על כל אדם מוטלות משימות עליונות ומחויבות שלא להיגרר אחרי העניינים החמורים ביותר / עיקרי רעיונות שהובאו בדרשתו של הרב שמואל פונדילר הי"ד
הכתוב אומר "ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' ניצב עליו". ומפרשים חז"ל: "עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (בדמות יעקב, רש"י). בעי לסכוניה (מחמת קנאה, רש"י), מיד 'והנה ה' ניצב עליו', אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמניף על בנו (במגיפה להצילו מן השרב, רש"י)".
ומכאן רואים שגדולתו של יעקב דומה ממש לאלקים, כביכול, עד שמלאכי עליון היו משתוקקים להסתכל בדמותו ועולים ויורדים ממטה למעלה וממעלה למטה כדי להיווכח על הדמיון שבין דיוקנו לבין דיוקנו של אלקים, כביכול. ולא עוד אלא שהיו המלאכים מקנאים בו על מעלתו זו, וקנאתם הגיעה לשיעור כזה שרצו להתנקש בחייו, והקב"ה בכבודו ובעצמו התייצב על ידו לשמור עליו תוך שנתו שלא יפגעו בו, והעמיד את עצמו, כביכול] במצב של אב הניצב על בנו בשעת שנתו ומחזיק מניפה בידו ומשיב עליו רוח קרירה כדי שהשרב לא יציק לו.
חז"ל ממשילים עוד משל על מעמד זה של הקב"ה, כביכול, כלפי יעקב: "משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו. וכיון שבאה מינקתו ושחה עליו ברחו מעליו. כן בתחילה 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', מכיון שנתגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו". כלומר, שהקב"ה נהג כלפי יעקב כאדם העומד על גבי בנו הישן ומגרש את הזבובים מעליו. תיאור זה מופלא למאוד, ואמנם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.
ומכאן יש ללמוד על עליונותו של האדם, לאיזה שיא בכוחו להגיע ומה רבה רוממותו ושגיבותו. ועליונות זו טבועה בכל אדם ללא יוצא מהכלל, כי הרי על כל אחד ואחד להתמודד להשיג אותה הדרגה של האבות, כדברי חז"ל, שחייב אדם אמר לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב".
בפרקי שיר השירים מופיעים תיאורים מופלאים שמכוונים להדר תפארתם ורוממותם של ישראל ולחביבותו של הקב"ה כלפיהם. ירמיהו קבע לישראל את התואר: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", ופירשו חז"ל: "וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: כגפן, שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע'; כתאנה, שנאמר: 'כבכורה בתאנה בראשיתה'; כתמר, שנאמר: 'זאת קומתך דמתה לתמר'; כארז, שנאמר: 'כארז בלבנון ישגה'; כאגוז, שנאמר: 'אל גינת אגוז ירדתי'; וקראן בכל מיני שלחין, שנאמר: 'שלחיך פרדס רימונים' וכו', ומה ראה ירמיהו למשול ישראל לזית וכו', אלא כשם שהשמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כן ישראל בשעה שהם עושים רצונו של המקום נצבים למעלה מעכו"ם, שנאמר: 'ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ', הוי 'זית רענן יפה פרי תואר'. יש להרחיב את הדיבור על תיאורם של כל האילנות הנאים ומשובחים האלה שנמשלו להם ישראל, ובמיוחד על התואר "זית רענן יפה פרי תואר" שקרא להם ה', מחמת שבחם של ישראל, תפארתם וחביבותם. כמה נשגב הוא האדם בכלל, וכמה עליון הוא האדם מישראל בפרט.
אך מהעבר השני של המטבע, נגלים צדדי החולשה שבאדם, לרבות האישים העליונים ביותר. חז"ל אומרים: "למה אמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך", משום "שהוצרך להיזהר מחברת אנשי דורו הרשעים" וכו', ועל כן באו אליו דברי ה' יתברך "שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם". וזהו שתפש לשון: "לך לך", רמז ללכלוך. ודורשים עליו משל: "למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים, כשיצר כל בגדיו מבושמים". וכך להיפך, כשנכנס לחנותו של בורסקי, בגדיו קולטים ריחות רעים. "וזהו שאמר החכם: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".
