ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון.

ולכאורה צריך להבין דהפסוק נאמר שלא על הסדר, דהיה צריך לכתוב, ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוציא לחם ויין. דהרי תיבת והוא כהן מוסב על שם, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב עמוד ב).

והנראה הביאור בזה. דהנה אברהם אבינו עליו השלום הרביץ תורה בעולם. וכמו שאמרו (יומא כ"ח עמוד ב) אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה כו'. עיין שם, ואברהם אבינו עליו השלום גופא היה שפל בעיניו מאוד, וכמו שכתוב ואנכי עפר ואפר, ודרך עבודה הזאת משריש ומכניס בתלמידיו, שיהיו שפלים בעיניהם. וידוע הוא דכל מדה דקדושה צריך שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה בחינת מדה רעה דקליפה, וכמו מדת החסד ואהבה שיכול להסתעף ממנה אהבה זרה, בסוד הכתוב ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, וכידוע ליודעי חן. וכמו כן הוא בכל המצוות. וכך השפלות והעניוות יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה. כי השפל בעיניו הוא מתמרמר תמיד מאוד, שנדמה לו כי הוא רחוק מהקדושה. ולכך יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה, שהוא דבר מגונה מאוד. וכמן שאמר הרב חיים ויטל ז"ל בספר שערי קדושה כי העצבות הוא שער התחלת גירוי היצר הרע, עיין שם. ולכך מלכי צדק שהיה יודע בחינת עבודת אברהם אבינו עליו השלום להורות לתלמידיו שיהיו שפלים בעניהם, היה חושש פן על ידי זה יהיה נמשך ונסתעף שיבואו לידי עצבות, חס וחלילה, ולכך הורה לו דרך העבודה לתלמידיו, דבעבודת ד' צריך להיות בשמחה לשכוח אז מכל בחינת שפלות ומרירות, רק יהיה בשמחה גדולה, בבחינת עבדו את ד' בשמחה, ויקיים מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי ד', וכידוע.

וזה הפירוש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. לחם הוא התורה, וכמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי. ויין רומז על שמחה, וכו שכתוב, ויין ישמח לבב אנוש. והיינו דרמז לו דעסק התורה הקדושה צריך להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. והוא כהן לאל עליון, כלומר, בזה האופן יכול להיות כהן העובד לאל עליון, שתהיה עבודתו להשם יתברך עבודה תמה העולה למעלה. וכנ״ל.

או יש לומר, והוא כהן לאל עליון, דאחר מה שאמרנו, הוציא לחם ויין, דצריך להיות עסק התורה מתוך שמחה, לכאורה לשמחה מה זו עושה. על זה אמר והוא כהן לאל עליון, דשמחתו יהיה מזה גופא על שזכה להיות עובד למלך הכבוד יתברך, דאיזה שמחה יש בעולם יותר מזה, מה שהמלאכים שרים ואופנים מצפים כמה וכמה שנים שיהיה מתן להם רשות לומר קדוש, ואנחנו עם ישראל מהללים שמו יתברך כמה פעמים בכל יום בלי גבול, שאין לך זכיה'גדולה יותר מזו, דלפי זה מה מאוד צריך להיות האדם מלא שמחה שקרבנו לשמו הגדול להיות עבדים נאמנים למלכינו יתברך, דזה והוא כהן לאל עליון. וזהו על דרך מה ששמעתי בשם כבוד קדושת אדוני אבי זקיני הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זצוקללה״ה זי״ע דמשמחה הזאת שזוכה איש הישראלי לומר ברכת שלא עשני גוי בכל בוקר, צריך האדם לקבל עליו ששה לטרות בשר. והוא כמבואר, והבן.

(דברי משה, פרשת לך לך, הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד)

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא' מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז"ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש"י ז"ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז"ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי"ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד' אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז"ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז"ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד' והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז"ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד' ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד' לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו' ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד'. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד' בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד' אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו' ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

ובזה פירוש בהספר הנ"ל הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" המוציא שם רע על הכהנים ועל מורי הוראות בישראל, כמו שמוציא שם רע על אשתו שאינה אשה כשירה ובאמת כאשר יפרשו השמלה לפני בית דין אז יתברר כי היא אשה כשירה וצנועה אך הוא בעצמו איש בליעל להוציא שם רע על בתולת ישראל, כן על דרך זה מצינו רוגנים ומתלוננים בעמינו על רבני ומנהיגי ישראל וימצאו בהם תמיד מגרעות כל אחד לפי דעתו מזגו ותכונתו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום כי מי יוכל לשפט את עמיך הכבד הזה, כי כלנו חכמים כלנו יודעים את התורה וכל אחד ממציא לו מן התורה להוציא שם רע על הרב, אם הוא בטבע מחמיר יאמר על הרב שהרב מקיל ביותר מדאי וכמו שאמרו חז"ל עמי בעצה ישאל ומקלו יגיד לו, ואם הוא בטבעו נוטה להקל יבא על הרב בעקיפין שהוא מחמיר יותר מדאי ומוצא לו גמרא ארוכה שאמרו חז"ל במסכתא ביצה מי איכא הוראה לאיסורי כח דהיתרא עדיף. אם הרב ירצה לעמוד מרחוק מבלי להתערב בענייני הקהלה יצעקו חמס עליו שהוא בטלן יותר מדאי והלא תלמוד מפורש במסכתא מועד קטן דף ו שם מצינו האי צורבא מדרבנן דאיתא במתא כל מילי דמתא עליו דידיה רמיא.

