב מנחם צבי (Manó) דייטש, נמנה על תלמידי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, הוא היה הרב ה-101 במשפחתו והיה דיין בבלאשא-יארמוט. בעיתון "Nógrádi Hírlap" בתאריך 15.7.1934 נמסר כיה הוא מונה לאב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא). הוא עמד בראשות ישיבה בשנים 1934-1944
האחים הרבנים נהרגו עקה"ש באושוויץ יחד עם רוב בני קהילתם ומשפחתם הרחבה בחודש סיון תש"ד (1944).
לעיון נוסף:
קהילות הונגריה, הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, (פרופ' שלמה שפיצר, מפעל מורשת יהדות הונגריה,מכון ירושלים, תשס"ט)
ספר בן גרני, עם קונטרס תבואת גורן, פתח תקוה תש"ך – יצא לאור בצירוף תולדות רבינו הק' חיים אהרן דוד זצוקלל"ה"ה הי"ד ותולדות הקהלה של השלשלת.
