דרוש לחנוכה חלק ג: נר ישראל לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל / האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

נר ה' נשמת אדם

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז"ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד' שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת "רוגזו של יוסף", שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ"ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד' עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד' ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד' היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז"ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש"י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו' ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו' ומלאה הארץ דעת ד'. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו "להשיבו אל אביו". אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד' יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ"ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד' עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד' יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד"ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו)

דרוש לחנוכה – חלק א: התחלת ביאור הקשר בין דודאי ראובן, הצלת יוסף ונר חנוכה / האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

תמונת הרב יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב"ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב"ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד' ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז"ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ"ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ"ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז"ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה' היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד' שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל"ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע"ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ"ש הרמב"ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ברבה שם) על הכתוב "וילך ראובן" הדא הוא דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". "יותן את הארץ לעבדך". עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב"ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד' לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע"י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד' יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד' לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז' עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד' להכרית הז' עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו', איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו' הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' התחת אלקים אנכי וגו'. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד' הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב' אחיות:

  • א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
  • ב – כתב הרמב"ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
  • ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז"ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב' אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  "וירא ד' כי שנואה לאה", שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו' ותקנה וגו'. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז"ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד' בה והיא תחת הנהנת ד' יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב"ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א' מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב"ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז"ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ"ד, דרוש ל, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

 

 

פתיחת המאמר "עלבונה של תורה" / האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד

תמונת רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

לבריות מעלבונה של תורה (שבת מט)

כל המלמד בן חברו כאלו ילדו וזוכה וישב בישיבה של מעלה (ב"מ פה,א)

