תגית: מיידאנק

פאביעליע (מחוז בילסק).

א) ב'הבאר' ח"ג מדור המילין דרבנן סי' קט"ז בשם בעל ה'תפארת יעקב' בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין וכותב שהגרסה הזו קשה להבינה. עיין שם.

והנה כל איש בשר ודם פשוט לומד המדרש ומבינו כמו קל וחומר, היינו אם בדבר מצוה ממאנין ובדבר עבירה אין ממאנין? בתמיה! אך כפי הבנתו של הגאון בעל ה'תפארת יעקב' גורס ומפרש: ממאנין בדבר מצוה בלי נתינת טעם למיאונו, ולדבר עבירה אין ממאנין סתם, אלא יאמר הטעם.

והנה ראיתי במפרשים שפירשו הפסוק במשלי: 'בני אם יפתוך חטאים אל תאבה', היינו שלא תתן טעם להאי-רצון שלך, כי אם תאמר 'אינני חפץ. לא, ולא', שמא תאמר הטעם שלך, כי אז יוכלו המפתים למצוא תחבולה לבטל את טעמך וילכדוך ברשתם, כי על כן אחת דברת 'לא, אינני חפץ'! ולא יותר. וכמו שמצינו בטעם 'שמא יטה', קרא והיטה, ולהיפך לדבר מצוה, כמו יבום כתוב: 'וקראו לו זקני עירו ודברו אליו', היינו ששואלים לו הטעם והמניעה שהוא ממאן, וכמו שמצינו ברות המואביה (דות ד,ו) 'ויאמר הגואל וכו' פן אשחית את נחלתי', הרי שנתן טעם למאון, כי על כן לפי גירסתו טוב לפרש כן: בדבר מצוה ממאנין, היינו ששואלין לו סיבת המיאון והוא משיב לשואליו דבר, אבל בדבר עבירה אין ממאנין בלי שום טעם, ועל כן ביוסף כתיב 'וימאן' בשלשלת, היינו שלא נתן טעם למיאונו בשעת מעשה, אך למחר ויאמר לפי כבודה ולפי הבנתה היא שלא יוכל לעשות עמו שכתוב, והסיבה האמיתית היתה יראת חטאו שקודמת לחכמתו, וגם דיוקנו של אביו וכו', כנ"ל.

ב) שם ב'הבאר' בסי' קי"ט יו"ד סי' כ"ט עיין דברי הט"ז, והקשה הר"י בל"ו לפי דברי הטור, מאי פריך הגמרא חולין מ"ג ע"ב אדעולא מאי שנא מספק דרוסה, הלא דרוסה כתוב בפירוש, לכן מצרכינן בדיקה, מה שאין כן קוץ בוושט דנקובה היא, והניח בצריך עיון גדול. והלא המה דברי הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק ד' וזה לשונו: אף על גב שכל מיני טריפות הלכה למשה מסיני, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו' וכו', והקושיא שהקשה הרב הנ"ל כבר הקשה הגר"א ביו"ד סי' נ"ט מסוגיא דחולין כנ"ל. ומחותני הגאון [הרב משה אהרן בן דעת הי"ד] אב"ד דק"ק ביאלסק שליט"א אמר לי שהקושיא זו נמצאת גם בהב"ח, אך מצאתי להגאון הנצי"ב בפירושו לחומש פרשת משפטים 'ובשר בשרה טרפה', מתרץ בטוב טעם ודעת דהרמב"ם לטעמיה, דנקיבת הוושט הוא נבילה, עיין שם, ולא מהני לה שחיטה, עיין שם באריכות.

ולפי דבריו של הרמב"ם יתורץ לנו דקדוק בלשון המשנה שבכל הטריפות אמור בלשון 'ניקב הקרום', 'ניקב הלב', 'ניקבה הקבה', ואולם בוושט ובגרנרת אמור בלשון 'נקובת הוושט' ו'פסוקת הגרגרת', היינו שבכל הטריפות הספיקות לקולא, ועל כן אך ורק בידוע שניקב בחיים, אבל בוושט ובגרגרת אפילו הספיקות לחומרא.

ג) שם ב'הבאר' בס' קי"ח, מביא בשם הגר"א על וטעמו כצפיחת בדבש בספר 'תפארת מנחם' מייחס זה להגאון ר' העשיל, ובספר 'תפארת בית לוי' מייחס להצדיק ה'קדושת לוי', איך שיהיה – ראויים הדברים לכל מי מהם שאמרם, וכפי הכלל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, היינו שמיחסים לו גם דברים שלא אמר, כמובא ב'הבאר', ושפתים יושק.

