עדיף לקיים באילנות סרק את המנהג לקצוץ ענפים מאילנות ולהעמידם בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות / הרב אברהם חנוך פרידמן הי”ד

הרב אברהם חנוך פרידמאן הי"ד

מה שנוהגין להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות, כדהובא במג”א סימן תצ”ד סעיף קטן ה’, נראה לעורר שיהיו נזהרים שלא לקצוץ ענפים מאילן עושה פירות, כי ראיתי מהרבה שנוהגין כן ומדקדקים ענפים מאילן אגוז. ולפי עניות דעתי יש לפקפק על זה. ועיין בהגהות מהרש”ם על ספר חרדים אות נ”ג, אף דאין איסור אלא לקצוץ האילן משורשו, אבל בלא צורך גם בזה איסור לקצוץ ענשים אם לא לצורך, אפילו דליכא צורך גדול. עד כאן. ולעניות דעתי אין צורך כלל לקיים המנהג דווקא בענפים מאילן העושה פירות, אפילו לפי טעם המג”א שם כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם. עד כאן. ולפי זה שפיר עבדו להדר אחר אילנות עושי פירות, ויהא לפי זה צורך קצת וצורך מצוה. וגם שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אבל לעניות דעתי שטוב אפילו הכי לקיים המנהג גם לפי טעם המג”א הנ”ל בענפים מאילני סרק. ואדרבא, על ידי זה לעורר יותר ביום מתן תורה ולהתפלל עליהם שיעשו פירות, כדכתיב ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש”י ז”ל, הן אילני סרק. ולכאורה, האיך שייך לאמר על אילן סרק, פריו, דהיינו פירות שלו, הא אין לאילן סרק פירות. אבל מובן לפי המקובל בידינו שקודם החטא היו מוציאין פירות כל האילנות, אפילו אילן שהן עתה אילני סרק. ומהאי טעמא שייך גם כן איסור הרכבה בעץ סרק על אילן מאכל. עיין יו”ד סימן רצ”ה, פתחי תשובה סעיף קטן ב’, דאולי היו מוציאין מין אחר והוי כלאים עם כל המינים. ממילא לפי זה, מתחילת הבריאה היה בכח עץ הסרק גם כן פירות, רק משנתקללה האדמה על ידי החטא, אין בכח הצמיחה להוציא הפירות שבכח האילן. אבל אם בחקותי תלכו, שיהיו עמלים בתורה, נזכה ועץ השדה ייתן פריו ועתידין לעשות פירות שבכחם, והיה פריו. והבין.

ויש לומר לפי הנ”ל מה שהובא בתשובת חתם סופר סימן ק”ב חלק יו”ד ק”ב בשם מורו חמיו, דרמב”ם לטעמיה דסבירא ליה סוף פרק י’ מכלאים כל ספיקא דאורייתא לקולא, ואם כן מאי טעמא החמיר קרא דבעי אשר תדע, הא בכל האיסור ספיקא נמי שרי. עד כאן. ולעניות דעתי לפי הנ”ל אתי שפיר דלפי הנ”ל בכל אילנות אתחזק איסורא מתחילת היצירה שהם מתחילת היצירה עץ עושי פרי ממילא שפיר צריך, כדי להוציא מהחזקה, אשר תדע כי לא אמרינין ספיקא דאורייתא להקל. ודו”ק. ממילא שפיר יש לקיים המנהג בענפי אילן סרק שלא להכניס את עצמו בהאיסור קציצה בענפים מאילן עושי פירות, ואדרבא לפי הנ”ל יתעורר יותר להתפלל ביום מתן התורה שבזכות קבלת התורה יתקיים ועץ השדה יתן פריו במהרה בימינו אמן.