כמה מפליאים הם הדברים האלה. אברהם אבינו חלק על כל אנשי דורו והיה הראשון שבא מדעת עצמו לידי הכרת הבורא; הוא נלחם בעובדי האלילים ומרד בנמרוד עד שהפילו לכבשן האש באור כשדים; הוא הקריב נפשו לשם הפצת האמונה בה' ועמד איתן ויחידי כנגד כל העולם, עד שחז"ל אמרו עליו: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". והנה למרות כל זה, גילה לו הקב"ה שהוא עלול להימשך אחרי אנשי דורו הרשעים ולהתלכלך עמהם, ועליו לעזוב אותם ולברוח לארץ רחוקה. אנחנו מבינים עניין של השפעה אצל אנשים רגילים, אבל לגבי אברהם אבינו, תקיף העולם, "האדם הגדול בענקים", כלום תיתכן אצלו המשכה אחרי אחרים, ובעוד שהוא בעצמו נלחם נגדם? אלא מכאן יש להסיק שהאישים הגדולים ביותר, למרות שהם עומדים במדרגותיהם על יד ה"תו" שלהם, הרי באותו זמן הם גם עומדים על יד ה"אלף" שלנו, ונמצאים בסכנה לסטות אחרי עניינים הנפשעים והחמורים ביותר, באותה המידה שנמצאים אנחנו בשפלותנו.
נמצאנו למדים, שמצד אחד, משימות עליונות מוטלות על כל אדם באשר הוא תבנית דיוקנו של מעלה, (צלם אלקים); ומצד שני – כמה כל אחד, באיזו מדריגה שיהיה, חייב להיזהר מהסטיות הגרועות ביותר. ושתי השיטות, איפוא, נכונות ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
(תנועת המוסר, ה', דוגמה לתוכן אחת משיחותיו של הרב פונדילר, עמ' 326-330)
הרב שמואל פונדילר, "ר' שמואל ברזינר", מגדולי תלמידי הסבא מסלובודקה, מראשי תנועת המוסר בדורו, נולד בשנת תרל"ה (1875) בברזין, מחוז בויברוסק פלך מינסק, לאביו הרב יצחק ולאמו מרת הינדה פונדילר. עוד בילדותו הזדמן פעם לעיירתו ר' ישראל מסלנט וברכו שיזכה לגדול בתורה. מילדותו ניכר בכישרונותיו המצוינים, בחכמתו ובפיקחותו, ונשלח ללמוד בישיבת סלובודקה. בראשות הישיבה עמד רבי איצל מפוניבז', והמשגיח הרוחני היה רבי נתן צבי פינקל,הסבא מסלובודקה. הרב שמואל למד את יסודות תורת המוסר המעשית ואת גישתה לחיי המעשה אצל רבו, הרב, ה"סבא מסלובודקה", ולמד את תורת המוסר העיונית המעמיקה חקר בכוחות נפש האדם אצל רבו, הרב שמחה זיסל זיו, ב"תלמוד תורה" בקלם. בהיותו בקלם נשא לאשה את מרת שיינה בת ר' צבי שפיר, שהיה סוחר ברזל וסמך את חותנו על שולחנו, כדי יוכל להמשיך את התמדתו בלימודיו.