המסתכל באופן שטחי, איש הבינים המתבונן להתנועה רבת הפעלים במחנה העברים, המצלצלת בין שדרות עמנו – יראה, איך כל יד עמלה, המוחות של טובי ראשי המפלגות טרודות, עסוקות בבקשת אמצעים שונים להטבת מצבנו וקיומנו. הסתדרויות למיניהן, חברות, מפלגות אשר לא תדע שחרן, כולן ברעש גדול זו לעומת זו מתנשאות, צצות כחציר גגות, מדברות גבוהות. וכולן כאחת ממציאות מזור ותרופה לרפאות שברים של לאומתנו כי מטה. גם בעולמנו החרדי נבלטת, נכרת הופעה כזו, והתנועה מתגדלת ומתבצרת… לב עמנו, האנוש, והעקוב מדם, לא פעם התפעל, הריח ריח תקוה, ויתנחם, כי סוף כל סוף יעלה מה בידי הקברניטים האלה להתקרב להמטרה הנכונה, להגיע את הספינה המטורפת לחוף המקוה. חלפו עתים ועליז החיים היה מרתיק עלינו בנואמו: קומי דוויה כי בא אורך; קומי סחופה וכבוד ה' עליך יזרח. רוח שפיים נשב על פנינו. טללי תחיה הרגיעו מעט עצבינו באמרם קרובה ישועתנו לבוא. עומדת אחר כתלנו, ועוד מעט והנה כבוד הלבנון ניתן לנו… אכן כחלום יעוף כן כל מועצותיהם, רוח עברה ואינם… כירכורם בתוהו עלה, ואת כולם נשא הרוח, הבל ואין בם מועיל, וכל פעלם מאפע. עולם התועה כמנהגו נוהג, השמש שבה לנרתיקה, עב הענן וערפילי אופל שבו ויכסו עין הארץ. וכל הדרים עליה שבו למשש באפילה כבראשונה. תקות התחיה הורידה לארץ ראשה. שחו עמודי מעמדנו, ויסתם כל נוחם. אפוא בסקירה קלה די להתבונן כי כל הדרכים והאמצעים שאחזו מאשרינו אלה על קו תהו ואבני בהו יסדו; טרם שחותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם – כולם יכרעו ויפולו; בעוד שלא בא, ובשם ה' יזכירון – לשוא יעמלו הבונים. לחנם פרשו דיפלומטרון שלהם, אתפרכן אתרחשן אשתתקן… המטרה הלאה מאתנו, רחוקים אנחנו מפתחי העזרה, דבר אין בפינו לאמר כאבותנו "נשינו טובה" – כי אנחנו בעינינו עוד לא ראינוה. אין מלה בלשונינו, רק די לאמר שלא קדמו שעל אחד בבצור קיומנו, אלא הלכנו עוד שחוח עשר מעלות אחורנית בימינו. מצבנו הולך ורע יום יום. אנו עומדים בתוך מעגל קסמים ומאומה לא נעשה. העת איפוא לפשפש במעשנו ולבקר אחר הנעשה. אפשר סרנו מן המסלה העולה בית אל; אולי נטינו הצידה. והעיקר שכחנו וחבה עלינו להתחקות על סיובת הדברים. כדאי לנו לשנן את חובת השעה. העמק שאלה בכדי לדעת את המוטל עלינו לעשות… כשאנו מתלבטים בשאלה הקשה והמרה הזאת, המעיקה על לבנו והעושקת את שיווי משקלנו ומרגוענו: מדוע אנחנו העדים על כל הרעות הגזירות, הרדיפות והריסות מצבנו החמרי? ובעודנו כלואים ומשוקעים בפתרון השאלה הזאת – והנה קול דממה דקה מרחפת על אזנינו, כקול המולה ממרום דופק ומגיע אלינו: בת ישראל הביטי נא וראי היש מכאוב כמכאובך הרוחני שבו פלאים ירדת? מי ילד לך כל אלה בנים הסוררים, הבוזים ליקהת אם? מי גדל לך דור תהפוכות המחרף ומנאץ כל היקר והקדוש לנו? יונתי תמתי!  מאין באו לך כל אלה המלעיבים ומלעיגים בדברי אלקים חיים, המחתירים תחת אישיות דתנו. איה מקור מושחת של צחנה הנובע מקרבו הפקרות ופריצות? מי פרץ גדרו של עולם בבית יעקב אלו הנשים – גדרי מוסר וצניעות שקשטו בהם מיום ששמעו בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך? בת מלך, שכל כבודה פנימה, מי גילה נבלותה, מי פתח חרצובות רשע לעשותם אגודת מוטה? את סוגה כבשושנה אדומה, בגן נעול ומעין חתום משובחה. מי חלק עתה תיומתך? מי הוריד עדיך מעליך להוליכך שובב? מי ענדך תפארת זרים – העכסים, הנטיפות, השירות והרעלות, פתיגיל, כל מעשה מקשה? בעטיו של מי עלו כל הקמשונים בכרם ה' צבאות בית ישראל, ומי המקצץ בנטיעת שעשועיו? החבית שהיתה צלולה באלפי שנות גלותנו, מי בא ועכרה בימים האחרונים האלה? כשאנו מביטים בתורה השלמה שלנו, שהיא ספר תולדות אדם, מפיצה אור יקרות על כל קורות ומאורעות, נחל נובע מקור חכמה ותבונה, מעין המפכה אמת ומישרים, מפענח כל נעלם – אנו מוצאים כתוב בה: ואם לא תשמעו ולא תעשו את הדברים האלה ואם בחקותי תמאסו ומשפטי תגעל נפשכם וגו' (פרשת בחוקותי)… ורש"י הקדוש בשם הברייתא דתורת כהנים מבאר לנו הרי שבע עבירות. הראשונה גוררת את השניה עד השביעית ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. הדברים הקצרים האלה מפיצים קוי אור, שביבי נוגה וזהרי להט מקרבם, על הרבה פרשיות סתומות וחידות נעלמות שבהליכות דברי ימינו. המה עושים הסתום למפורש. המה נותנים ידים מוכיחות ומראים באצבע סוד עליותינו וירידותינו…. אחת היא הסיבה – אם כל הרשע ומקור כל חטאת – לא למד, וממילא לא עשה, ואחר כך מונע את האחרים ושונא את התורה ואת חכמיה עד שכופר בעיקר ר"ל… מעתה על נקלה לנו לדעת למה קרא ה' בימינו אלה אנאליגון שלהם מלמעלה, הכיר מעבדיהם, הפך לילה וידכאו. והתורה מכרזת: ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וגו' וזרעתם לריק זרעכם. ופרש"י שם נגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם. ועל ידי זה "ורדו בכם שונאיכם", שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. ועל ידי זה "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" ח"ו. דברים ברורים ומפורשים, בתורה הם כתובים, ועל נסיונות החיים הם מיוסדים. ספורי קורות ימינו בשנות דור ודור הראו לנו למדי, שבכל עוד ילדי עמנו חונכו על ברכי התורה, למדו מנערותם, ספגו לתוך תוכן ידיעות התורה ופלפולה, שקידתה וסלסולה, מצפצפים ומהגים בה במשכנות מבטחם – אז כל הרחות הסערות לא הזיזום ממקומם – מקום הקודש, לא הפרידו ביניהם לבין אביהם שבשמים ובין מאלפיהם ומעבדיהם. ואם לפעמים בהשאת הזוחל סלפו דרכם ויטו משביל הזהב – המאור שבה עד מהרה החזירם למוטב, וכצנה עטרם, כחומה בצורה נשארו באמונתם, החזיקו מעמד נגד כל הסופות המנשבות בעים. ומעוזה של תורה חזקתם לעמוד בנסיונות החיים הכי יותר קשים לבל יכרעו תחתיהם…