(בית ועד לחכמים, חוברת א, עמוד ה)


הרב הגאון אברהם חנוך פרידמאן הי”ד, היה דיין ומו”ץ בק”ק סטמאר.
הוא נולד בשנת תר”ל, לאביו הרב צבי יהודה פרידמן מטאפולטשאן, ולאמו מרת רעכעלע, בתו של הגאון החתם סופר זצ”ל. בגיל שבע התייתם מאביו ומאמו, ואומץ על ידי דודו, אחי אמו, הרב יוסף יוזפא. לאחר פטירת דודו, אימצו רבי יהודה גרינוולד. בגיל צעיר החל את לימודיו בישיבת מטרסדורף, אחר כך היה תלמיד ה”שבט סופר” ומתלמידיו המובהקים של אביו המאמץ, הרב יהודה גרינוואלד, אב”ד סטמאר. לימים נשא לאשה את מרת חייטשע, בת הרב יוסף צבי גרינוולד, אחיו של רבו. לאחר חתונתו עבר עם רבו מבוניהד לשוראני ומשם לסטמאר. משנת תרנ”ט היה לדומ”ץ בסטמאר, וכיהן כאחד ממנהלי ישיבתו של חותנו. נודע כחריף ובקי מאד, גדול בתורה וביראת שמים, נואם בחסד עליון, בעל כישרונות ומורה הוראה מובהק. הוציא לאור כמה ספרי סבו החתם־סופר, והכין לדפוס את רוב ספרי רבי יהודה גרינוולד. היה רב ומגיד שיעור בבית המדרש של “מחזיקי תמונת חותמת הרב אברהם חנוך פרידמן הי"דתורה”, לימד שם כמה שיעורים ביום, ודרש בענייני היום מדי שבת בשבתו ובלילי שבתות, עד שהיו כל שומעיו יהודים יראים ושלמים, כשרים ויודעי ספר. הרב ורוב ילדיו נספו בשואה. 

הוא נשלח מגטו סטמאר למחנה ההשמדה אושוויץ, ועלה שם על המוקד עקה”ש בי”ב בסיון תש”ד, יחד עם רבים מבני קהילתו. 

הרב אברהם חנוך הי”ד נמנה בין החותמים על תעודת בית דין צדק דקהל יראים סאטמאר, המופיע בהסכמות חבת ירושלים ח”א. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר עוללות יהודה ומספר מכתבים ממנו הודפסו ב”זכרון למשה”. מהוראותיו הובאו ב”מרא דשמעתתא – עטרת יהושע”, בפני הנשר שנה ב, ובספרים נוספים.

 

מקורות: שאול בחיר ה’, דברי ימי קאשוי, עמ’ טו, קהילות הונגריה, ספר יזכור לקהילת סטמאר, ועוד. 

לעילוי נשמת חללי משפחת פרידמן הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 23

ההבדל בין אמונת העכו”ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי”ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו’ (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו’ (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו”ם, והוא, כי אמונת העכו”ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה’ יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו”ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ”ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. “זה ספר תולדות אדם”, זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב”ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו’ לא תעשו כן לד’ אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד’, לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד’ אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד’ עוז לעמו יתן, ד’ נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע”א).

(מתוך קונטרס “נפש לאברהם”, הודפס בסוף הספר “נפש רב”, עמ’ רי”ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס”ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב”ד צ’נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת “שבת אחים”. בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ”ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב”ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי”ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב”ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי”ב בסיון תש”ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי”ד. 

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי”ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר”צ-תרצ”ה, התגלו בשנת תשכ”ט בעזבונו של אחיו הרופא ד”ר מרדכי מאיר. בשנת תשס”ב הוא יצאו לאור בשם “קונטרס לנפש אברהם”, בכרך אחד עם הספר של חותנו, “לחם רב”. הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת “נפש לאברהם”, דפי עד ב”יד ושם”, ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח”כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס”ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי”ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 28

דברי התעוררות ליום א’ דסליחות / הרב שמואל שמעלקא סג”ל רוזנבוים הי”ד

הרב הי"ד

נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז,ח-ט). היה אמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר (מדרש תנחומא בהעלתך סימן י). אעירה שחר, אנא הווינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי (ירושלמי ברכות פ”א).

אפשר לפרש הכוונה, בהקדם כוונת הכתוב: ואני תפילתי לך ד’ עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט,יד), ופירש רש”י ז”ל תהי עת תפילתי עת רצון. אמנם לכאורה ראוי לדקדק, כי היה צריך לכתוב ואני תפילתי בעת רצון, וכנראה מפני זה פירש רש”י עת תפילתי. אמנם גם זה צריך הסבר, כי לא נכתב עת תפילתי.