ד) ועל המדרש 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עונות, שהקושיא ידועה, שמעתי בשם ה'קדושת לוי' לפי דרכו בקודש שביום הכיפורים עשה כביכול מסחר חלופין עם הקב"ה, עונות חטאים ופשעים על מחילה סליחה וכפרה, ועוד השיג הבטחה עודף בני חיי ומזונא עד לחשבון. אך הקב"ה שחפץ בהצדקם, איננו עושה החשבון ביום הכפורים, משום שתשובה מיראה עונות נעשית שגגות, וביום הכיפורים יוכל המקטרג לטעון שהתשובה היא מיראה, על כן מחכה הקב"ה ליום ראשון של סוכות, אגודת ארבע מינים וחיבת מצוה של סוכה ויום שמחתנו, שאז בוודאי התשובה מאהבה, ואז הזדונות נעשית זכיות, ואז עת רצון לעשות החשבון. וראויים הדברים למי שאמרם.

ה) ועל ה'יהי רצון לפניך שומע טע קול בכיות שתשים דמעתינו בנאדך להיות' וכו' – אמרתי שלפעמים בשעת התפילה בכל עמלינו להוריד דמעות, ואינם אז בנמצא, אך על פי רוב בכל השנה בשעת התבודדות, או לפעמים מבלי משים יזלגו דמעות מעיננו. ועל כן מבקשים אנחנו שישמע הקול בכיות וישים הדמעות מכל השנה בנאדו להיות מוכנות לצרפן להקול בכי.

'ושר בשירים על לב רע' (משלי כה,כ), לפי הפשט הפשוט, היינו על איש עצב, אבל בגמרא למדו מזה להמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. ועל כן אמרתי לאיש אחר שאינו סובל נניגה בזמירות של שבת שהפירוש 'לב רע' הוא כמו שכתוב באבות 'איזה דרך טובה' ו'איזה דרך רעה', רבי יהושע [צ"ל אלעזר] אומר לב טוב, רבי אלעזר אומר לב רע, היינו מי שיש לו לב רע איננו מעולם הניגון, ואיננו סובל ניגונים וריקודים.

ו) ועל שבשבת היו אומרים 'מזמור שיר ליום השבת', מזמור שיר לעתיד לבא, מנלן לדרוש 'ליום השבת' לעתיד לבא? אמרתי, שהמשנה מתחלת 'השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש' ואומר ביום הראשון 'לה' הארץ' וכו', בשני 'גדול' וכו', וכן הלאה, נראה שהלווים לא התחילו 'לדוד מזמוך' כי אם התחילו מהמזמור, ו'לדוד מזמור', או 'מזמור לאסף', או 'למנצח על הגיתית', הוא אך מייחס שהמזמור הזה אמר דוד, או אסף, והלוים מתחילים בשיר. ואך בשבת מתחילים 'מזמור שיר ליום השבת', מזה נראה שזה גם כן שייך להשיר, והיינו משום שיום השבת הוא יום שכולו שבת, שיר לעתיד לבא.

ז) ועל הש"ס ניטין נ"ח – 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים', הקושיא מפורסמת שהתינוק שהשיב לרבי יהושע על חצי פסוק הראשון הנ"ל, עם הפסוק השני, 'הלא ה' זו חטאנו לו', אמר עליו 'מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל'. איזה גדלות ראה בהתינוק הזה. ואענה גם אני חלקי, דהנה כבר היו מספרים על ה'קדושת לוי' זי"ע שבקבצו נדבות לפדיון שבויים, נקרה לבוא לבית גביר קמצן שהיה ידוע לקופץ יד שאינו נותן לשום צדקה, אך לא יכול להיות מעיז פנים של הרב הקדוש, ונתן נרבה הגונה.

ואחרי נתנו שאל להרבי, הלא ידוע לכם שאני אינני נותן מעולם צדקה, ואך מיראת כבודכם נתתי, האם לא גזלה היא בידכם? חמס ושוד, ואיך לוקחים אתם נדבה שלא ברצוני הטוב?

ועל זה השיב לו הרב מהגמרא ברכות ג', כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכו' (הרעיון כמו שמובא ב'הבאר', ח"א, סי' כ"ח) עיין שם. והגמרא דף כ"ב דבבא בתרא, אכפיה לרב נתן בר אמי שקל ד' מאות זוז לצדקה, וכאשר באו חכמי ישראל [לדוד] ואמרו 'עמך ישראל צריכים פרנסה', היינו 'עמך', הוא ההמון נצרכים לפרנסת מזון הנפש ו'ישראל' היינו תלמידי החכמים  נצרכים לפרנסה ממש מזונות הגוף, ואמר לכו והתפרנסו זה מזה', היינו שישראל ילמד את ההמון תורה ודעת, וההמון יתמכון את תלמידי החכמים.

