על חשיבותה וגדלותה של מדת היופי / הרב מאיר זאב ניסטמפובר הי”ד

מדת היופי

בקבענו מידת היופי ונושא דברנו עיקר בינתנו ליופי של מעלה, לזה אשר נעשה ונולד מתוך דעת קדושה לזוהר הנאצל מחיים שיש בהם תורה ויראת שמים, ולא חלילה חל הגיהוץ הנכרי והזר אשר בכל ועוד נתקלים בו רבים מבנים עמנו.

אין בדעתנו להרבות דברים פה על היופי של פלסטיקה המרהיב את העין ועל התפתחות הרגש האסתטי. בדבר זה הלוא מטפלים הנכרים והללו אשר נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ואין לנו דין ודברים עם היופי הזה.

גם אין בדעתנו להעמיק חקר בדעתם המוטעת והבדויה של הנכרים אשר גזלה מאתנו עדינו נפשנו ומלאה רוחנו בטענתה כי אין אנחנו נותנים לחדור לתוכנו ציורי היופי והנשגב.

אנו עם התורה האלקית יודעים ורואים בכל עת ובכל שעה על פי הרוב שהללו המחזיקים את היופי ותענוגיו לתכלית כל השלמות אינם חשים שום תענוד במעשה הטוב והצדק אשר הוא הוא באמת תכלית כל השלמות, ודווקא אלו אשר לבם ער לנוי בועטים במעשים טובים ועוברים בשאט נפש על כללי המוסר לכל העולם כולו.

ואם הואלנו לדבר על מדת היופי, הרי זאת רק מדין הנהגה למעשה.

כמה יש בה במדה זו משום הדרכה של נוי תורני ביחוד לאלה המקדשים והמזמינים את עצמם לעלות ארצה ישראל, ארץ של פאר עילאי המכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה.

ומפני שרצוננו בעקר להטיף לקח על נוי למעשה ולא לשם תיאוריא והלכה לבד עלינו טרם כל לדעת ולהבין שהוא תלוי ועומד בשלשה דברים, באדם, ובמעדה ובעת עשיתה. באדם: בזמן שהוא שלם בגופו בנשמתו בשעה ששניהם בריאים חזקים ומפותחים במדה נכונה ועובדים ביחד.

שלמות הנשמה, הלא כולנו יודעים מה טיבה של שלמות זו, תורה ודעת של יראת השם וגם קביעות בנפש ואיתניות ברוח מושגה הנכון של אמונה, כמו שכתוב בספר החינוך בפרשת יתרו.

ושלמות הגוף גם היא דבר חשוב מאוד, אומנם כי תורת “שרירים אמיצים” אסורה ומנקרת היא לנו, אבל השרירים כשהם לעצמם כשרים ואולי גם נחוצים מפגי שגם בהם יכולים לעבוד את עבודתנו יתברך שמו באופן שיופי היא הרמוניה נאה ואידאלית בין הגוף והנשמה במידה קצובה שקולה.

במעשה; לעשות הכלב מדה הראויה והדרושה בתנאים ההגונים והמתאימים ובעת המכוונת לאותה פעולה.

אולם, גם בדבור וגם בהלבשה יש נוי. בדבור, לא להרים את הקול בשעה שצריכים לדבר בנחת, כגון במסיבת רעים וכדומה, ולא לדבר בחשאי בשעה שמחויבים לדבר בקול רם, עובר לפני התיבה בהרצאת שיעור שלא להגזים ושלא להפחית, וכדומה בהלבשה, להיות לבוש נקי ובטעם הכשרים.

ואף בברכת איש לאחיו יש פאר, לקדם את פני רעהו בברכה משלום בטעם ובמדה כראוי וכהגון לאיש אשר לו מדת היופי המעשי.

בקצור לעשות הכל כאשר לכל במשקל של תורה והלכות דרך ארץ הריהו יפה בפנימיותו וחיצוניותו לול נאה להתעטר בשם איש היופי. וכן שנו חכמים באבות, ורבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ”ב), הוי אומר שיופי שלנו הוא שפיר המעשה והדרכה בחיים והוא זה אשר לכל העולם כלו פאר נס ונוי מכוער ואף לא יופי – עינוי, מדעי, בצורה של אליטוניות מופשטת.

