(מתוך שיחה שהקשבתיה בהמתיבתא הקוברינאית)
החקירה העיונית הלקוחה מחוץ תורתנו הקדושה בתור הנחות מוצקים על אמיתיותה של דת היהדות למותר הנה. גם תועלתה מעוטה לעומת החקירה העיונית הנובעת ממקור התורה עצמה המופתים החותכים הנראים ונתגלים מנה ובה, כי אורותיה וסודותיה מעידים על אמיתתה. למה הדבר דומה? לאיש חוקר העומד לפני בית סגור ומתאמו בכח חקירתו לעמוד על תוכן פנימיות הבית, לדעת עפ"י היקשי השכל וחוקי ההגיון מה המה רהיטי הבית, כליו ושכיות החמדה הצפונים בו. ויתחיל להתפלסף ולחקור חקירה אחר חקירה עד שיעמוד בשכלו החד שנמצא שם כלי בית מסוג פלוני ורהיטים מתוצרות התעשיה האלמונית. ובעוד שהלז עומד וחוקר בעיון רב בא בעל הבית ומפתחו בידו ורואה ומתבונן לגודל יגיעת החוקר ויקרא אליו בתמהון: למה תידע עצמך בחינם. בא ברוך ד' לביתי פנימה ותראה בעיניך המוחשות דמות הכלים ותבנית הרהיטים וסדורם בעליל בלי שום היקשים שכליים ויגיעת המח. כן הדבר הזה: לעמוד מחוץ לחדרי התורה ולהביא ראיות מרחוק עפ"י הקשי השכל האנושי כי התורה אמת, הלא אם אך יחדור להיכל התורה פנימה ויטייל בפרדסה יראה אמיתיות יסודותיה האלקיים, יכיר כל פקודיה הישרים בטביעת עין כמעט בחוש ויבין מציאות משפטיה האמתיים לאשורם. ההשתמשות בתגליות הטכניקה ובהמצאות המלאכותיות מסורה ביד כל אדם. גם מניע ומפעיל האדם היותר פשוט את המכונות והמנגנונים הכי ענקיים, אשר מורכבות המה בהרכבות משוכללות במאות אופנים וברזים אף אם לא ידע את חכמת טבעם וסידור הרכבתם. האדם בנקל יזיז את הכפתור של מאור החשמל ומאיר בבת אחת את האלקטריקון בכל חדרי מעונו, גם בלי ידע כלום מחכמת הרכבתו וכחות הטכניקה המשולבות. והאיש אשר לא יחפוץ להשתמש לאורה טרם שידע סוד יצירתם וחוקי טבעה הלא לפתי וסכל יחשב.
כן תורתנו האלקית הוא מנגנון נפלא בעל הרכבה שמימית המאיר לארץ ולדרים עליה, גם המקיים מצוותיה בלי הבחין בשכל האנושי המוגבל את מהותן המושכלת וסוד חכמתן העליונה לחכם יחשב.
כי סגולה נפלאה של פוריות טבעית ותועלתיות נפשית יש לתורתנו – ע"י אור פניו שהאציל בה הבורא יתברך – לתת אור יקרות ושפע קדושה למחזיקים בה. כי תורת ד' תמימה אף אם האדם התמים מתהלך עמה בתמימות פשוטה, היא מחכימת פתי ומאירת עינים. כי רק בקיום מצוותיה בפועל בלי שום חקירה עיונית היא משפיעה על עושיה מהוד אצילותה והדרת קדושתה.
וכמו שהנזון מהמאכל המבריא הסועד והמחלים את הגוף אין הבדל אם האיש האוכלו יודע ובקי בכל טבעי המאכלים המבריאים וחומרי המזון המזיקים להגוף, או אינו מומחה כלל בתורת אוכלים ומשקים ופעולותם על בריאות האדם. אין נפקא מינה אם ברר בכוונה מתוך הכרה שכלית את המאכל המבריא והמועיל מתוך סוגי המאכלים המפסידים והמשחיתים את הבריאות, או רק עפ"י מקרה נזדמן לו המאכל הטוב והמפנק ואכלו. בין כך ובין כך תביא לו האכילה המבריאה – אף הבעלם ידיעת מהותה – את התועלת הנרצה.