והם ענו אין הקמצנים משביעים את הארי, תלמידי החכמים וכו'. ועל כן 'לכו ופשטו בגדוד', היינו שיקחו על ידי כפייה. היוצא מזה, שהקמצן כאשר יקחו ממנו צדקה בעל כורחו ירגיש את עצמו בזוז ושסוי. ובזה הסברתי את הנ"ל, היינו באשר יהושע בן חנניא בטח קובץ צדקה לפדיון שבוים, ובטח פגש בהמון שאינם רגילים ליתן, ובכל זאת נתנו, אך לא ברצונם הטוב. וידוע ש'יעקב' הוא ההמון ונשים, ו'ישראל' מדרגה עליונה, תלמידי החכמים, ועל כן שאל רבי יהושע את התינוק: 'מי נתן למשימה יעקב', מה היא הסיבה שיעקב מרגיש את עצמו אחר נתינת צדקה כשהוא שסוי, ומי עשה זאת שיעקב יחשוב שהבוזזים שלו המה ישראל, תלמידי החכמים, בישיבותיהם ודרשותיהם וספריהם? על זה ענה התינוק 'הלא זו ה' וכו' ולא אבו בדרכיו הלוך', היינו מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'. ודו"ק:

משה יצחק סימנער

(הבאר, ד, כרך ב, סי' סח)

---

ר' משה יצחק בן ר' יעקב ברוך וחיה ריבה, נולד בשנת 1864 בסוקולקה רוסיה, הוא התחתן עם טויבה והתאלמן לפני המלחמה, הוא התגורר בפודבילה (Podbiel) שבאזור ביאליסטוק, שבפולין והתפרנס מיגיע כפיו כחקלאי וכחוכר אחוזה, 

בנו, דניאל, התחתן עם שרה, בתו של הרב משה אהרן בן-דעת הי"ד רבה האחרון של בילסק (ביילסק פודולסקי) (בנו של הרב צבי הירש בנגיס, ואחיו של הגאון הרב זליג ראובן בנגיס). בשנת 1932 עלה דניאל לארץ ישראל. בתחילה נדד ממקום למקום אחר עבודה, ועבד בפרדסי פתח תקוה, עד שהצטרף למושב עין ורד, הקים שם צריף למגורים, ובשנת 1934 הביא לשם את רעייתו שרה ואת בתם.

ב'הבאר', ד, כרך א, עמו' מהר"ר משה יצחק סימנער מביעלסק פאבליינסקי, כמי שתרם לכתב עת זה. ושם, בכרך ב, בעמו' צד, מובא מאמר מאת משה יצחק סימנער מפאביעליע שבמחוז בילסק, יתכן שר' משה יצחק עבר להתגורר בבילסק פודולסקי, לאחר שהתאלמן, כדי לגור שם בקרבת בני משפחתו.

בלוח זיכרון בבית הכנסת ב'עין ורד' הונצח משה יצחק ב"ר יעקב ברוך סימנר, והונצחה גם כלתו, שרה ע"ה.

על פי דפי עד שכתבה נכדתו של ר' משה יצחק, ר' משה יצחק נספה בשנת 1943 במחנה מיידנק, וגם בנו, יעקב נספה עם רעייתו רוניה.

ספר הזכרון לקהילת בילסק פולסקי (Bielsk Podlaski) – עמ' 545 – הונצחו משה יצחק סימנר, יעקב סימנר ורעייתו חניה ובנותיהם חוה וצפורה. הי"ד.

כשפרצה מלחמה העולם השנייה כבשו הגרמנים את העיירה ביילסק פודלסקי, ועל-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הם העבירו את השליטה שם לסובייטים. הגרמנים שבו לכבוש את העיירה בימים הראשונים ל'מבצע ברברוסה', ב- 25.06.1941. כעבור זמן קצר נרצחו עשרות משכילים יהודים מחוץ לעיירה, תושביה היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב ותנועתם הוגבלה. בחודש 08.1941 הוקם גטו ביילסק פודלסקי, בו חיו בצפיפות איומה כ-5,000 יהודים שגורשו אליו מהעיירה ומסביבתה. בתאריך 02.11.1942, גורשו היהודים מגטו ביילסק פודלסקי למחנה ההשמדה טרבלינקה, ורק כמה מאות נותרו בגטו, בעיקר מקרב בעלי המקצועות הנדרשים. בתחילת שנת 1943 חוסל הגטו, חלק מבעלי המקצועות הנדרשים גורשו לגטו ביאליסטוק, הקשישים והחולים נרצחו מחוץ לעיירה וכל שאר היהודים גורשו למחנה המוות טרבלינקה.

ב"ה

שלום רב לך ידידי היקר צמוד לבבי כש"ת הר' חיים ארי' בערגלאז שיח'

מכתבך השגתי במועדו. ואודה בפה מלא ולא אבוש מלומר חטאתי נגדך בשתיקתי שעד כה. ואמנם אין זה מדתי להיות יושב ודומם ולא לאחוז בעט וביחוד בימים הקשים הללו, אבל ימי הרצון שעברו עלינו ועלי הי' להכין א"ע להיות תפילתי שגורה בפי כזקן ורגיל מה שלא הסכנתי מעודי עד היות להיות ש"ץ לפני קהל ועדה בימים הנוראים, וכמ"כ שאר טירדות פנימיות וחיצוניות, תלויות ובלתי תלויות בי, הם גרמו שלא אבוא בדברים עד היום, אבל כיון שאחזתי בעט סופר לא אניחנו מידי עד אשר אמלא את הגיליון הזה בכדי להרגיע את נפשך השוקקה לדעה את על אשר אתנו ואשר איננו אתנו פה היום.