בשנת תרס"ב (1902) מונה למנהל הרוחני בישיבת סלוצק, בשנת תרס"ו (1906) מונה לרוחני בישיבת טלז, שם התמודד עם תלמידים שהתנגדו לשיטת המוסר שארגנו התקוממות, בשיחותיו וברעיונותיו המופלאים, ביחס אישי לכל תלמיד, בפיקחות ובנועם הליכותיו. ובשנת תרס"ח (1908) שלחו ה"סבא" לכהן כמשפיע מוסרי בישיבת מיר. הוא נסמך להוראה בידו הגאון הרב יחיאל מיכל אפשטיין מנווהרדוק בעל "ערוך השולחן" ומונה משנת תרע"ב (1912) להיות רב בעיירה ווארז'ן, הסמוכה לממל. משנת תרע"ד (1914), עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר כפליט לעירו ברזין ושימש שם כרב העדה. בשנת תרפ"ג (1923) מונה לאב"ד ריטובה, ניהל שם ישיבה וכיהן שם עד ליומו האחרון. הישיבה בריטובה היתה למרכז תורה מפואר שבו למדו מאות תלמידים מהעיר ומעיירות הסביבה הקרובות והרחוקות. הוא הנחה את בני הישיבה לשים לב בייחוד להנהגתם הרוחנית, נכונה ונאה, הראויה לבן תורה, שרק על ידה ניתן להשפיע גם על הסביבה. הוא דרש מבני ישיבה להיראות כבני אדם, וטען שכבוד התורה וכבוד שמים מתרבים כאשר בני הישיבה הינם מלובשים בגדים מהודרים ומגוהצים וצועדים בקומה זקופה שלווים ומתונים.
הרב שמואל קנה ידיעות עצומות בש"ס, סלל לעצמו דרך מקורית ועצמאית בעולם הישיבות וחינך דורות רבים של בני תורה במרכזי התורה המפורסמים בליטא. הוא התפרסם בכל רחבי ליטא כאישיות מזהירה, כמשגיח רוחני נעלה, כבעל הוראה מובהק ובקי בפוסקים. הוא ניהל את קהילת ריטובה בחכמה ובדעת והיה אהוב ומכובד על כל שכבות העיירה. מסר לפני תלמידי הישיבה שיעורים בגפ"ת ושיחות מוסר, ובלבני עירו היה דורש דרשות נפלאות, בהירות ועמוקות. למרות שלא היו לו בנים, היה גאון בתורה ובחכמת הנפש, הבין מאוד לנפש הילדים והקדיש את זמנו ומרצו לחינוכם של ילדי ישראל, מתוך אהבה רבה. פעם הרחיק מורה שנהג בהקפדה יתירה כלפי תלמידיו. אהבת הבריות היתה טבועה בו, ובכל פעולותיו הגדולות לחיזוק התורה והדת, הזהיר שלא לאחוז בדרכי מלחמה ובאמצעים תוקפניים, שאינם צדה יהודית והם מביאים לידי שנאת חנם. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה ומתפלל בהתרגשות רבה, בעבודה בכל הלב.
הרב שמואל היה דבוק באהבת ארץ ישראל וביקש לעלות לארץ ולשמש שם משגיח רוחני בקרבת מורו הגדול, ה"סבא". לאחר פטירת הסבא מסלובודקה זצ"ל, בשנת תרפ"ז (1927) היו כל בני הישיבה שבורים ורצוצים. התדהמה הייתה גדולה והם לא ידעו איך ממשיכים הלאה. הרב שמואל פונדילר נתן בישיבה כמה שיחות עידוד וחיזוק. הוא קיבץ חבורת בחורים ועלה איתם לעליה שבה היה יושב הסבא ושוחח עמם על הרבה עניינים. בין הדברים סיפר שפעם כינס הסבא את כל גדולי המוסר שבישיבה, ואמר להם לומדים כבר זמן ארוך והגעתם לדרגה מסוימת בתורה ובמוסר, ברצוני שתאמרו לי בקיצור מהי מהות המוסר. וכל אחד אמר מערכות שלמות לפי ערכו. אבל הסבא אמר להם אני רוצה ללמד לתלמידיי דרך קצרה, ולכן רוצה שתסכמו במילים קצרות. ולא הצליחו. עד שהוא קם בעצמו ואמר שהנקודה המרכזית של מוסר היא "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", ואידך זיל וגמור.