כן אין הבדל בין האיש המתפלסף החודר לכל שיטות כוזבות ומבקיע בשכלו החד לכל דעות נפסדות שבעולם, נכנס לעולם התרבות האירופאית ויוצא ממנו בשלום בלי נזק רוחני, בורר לו מכל האמונות הטפלות דעת ודת התורה הטהורה והמזוקקה שבעתיים, ובין איש התמים השומר תמימותו בפשטות טבעית. המושך בכפתורי מנגנון הנפלא של תורתנו הקדושה במסורת אבות ומאיר את כל חדרי נפשו בנר מצוה ותורה אור.
המנגנון התורני פועל אותה הפעולה התמה והשלמה בהשתמשות התמים באמצעים פשוטה, כמו שפועל לחוקר בהתשמשו באמצעים מדעים של חקירה עיונית.
מה נועלו איפה האנשים החושבים כי לא יתכן להפיץ דרת אלקים בארץ זולת אם ישכיל תחלה לדעת כל הספרויות של כל עמי התבל הנאורים, את כל ההשכלות ותורות המפלגות והזרמים, ורק בהזדיינות מדעית-ספרותית כזאת אם יבוא אל העם לדבר בשם הכרת התורה האלקית, כיתרון האור מן החושך על כל דרכי התוהו וההבל של הזמן התועה, יטה לב העם אחריו.
כי אמנם הדרך הזאת היא דרך ארוכה ומסוכנה. ארוכה: מפאת אבוד זמן היקר בדברים תפלים שהנם משמשים רק לרקחות ולטבחות לתורתנו הקדושה. בה בעת שהעוסק בעיון ובשקידה בחכמת התורה עצמה יתעשר בהון רוחני נשגב ויקה שלמות הנפש הנצחית. מסוכנה: כי לאו כל מוחא סביל דא לטעות מעץ הדעת החומריות והסוציאליות, לשתות ממעינות החכמות החיצוניות ולהשאר שלם בתורתו וכסלע איתן באמונתו שנפשו לא תרעל מארס המחלחל של התרבות החפשית.
הנסיון היותר מוכיח כי יש כח השפעה עצומה ללמוד תורתנו הקדושה בדרך התמימות לרכוש לבות הנוער ואינם נזקקים לסיוע ועזר מהחכמות החצוניות – הישיבות הגדולות, מבצרי הרוח.
הלא בישיבות הגדולות שוקדים על למוד הש"ס ונושאי כליו יומם ולילה בחורי חמד בני דעה, זכי השכל ועמקנים מופלגים, והם לא ידעו ואינם צמאים לדעת את אשר חושב והגה התבל המקולטר, רק נפשם צמאה לשתות ממעיינות החכמה האלקית, ובתורת ד' יחזו כל מחמדי תבל. ואם יש איזה "עולם" שעוסק בחכמה אמיתית נצחית הוא נטע בתוכנו ו"מקשין העולם".
ובכן עבודתנו עתה בתקופת החשכה של הסתרת פנים צריכה להיות: לעמוד על המשמר אצל המנגנון התורני המפיץ אור ולהאיר מתוך חשכה ולא יותר.
וזהו כוונת מאמרם ז"ל: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו" באור הדברים: הלוואי שלא תעמקו לחקור ולחפש אותי חפש מחופש בחקירה עיונית ולא תרדפו לדעת אותי מתוך הגיון המדעי, אף אם מגמתכם רצויה וכוונתכם לשמים. רק "ואת תורתי שמרו" באופן פשוט להשתמש במנגנון האור של תורתי, ואז "המאור שבה" אשר יפיץ בשלל נגהות המנגנון הנפלא "מחזירו למוטב" ויותר יועיל לשלמות נפשך מחקירה דתית, כי התורה היא בעצם מקור האור והדעת.
משונה הוא המנגנון של נפש האדם וכחותיו השונים, מדותיו המשונות ותכונותיו הסותרות אלו את אלו, מכל מנגנונים והרכבות שבעולם, מפני שהאדם בעצמו המשתמש לאורה, הוא בעצמו נושא המנגנון, הנושא והנישא בבת אחת והוא בעצמו הטכניקן העומד על גביו המעמידו והמפרקו, הוא ולא אחר.
על כן אף כי האדם יוכל לדעת סדר עבודת המוסר בדרך התמימות הסגולתית, כאשר תורנו ברייתא של ר' פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות וכו' איך תתנהג עבודתנו המוסרית מדרגה אחר מדרכה. ובאמת גם אם נעבוד בתמים בלי עיונים להבין חכמת סגר הנהגת החיים, רק נאחז בסדר המדרגות כמשתמש במנגנון נצליח ונשכיל.