ועוד לפני עצם מכתבי הריני מתנה עמך שלא תמדוד לי במדתי רק על אתר תשיבני דבר מעל הנשמע אצלך ביחוד ובכלל מהנשמע אצלכם בסביבתכם, מהתלמידים שבראדום ושאר הגלות החל הזה וגם אני מצדי לא אמנע הטוב מבעליו בהיות לאל ידי ואודיעך כמה פרטים מעניינים מחיי חברינו המצערים שישי לי עמהם קישור מכתבים, ולפחות שמועה רחוקה.

וראשון תחילה אמהר לבשרך, כה לאחר דומי' ממושכה במשך חודש ימים קבלתי ביום שמע"צ מכתב מאדמו"ר מבאיאן שליט"א. בקיץ זה עמדתי בקישור מכתבי תכופי אתו. הודעתיו כל פרטי התלאות שעברו עלינו ועל כל ערי המחוז. לא העלמתי אף אופני שילוח לעזאזל עם כל פרטיו ודקדוקיו. כמ"כ השתדלתי לבא לעזרתו בסך מסויים, בידעי כי מצבו קשה לאחר שרוב מעריציו ותומכיו נשלח למקום שכל באי' לא ישובן. – (דרך אגב. בא וראה גדלותו ורוממותו של רב האי גאון וצדיק זה! בכל שפל מצבו שנמצא בו, בכל ירידת מצב פרנסתו – הוא לא נסוג אחור אף סיעה קטנה מתהלוכות דרכו בקודש שמקדם הימים. במכתב תשובתו אלי על התמיכה הוא כותב שהוא אינו מקבל שום תמיכה לפי שאין בעליו ידועים לו ובכן לא יהנה גם ממעות אלו, רק היות שהוא תומך בידי קרוביו ואנ"ש הנמצאים במצב קשה ומצמצם משלו ונותן להם, ובכן ישמש לו המעות הללו לתמיכה ביד אלו, וממילא לא יצטרך לצמצם פרנסתו שלו, וזה יהי' שכרי. תא חזי, כי עוד ישנם רמי המעלה כאלו שלא נשתנו ארחות חייהם הפנימיים לרגלי חמת המציק. כמה רחוק אנו ממצב זה אלפי פרסאות, עד כי כשמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו!) ביחוד כתבתי אליו בחודש אלול ג' מכתבים ולא השגתי תשובה מאתו. הייתי נבוך בעשתונותי בשמעי כי עירו אשר כבר עבר עלי' כוס הפרעניות לפני חדשיים ונשארו מתי מעט מדייריה שמלפנים, גם שנית הוי' בה ידי זדים וכבר הלכו בה נמושות עם כל מחזות האכזריות הכרוכים בזה, וחשתי מאוד לשלומו ושטובו – ומ[כ]תבו שהגיעני נפח רוח חדש בקרבי בראותי כי ישמור ד' את כל אוהביו וגם בעת חורבן הכלל – כל קדושיו בידו. הוא מדגיש במכתבו שגלים שונים עברו עליו בזמן האחרון. דברים מועטים שלו מחזיקים מרובה, כידוע.-

כמו"כ קבלתי מכתב מידידנו הר"ר יהושע בוימעהל מאפאטשנא. גם עליו עבר כוס ועיירתו שמלפנים עם כל קרוביו ומשפחתו נשלחו. וגם במקום דירתו של היום פשטו ידיהם בגדוד ופרשת קדושים יפה נדרשת בכל מקום אשר דבר דתו מגיע. ויושב תהלות ישראל מה לו שכך הגיע לבני סגולתו, ואוי לבנים שכך קשה מייסרם אביהם. האם באמת קץ בא לקיום נצח ישראל?

פניתי לפני שבועות מספר לקהלת רישא להודיעני אם הר' יוסף ריטערמאן נמצא שם וקבלתי תשובה ששמו לא נרשם באווידנצי' של הקהלה (תשובה מורגלת בפי רוב קהלות ישראל) כלומר: שנשתלח; ברוך וייס – נשתלח; מטובי', אשר שלחתי לפני חדשיים כחמש מאות זהובים, לא קבלתי תשובה. מי יודע אם לא נפל שדוד חלל חרב או ע"י מזי רעב ונפוחי כפן. מיטב הכלל כלו מכל השדרות פסק וחדל מלהיות. מטרפולי' ותל תלפיות ורשה הבירה עם כל אדמו"ריה ורבניה, סופרי' ועורכי', מנהיגי' ושופטי' כלם הלכו שבי לפני צר ואויב, והחס על קקיון דיונה שבן לילה הי' לא יחוס על אומה שלימה, ישראל עם סגולתו?