ואולי יאמר הרב לפעמים דעתו לשם שמים בענייני צרכי הצבור, מיד יקומו עליו האלמים והתקיפים והעזי פנים שבדור לאמר להרב התכבד ושב בביתך, ולהרב יאות אך לשתוק ולא להתעסק בצרכי צבור, והלא אמרו חז"ל סנהדרין דף י"ז העוסק בצרכי צבור משכח תלמודו. החלשים שבהם ברצותם שהרב יעמוד לעזרתם נגד התקיפים ודרשו ממנו מאמר חז"ל ראש השנה דף כ"ח כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים יפתח בדורו כשמואל בדורו, והתקיפים לעומתם יפתחו הגמרא ומראים לו בעליל מאמר חז"ל כמדומה לכם שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם (הוריות) וכן איתא בסנהדרין דף ח' ואצוה את שופטיכם בעת ההוא אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי, אזהרה לדיין שיסבול טורח הצבור. ולפעמים במקום ובזמן אחד זה ימצא בהרב מגרעות לפי דעתו המשובשה וזה ימצא בו ממש להיפך וזה אות נכון כי אין בהרב לא זה ולא זה, איננו לא מקיל ולא מחמיר, לא עסקן ולא בטלן, כי אם באשר יש לו שלחן ערוך ומחוייב להתנהג על פי דרך התורה מבלי לנטות ממנה ימין ושמאל. ואם כי לדעתם לא יושרו דרכיו בעיניהם, הוא לא מחמת שהוא לא מתנהג כשורה כי אם החסרון בבעלי הבתים, כדאיתא בתשובת מהרי"ו הובא בסמ"ע סימן ג' סעיף קטן י"ג שפסקי הלומדים ופסקי הבעלי בתים הם שני הפכים.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

פרשת נח תש"ב

הנה ברש״י ז״ל כתב, בנח כתיב את האלקים התהלך נח ובאברהם אומר אשר התהלכתי לפניו. תמים היה בדרותיו פירש רש״י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ויש לדקדק אמאי נקיט רש״י ז״ל דוקא דורו של אברהם, ועוד מה זה שכתב אשר התהלכתי לפניו האיך אפשר לילך לפניו יתברך שמו והלא מלא כל הארץ כבודו, ועוד עשה לך לכאורה תיבת לך נראה למיותר:

ונראה לפרש הנה הריטב״א ז״ל כתב בע״ז (ו׳.) צדיק להקב״ה ותמים לדורותיו שהי׳ עניו ושפל ונוח לבריות, ובודאי לא הי׳ מוכיח אותם במילי דשמיא כמבואר בגמרא שבת, הנה מי שאינו מוכיח את בני דורו אינו יכול לילך עמהם כי ילמד ממעשיהם הרעים, אבל מי שמוכיח את בני דורו יכול לילך עמהם כי רואה מעשיהם הרעים ומוכיח אותם, ואפילו אם לא יפעל אצלם אזי עכ״פ הוא לא יעשה כמעשיהם כיון שהוכיח אותם, גם מחמת בושה לא יעשה כמ״ש המפרשים הוכח תוכיח את עמתך ולא תשא עליו חטא ע״י מה שאתה מוכיח אותם מחמת בושה כמובן:

והנה ידוע כי אין השכינה שורה רק במקום קדוש, אבל במושב לצים לא ישב, והנה אברהם אבינו הלך למקום שאין שם השראת השכינה והוכיח אותם עד שקבלו על עצמם קבלת מלכות שמים ונעשה שם השראת השכינה, וזה שאמר הכתוב אשר התהלכתי לפניו, פירוש הלכתי בטרם שהיתה השראת השכינה, ועשיתי המקום מוכשר להשראת השכינה, אבל נח לא היה מוכיח אותם, ממילא היה לו לירא שילמוד ממעשיהם הרעים, על כן לא הלך רק במקום שהיתה השראת השכינה. וזה שאמר הכתוב את האלקים התהלך נח, ולכאורה היה לבעל דין לחלוק על נח שהוא היה הגורם מפני שלא היה מוכיח אותם, אבל באמת דורו של נח לא היו מקבלים תוכחה, וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, והוכיח סופו על תחילתו שעשה את התיבה ק״ך שנים ושאלו אותו אנשי דור המבול מה זאת, והשיב להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם ולא עשו תשובה ונעשה עשיית התיבה סניגור לנח, שבירר שאנשי דור המבול אינם מקבלים תוכחה, וזה שאמר הכתוב עשה לך תיבת עצי גפר, דהא הרבה ריווח והצלה לפניו, אלא כדי לזכות את נח היה צריך את התיבה ואתי שפיר תיבת לך:

וזה שאמר המדרש קנים תעשה את התיבה אמר ר׳ יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, לכאורה מדרש זה פליאה, ולפמ״ש אתי שפיר, כיון שהי׳ לבעל דין לחלוק על נח שגרם את המבול עבור שלא הוכיח את בני דורו, ופגם בלשונו כמו המצורע שפגם בלשון כמ״ש רש״י ומדרש חכז״ל, והקן מטהר את המצורע מפגם הלשון כך התיבה מטהרתך מפגם הלשון שהוכיח שלא פגם בלשונו ואין למדת הדין לקטרג עליו. וזה שכתבו הספרי מוסר שמדת התיבה רומז ללשון,  שלוש מאות אמות אורך התיבה, וחמשים רחבה, ושלשים קומתה, לכאורה מה לו לרמז על הלשון, ולפי מה שאמרנו אתי שפיר הרמז שרומז בתיבה שלא פגם בלשון כי גם התוכחה לא פעל כלום:

באר דוד

—

הרב דוד שלמה פרנקל הי"ד, נולד בשנת תרס"ג לאביו הרב הגאון משולם פייש זצ"ל רבה של דברצין שבהונגריה. מנערותו התנהג בפרישות וחסידות ושקד בתורה, תוך זהירות מביטול זמנו והקפדה על שמירת הלשון. את תורתו למד אצל אביו זצ"ל ובישיבת אוונגאר. למד לזמן קצר בישיבת מאקווא, ויצא לו שם כעילוי עצום, בבקיאות וחריפות.

לאחר נישואיו ישב על התורה והעבודה יומם ולילה, למד ולימד וכתב חידושי תורה במשך שנים. רוב כתביו אבדו בימי הזעם, ורק מחברת אחת שרדה, ובה כתב שאלות ותשובות, וכן חידושים ופלפולים בדברי הפוסקים. בשנת תש"ס פורסמו הדברים הללו בספר בשם "באר דוד".