בכל זאת אחרי כי מנגנון המוסר הוא נפש האדם וכל סערת הרוח ומלחמת היצרים המתחוללים בקרבו פנימה, והוא בעצמו הוא הטכניקן של מנגנונו, עליו לדעת במיטב הגיון על דרך סבה ומסובב את החכמה של אופן סדר המדרגות של הברייתא דר' פנחס בן יאיר למען ימצא בעבודתו המוסרית גם טעם לשבח עפ"י חקירה עיונית, ולמען שלא יטה שכלו תחת הדחק של מאוייו ותשוקותיו הרצוניים אל רצונו, כי הרצון משחד את השכל לנטותו אחריו, וכן הורה לנו החכם מכל אדם בספר החכמה שלו משלי.
על כן ננסה לבאר לעצמנו את השתלשלות סדר המדרגות להבין בשכל ובהגיון איך מחייב צעד מוסרי אחד את השני בשלבות סולם השלמות. איך התורה מביא לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות, וכו'.
אבל עוד בפתח הבית אנו צריכים למודעי: איך אמרו: "התורה מביאה" ולא הקדימו דבר קודם לה, והיא: האמונה, כאשר אמרו חז"ל בא חבקוק והעמידה על אחת? מזה יוצאת ההנחה כי התורה מביאה גם לידי אמונה, כי היא גם כן בכלל המצוות הכוללות במדת הזהירות.
התורה מביאה גם לידי אמונה מפני שאמיתיות התורה תתראה מדקדוקי מצוות כאלו אשר אין שכל האנושי יכול לחוקקם, כי אין להם אחיזה בחיים הממשיים ותכלית כל שהוא בתפיסת של אנושי, כמו תפלין מרובעים, סדור הפרשיות בהבתים, שער עגל היוצא ממעברתא של ראש, צצית, כל אלה וכיוצא בהם מורים שמן השמים היא.
ורק ההשתמשות באמונה פשוטה במנגנון הנפלא של תורה מן השמים יפיצו מעינות אורה חוצה כי התורה הוא מקור החכמה ובאורה נראה אור.
(תלפיות: מאסף תורני, א, עמו' כד-כז)
הרב צבי הירשהורן הי"ד, בן בכור לר' שמואל ורבקה, היה רב קהילת יאבורזנה (יאווארזנא), רב ומנהיג, נואם מפורסם, מחשובי רבני גליציה לפני מלחמת העולם השניה ומחשובי חסידיו ומקורביו של רבי ישראל מצ'ורטקוב ומקורב בכל לב ונפש לרב מאיר שפירא מלובלין.
הוא נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) בקאמינקה (קמיונקה-סטרומילובה) שבגאליציה המזרחית, היה תלמידו של הרב שלום רוזנפלד, רבה של קאמינקה, נודע מצעירותו לתלמיד חכם מופלג. בשנת תרע"ד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח מהפוגרומים שערכו הרוסים ביהודי גליציה ונדד עם הוריו ללבוב, שם למד בהתמדה בישיבת "מחזיקי לומדי תורה" של חסידי בלז ובקלויז של זידיצ'וב, ויצא להפיץ תורה בבתי מדרש וקלויזים נוספים, בחוג צעירי אגודת ישראל. הוא המשיך ללמוד בהתמדה ורכש גם השכלה כללית. הוא היה מקורב לאדמו"ר מצ'ורטקוב והיה מפעילי "אגודת ישראל".
בשנת תרפ"ד (1924), בחגיגות בעיר זלוצ'וב לציון סיום לימוד מסכת "עירובין", בסבב הראשון של מחזור "הדף היומי", הוזמן הרב צבי הירשהורן הצעיר להיות אורח הכבוד, והרשים את שומעיו בנאומו המופלא. בקובץ "הצעיר החרד", שנה א גליון א (לבוב תרפ"ד), מובא שבאמצע סעודת המצוה, שהחלה בחצות הלילה, עלה לבימה "הנואם המצוין והחשוב, חברנו הצעיר מר צבי הירשהורן מלבוב, לברך את המשתפים בחגיגה בשם האגודה שבעירו. הנואן מבאר וברר את כל הפרובלימות החיים שלנו בהשכל ודעת, במשך ארבע שעות, ודבריו חוצבים להבות אש. כל הנאספיים עומדים על מקומותיהם כנטועים במסמרות ומקשיבים לכל הגה היוצאת מפיו המפיק מרגליות. השומעים מוחאים כף בלהבה קדושה ובהתרגשות מרובה". מאז נאום זה, התפרסם כנואם מוכשר.