אולם יש לפרש על פי מה שמובא בשם חתן סופר ז”ל על הפסוק “תהילת ד’ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד“, ופירש הוא ז”ל הכוונה: התפילה הרצויה שמתפללין אותה בכוונה, מלבד שהיא מקובלת ותפילתו נשמעת, עוד זאת שהיא עושה רושם חזק על השומעים אותה. חברים מקשיבים, עד שהם מתפעלים ומתעוררים וגם הם יפארו וירוממו וישוררו ויעתירו מעומק הלב אתו עמו, וזו כוונת דוד המלך עליו השלום: תהילת ד’ ידבר פי, אז, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. כי מכח תפילתי יתרוממו בהתרוממות הנפש לשפוך שיח לפני ד’ ולעמוד ולהתחזק. עד כאן תורף דבריו. ודברי פי חכם חן יש”י.

והנה בוודאי התפילה יותר מתקבלת בעת רצון, וכמאמר הכתוב “בעת עניתיך וביום ישועה עזרתיך וגו’” (ישעיה מט, א). אמנם כשנתבונן בדרך משל במלך בשר ודם, אשר אין לבוא אצלו בכל עת, רק בעתים המזומנים לראות את פני המלך, אמנם מי שהוא חביב אצלו, אשר יוכל לכלכל דבריו במשפט, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן, בשים שכל ובינה, בטוב טעם ודעת, אמריו אמרי נועם והמלך אהבו, לזה אין מן הצורך להמתין על העת הקבוע לבוא לפני המלך כי בכל עת ובכל עונה הוא חביב לפני אדונו ומלכו. והסיבה לזה, מדברו הנאוה אשר יערב על המלך להיות שומעו, וקולו הערב אשר יתן את מתקו ולמלך ינעם להטות אזנו ולהאזין אליו כי הוא יפה אף נעים, ועל ידי זה הוא עושה לעצמו אצל המלך עת רצון.

וזה הוא אפשר בכוונת הכתוב, כי כמו שהוא במשל, כן הוא אלף אלפי אלפים הבדלות כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב”ה מלכו של עולם, שתפילת צדיק גופא היא כמו העת רצון והיא גורמת עת רצון. וזה “ואני תפילתי לך ד’ עת רצון וגו'”, ואינו מוכרח לצפות ולחכות שיהיה הזמן עת רצון, כי תפילתי הזכה לא תשיב ריקם ובכל עת רצויה היא, וכנ”ל. ובודאי דוד המלך עליו השלום אשר התחנן והתפלל כה מעומק הלב, אשר היה יכול לומר תהילת ד’ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (וכפירוש החתן סופר ז”ל) שגם אחרים התפעלו והתפללו עמו בהדרת קודש, הוא היה יכול נם לומר “ואני תפילתי לך ד’ עת רצון”, כי תפילת אדוננו דוד המלך עליו השלום היתה חביבה אצל ה’ יתברך כל עת, כתפילת הצדיקים השלמים שעושים רושם. מה גם תפילת נעים זמירות ישראל משיח אלקי יעקב דוד המלך עליו השלום.

וזה אפשר בכוונת הירושלמי וכוונת מאמר חז”ל דרך השחר להיות מעורר בני אדם. כי ידוע שהשחר, דהיינו קודם אור היום, הוא עת רצון (כמובא במגן אברהם סימן תקפ”א סק”א). ועניין הזה הוא בוודאי מעורר את בני האדם. וזה דרך השחר להיות מעורר ב ני אדם, כ ירצו ויחפצו להתפלל בעת רצון, “אבל אני מעורר השחר”, דהיינו שדוד המלך עליו השלום היה יכול לעורר רחמים ולהפך רצון כביכול מה’ יתברך בכל זמן ועידן. ו”שחר” לפי זה הוא רמז על עת רצון כמו שהביא הג”ר “והוא עת רצון” וזה “אבל אני מעורר השחר”, דהיינו שאני אפעל בתפילתי, שתהיה עת רצון. וזה גם כן לשון הירושלמי “אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי”.

אמנם לא מספיק במה שמתחננים לקב”ה, כי צריכים אנו להתחרט על מעשינו הרעים והעברות שגרמו להסתלקות השכינה ולהסתר פנים כדי לעורר על ידי מצוות ומעשים טובים “שעת רצון”. אמנם “השחר” הוא עת רצון ובני אדם משתדלים שיתפללו בעת רצון. כי נכון הדבר. אולם האדם צריך להשתדל “לעורר ה שחר”, דהיינו לעורר רחמים ולגרום על ידי פעולותינו לעת רצון, וזה “דרך השחר להיות מעורר בני אדם” אבל “אני מעורר השחר”, דדך רמז, לא רק בסוף הלילה, אלא בכל עת הנני משתדל שיהיה רעווא ורצון מאת ה’ יתברך.