גם כוונה טובה ונכונה בעשיית מצוה והשמחה בשעת קיומה, הזהירות המרבה במצוות שבין אדם לחברו, ההליכה ב”שביל הזהב”, זאת אומרת, התנהגות האדם בכל הדברים בדרך האמצעית, מבלי נטות לקיצוניות ימין ושמאל, כל אלה בשם “תפארת” נקראים, כדברי רבי שמואל די איזידא בספרו מדרש שמואל בשם רבותיו הקדמונים ז”ל, כי לא לתפארת של נוי בעלמא מטיפה תורת היהדות, אלא לתפארת של טוב להדר המועיל ולא להדר הערב הנכרי והטמא.

אמרנו למעלה שגם בהלבשה ובדברים חיצונים עלינו להנהיג מדת היופי. הריני רואה חוב לעצמי להרחיב מעט את הדבור בכיוון זה.

אמת ונכון הדבר שלפני איזו עשרות שנים לא נתנו את עיוננו כלל בדבר זה. לא חלילה מפני שנהגנו קלות במידה זו,  אלא מפני שהשקענו את כל דעתנו ליפות את גינתנו הרוחנית. נעצנו את מבטנו ביופי של מעלה ובנשגב פנימי. הקפדנו אז רק על האדם שבקרבנ ולא על הבר נש אשר סביבותנו. הדורות שלפנינו פארו וקשטו אך ורק בת בתי גוואי… ולא בתי בראי… אמנם אכן, פאר עילאיוזוהר דלעילא נוי מסתתר מנועם עליון היו האספקלריא המאירה של חיינו אזי.

אבל היום בזמן הזה אשר העולם רק לברק חיצוני מבטו, כורע ברך לפני יופי של גיהוץ קל ושטחי, בשעה שהאליל היווני פגר מובס זה שקם לתחיה בנוסחה חדשה, בלי אותה התפעלות האלילית הקדמונית, שיש בה משום עילאיות המשובשה והגשומת כחות נאצלים, אלא בפטום אש גס ומכוער וחמדה בזויה ושפלה אשר מוצאה בתתאי תתאיות בדיוטא התחתונה אשר במרתף אירופא, מקום שם יורדים ואינם עולים ממנו לעולם.

עלינו להנהיג סלסול במדה ידועה גם במידת החצינות של הוד והדר, כסות נקיה, מעון נקי, סדר ומשטר בכל תהלוכותינו, וביחוד אתם אשר תכינו את עצמיכם לעלות לארצנו הקדושה בתור בוני התורה על אותה קרקע, אשר נתחללה בידי בעלי האסתתיקא הטמאה והנוכרית באופן ציבורי  ומאורגן לפי הטעם היפה השולט כעת בעולם.

בפאר חיצוני לקינו ובו נתרפא. כשאני אומר “בו”, אין דעתי חלילה לומר אך בו, אלא גם בו, כלומר, גם הוא יכול לשמש מעשי רקחות וטבחות לעבודתנו עבודת הקודש, אבל הריני מבקש מכם יקירי מיד על אתר שלא תטעו חס ושלום בדברי לומר שאגודתיות תלויה ועומדת רק, או אפילו במידה מכריעה, בחיצוניות. לא ולא. אגודתיות קבועה ומעורה בהנקודה הפנימית החופפה עלינו ומשמרת אותנו באותו תא בלב אשר שוכן בו “מגן אברהם” ואין מגע נוכרי חיצוני שולט בו, כדברי החידושי הרי”מ זי”ע.

החיצוניות שהננו משמיעים עליה, אנחנו נוהגים בה רק מנהג של תשמיש טכני בעלמא. עמוד ועשה מלאכתנו! וזהו באמת אם נרצה להשתמש בנוב של חסידים תקונה ועליתה, והסרתי דמיו מפיו… ושקוציו מבין שניו… ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט).