בנאומיו ובמאמריו השפיע על הנוער, ונבחר לכהן כנשיא "צעירי אגודת ישראל" בפולין משנת תרפ"ט (1929). הוא כיהן גם כעורך ביטאוני מרכז צעירי אגודת ישראל בלבוב "הנצח" ו"הצעיר החרדי".
עם נישואיו עם בתו של הרב החסיד ר' נחום פלוהר מקראקא, עבר לקראקא. הרב הירשהורן מתאר במכתב שביקש מהרבי מצ'ורטקוב עצה באשר לעתידו המקצועי: "בעת שהותי בטשורטקוב, התיעצתי אתו על דבר עתידי בחיים, באיזו דרך אבחר ובאיזה אורח חיים אלך בעתידי. וכ"ק האדמו"ר יעצני שבל אעסוק אחרי נשואי במשא ומתן ובל אכנס לעולם המסחר והעשיה, רק אשתלם בלימוד התורה בהוראת גפ"ת, כי איש מחונן בכשרונות כמותי הפסד גדול ונזק רב יהיה ליהדות החרדית אם אשקיע כוחותי בעולם המסחר ותקוה מזהירה נשקפת לי בעתיד להתמנות בתור רב חשוב המביא ברכה בפעולתו לאורטודוקסיה… שב מספר שנים ועסוק בתורה ותעלה בתורה ואחרי כן תראה שטוב איעצתיך". בעקבות הוראה זו של האדמו"ר מטשורטקוב, למד הרב צבי הירשהורן במשך מספר שנים בישיבת קוברין, שם למד את דרכי הפלפול וההוראה מהרב פסח פרוסקין, והוסמך לרבנות ממנו, מאת מאת רבי פסח פרוסקין ומעוד רבנים גדולים.
בשבועות תרפ"ו התבקש על ידי הרבי מצ'ורטקוב לנאום לפני אלפי חסידיו, והוא דיבר על חובת ההארגנות והפעולה החרדית. בטבת תרצ"א נאם הרב הירשהורן בועידת אגודת ישראל בגליציה המזרחית, שהתקיימה בלבוב.
משלהי תר"ץ ועד לשנת תרצ"ז, כיהן כאב"ד יבורוזנה (ליד קשנוב), אך סבל שם מקינטורים ומחלוקות, וחיפש משרה בארץ ישראל. הוא היה ממייסדי מרכז צעירי אגודת ישראל בלבוב, עמד בראש צעירי אגודת ישראל בגליציה. בשנים תרפ"ט וצרצ"ב נבחר לנשיא תנועת צעירי אגודת ישראל בפולין, ונאומיו המלהיבים עמדו במרכז ועידות התנועה. הוא היה מגדולי הסופרים וההוגים של תנועת אגודת ישראל בגליציה. הוא התמסר להרבצת התורה בשורות אגו"י, פעל לטובת הישיבות, ייסד ישיבות קטנות ופעל למען עליית צעירים חברי אגו"י לארץ ישראל. הוא נודע כתלמיד חכם גדול, ענק רוח ואציל נפש, כסופר שנון וכנואם מוכשר בעל שאר רוח ומחשבה מעמיקה, שהשפיע רבות על שומעיו.
בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה מארינבד באלול תרצ"ז, נבחר הרב הירשהורן נבחר לחבר הוועד הפועל העולמי.