לאחר שחותנו מונה כאב"ד בבערטיא אוי-פאלא, היה הרב דוד שם לדיין ומלמד דרכי ה' ותורתו. לאחר שתחילו הצרות והקשיים הכלכליים, פתח חנות קטנה תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה. היה מקושר לאדמורי סיגט-סטמר. אחר חג הפסח תש"ד נלקח למחנה עבודה, עמו נלקח גיסו, ר' שמואל יודא בלום ז"ל, שהעיד:  "שם ראיתי גודל מסירת נפשו בעד כל קוץ וקוץ ועל כל מצוה קלה ומנהג ישראל כחוט השערה ממש עד אין לשער ולספר וכ"ש להאמין בעידנא דריתחא זו אשר היה שבור ורצוץ בגוף ונפש נן העבודה ומן התעניתים עלתה שעותו אל האלקים מן "העבודה" (עולה בזכרוני שפעם אמר לי שאפילו על ניגון ומזמור אחד מזמירות של מוצאי שבת קודש לא יוותר חס וחלילה) הצער של ביטול תורה וקיום המצות היו על פניו תמיד, ובכל רגע אשר יד שונאינו הניחה קצת מיד שב וחזר לתורתו ותפלתו". כשהתקרב הצבא הרוסי, הצליחה קבוצה של כארבעים אנשים, ובהם הרב להמלט מהנאצים ולנדוד עד שהגיעו לקווי הרוסים. הרוסים שבו אותם והעבירו אותם ממחנה למחנה, בדרך להגלייתם לסיביר. במחנה בפאקשאני שברומניה, חלה הרב, נלקח לבית חולים מקומי ושם נפטר ביום הגיעו לגיל 42, בי"ז באייר תש"ה.

אשתו, הרבנית מרים, בת הרב בן ציון בלום הי"ד אב"ד סארוואש מח"ס אות ציון ושו"ת שיבת ציון, נפטרה ביח' באב תשי"א ונקברה בפתח תקווה.

נכדו הקרוי על שמו, הוא הרב דוד שלמה ב"ר מנשה
קליין, רבה של קרית אוונגאר בירושלים.

 

והדבר תלוי לפי העניין, כי למי שיש לו לב להבין תכלית כוונת הכהנים והמתנות שלהם ונותן אותם בלב שמח וטוב עין הוא יבורך ולא יזדמן אצלו שום נגע ושום מחלה בגופו באשתו ובניו ובממונו ולא יצטרך אל הכהן ואל הוראתו ואל יזדקר לפניו שום חטא ועוון ויתקיים בו וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא. ואך אם עינו צרה בכל מתי שנותן מלחמו לתופסי התורה ושופך עליהם תמיד קיתון של בוז וחושבם לאוכלי לחם העצבים ושופך את דמם בכל פעם שיבוא הכהן אל גרנו ליקח ממנו אחד משישים לתרומה או הפרוטה שנותן עבור מכס הבשר והמלח נרות ושמרים אשר מהם מתפרנסים רבנים ומורי הוראות אשר על פי רוב יספיקו להם אך על לחם צר ומים לחץ, ולאנשים כאלה אשר אינם מבינים תכלית כוונת החזקת  ידי הכהנים והמורים בעם ואך למותר הם בעיניהם וצועקין חמס מאי אהני לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תני, והם אותם קוראים חז"ל אפיקורסים ומלעיג על דברי חכמים כדאיתא בסנהדרין פרק חלק, ועליהם אמרו חז"ל שבת (דף קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן, ולהם הקב"ה מזמין קטטות ומריבות נגעים וסוטות גיטין חליצות ומאונין והיתר עגונה וכדומה משאלות החמורות מכל אסון ופגע שיזדמן להם ויבאו אל הכהן והמורה הוראה להטריח עבורו בכח התורה למען יוכחו לדעת כי  גם הכהנים לא יאכלו לחם העצבים שלהם חנם ואז יקל לו מעל לבו ולא יתגרה מדון עמהם, כדאיתא במדרש רבה שמות פרשה ט"ו צער גדול היה לו למשה בדבר וכי כבוד של אהרן אחי לראות נגעים, אמר לו הקב"ה ולא נהנה ממנו עשרים וארבעה מתנות כהונה, במתלא אמרי דאכיל בהדי קורא ילקי בהדי קילא. והכוונה בזה למה שאמרנו כי למי שמתן עשרים וארבע מתנות בעין יפה בוודאי לא יזדמן אצלו חלילה אחד מארבעה מראות נגעים ואך לאלו האנשים אשר רעה עינם בכהנים ושופך עליו בוז עבור כל פרוטה שמהנה אותו, להם נותן ארבעה מראות נגעים, כדי שיטריח את הכהן לטפל בטהרתו ואז יבין כי לא על חנם מפרנסו. וכן איתא שם בגמרא ברכות דף ס"ג, אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל מי שיש בידו תרומות ומעשרות ואינם נותנם לכהן לסוף נצרך לכהן על ידי אשתו.

הרי לנו כל מה שאמרנו, ולכן סמכה התורה פרשת שמיני שמסיים בה והבדלתם בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה הטמאה, ואחר כך, אשה כי תזריע ואחר כך אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, יען כי כל הפרשה שמיני מדברת מעניני איסור והיתר להבדיל בין הבהמה הנאכלת ובין הבהמה אשר אינה נאכלת, ואמרו חז"ל במסכת חולין מ"ב, אין צריך לומר בין פרה לגמל, אלא בין עוף שנשחט רובו ולעוף שלא נשחט רובו, וכדומה מהענינים העמוקים והשאלות החמורות אשר נצרך לזה עיון רב ושאלת חכם ועל ידי זה יבא לשאל תורה מפי הכהנים והמורים, ועל ידי זה יהיו מקושרים ונאחזים העם אל הכהנים והכהנים אל העם ויהיו נכבדים בעיניהם, ואז יזכו לאשה ותוליד בנים ובנות ובמלואת ימי טהרה תביא אל הכהן הקינים ויברך אותם שיזכם ד' תמיד בשמחות כאלה ולגדל את בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מה שאין כן אם עינו צרה בעשרים וארבע מתנות כהונה, אזי אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכן שאר יסורים אשר יטרידו את מוח הכהן ולהיות ידיו מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואז ירגיע את רוח הצר עין כאשר יראה כי  גם הכהן ישיג פתו בזיעת אפים ובטורח גדול.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד)