האמינה לי, אוהב נאמן דבק מאח, שמאד מאד קשה עלי להפליט דברים כאלו כלפי מעלה. הריני מאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו וכל דרכיו צדק ויושר; אבל קשה לי, אי אפשר לי בשום אופן, להשלים עם הרעיון, שכולנו אשמים וחטאים כ"כ עד אשר מבול. של דם ואש ותמרות עשן ישטפנו בשטף המים הזידונים. קשה לי הרעיון שאני, אשתי ובני יחידי, אשר בוצין מקטיפין ידיע בזכות שכלו ומחמדו, בנועם מראהו ויפה עיניו, נלך כלנו על המוקד להומת באופן אכזרי כבימות טורקוומדה ואיזבלא הספרדים. שערות ראשי יסמרו בחשבי זאת, ואין אף רגע ביום שאוכל להשתחרר מרעיונות אלו העומדים נגד עיני, ומרוב שיחי וצערי דברתי עד הנה, ואין אדם נתפס על צערו, וה' הטוב יכפר על דברי אלו וכיוצא בהם.-

יודע אני שאין ערך ליחיד, יהי' מי שיהי', בשעה הרת עולם כזו של היום; כן יודע אני שלא טוב אני מרבבות, מיליוני אחב"י הנמצאים במצב כזה ובכ"י הולכים כצאן לטבח לבית השחיטה. אמנם הם לכה"פ אין נותנים דו"ח לעצמן אנה הם באים. חושבים הם בתמימותן שנשלחים לעבוד למזרח תחת שלטון רוזנברג; מדמים הם שהולכים מחיל אל חיל ויסוריהם מתחילי רק בבואם לערי צלמות, ונוכחים שהם נתונים למות; אבל אנו פה כבר רואים ויודעים אנה נשלחים ומומתין אלו מיליוני ישראל, ובכל רגע וכל שעה עוברים לפנינו כבני מרון טרנספורטים שלמים עם אנשים נשים וטף, וחלקים מהם הבריאים ושלימים נבררים לעבודה קשה המשברת את הגוף ומפרכסת את הנפש עד אשר יהרסו גופם ויבואו לידי חולי ע"י רעב ונפוחי כפן ועל ידי יסורים של הכאות שאין לשער, והמותר אנשים נשים וטף הולכים ישר לצל מות ע"י יסורים נוראים מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה – ואם ביחידים הי' הדבר נאמר החרשתי, אבל כבר אין לדבר מן הכלל כי עבר באיזה מקומות של זבחים, ואפרם מפוזר ומפורד וזורה לרוח – מי יוכל איפה לשתוק, מי ינוח ומי ישלו לא בחיים ולא במות. הלב כואב ומיצר. אור העינים חולף והולך לו. השמש כמו חשכה, ורק לחומי רשף וקטב מרירי, שחל ופתן יסובבונו, יקיפוני. הולכים וכובשים אותנו, רודים בנו בבנינו ובנשתינו. נתונים נתונים המה לעם אחר, טבוחים לעינינו ועינינו כלות ומיחלות ואין לאל ידינו להושיע. מה הוי עלן, מה תיהוי עלך? אנה נוליך חרפתינו? למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם! יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך. יקום מושיע לישראל ויחלצנו ממצר כי אם לא עכשו, אימתי? אם לא בשעה זו שכבר הגענו למ"ט שערי כליון – אימתי יוכל המציל להציל והמושיע להושיע הן כלו כל הקצין ואנחנו לא נושענו. הן כולנו נמצאים בסכנה נוראה ואין אף ניצוץ של תקוה להנצל.

בהא נחיתנא ובהא סליקנא כל אימת שהריני בא לכתוב למי שהוא. כמעט שוה הוא לי אם ידינני לכף זכות אם לא – חפץ הייתי עכ"פ אך אחת שישאר עכ"פ זכר מאתנו, כי היינו, כי חפצנו להועיל לכלל, כי מגמתנו היתה לתקן פרצות הדור ולהפח רוח חיים חדשים בקרבו; חפץ היתי שיישאר זכרון כ"ש משמי ושם אבותי, מבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, וקיויתי וציפיתי לגדולות ונצורות ממנו; חפץ הייתי שעכ"פ מכתבי זה ישאר לזכר עולם – ובזה הייתי מתנחם, אבל גם זה לא ניתן לנו.