בספר שבט מישראל, ב, עמ' נא-נב, מובא מאמר שכתב לאחר פטירת רבו האדמו"ר מטצו'רטקוב:
אחת מתכונותיה הראשיות של אותו צדיק הדור אשר האיר את חשכת חיינו באור תורתו ובאבוקת קדושתו המהירה, היתה תכונת ה"דביקות". כל צדיקי הדור, חסידים, ושלימי הדעת אשר באו בקשרי היחס עם אותו צדיק סבא קדישא זצ"ל, העידו והגידו כי "דביקות" זו שראו אצלו בכל התנהגותו הפרטית ואורחות חייו בכל ריבוי הופעותיהם, היתה במדה כזו, שאי אפשר להפריד בין הדבקים, כלומר, בין הפעולות הרוחניות היותר נשגבות ובין המעשים בגשמיים ביום יומיים הכי פשוטים. כי מחוברים ודבוקים הם ביסוד המרכזי "במידת הדביקות", באופן כזה שהם היו טבועים ונעוצים מלוכדים ומשולבים אלו באלו כשלהבת בגחלת. בבית מדרשו של התפארת ישראל מטשארטקוב זצ"ל למדנו כי הדביקות היא הבריח התיכון של עבודת האלוקים, המבריח את כל המידות העליונות של הצדיק מן הקצה אל הקצה. מי שהסתכל בעינים פקוחות לתהלוכות דרכו בקודש של הצדיק הנשגב זצ"ל מטשארטקוב, הכיר בעליל שגם אז בשעה שהוא מקשיב בתשומת לב לכל מאורעות חיי האנשים, למצב פרנסתם וכו', הוא דבוק במחשבתו וקשור בכל כוחותיו הנפשיים בחי החיים, מעלה ומורים מקריב ומגיש כל סיבותיהם של בני אדם לסיבת הסיבות, בכח הדביקות שבו. מי שהכיר את מנהיג הדור וקברניטו, את הרבי מטשארטקוב זצ"ל, בתור מייסד של אגודת החרדים, לוחם בעד יצירת אומנו ומלאכה בתוך החדרים הכלליים, מחולל רעיון תנועת האגודה העולמית ומנהיגה הפעיל עד יומו האחרון, בא לידי ההכרה: בבית מדרשו של צדיק הדור הזה למדנו שיש דביקות בתורת החסידות הצרופה, שמקורה בתוך שטף זרמי החיים החילוניים ההם, היא מן התבודדות בתוך החברה. היא צמאה לחיים ומלאה תשוקת חיים, מטביעה את חותמה המזהיר עליהם ומשקיעה היא את עצמה בהם, כדי לגלות על ידם את הסוד המוסרי, הכוח האלוקי השולט בתוכם, "חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי".
במאמריו ובנאומו בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), קרא להגברת העלייה לארץ. הוא סייע בארגון ההכשרות של "צעירי אגודת ישראל", תמך ב"קרן הישוב" ועמד בקשר עם המרכזים הארצישראליים בפרנקפורט ובוורשה על מנת להסדיר מתן סרטיפיקטים לחניכי התנועה. בשל רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, הצטרף הרב להכרזת החרם על תוצרת גרמניה. בשנת תרצ"ח נבחר לרבה של ביאלה–פודלסקה, אך המלחמה פרצה לפני שהספיק לעבור אליה. עם הכיבוש הנאצי הם חיפשו אחריו בשל תמיכתו בחרם על תורצת גרמניה, והוא נאלץ לברוח ללבוב. כשהייתה לבוב כיבוש סובייטי בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. פעל הרב למען הפליטים היהודים שהתאספו בעיר, והמשיך בלימוד התורה במחתרת ובעידוד רוחם של היהודים הנרדפים. לאחר שלבוב נכבשה בידי הגרמנים ב"מבצע ברברוסה" היה הרב בתחילה חבר ביודנראט, אך בהמשך ירד למחתרת והסתתר בבית רבי מנחם נחום פרידמן, האדמו"ר מהוסיאטין-לעמבערג, ובבית האדמו"ר מבויאן הי"ד.
הרב נרצח עקה"ש בעת פינוי גטו לבוב באייר תש"ג (1943), בהיותו בן 42 שנה בלבד. ויש דעה הטוענת שהרב נספה במחנה ינובסקה.
הרב צבי הירשהורן הי"ד השתתף באופן קבוע בכתיבת מאמרים לכתבי העת התורניים בפולין, בעברית וביידיש.
מאמרו "הנרות הללו…" פורסם במאסף התורני-ספרותי הנצח, שנה א גליון ב-ג (לבוב תרפ"ו), עמו' מ,
מאמרו "התורה מקור החכמה" פורסם בתלפיות א-ב (אדר א' תרצ"ח), עמו' כד. מאמרו "דבוקת ואמונת חכמים", נכתב לאחר פטירת הרבי מצ'ורטקוב והודפסה בתפארת ישראל, קובץ לתורה ולחסידות לחסידי בית רוז'ין, טבת תשנ"א (כה), עמו' 4.
ראה אודותיו, בסוד ישרים ועדה (תשכ"ט), שכד-שלא; שערים, ניסן תשט"ו, גליון אלף, עמו' 80-81; מאמר באלה אזכרה, הובא גם בספר ביאלה פודלסקה; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ב, עמו' 388.