בחורף תרפ"ח (1928) הגיע הרב פונדילר לארץ לבחון את האפשרות לפתוח ישיבה בתל אביב, לכהן כמשגיח רוחני בישיבת חברון לאחר פטירת ר' ליב חסמן, ולכהן כרב של פתח תקווה. בכל יום שישי היה שולח לרבנית מברק ובו ברכת "שבתא טבא". בהיותו בארץ השמיע שיחות רבות לפני הבחורים בישיבת חברון. בטרם החליט סופית פרצו מאורעות תרפ"ט, בה נרצחו עשרות מתלמידי ישיבת חברון, והתוכניות לייסוד ישיבה נוספת נדחו לפי שעה. בשנת תרצ"ז (1937) כתב לרב אהרן בן ציון שורין (שהיה אז תלמיד ישיבה בפתח תקווה) על תקוותו לעלות לארץ, אך קשים שונים מנעו את עלייתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ספחו הסובייטים את ליטא. בשנת ת"ש (1940) הוזמן הרב שמואל לעמוד בראש "היכל התלמוד" בתל אביב והתכונן לעלות לארץ, אך לא זכה לממש את רצונו העז לעלות לארץ לעת זקנותו.
ב 23.6.1941, כ"ח בסיוון תש"א, מיד עם תחילת מבצע ברברוסה, נכבשה ריטובה בידי הגרמנים. רב העיר, הרב פונדילר, ויהודים נוספים עונו בידי הגרמנים ובידי ליטאים ששיתפו איתם פעולה. הם הרבו להתעלל בייחוד ברב. הם אספו את היהודים לבית המדרש, הוציאו את ספר התורה מארון הקודש ודרשו מהרב לקרוע ולשרוף אותו. הרב קיבל התקף לב ונפטר על אתר. בית המדרש הועלה באש, וגופתו של הרב נקברה בחצר בית. לפני כעשרים שנה הועלו עצמותיו לארץ, והוא נקבר בבית הקברות פוניבז' בבני ברק, בהשתדלות הרב אהרן בן ציון שורין, שאף ספד לו בהיכל פוניבז'.
הרב שמואל לא השאיר אחריו כתבים עם דרשותיו, שיחותיו ורעיונותיו המופלאים. שרידים מועטים מכל אותם רעיונות מופיעים בכתבי שומעי דרשותיו.
מכתבו בעניין העלייה לארץ ישראל, משנת תרפ"ו, מופיע בכתב העת תבונה, יא:
יום ג' שבת בחקתי שנת תרפ"ו.
שלום וכל טוב סלה לידידי נפשי הרב הגאון כש"ת מוהר"ר ישראל זיסל שליט"א דווארעץ
אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה עם כל הנלוים אתו ואת תורתו.
מכתבו הגיעני היום. אתפלא על פליאתו ועל שאלתו מדוע מתרחק אנוכי מארץ הקודש. מאין יקח ושאב את המשפט הזה עלי. האם היו קוראין אותי לבוא ירושלימה ויא באתי, או מורי שליט"א כתב לי שאבוא לחברון ולא באתי קריאה ראשונה. נכון אנוכי לבוא לשבת בהישיבה אשר מורי שליט"א נמצא שמה, או בישיבה אחרת בהסכמת מורי שליט"א, ולא יעלה על לבי לחשוב על עזיבת משמרתי, כי אין לי נחת רוח מאומה בה. אבל עד כה יא הציעו לי ולא קראו אותי – וכה"ר מתפלא עלי. ולעזוב משמרתי ולנסוע לארצינו תבנה ותכונן לבקש ולדרוש שמה די מחיתינו, אין תכונתי מתאים לזה ויפריע מנוחתי לעבודה. והיום הריצותי מכתב למורי שליט"א בדברים כאלו. מורי כתב על ידי תלמיד אחד שאבוא לעשות ישיבה חדשה בתל אביב, וזה אין בכוחי ובידי. אנוכי בעזרתו יתברך אוכל לפעול על לבות בני ישראל, אבל בשעה זו גם להטריד ולבקש כספים, אין בכוחות נפשי. ועל תביעת מורי שליט"א אשר דברתי עם אבי אחד מתלמידיו, חשבתי כי לא הבין את אמרי, ושכלו ורצונו הטעה לו. ומה שמונע אנוכי מבוא בכתובים, אמנם שומר אנוכי מבוא במכתבים מטעמים אשר אולי אבאר אם יזכינו ד' לראות עצמנו פנים אל פנים, אבל בנוגע לארצנו תבנה ותכונן אשיב מיד.