וזהו שתקנו לברך לעסוק בדברי תורה ולא תקנו לברך ללמוד את התורה, יען כי ללמוד לא כל אדם זוכה ולאו כל מוחא סביל דא. אך לעסוק, דהיינו לעשות עסק עבור התלמיד חכם למען יוכל התלמיד חכם ללמוד את התורה, כמו שפירש רש"י כל העושה פרקמטיא לתלמיד חכם שמתעסק בממון תלמיד חכם כדי להגיע לידם שכר והם פנוים לעסוק בתורה וזהו נקרא עסק התורה אשר לזה יוכל כל אחד לזכות על ידי שמהנה לתלמיד חכם מנכסיו, כי לולא זאת נשתכחה תורה מישראל. כי מי יוכל לקוות מבעלי בתים העוסקים במשא ומתם לחשוף תעלומות אשר אך התלמיד חכם ברוב שקידתם דולים ומשקים גם לצאן מרעיתם אשר לאור חכמתם יתהלכו ועל ידם מתדבקו בשכינה שהיא אש אוכלה אש, ועל ידי זה ינצלו מדינה של גיהנם, כמו שאמרו חז"ל חגיגה, תלמיד חכם אין אור של גיהנים שולט בהם קל וחומר מסלמנדרי, כי אש התורה מגינה עליהם ודוחה מהם אש של גיהינם, ולכן גם המחזיקים בידי לומדי תורה יחסיון בצלם, כי בצל החכמה בצל הכסף. מה שאין כן מי שפורש מלהחזיק בידם נופל בגיהנם. וזהו שאמרו חז"ל במסכתא בבא בתרא דף ע"ח כל הפורש את עצמו מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר מהאש יצאו כו', כי אז נשארו בלי מחסה.

נמצא שהענין שנצטוו ישראל לפרנס כהניהם ותלמידי חכמים שבהם הוא כמו שבכל הערים הגדולות יש חברות אחריות מאש ומכריחים את כל הבעלי בתים להכניס סכום קצוב מכל הונם ורכושם לקופת החברה בכל שנה למען ינצלו מאסון אש, כי אז יקבל מהחברה מחירו ולא ישאר חלילה בעירום ובחוסר כל, כך ציוה ד' להחזיק בידי לומדי תורה ולהעניקם מטובו ומיגיעו ואז יהיה לבו סמוך ובטוח כי נפשו בטוב תלין. וזהו פירוש שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, כי ידוע אשר יששכר וזבולון עשו גם כן על דרך זה, יששכר עסק בתורה וזבולון מפרנסו. והנה מדרך המבטיחים את עצמם בחברת אחריות מאש בכל פעם שנושאים מכסת כסף האחריות להחברה נפשם ירעה על הוצאות כספם אשר ברוב עמל השיגיהו לתת אותם לאנשים היושבים ספונים בביתם והם השאננים ומתענגים על רוב טוב מיגיעת אחרים, אך כאשר יזדמן כי תצא אש ותאכל יגיעו עד היסוד והוא בא אז בכח האחריות לבשר את נזקו והם משלמים לו בכסף מלא בעד כל חוט ושרוך נעל, אז הדבר להיפך, הוא ישמח מאוד כי בעד סך מועט שהכניס להם יקבל מהן עתה הון עצום ומצילו מרדת שחת. אך בעלי האחריות אינם שמחים אז כי הפסידו עליו הרבה. כן הוא הדבר אצל יששכר וזבולון, זבולון ישמח בצאתך כאשר יצא מזה העולם ויבא להעולם אמת אז יראה כי כל מחמדי ומנעימי ההבל ועסקיו הרבים עלו בתוהו ויאבדו ומאומה לא נשאר מעמלו ואך עבור מעט מכסת כסף האחריות ששלם להחברה הלזו מצילהו מדינה של גיהנים ונותנת לו אחרית ותקוה להיות נשמתו צרורה בצרור החיים את ד' ולהתדבק בד' יתברך, אז פחד ורחב לבבו ויקרא משמחת לבבו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. אך אצל ישכר הוא להיפך כי הוא אך ישמח באהליך כאשר יושב באהל של תורה בעולם הזה וזבולון מטיל לכיסו ומפרנסו ולא נצרך לו לפרוש את עצמו לימים ומדבריות ולהעמיד את עצמו במקום סכנה קור וחום ופחד גנבים וגזלנים ואחריות יוקרא וזילא כי אם יושב בחדר אהלה של תורה ומחמם את עצמו אצל התנור ושם מטה וכסא ושלחן ומנורה ומחדש חדושי תורה וישמח בהם מאוד, אך כאשר יבא לעולם האמת ושם יראה שמוכרח הוא ליתן מחלקו גם לזבולון שעולה להון רב, כמו שאמרו חז"ל יפה קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אז לא ישמח ישכר אשר בעד שכר מועט שקיבל, כי במה נחשב הוא, מוכרח עתה לפזר עבורו הון רב. נמצא כי תכלית כוונת מתנות כהונה הם אך לטובת הנותנים כי על ידם יזכו להתברך בעולם הזה מכל טוב, כמו שדרשו חז"ל ברכות דף ס"ג, ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה ממון הרבה, וכן להיפוך כאשר לא יתן לכהן אז הקב"ה יתן לו מתנת כהונה כמבואר שם, וכן במדרש תנחומא מעשה כזה, וגם יזכו על ידם לעולם הבא ולהנצל מאש של גיהינם:

ובכל זאת להפיס דעת הכהנים ותלמידי חכמים לבל יראו את עצמם כאילו אכלו נהמא דכסיופא וכן הבעלי בתים לא יתרעמו עליהם שאוכלים אצלם לחם של חסד חנם לכן צוה ד' יתברך על כמה ענינים לבא אל הכהן ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שאת או ספחת והובא אל הכהן, ואיש כי תשטה אשתו והביא אל הכהן, זה ימצא מחט בקורקבן התרנגול וזה ימצא חטה בהלביבות על פסח, זה ימצא מחט בהמסס, זו תמצא כתם  כגריס ועוד, ואצל זה נשתטת אשתו ומבקש היתר מאה רבנים להתיר לו חרם דרבנו גרשום, זה ישיא את בתו לאיש ובעבור שנה אחת ימות בלא זרע ותבוא להרב לסדר לה חליצה, וזו תבוא להתיר עגונה או לסדר גט וכדומה מכל צרה שלא תבוא יבאו להרב המורה או להכהן לדרוש עזרתו והרב יעיין בספרים וילאה את מוחו ועיניו למצוא להם היתר בכח התורה, אף כי באמת העיקר תכלית כוונת הכהן והמורה הוראה לא אך בעבור עניינים אלו ועל כל צרה שלא תבוא חלילה, כי אם לתכלית היותר טוב והמועיל בזה, כאשר בארנו כי הם אך למען הפיס את דעתם.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד)

ב"ה ביסקוביץ

דרוש א'

תומכי רבנים

ממה שאמרתי בחידושי תורתי בסעודה שלישית בפרשת תולדות תפר"ח לפני המסובים על שלחני בבית מדרשי בפה ביסקוביץ יע"א.

איתא בזוהר הקדוש, ויתן לך האלקים מטל השמים, תא חזי שיר המעלות אל ד' בצרתה לי קראתי ויענני, דהאי קרא על עובדא דא עיין שם:

והנה יש להבין דברי הזוהר הלא רק בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא הנה אז היה יעקב בפחדו סגי דדחיל דאבוי ידע ליה ואשתמודע קמוה, ואז שייך קרא דבצרתה לי קראתי, וכמו שאמר ר' אליעזר שם בזוהר, אבל בשעתיא דברכתא דברוך ליה יצחק אביו ואמר ליה ויתן לך מטל השמים, הלא אז כבר עבר הפחד ואין שייך כלל אז קרא דבצרתה לי קראתי כמובן.

ונראה לפי עניות דעתי בהקדים מה שכתב בהספר חמש ידות על הענין הבאת המצורע אל הכהן שיש להבין מה זה ענין כהונה אל המצורע כי היה רק לדרוש ברופאים ולהביאהו אל בית החפשית. גם על הענין מהשתי הצפרים לשחוט האחת ולטבול בדמה את השניה ולזרוק על המטהר ולשלחה על פני השדה גם כן הוא ענין עמוק מאוד ודרשות חז"ל ידועות ובכל זאת טוב גם לנו להשיג מעט איזה מוסר והנהגה ישרה מזה כי אורייתא סתום וגליא, ולבד הטעמים הכמוסים בזה שיש בו, בודאי יש בו גם טעם ונימוק ישר המתאים על פי הגיון אנושי והיא:

דהנה ידוע שהכהנים היו תמיד מורי הוראות בישראל, כמו שאומר הכתוב ולהורות את בני ישראל את החוקים וכו' כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו', וכנגד זה ציווה ד' לבני ישראל לתת להם כ"ד מתנות כהונה ואף כי המצוה הזאת מתקבל גם על פי טעם פשוט, כי על כן צוה ד' יתברך לפרנס את המורה הוראות שלהם כדי שיהיה להם פנאי להגות בתורה ולמשקל ולמטרי בשמעתא אשר לזה נצרך יגיעה רבה ולהיות בקי בכל חדרי התורה ובמי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה, כמו שדרשו חז"ל עירובין דף נ"ה על הפסוק ולא מעבר לים היא, אמר רבי יוחנן לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים.

אך זה הטעם לבד לא יספיק לזה כי אז יקשה לנו מדוע יטיל ד' יתברך על ישראל לפרנסם, הלא אין מעצור לד' להושיע וביכלתו יתברך גם להמציא להכהנים ותופסי התורה פרנסתם בעתים על ידי סתרי פלאותיו, כמו שהוא זן ומפרנס לכל בשר, כמו שדרשו חז"ל כתובות ס"ז, ואתה נותן להם את אכלם בעתו, מלמד שלכל איש ואיש הקב"ה מזמין לו פרנסתו בעתו, ומדוע יעמוס הקב"ה על ישראל לפרנסם ואולי יצר עינם מלתת מלחמם ויגיעם להכהנים אשר לא עמלו ולא גדלו בו. אך באמת יש עוד טעם לזה והוא האמתי על פי מה דאיתא במסכת כתובות דף קי"א, ואתם הדביקים בד' אליקיכם, וכי אפשר לאדם לדבוק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה לתלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה. וכן אמרו בפסחים (דף נ"ג) כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, באשר כי כל אחד מישראל טרוד בפרנסתו ואין להם פנאי לזכות בכתרה של תורה, ולכן צוה ד' יתברך לפרנס דיניהם וסופריהם ומורי הוראות שלהם ועל ידי זה יזכו גם המה לאור באור ד'.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

 —

הרב צבי הירש הי"ד ב"ר דב בער פרידלינג נולד בשנת תרנ"ג בזאמושץ'. בהיותו בן אחד עשרה נפטר אביו. בנעוריו למד בבתי המדרש בעיר הולדתו, ומשנת תרע"א פרסם מאמרים תורניים בקבצים רבים ובהם "המאסף", "תל תלפיות", "אסיפת חכמים", "אהל יצחק", "וילקט יוסף", "שערי תורה", "דגל התורה" ועוד.

לפני מלחמת העולם הראשונה, ארגן עם אחיו קבוצות ללימוד תורה בבית המדרש לצעירי העיר ופעל לחיזוק ולביצור חומות הדת. יריביו האנטי-דתיים רדפוהו בשל כך בחמת זעם ובאלימות קשה ואף העלילו עליו לפני השלטונות והביאו למאסרו.