אף שקבלה בידינו שלא לעורר חס ושלום מדת הדין על ישראל בימים הקדושים האלה, מכל מקום עלי להזכיר בקצירת האומר דברי תוכחה בראשי־פרקים. אמרו חז”ל “אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ד’ שומע תפלה” (ברכות כט:) אמר רב הונא הלכה כאחרים (שם). פירש רש”י ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם.

צרכי עמך ישראל מרובים, חלול שבת קודש גורם ח”ו חסרון הפרנסה. וכן אמרו חז”ל אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת (שבת קיט:) וגם אמרו ז”ל העושה מלאכה בערב שבת וערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה (פסחים דף נ:) ומכל שכן מי שעושה ח”ו מלאכה בשבת ויום טוב. וצריכים להזהר בשמירת שבת קודש כהלכתה שנפרצה בעוונותינו הרבים בזמן האחרון.

כן אמרו: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ (אבות ה,ט). נבדוק מה יש בידינו ח”ו מעבירות אלו ומאביזרייהו:

עבודה זרה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה.

גילוי עריות: נדה, צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה גדר לזה.

שפיכת דמים: המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נט:).

השמטת הארץ: עינו רעה בשל עניים, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עלך אך ד’ והיה בך חטא, נתן תתן לו וגו’ (דברים טו, ט־י), נבדוק היום אם באמת יצאנו ידי חובתנו בעניין צדקה כדבעי לעזור זה את זה.

אנו מתפללים בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה על הרבה דברים “מעוררים את השחר” אבל העיקר להתפלל על דבר הכולל הכל, והוא על למוד התורה, אבל זה בידנו אנו, כפי שהתפלל דוד המלך עליו השלום “אחת שאלתי מאת ד’ אותה אבקש שבתי בבית ד’ כל ימי חיי” (תהלים כז) הכוונה אם מבקש האדם מאת הקב”ה שיצליחוהו בקניינים גשמים, הלא ד’ יוכל להשפיע לו גם בלי שיצטרך האדם הזה ליגע בשבילו, כגון שימצא אוצר טמון כסף וזהב ורב פנינים, ואין צריך לבקש אחריו. אמנם מי ששואל מאת הקב”ה יראת שמים וידיעת התורה, זהו מה שהקב”ה מבקש מן האדם עצמו שיתחזק בה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אחת שאלתי מאת ד’, אולם אותו הדבר הוא אינו כשאר דברים אשר אין אני מוכרח לבקש אחריהם, אמנם אותה אבקש (מלשון אם תבקשנה ככסף) והוא: שבתי בבית ה’ כל ימי חיי וגו’. שמע קולנו ד’ אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

(אלה דברי שמואל, דרוש א)

הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהילה והדרשן הנפלא מו”ה שמואל שמלעקא סג”ל רוזנבוים זצ”ל הי”ד אבד”ק קליינוורדן, ממלא מקום אביו הרב משה חיים סג”ל ליטש רוזנבוים זצ”ל שהיה רב, אב”ד ור”מ בקהל קליינוורדן במשך ארבעים וחמש שנה וחיבר ספרי שו”ת וחידושי תורה. הרב שמואל שמעלקא נסמך להוראה ע”י גאוני הונגריה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ”ל אב”ד וויטצן, הרב מרדכי ליב ווינקלר זצ”ל אב”ד מאד והרב יוסף אלימך כהנא זצ”ל הי”ד אב”ד אונגוואהר.

הרב, נהרג באושוויץ בי”ב בסיוון תש”ד. כן נספו כמעט כל משפחתו וקהילתו. הי”ד.

בנו, ר’ פינחס סג”ל ליטש רוזנבוים, עסק בימי הזעם בהצלת מאות יהודים בתחכום רב ובמסירות נפש. הוא נותר כמעט שריד יחיד למשפחתו העניפה, והוציא משארית כתבי אביו את הספר “אלה דברי שמואל”.