ובזה אשאר אוהבו נצח מברכו ואת ביתו ובניו בכל משאלות לבם לטוב כנפשם וכנפשי,
שמואל פונדילער
מכתב בכתב ידו, מתאריך כ"א באדר א' שנת ת"ש, מופיע באתר בית המכירות Brand:
בע"ה יום ערב שבת ויקהל שנת ת"ש
שוכט"ס לידידים הרבנים הגאוני מנהלי היכל התלמוד שליט"א
אדש"ה באהבה שיאות עם הנלווים עם תורתם בכרה ושלום לעד.
אפתח בברכה ואומר ברוך בואו לשלום כבוד ידידנו הרב הגאון הרי"ף שליט"א יתן ד' לרגלי בואו יעמוד ההיכל על תילו שהבכל פונים אליו לתורתו ויראתו בראשיתו,
כבר כתבתי אליכם כי מיסודות התורה אשר קבלתי מרבותי זו שמעתי כתרגומו כי אין להתפלא על שום פעולה ומעשה מאדם גדול ממש אשר גם לקטן אינו ראוי כן על פעולה, ומעשה מקטן אשר ראוי לגדול לעשות. ועל שינהם אין להפליא, ואין ביניהם רק שהגדול בין לילה ישוב לגדלותו ואל יהרהר אחריו בוודאי שב, והקטן ישאר בקטנותו עד אשר יגדל ויעמול להעשות גדול. ואם כן לא יפלא לי על הראשונות ועל של עתה אני בא. כתבתי וגם לקחתי דברים עם האברך הרב כ"צ שליט"א שכחתי כבוד שמו, המסור להיכל התלמוד כי שומר אנוכי על סרטיפיקאט ועל ביאת ידידנו הגר"ף שליט"א, ובתור אורח אין כדאי בעדי לנסוע. לבטח מסר את דברינו. ומאז עברו חודשים בשתיקהו פתאום קבלתי ט"ג לבוא על ידי טגיי [ט"ג?] להיכל באין נכון מקודם. (ואין להפליא) איך נוסח זה בא ט"ג לבחור אם אנוכי לא אסע יסע הוא. אנוכי השבתי לו כי בוד[אי] לא אסע מוסגר[?], ולאיש כמוני אין בידי לעשות נסיעה לקודש דרך אויר, עלי לעשו במתינות ובזריזות ולא כבזק. לזאת אומר אני על משמרתי עומד אנוכי חזר ושומר אנוכי כעת על מכתבם ועל סרטיפיקאט, לא על זה אשר יעבור הזמן. ולפי הידיעות נוכל להשיג סרטיפיקאט משם כיון שבא ידידינו הגר"ף שליט"א והוא חשב לעשות כן ואנוכי בתוך כך אעשה את אשר עלי אם יצליח ד' בנפשי וגופי כנדרש וצריך דרישה כמאמרם ז"ל. בקשתי לכתוב ולבאר בפרטי-כל. וד' יצליח דרכינו ולתקנינו בעצה טובה.
ואשאר בברכה האמורה לכלכם, ידידכם שמואל פונדילער
מכתב בכתב יד שלו ושל רעייתו, מתאריך כ"ט בסיוון ת"ש, ביידיש, מופיע באתר בית המכירות Prime Judaica.
מקורות: אהל תורה בבא בתרא עמ' סז, אלה אזכרה ב' עמ' 265 מאמר מאת הרב אהרן בן ציון שורין, תנועת המוסר ה' עמ' 325, ועוד.