היה חתן הרב לוי מאנטנער זצ"ל דיין מבעלזא. נדד וסבל במלחמת העולם הראשונה, חלה קשות, היה מספר פעמים בסכנת מוות מחרב המלחמה ושכל את בתו. כתבי חידושיו ופלפוליו הרבים נשרפו בבית חותנו בבעלזא בעת המלחמה ההיא. בשנת תר"פ עבר הרב לוי זצ"ל להתגורר בביתו בזאמושץ' עם שלשה מנכדיו היתומים.

בזיווג שני נשא את מרת יהודית בת רבי יהושע עוזיאל ויינטרוב זצ"ל, האדמו"ר ממארקשוב שהתגורר בוורשה.

מתרפ"ד,1924, כיהן כרב בביסקופיצה, שבגליציה המזרחית, שם הקים את בית הספר "בית יעקב", מקווה חדש, ותיקן את בית הכנסת ואת בית המדרש. רוב תושבי העיירה היו מגיעים לשיעוריו הקבועים ולדרשותיו יצא שם לתהלה.

ואחרי זמן מה הוציא לאור את הירחון התורני "הבאר", עם תוספת מיוחדת לנוער, "הדלי". החוברות הביאו את דברי רבים מחכמי הדור, מכל קצווי תבל. קובץ "הבאר" בשנה הרביעית יצא לאור לאחר הפסקה "מפאת כי עורכו היה טרוד בעניינים פרטיים ומשפחתיים" (דגלנו, סיון תרפ"ח, שנה ז חוברת ז, עמ' 17). אף שהיה גדול ובקי להפלא, בעל מחשבה מעמיקה ומקורית, ועסק בפילוסופיה ומחקרים בכל שטחיי החיים, תווך הבנת נפש העם ותכונת האדם, כתב את כל חיבוריו והסכמותיו בענווה רבה.

בשל הירידה בכבוד התורה ראה לנכון לכתוב את הספרים "רץ כצבי" (ב"כ) ו"קיום העולם" המעוררים לכבד ולהוקיר את תלמידי החכמים ולומדי התורה, לתמוך בהם ולגדל את הבנים לתורה וליראת שמים. בהקדמת ספרו "רץ כצבי" הביא את ייחוס משפחתו. היה גיסו של הרב ר' צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, ויחד פעלו רבות בשדה הרבנות. בהקדמת ספריו מאחל לאשתו שתבורך מאדון כל להיפקד במהרה בפקודת ישועה ורחמים בבנים תלמדי חכמים וחיים ארוכים ומזונות מרווחים ובשמחת ישרי לב. (בדף עד ב"יד ושם" כותבת אחותו את שמות ילדיו הקטנים שנולדו אח"כ ונספו בשואה).

בספרו "חיים הנצחיים" עמד על חיוב הבן לכבד את הוריו לאחר מותם ופירט את כל הדינים והתפילות לעניין זה.

ספריו והחוברות שערך מעוטרים בהסכמות נלהבות של ראשי הרבנים והאדמו"רים.

בתרצ"ו,1936, עבר לוורשה, ושם התמנה כרבה של שכונת פאוואנזיק, כדי להרחיב את פעולתו החינוכית והרבנית במרץ רב. אך בשל צוק העיתים הלך והחמיר מצב יהודי פולין מיום ליום. תנאי המחיה היו קשים והיוקר היה רב, עד שבקושי רב החזיקו מעמד המוסדות הדתיים והציבוריים הוותיקים ולא ניתן היה להגשים את התוכניות החדשות שהגה הרב צבי הירש. בשנים אלה ידע הרב מחסור ואף רעב, וקשיי הפרנסה דכאו את רוחו של הרב שביקש לפעול גדולות ונצורות.

בשנת תרצ"ח פרסם כי סידר לדפוס ספר תהלים עם פירוש "ילקוט צבי", בחמישה חלקים, ובו ליקט מתוך אלפי ספרים את תורת הבעל שם טוב, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בתוספת נופך משלו.  אך נראה שלא זכה להוציא לאור את הספר.

בחוברות אונזער גייסט, ניתן למצוא מספר מאמרים מאת הרב פרידלינג הי"ד, כגון: שלום ואחדות קיום התורה והיהדות (תרפ"ז) דרוש וועגען קינדער ערציהנוג (תרפ"ט) וכן נמצאו שם מאמרים מאת הרבנית יהודית הי"ד משנת תרפ"ח ומתרפ"ט.

כשפרצה מלחמת העולם השניה נהרס בית הרב בוורשה עד היסוד. הוא חזר בחוסר כל לביסקופיצה. שם נתפס ועבר התעללויות קשות ועינויים שייסרוהו והחלישו את גופו. בשנת תש"ג, כשהתנפלו עליו המרצחים הנאצים באלות ובקתות רובים, החזיר את נשמתו לבוראו. הי"ד.

הערה: את שנת לידתו חישבתי מתוך כתביו. שנים אחרות הוצעו לשנת לידתו בדף העד ובאלה אזכרה.

מקורות: מאמרים וספרים מאת הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, אוצר הרבנים, אלה אזכרה ז, רבנים שנספו בשואה ועוד.

 

בראשית (ד,ב) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה וכו' וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

והמפרשים הרבו לבאר את הענין הזה. ואמר הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זצוק"ל לבאר כי עיקר תכלית האדם להגיע ולהיות אדם המעלה להדבק בד' ולעסוק בתורתו ובמצוותיו. אכן לאשר האדם מוכרח לעסוק גם במלאכה ובמסחר לפרנס אשתו ובניו, הפלא הקב"ה לעשות וקשר רוחניות בגשמיות, שיעסוק האדם בישובו של עולם והוא יקיים: בכל דרכיך דעהו.

וצריך לזכור מאמרם ז"ל (שבת ל"ב) אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט. והאדם צריך להצטער כל העת שהוא עוסק לפרנסתו ולעסקו ועל ידי זה מבטל מתורה ומצוות.