גם זרענו, גם שמֵנו, גם את כל היקום מוחים ואין מוחה בידם; ורק שערי דמעות לא ננעלו בפנינו, ורק לבכות על חורבן בת עמֵנו, לספוד על שבר עמֵנו ההרוס יש אפשרות ורשות לנו וגם להוליך את נחל דמעותינו לקבר ביחד אתנו, את זה לא יטלו ממנו.-

ויושב בשמים הסתיר פניו ובמסתרים תבנה נפשו קלני מראשי וקלני מזרועי;

נעשינו ערבים לא בעד חברינו אחב"י בלבד כ"א גם על מעשה סס. וטש. ואנחנו את עוונותיהם נסבול. אוי מה עלתה לנו ואוי שכך הגיע בימינו…

ניסיתי להתנחם ביעדי הנביאים – אבל החיים הממשיים (יותר נכון: ההתנוונות הממשית) עושים את שלהם ואיככה נתנחם בעתיד אשר לא לנו הוא, לא לנו כ"א לצרינו הוא…

גם אני קבלתי כרטיס כתובה באותיות לטיניות מהר"ר שמעון מזעליחוב. תוכנו כמעט הוא שלך אבל לא פעל עלי מאומה. לא שמיעא לי ולא סבירא לי שבשביל שהוא לא נשאר ביח"ל בגלל הדבר הזה יבואו רעות רבות וצרות אשר לא כתובים בספר התוכחה על כלל ישראל כלו, טובה לי שורה אחת של נחומי אב מהרה"ק מבאיאן, אשר לא יפזר ויורה מלח על הפצע הפתוח, ממכתב כזה שעוד מכאיב הלב ומפיש צערא.-

בכל סביבתנו ומחוזנו נתעורר שוב המשחית. הפחד ומגור מסביב קשים מנשוא. גם אנו מפחדים ומתייראים אף שכבר מנוקה המקום בי"ג נפות וכ"א טרוד בעבודתו. זה היום שמעתי שבע"ה בפה הי' מנוחה ושכך באה פקודה מגבוה, יתן ד' ולא תאונה אלינו רעה. אחינו כל בית ישראל ישמרם ד'.

ועתה אודיעך, כי החגים עברו עלינו בע"ה במנוחה. התפללנו במקומות אחדים. ואף הקיצונים שבמחנה, שמעולם לא הריחו ריח תפילה בציבור, שקדו ובאו כולם לבית התפילה. לא להזכרת נשמות בלבד כ"א במשך כל התפילות. כמ"כ הי"ל אתרוג וארבעה מינים, כמדומני שהי' מהיחידים במדינה. ועתה מה ד' שואל מעמנו – הבה נקוה כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה ותחל שנת גאולה לנו ולכל ישראל להנצל מכל פגע רע וכל תקלה, והקב"ה יכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית מעלינו ומעל כל בני בריתו.-

ועתה ידידי היקר, כתבתי לך באריכות. כמדומה לי שנעשה נקל על לבבי בעת אשפוך שיחי לפני סיעת מרחמוהי. דונני איפה לכף זכות ואל תשימני למפטפט ומרבה דברים.

כתוב נא גם אתה מכתב ארוך ומפורט מכל מעשיך ובעיקר ממצב הכללי של עירך וסביבתך, אם המגפה נעצרה, ואם יש לך איזה ידיעות ממי מחברינו ומכירנו ושאר פרטים.-

הי' ברוך וחיה בטוב

שלך הנאמן בכל לב

(מכתב מאת הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד, שהתפרסם במחקרו של ד"ר דוד זילברקלנג)

---

הרב צבי אלימלך ב"ר ישראל ליב תלמוד מגלוגוב שבגליציה, נולד בשנת 1912 והיה תלמיד יקר של רבי מאיר שפירא בישיבת חכמי לובלין.

הרב יצחק פלקסר כותב עליו בהקדמת ספרו שערי יצחק על מסכת נדרים:

הנה הוא יושב מצדי אלימלך גלאגאווער קוראים לו על שם עירו, עם כובע גליצאי של סעמט, פאות מסולסלות בנוסח גליציא, כל שעות היום לרבות שעות הלילה לא פסק פומיה מגירסא, לומד בקול ובחשק רב כל מעיינו בהלכות או"ה, שו"ע ופוסקים, ובקיאותו בהם היתה במידה לא רגילה, לימים נתמנה דומ"ץ בעיר לובלין.

הרב שמואל תנחום רובינשטיין, אב"ד בתל אביב, מספר על היכרותו עם הרב צבי אלימלך (הובא באור במאיר ב, עמ' 243):

התרגלנו לראות את ר' צבי אלימלך "הגולגובי" יושב בפינתו וחוזר בשקיד על לימודו. בקול רם וערב, וכל אימת שאני מזכר בשקידתו, הוא מחייב אותי לחזור על גרסתי הישנה, לשמור עליה שלא תשתכח ממני ולא להתחייב בנפשי.

בשנת תרצ"ב, בעודו תלמיד בישיבת חכמי לובלין, כתב חידוש בעניין שעיר המשתלח. המכתב מופיע בשו"ת מקדשי השם סימן ע, והוציא לוחות שנה ובהם פירוט של הדף היומי. בשנת תרצ"ז הוא מוזכר בספר "מחשבת הקדש" כדומ"ץ בלובלין.