באוצר החכמה ניתן לראות (גם ע"י כניסה כאורח) את החיבור השלם של "עלבונה של תורה",

אדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד בן האדמו"ר מפילוב רבי חיים ישראל מורגנשטרן, בן האדמו"ר האמצעי מקאצק רבי דוד, בן האדמו"ר הזקן מקאצק רבי מנחם מנדל מקוצק. חבר מועצת גדולי התורה וממנהיגי יהדות פולין לפני השואה. הוא נולד בתרכ"ד,1864 (או בתרכ"ו,1866). בתרנ"ט, 1899, התקבל לרב ואב"ד בסוקולוב, שבאזור ורשה. שם יסד את ישיבת "בית ישראל", והיה ראש הישיבה שלה. בתרע"ט,1919, הצטרף לאגודת "שלומי אמוני ישראל", שבפולין קדמה לאגודת ישראל, והשתתף בכל הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל. היה סגן הנשיא של אגודת הרבנים בפולין. היה סופר מוכשר, והצטיין בידיעת הלשון העברית. כאביו תמך גם הוא בישוב ארץ ישראל, וביקר בארץ בתרפ"ד,1924. כשחזר לפולין פתח את החלון וצעק לחסידים שבאו להקביל את פניו "סעו לארץ ישראל. טובה הארץ מאוד מאוד". נפטר באוטבוצק, שעל יד ורשה בחשון ת"ש,1939.

(לקריאה נוספת: אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 155-152. אלה אזכרה, א, עמ 295-283. היכל קאָצק, עמ תרסא-תרנא. "מרביצי תורה בעולם החסידות, ח"ד. תולדותיו מובאים בהקדמת ספרו "עלבונה של תורה", הוצאת ספרים חרדית נצח, תש"ד).

יחסו לכתיבת ספרים, מוזכר בהקדמתו לספר "דער קאצקער רבי" (פיטערקוב, תרח"ץ):

ועל שאלתו אם חיברתי ספרים, הלא כבודו יודע, שזקני הקדוש מקאצק זי"ע מאס מאד מלכתוב חידושיו על ספר, וכן נהג מר זקני הקדוש ר' דוד ז"ל, אף שהיה ספרא רבה עד להפליא, בכל זאת לא רשם אפילו תיבה אחת מכל מה שחידש בעולמו, ואפילו מר אבא ז"ל שהתחיל לכתוב מעט, רובי תורתו אנכי כתבתי, וגם הקונטרס "שלום ירושלים" אנכי כתבתי ולא הוא, ולא רצה בשום אופן שיודפסו חידושיו, זולת הקונטרס "שלום ירושלים", ראיתי בו שהיה ניחא ליה להדפיסו, אבל בכל כתביו שלטו ידי זרים ונגנבו ונאבדו, וחבל על דאבדין. כן אנכי חידשתי בעזרת ה' יתברך הרבה ולא רציתי בימי חורפי לכתוב אותם על ספר, כמו שראיתי אצל אבותי, רק זה לפני איזה שנים, שראיתי שנהג עלמא לכתוב על ספר אפילו פטומי מילא בעלמא, גם אנכי רושם לפעמים מה שה' יתברך מאיר עיני, וישם תחת ידי הרבה פנקסים של חידושי תורה, ומפני תשות כחי אין ביכולתי לסדרם כראוי.

מעט מכתביו נמצאים באתר היברובוקס: מאמרים ומכתבים מאמרים ומכתבים ח"ב מאמרים ומכתבים ח"ג מאמר לפרשת תולדות, הבאר כ"ג ח"ב, תרפ"ד מכתב בדין משלוח מנות לרבו מובהק, אוהל מועד אב-אלול תרפ"ט, ועיין בספר שארית יצחק שרידים של דרושים וחידושים אשר נותרו לפליטה לאחר השואה… מאת… רבי יצחק זליג מורגנשטרן (תשמ"ט).

ניתן לקרוא על תולדותיו באתר כולל פולין.