וכלל יש לנו (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ובמדרש רבה (אסתר, ויהי בימי אחשוורש): כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה וכל מקום שנאמר והיה שמחה.

וזה שאמר הכתוב: "ויהי" הבל רועה צאן. רצונו לומר כשרעה את הצאן הצטער ודאג לזה. וקין "היה" עובד אדמה. רצונו לומר כשעסק קין בעבודת האדמה שמח בזה והסיר דעתו מהתכלית האמתית, ולכן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דברי פי חכם חן.

(נשלח מאת מורה ההוראה ממעזעריטש ר' מאיר זאב לעוו זצ"ל, ופורסם בקובץ הרבני הבאר, תרפ"ד, כרך א, עמ' טז)

אמר העורך, יען שאנה ד' לידי לסדר בראש "הבאר" בענין שאדם צריך להצטער על העת שהוא עוסק בפרנסתו ולעסקו שמבטל על ידי זה מתורה ומצות ד', אעתיק פה איזה דברים נחמדים מה שראיתי בענין זה בהספר היקר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצות מהרב הגאון הצדיק המפורסמים מפאקש זצללה"ה בהקדמתו שהביא מפירוש מהר"ם אלבילד"א (שהובא בדמשק אליעזר ויחי ל"ב) שפירש על וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וכו', והוא שראה והשיג שמנוחת עולם הבא הטוב והראוי שיהיה נכסף מהכל, אבל והארץ, והם חמדת העולם הזה, אינו טוב בהחלט אבל הם נעימים למראה עינים לבד, ואינם כן לפי האמת, ולכן נטה שכמו לסבול, ויהי למס עובד כי היותו עובד אדמה ומתעסק בעניני הארץ כל זה בעיניו למס, כי הוא ראה שאין זה האושר והתכלית ולכן עשה זה כמוכרח כעין המס שיפרע אותו אדם  בעל כורחו.

והאריך בהספר הנ"ל שם בדרך מוסר לפרש הכתוב (בפרשת תצא) "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – זה הנשמה (עיין בתיקונים אם חבל תחבל שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין תנחומא פרשת משפטים), "ביומו תתן שכרו", של הנפש. תתן תפקידה בקיום מצות מדי יום ביומו, שהיא שכרה, יען שבאת בגוף העכור. "ולא תבא עליו השמש", שאל תדחה אותה מיום ליום, "כי עני הוא" ואליו (לגוף) הוא (הנשמה) נושא את נפשו. ונכתב בלשון זכר כי  כל זמן שלא קיים מצות הוא בבחינת דוכרא כידוע, ותזהר מאוד בזה שלא יקרא אליך אל ה' והיה בן חטא.

וכן פירש בזה הירושלמי (נדרים פ"ב) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה. וכן מה שבש"ס שבת (דף ל"א.) באותו גר שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמוד כל התורה כל זמן  שעומד על רגל אחד, והשיב לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הכוונה, כמו שאמר לפרש ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ"ח) דכלל זה עיקר ויסוד בעבודת ה', כמו שצריך לזון את הגוף באכילה ושתיה ושינה וכל צרכותיו ואם יחסר לו מאומה ירגיש כל הגוף, כן צריך לשמח הנפש בתורה ועבודה וגמילות חסדים ולזונו בתרי"ג מצוות שהם מזון הנפש והנשמה. וזהו שאמר, רעך, שהוא הגוף, ורע אביך, שהוא הנשמה אשר נפח בך אביך שבשמים, אל תעזוב.

וזה שהזהיר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כמו שאתם נזהרים שלא למנוע מזון ומחייה מבשרכם ודמכם וכל מגמתכם שיהיה להם תענוג יתירה, כן תשגיחו על נשמתכם הקדושה לכלכלו ולזונו במזון רוחני. וזה שהשיב הלל לאותו גר, מה דעלך (לגופך) סני, לחברך (לנשמתך) גם כן לא תעביד. ואמר ואהבת לרעך (לנשמתך) כמוך, שתאהב נשמתך לכלכלו בכל מה דצריך כגופך, וזה כלל גדול בתורה.

וסיים בזה שעל פי דברי  אלבילד"א הנ"ל המלץ לפירוש מחז"ל יומא (כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין, ועל פי אמרם ז"ל בברכות (סג.) דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו, דהוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגות בני אדם עם ה' בכל עת ובכל שעה ולא בתורה ובתפלה לבד, כי אם גם בעסקו בענינים גשמיים במשאו ובמתנו באכילה ובשתיה בשכבו ובקומו יהיה כוונתו לצורך עבודתו יתברך שמו וכל מעשיו לשם שמים כמבואר באורח חיים (סימן רל"א) ואברהם אבינו כל דרכיו ומצעדיו היו מכוונים לו יתברך שמו, ואפילו עריבות ומתיקות התבשילין היו מוקטרים ומוגשים לכבודו יתברך שמו.

ובהספד שאמרתי בקצרה (ושיש לי ברוך ה' בכתובים באריכות) על אמי זקנתי הצדיקת והחסידה מרת שיינדיל הינדא ע"ה שנפטרה בשנת תרע"ט ביום כ"ח לחודש טבת (אשר ההספד הלזה יש לומר ולכתוב על אחותי הצנועה והחסידה מרת אסתר פרומטשי ע"ה שנפטרה ביום א' דראש השנה משנה הנוכחי תרפ"ג) כתבתי דברים היקרים מהספר הנ"ל באריכות אשר אם ירצה ה' אתן להם מקום ב"הבאר" בכרך הלזה או בכרכים הבאים אם ירצה ה' לזכרון עולם, וכעת למען חביבות ויקרות הדברים ולמען שהספר הנ"ל לא שכיח כל כך במדינתנו העתקתי אותם בפה שמצאתי מקום ללין וה' יתברך יהיה בעזרתי וימהר רעיוני להיות מאוהבי שמו ודורשי היכלו תמיד באמת ובלב שלם ושיקויים בנו מאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג, העורך והמו"ל

—-

באי"ה נכתוב ברשומות הבאות מתורותיו ומתולדותיו הרב המפורסם אב"ד בוסקוביץ הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, שנספה בשואה בשנת תש"ג.