תחת הכיבוש הגרמני עבד הרב תלמוד יחד עם היודנרט בגטו לובלין, והתקין לטובת הציבור לוחות שנה עד לשנת תש"ג. הלוח נועד לשארית היהודית שנותרו בלובלין ולהפיח בהם תקווה לעתיד. באותה שנה גם עבר לפני התיבה כשליח ציבור, לאחר שחזנים הקבועים כבר נרצחו. קצין גרמני שהיה ממונה על מחנה העבודה שבו נכלא הרב תלמוד, כתב עבודת דוקטורט על ישיבת חכמי לובלין, נתן לרב צבי אלימלך תלמוד מכונת כתיבה על מנת שירשום את זיכרונותיו מתקופת לימודו בישיבה וימסור לו את מכתביו מידי יום ראשון. הרב ניצל זאת גם לכתיבת מכתבים נוספים.

הרב תלמוד ומשפחתו נרצחו במיידנק בשנת תש"ג.

לאחר שחרור לובלין בידי הסובייטים, בחודש 07.1944, התברר שהגרמנים הנסוגים לא הספיקו להשמיד את ארכיון היודנראט. הארכיון נמצא במשרדי המחוז והועבר למוזיאון העירוני ומשם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בין שאר המסמכים שנמצאו נמצא גם המכתב שלפנינו.

כפי שניתן לקרוא במכתב – הרב מודע לגזירת הכליה שמחכה להם, ומרגיש שכל השערים ננעלו בפניו חוץ משערי דמעה. הוא רצה לקוות שמכתב זה יישאר לזכר עולם לשמו, לשם אבותיו, לבנו האהוב, וייזכר מפעל חייו להועיל לכלל, לתקן פרצות הדור ולהפיח רוח חיים חדשים בקרבו. אך לא האמין שהמכתב ישרוד.

אבל המכתב הזה, שכותבו חשש שלא יוודע לאיש, שרד והופץ ברבים.

כשבעים שנה לאחר שנרצח הרב צבי אלימלך תלמוד בתא גזים במחנה המוות מיידנק, הוקרא מכתבו בשידור השנתי של הרב צבי הירש וינרב לרגל תשעה באב, והובא לידיעת אלפי מאזינים בשש עשרה מדינות.

עם פרסום המכתב באתר "תורתך לא שכחתי" – נקווה שהוא יגיע לציבור רחב, עד שכל תלמיד בישראל ידע על הרב צבי אלימלך תלמוד, שגם מעומק החושך כשידע על נוראות ההשמדה, המשיך לפעול לתועלת הכלל, לשפוך דמעות על צרות העם ולהתפלל שלא נשכח את הנרצחים.

הרב חיים אריה ברגלס הי"ד, חברו של הרב צבי אלימלך תלמוד, היה חסיד גור ומבאי ביתו של רבי משהניו מבויאן, תלמיד חכם ועילוי, פעיל בתנועת צעירי "אגודת ישראל" שאף השתתף בוועידות התנועה. הוא היה מתלמידיו הקרובים והטובים ביותר של הגאון רבי מאיר שפירא ב"ישיבת חכמי לובלין". לאחר פטירת ראש הישיבה נמנה הרב חיים אריה על ראשי ועד תלמידי הישיבה. מלבד היותו למדן מופלג ונואם מעולה ברעיונות מבריקים ובצורה מעולה, גדול בתורה במדות וביראת שמים, היה הרב חיים אריה מפורסם כבעל מחשבה מעמיק ביותר, בעל ידע כללי רחב וחכם בהוויות העולם. הוא נשא את אלטא בת הרב שבתי רפופורט אב"ד פינטשוב, שהייתה חניכת סמינר בית יעקב ומטובי המורות.

הוא נמנה בן אלו שניצלו, זמנית, משילוח למחנות ההשמדה באמצעות קבלת דרכון ממדינה דרום אמריקנית, ונכלאו במחנה וויטל. אשתו היתה בת דודה של הרב ד"ר שאול ווינגורט, חתנו של הרב אליהו בוצ'קו ממונטרי ושותפו של חיים ישראל אייז. שלושתם היו מפעילים העזרה והצלה בשוויץ. במכתבים מתוך מחנה ווייטל ממריצים הרב ברגלס והרב הלל זיידמן את פעילי ההצלה, לפעול להצלת רבני וורשה ובהמשך לפעול להצלת אסירי ווייטל. למרות ניסיונות הצלה רבים ומתמשכים מצד גופים וגורמים רבים החל מסוף 1943, נשלחו רוב רובם של אסירי ווייטל, לקראת שבועות תש"ד, בשני משלוחים, מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו. בין הנספים היו גם הרב חיים אריה ברגלס, בן ה-29, אשתו אלטה וחמיו. הי"ד. רק מעטים הצליחו להתחמק מהמשלוחים.

מקורות: אתר רבנים נספו בשואה, אתר Forbes Israel, מאגר השמות באתר יד ושם, פרסום בדף הפייסבוק של הרב אמנון בזק, אתר OU, על יומנים ועל שואה – באתר Jewish Action, מכתב זעקה של הלל זיידמן ממחנה ווייטל מאת חיים שלם.