אמנם כן מידת היופי היא מדה גדולה וחשובה בעבודת ההכשרה של חלוצי הרוח והחומר של אגודת ישראל המכינים את גופם ונפשם ארצה ישראל. אם פאר הנפש הוא דאורייתא, מן התורה ממש, פאר הגוף הוא מהלכות דרך ארץ הנוהגים ביותר בזמן הזה אשר עלינו להנהיגם בחיינו כדי להנחיל כבוד לתורה ולהיהדות החרדית, וכל לנאותן בוודאי שאינו חוצץ חלילה בפניהן. ואף על פי כן, אין בה במידה זו, ביופי חיצוני, יותר מהנהגה טובה. ולאפוקי מדברי היהודי החשוב, מורה דרך לשבים בארצות המערב, הד”ר נתן בירנבוים שיחיה, אשר כתב בספרו דברי העולים (וינה תרע”ז) סימן ב’ “שלש קדושות יש שבהן בני האדם מתקדשים מן התורה, ואחת מהן קדושת התפארת ופראכט”. ואף שאחד העולים מעיר שם שכוונתו על ההיפך מתיעוב, אבל אם כן, הריהי צניעות וקדושה, כדברי חז”ל, בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא ערווה.

ומדוע הוא אומר אחר כך, בסימן ג’, כדי לעלות בתפארת [פראכט] הרינו מקבלים עלינו לדאוג ליופי ולחן, לניקיון ולסדר אצלנו ואצל כל אשר ברשותנו. וכי בגדים נקיים וכלים יפים, דירות ובתים נאים מדרגות של עליה במידת התפארת, קדושת הצניעות. אם יש קדושה בתפארת, הוא רק במובן מוסרי, נוי המועיל, זאת אומרת, הנהגה נהדרה אשר משמעותה ההתנהגות כמנהג החרדים והכשרים, ולא כמושג חיצוני ופלסטי בניקיון וגיהוץ.

בעלי הקבלה שנו שתפארת היא מדת אמת, בחינת יעקב אבינו עליו השלום, לומר לך שיופי אינו ההיפך מן הכיעור החיצוני, רק מן השקר, מושג רוחני שכלני. העולם הנוכרי הורה שהיפה הוא אמת, והיהדות מלמדת שהאמת היא היפה, וזהו שופרי דיעקב אבינו עליו השלום שהיא מעין שופרא דאדם הראשון, פאר רוחני עילאי, ולא הדר חיצוני של סדר ומשטר. הוא אינו קדוש. אותו יכולים אנו לעשות רק הדום לרגלי קדושה, ולא יותר.

אין לנו אף כתוב אחד בתורה שיורה אף במידה זעומה על קדושה חיובית ומסויימת לתפארת בתמונה החיצונית.

המקראות אשר צטט אחד העולים בהערותיו, אין בהם אף סמך קל כי בכולן הכוונה על תפארת בבחינה מוסרית או על התפארות ותהילה, כמבואר שם בתרגום ורד”ק ובשאר המפורשים ובמדרש בפרשת תצוה ובמפרשים. ודעתי שתשובוני מבגדי כהונה שאמרה תורה בהם “לכבוד ולתפארת”, הרי לנו מפורש שתפארת קדושה בתבנית חיצונית. אולם הרגעו נא, והאזינו דברי הרמב”ם ז”ל בספר המצוות מצוות עשה ל”ג, וכך הוא אומר: “וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה’ את משה, כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש”. עד כאן לשונו.

שמע מינה מהכא, שהקישוטים הללו שציותה התורה אין זאת משום ייפוי-כח לברק חיצוני אלא גזרת המלך היא, והנאת היופי שבהם פוסלת, וחוצצת בפני הכוונה הטהורה הנשגבה לקיים מצוותו יתברך שמו.

מכל האמור עלינו להסיק, אחים יקרים, שעיקרה של היופי מדת התפארת היא שתי מדות האחרות שמהן היא מורכבת, הלא הם מדת החסד ומדת הגבורה, כמו שמסרו לנו רבותינו בספריהם הקדושים והנשגבים, ועלינו בני הכשרה לקבוע אות בקרב לבבכם פנימה.

במידת החסד עליכם להשתמש כדי שתרגילו את עצמכם להיות חיים של צדקה וחסד קולקטיב כשר וחרד מבוסס על מצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. ובמידת הגבורה כיצד?