"שאל ר' מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה, שהיה רבי ישמעאל דורש…" (יומא פ"ו, ע"א).

בענין ארבעה חילוקי כפרה שנאמרו ביומא שם דכריתות ומיתות בית דין בעי תשובה ויום הכיפורים ויסורין, וחילול ה' בעי תשובה ויום הכיפורים ויסורין וגם מיתה – יש לומר דכל זה בתשובה מיראה, דזדונות נעשין כשגגות, והרי אפילו שוגג של כרת בעי כפרת קרבן. ואף דמייתי קרבן באין עליו יסורין. ולכן מביאים אשם תלוי, כדי להגן עליו מן היסורין עד שיתוודה לו, על כן גם אחר תשובה ויום הכיפורים צריך יסורין. אבל תשובה מאהבה – דזדונות נעשין זכויות – כמו שאחז"ל (יומא פ"ו, ע"ב), ולא נשאר רושם כלל מן החטא, יש לומר דלא צריך יסורין. וכן בחילול ה' לא צריך יסורין ולא מיתה. כי בתשובה מאהבה בלבד נתרפא הכל.

ולפי זה מה דאיתא בספרים הקדושים (תפילה זכה ליום־כפור) דצריך תשובת המשקל; "…ולסגף את גופנו בתשובת המשקל…", היינו דוקא בשב מיראה, אבל בשב מאהבה נעשה הכל זכויות. ואפילו מה שנהנה מעבירה מתהפך גם כן לזכויות כמו הנאה של אכילת מצה. ואם כן לא צריך סגופין משום שכולו מצווה.

ולעניות דעתי דמהאי טעמא, מעת שהתחילה הנהגת הצדיקים תלמידי הבעש"ט זצ"ל – התרחקו מסגופין, אף שכפי קבלת הרוקח ז"ל והאריז"ל הוא דבר מוכרח. אך הענין הוא, כי השתדלות הצדיקים לקשר את המשתתפים בצל קדשם בשורש נשמתם גורמת לאהבה רבה, אהבה בתענוגים בשעת עבודה, ועל ידי זה משפיעין עליהם תשובה מאהבה, ותו לא צריך מידי.

לפנים בישראל שלא היה מנהג הנהגת הצדיקים, היתה התשובה קשה וכמו שאמר הרב הקדוש קוצק זצ"ל: תשובה קדמה לעולם, וצריך לצאת מן העולם לעשות תשובה – עד כאן דברי קודשו. וכל שכן תשובה מאהבה קשה היתה עד מאוד, כי החטא מבדיל מלבוא להיכל האהבה. אבל על־ידי צדיקים אפשר הכל.

אמנם יש לומר בהא דאמרו חז"ל דהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכויות, היינו אחר שיגמרו כל חלקי התשובה, דהיינו: בלא תעשה – תשובה עם יום הכיפורים ובכריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים ויסורין; בחלול ה' – תשובה, יום הכיפורים, יסורין ומיתה. אבל קודם לכן עדיין הרי לא נשלמה התשובה, ואי־אפשר עדיין לזדונות שייהפכו לזכויות. וצריך עיון בזה.

ויש נפקא מינא בזה גם לגבי תשובה מיראה, דלפי הסברא הראשונה שכתבתי לעיל דבתשובה מאהבה לבד נעשים זדונות כזכויות, אם־כן תשובה מיראה לבד עושה שיהיו הזדונות כשגגות, ואחר כך כשבאין עליו יסורין על כריתות ומיתת בית דין נוסף על התשובה, נתמרק החטא לגמרי, ולא נשאר אפילו שוגג. אבל לסברה האחרונה דהא דזדונות נעשין כזכויות הוא רק אחר קבלת היסורין, אם כן הוא הדין בתשובה מיראה, הא דזדונות הם כשגגות, היינו גם כן רק אחר קבלת היסורין. ואם כן אפילו אחר היסורין נעשה חטא שוגג. והוא ספק עצום.

אך יש להוכיח בזה מהא דאיתא שם בגמרא (יומא פ "ו ע"א) דעבר על עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, ומשמע דאפילו על ידי תשובה מיראה. ואם הזדונות נעשות לשגגות אם כן גם על שוגג דעשה יצטרך עוד מירוק. וצריך לומר דשוגג בעשה אין צריך כפרה. ואל תתמה, שהרי כתב הרמב"ן פרשת ויקרא (א, ד) דשוגג באיסור לאו אין צריך כפרה והכי נמי כאן ואתי שפיר.

ולכאורה יש להביא באיתא (שם) דארבעה חלקי הכפרה, היינו בתשובה מאהבה. דקתני: "עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו", ובתשובה מיראה הרי אפילו שב מפסיד את המצווה שלא קיים, וביטל עשה. ואם כן חמור מלא־תעשה. ובגמרא משמע דקיל. אלא על כורחך צריך לומר דמיירי בתשובה מאהבה. ואם־כן נעשה זכויות, ואם כן לעומת הפסד העשה, יש לו מצות עשה אחרת.

אך שתי תשובות יש בדבר, א' דאין הכי נמי דמפסיד העשה כמו שכתוב בתניא באיגרת התשובה פ"א; ובגמרא לא מדברת אלא רק זה דנתכפר לו עונש בטול העשה. עוד יש לומר דהגמרא קאי על עשה שאינו חיוב עצמי, כמו לקט שכחה כביומא ל"ו ע"א דמבואר דאעולה מתוודה עוון לקט שכחה ופיאה שהוא עשה קיומית ולא חיובית וממילא אין בזה הפסד קיום המצוה.

שוב העירני תלמיד אחד כי כן כתוב בספר בני יששכר בשם החיד"א ז"ל בשם קדמונים, דארבעה חלקי כפרה הם רק לשב מיראה, אבל השב מאהבה אין צריך ליסורים.

 

(הרב אריה צבי פרומר הי"ד, ארץ צבי מועדים, יום הכיפורים, יום־הכפורים תרפ"ז)

 

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)