עוד ראה:

David Silberklang, Gates of Tears: The Holocaust in the Lublin District.
תעודות מגיטו לובלין: יודנראט ללא דרך. בלומנטל, נחמן, ירושלים : יד ושם ; תשכ"ז.‏

הערה: מספר מקומות במכתב לא היו ברורים לי דיים ונאלצתי להשלים את הכיתוב על פי ההקשר, כמו כן ישנן כמה טעיות הקלדה בולטות שתיקנתי בנוסח שלפנינו.

"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז) מורי ורבי הגאון הצדיק והקדוש רבי משה אשר אקשטיין זצ"ל, הי"ד, אבדק"ק סערעד יצ"ו, פירש את הפסוק בשם אביו הגאון הרב צבי עקשטיין זצ"ל שהיה דיין בק"ק פאפא. כשאדם מקבל מחברו טובה, חפץ הוא להשיב לו כגמולו הטוב – לתת לו מתנה כלשהי או לעשות לו איזה דבר טוב. אך בלתי אפשרי להשיב שום דבר לקב"ה עבור הטובות והחסדים שעושה עמנו בכל עת ועונה – ערב ובקר וצהריים, כי "לה' הארץ ומלואה" והכל שייך לה' "ומידך נתנו לך". וכך פירש את הפסוק "מה אשיב" – כל מה שארצה להשיב לה' בעד חסדיו – "להשם", בין כה וכה שייך כבר לה'. ואם כן "כל תגמולוהי עלי", כל החסד שעשה לי ה' "עלי" עודנו החוב מוטל עלי. אך דבר אחד ישנו שאותו אוכל לתת משלי "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".

פנחס ב"ר יעקב הערצקא.

(עטרת צבי)

---

הרב משה אשר אקשטיין הי"ד נולד בשנת תרמ"ט (1889) בעיר פאפא לאביו הרב צבי, דיין הקהילה החרדית בפאפא. הוא למד בצעירותו ב"מחזיקי תורה" בטופולצ'ני, והצטיין בכשרונותיו ובהתמדתו. בגיל שש עשרה ידע בעל פה את כל התנ"ך ומפרשיו. למד מספר שנים בישיבת בלד. במשך עשר שנים ישב על התורה ועל העבודה בישיבת ה"חתם סופר" בראשות הרב הגאון רבי עקיבא סופר בפרשבורג. כשלמד בישיבת "חברת מגידים" התגלה כנואם בחסד עליון ובעלי בתים רבים היו באים לשמוע את שיעוריו.

משנת תר"פ היה רב ואב"ד של הקהילה העתיקה סרד (שעל נהר ואג), שם לימד תורה לבחורים, הרחיב את הישיבה וייסד את הפנימיה הראשונה לתלמידי ישיבה בסלובוקיה. בכל יום ששי היה בוחן בעצמו את כל תלמידי הישיבה והיה מעודכן במצבו של כל אחד מהם ודאג לכל צורכיהם. במשך שנים רבות התמסר לישיבתו ולא לקח אפילו יום חופשה אחד.

הרב היה נוסע בערים וישובים ומשקיע זמן רב בארגון תומכי הישיבות. בשנת תר"ץ (1930) יסד את חברת "מחזיקי ישיבות", שסייעה לחיזוק ישיבות סלובקציה עד לכיבוש הנאצי (ראה בדרכנו).

הרב משה אשר אקשטיין היה אחד מהרבנים חברי ועד המרכז שהתחילו לבקר בערים במערב סלובקיה לקדם את מגבית "מפעל הרגעים –  לבנין ארצינו הקדושה ברוח התורה והמסורה".

הרב הי"ד היה בין ראשי מארגני אגודת ישראל בסלובקיה, נבחר בשנת תרצ"ה (1935) ליו"ר הועד הפועל של אגודת ישראל בצ'כוסלובקיה, והוא נאם את נאום הפתיחה בכנסיה הגדולה השלישית בשנת תרצ"ז (1937) במרינבאד.

ביום השביעי  של פסח תש"ב (8/4/1942) גורש הרב עם אשתו הרבנית ושני בניהם למחנה מיידאנק. הרב נהרג שם על קידוש ה' ביום ב' באייר (19/4/1942).

בתו היחידה נשאה לר' שמואל וינברג, שהיה לימים ראש ערית בני ברק.

מקורות: ספר יזכור לקהלת פאפא, מאמר לזכרו מאת מ. רוזמנר מבני ברק, בבית יעקב גליון 96 (אייר-סיון תשכ"ז).

לתולדות השואה בסרד, ראה: ויקיפדיה, אתר בית התפוצות, אתר יד ושם.

הערות ממנו נמצאים בכתב העת פני הנשר – הנשר הששי כנף שמני סימן ע"ט, הנשר הרביעי כנף תריסר סימן פו. ותשובה אליו נמצאת בשו"ת הריב"ד או"ח סימן כג.

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי"ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

"…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…" (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו', הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה', ולשיטתם חיבור ע"י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה', וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ" – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב"ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו"ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ"ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד,1924, בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ' 286, ועוד).