בשנת ההכשרה תשתדלו לנטע בכם את מדת העוז והאומץ שלא לגור מפני הפושעים והמורדים בפלטין של מלך, זה ארץ-ישראל, העושים כגרועים שבגויים, ואיתניות בנפש שלא לכוף את הראש כמו אגמון ולעמוד בכל הניסיונות המתרחשים ובאים שם בתור שומרי תורה ואגודתי נאמן ומסור מהתמזגות שתי מדות הללו תוקבע בכם מידת היופי מאליה.

והיה אם נכשיר את רמ”ח איברנו ושס”ה גידינו במידת החסד, במידת הגבורה ובמידת התפארת לפי המושג התורני, תקוים בנו נבואתו של זכריה, ועוררתי בניך ציון – המצוינים בתורה ומצות – על בניך… יון – אלו המפיצים טומאת היונים בארצנו הקדושה והטהורה, והושיעם ה’ אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתנו.

(מתוך “דרכנו”, גליון כט, ניסן תרצ”ח, בעריכת אלימלך שטייער. מאמר המשך והבהרות בנושא נמצא בדרכנו תרצ”ה גיליון 40)


הרב מאיר זאב ניסטנפובר נולד בסביבות שנת תר”ן (1890). כפי שנראה במאמר שלפנינו ובמקורות נוספים היה הרב פעיל בתחום קיבוץ ההכשרה של אגודת ישראל, והוא אף שימש כמנהל ה”יסודי תורה” באחד הקיבוצים הללו.

הרב כתב מאמרים רבים, מהם פורסמו ב”יודישע ליטעראטור” גיליון א, ארטאדאקסישע בלעטלעך תרצ”ג גיליון 40 וגיליון 41 – השתלמות עצמית כיצד, דרכנו תרצ”ה גליון 6 – נחפשה דרכינו ונשובה!, דרכנו תרצ”ה גיליון יב – כיצד מלמדים, דרכנו ספר היובל תרצ”ו – מדור ספרות ומדע: המבקר בראשון בספרות ישראל – לדמותו של רבי משה אבן עזרא ז”ל, דגלנו תרפ”ט – מגמת הפילוסופים בישראל לפנים והיום. בשנת תרצ”ז הוציא לאור את הספר היוצר ויצירתו, מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל מלובלין, מחולל “ישיבת חכמי לובלין” ויוצר “דף היומי” (20 עמ’), לרגל סיום המחזור השני של הדף היומי ושמונה שנים ליסוד ישיבת חכמי לובלין.

בספר זכרון לקהילת פולטוסק (יצא לאור בשנת 1971) – מוזכר שהרב מאיר וועלוול ניסטנפובר, אשתו שרה ושני ילדיהם נספו בשואה.

מקורות: דף עד באתר “יד ושם” ועוד.

בעניין קיבוצי ההכשרה של תנועות הנוער הדתיות ראה אתר זכור. בעניין חורבן קהילת פולטוסק ראה אתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 8

ביאור מעמיק לעניין כריכת פסח, מצה ומרור / הרב יוסף חנניא ליפא מייזלש זצ”ל הי”ד

מנהג כורך של הלל

שלשים יום קודם לפסח נתתי לבי לדרוש בהלכות הפסח לחקור אחרי טעמו של דבר, לירד לעומקו של מנהג שלנו בליל התקדש חג הפסח, שכורכין מצה ומרור ביחד, ואומרים זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד. והט”ז באורח חיים סימן תע”ה הביא בשם פרוש רש”י והאר”י דיש לומר היה כורך פסח מצה ומרור.