בהקדמת הספר כותב ר’ פינחס:

עד זיבולא בתרייתא עסק באורייתא, שם לילות כימין, מאין הפוגות טרח ויגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. למרות המון טרדות הכלל שהו עמוסות על שכמו; צרכי קהילה גדולה ולימוד הישיבה. ובפרט ובפרט עיניו היו פקוחות על תינוקות של בית רבן. טרח להנהיג העם על דרכי התורה ויראה טהורה במעגלי צדק בשבט מוסר שבט מלכותו, בדרשותיו הנפלאות בעמדו במקהלות בראשי עם קודש. אמת מה נהדר היה ככהן גדול העומד לשרת, שפתותיו מלאות נופת, צוף אמרותיו הנאות ירדו חדרי בטן ועשו רושם בלבבות ועוררו נפשות שומעיהן.

אך לא ארכו הימים ואתמה מאד על מאור היום אשר זרח אל כל ויחשיך אלי ואליך ובא השודד מארץ מרחקים מגרמאניא, הנצים הארורים. עלה מות בחלונינו ואבד והרס כל מחמדינו. ואין זכרון לראשונים, כי גם לא זכו קדושינו לשוב אל עפרם להקבר בארץ בבית החיים, ולא ניתן לנו להשתטח על מקום קבורתם, ואין בידינו להציב ציון על מקום קדושתם. על כן קמתי אני שנשארתי לבדי מכל בית אבי, מבין אלפי סכנות בחמלת ד’ עלי נמלטתי, ועודני צעיר, כבן עשרים, כמעט מחובשי בית־המדרש יצאתי, ועמדתי גלמוד בלי משען ומשענה. שבתי במר נפשי, שבתי אל בית הורי החרב, וקבצתי קהל הנשארת, וחיבתם אל בית אבי הראו לי, קהל עדתי, והושיבו אותי על כסא אבותי, ושמשתי שנים אחדות במקום שהתפללו שם אבותי נ״ע. הגם שכתר מלכותם ראשי לא הלם. מרגוע לנפשי לא מצאתי ובגולה יצאתי והלכתי מארצי וממולדתי ומבית אבי להגיע אל מחוז חפצי. הגם שהתמהמהתי, אקוה לאל מרום, יזכני להגשים רעיוני לעלות לארץ קדושי.

ולמען יעמוד זכרון אאמו״ר זצוק״ל לנצח אמרתי אני אל לבי, אלכה נא ואלקטה כמלקט בשבלים, מהמעט הנשאר בנס מכתבי יד של אבא מארי זלל״ה מבין השרופים כאודים ניצולים, חידושי תורה על ענינים וסוגיות שונים, ומהנשאר מתשובותיו להלכה, אשר מהם יראה הקורא ידו הגדולה בתורה; ורוב בקיאותו בש”ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, כאשר צלל במי ים התלמוד האדירים, בפרט הראה כחו הגדול בתשובתו הארוכה בענין היתר עגונה, שטרח ומצא כדי גאולתו להתיר אשה מכבליה. ואזכיר פה מסירת נפשו על התורה שבזמן שפשטה הרשעה, וידי ארורים כבר הציתו את האש, וכמעט כל הגולה כבר עומדת במדורת אש, עש”ק פ’ ויקהל־פקודי היה בשנת ומדד עוד לא שקטה רוחו, ולא נחה ידו ועסק בתורה וכתב תשובה גדולה בענין מצה שמורה וידיו גלולות כספר תורה, עד רמסו וחמסו אותו ואת משפחתו לגיא ההריגה ושריפה. וכן יש אתי בכתובים חידושי תורה ואגדה נאה ורשמי דרשותיו, ואבנה מהם ציון להעמיד שמו וזכרו לדור דורים ולנצח נצחים, על כן הבאתי עלים לתרופה לדפוס מהם ולהעלותם על ספר, וחובבי תושיה יהנו מנועם צוף אמרותיו וימצאו חן בעיני קוראיו והוגיו. ואעשה בזה נחת רוח לנשמתו הטהורה ושפתותיו יהיו דובבות בשמי שמיא, אשר שמה שבה רוחו לגנזי מתמים; ויקוים בזה מאמר חז״ל (יבמות צו:) “אגורה באהליך עולמים”, וכי אפשר לו לאדם לגור בשתי עולמות, אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו הלכה בשמי ויהיו שפתותי דובבות בקבר, שנאמר, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישינים״.

 

מספר הצפיות במאמר: 56