ונראה לי בטעמו של דבר זה, על דרך האגדה, דהנה נצחיות ישראל קיימו בגולה היא על ידי האמונה והאחדות, הן הנה היו למאורות לעם הזה להאיר להם את הדרך לבל יכשלו בדרכם. אנחנו עם ד’ המאמינים מקבלים הכל באהבה. ועל כל גל וגל שיעבור עלינו ועל כל רעה שתבוא עדינו, לא נסוג אחור לבנו בתקווה טובה ונאמנה כי ד’ הטוב, אשר מאתו לא תצא הרעות, יחוש לנו ישע ופדות עד מהרה. ועוד יש לנו הסגולה הנפלאה, כח האחדות להיות כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובהתאחדות האומה הישראלית, גם החלש יאמר גיבור אני, ותהיינה האהבה והאחדות להעם הזה אזור מתניו והאמונה והבטחון אזור חלציו, אשר על כן בימי צאתנו מארץ מצרים וראינו נפלאות, בעת בחר ד’ את עמו ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, הקריב אתנו לפני הר סיני ונתן לבו את תורתו בחרדת קודש, משה ידבר והאלקים יעננו בקול עשרה דברים חרותים על הלוחות, חמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם למקום מקיר האמונה, וחמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם לחברו יסוד האחדות, והכל מכוון מאתו יתברך שמו כדי לתת לנו בסיס נכון וקיים לעולם עד שכל משברי גלי הים והמון עמים רבים לא יכולו לנו לשטפנו ולהכחידנו מארץ החיים, חס וחלילה. לכן בשתים התחתן בנו בתת לנו את תורתו הקדושה “ואהבת לרעך כמוך”, זו האהבה והאחדות, אני ה’, זו האמונה והביטחון.

וכאשר נביט בעין חוקרת על תולדות וחיי ימי עמנו מיום היותם לגוי עד היום הזה, מורה הניסיון לנו לדעת כי כאשר יסורו ישראל, חס וחלילה, צבי עדיים, עטרת האמונה, מעל ראשם ויטו ארחם לחטוא במצוות שבין אדם למקום, אז גם נזר האחדות הורד מעליהם, וילכו בתוהו לא דרך לחטוא גם כן במצות שבין אדם לחברו, כי שני חלקי המצוות האלה הם קשורים ואחוזים זה בזה בשרשם ובמקורם, וביותר בהתכלית המכוון מהם, שבעת אשר עם ישראל שלם עם ד’ נאמן לתורתו ולעבודתו, אז אהבת ד’ ומצוותיו היא התכלית, היא הקוטב, והוא התל אשר הכל אליו פונים. לא כן אם חלק לבם מד’ וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, יחלפו חוק, יעברו תורות אז האהבה והאחדות לא תהיה מנת חלקם, כי כן ארחות אנשי רשע, נפרדים הם בתכלית שלהם ושלום אין להם.

ומה נכבדו בזה דברי חכמינו ז”ל באמרם אמר רבי אלעזר המזיח החושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד (יומא ע”ב), וביארו המפרשים הכוונה שדבריהם סובבים והולכים על קוטב מה שאמרו חז”ל דחושן היה מכפר על הדינים, שנאמר ועשית חושן משפט. ואפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר אין אפוד ותרפים (זבחים פ”ח), ופירש רש”י הא יש אפוד אין תרפים, נמצא לפי זה שהחושן ואפוד שניהם כאחד היו טובים לכפר על ישראל, החושן על הדינים בדברים שבין אדם לחברו והאפוד על עוון עבודה זרה דברים שבין אדם למקום, והן הנה השתי היסודות של קיום האומה הישראלית, הדינים יורו לנו נתיב הישר להיות בשלום עם כל איש שלא לבקש ולא לחמוד דבר שהוא של חברו, ואזהרת עבודה זרה היא האמונה שלא להאמין בשווא נתעה, רק להיות שלם עם ד ‘ וחזק באמונה. ולזה הזהירה תורה הקדושה שלא יזח החושן מעל האפוד, כי הם קשורים ואחוזים זה בזה ויתאחדו ולא יתפרדו. ולכן יפה אמרו חכמינו ז”ל שהמזיח החושן מעל האפוד בדעתו המשובשת כי אפשר לזה בלא זה לוקה בגופו להורהו דעת ותבונה כי שניהם כאחד קשורים יתאחדו יחדיו יהיו תמים.
ומעתה נאמר דפסח מרמז על השגחה ואמונה, כמבואר בטור אורח חיים סימן ת”ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שהיו לוקחין טלה סמל אלהיהם של המצרים וקושרין בכרעי מטתם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל כך דרשו חכמינו ז”ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מעבודת אלילים כי הפסח מורה שעבודה זרה אין בו ממש וד’ לבדו הוא אלקיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ומצה ומרור מורים על אהבה והאחדות, מצה שעומדת בשפל ואינו מגביה עצמו כשאור שבעיסה חמץ, מורה על עניות ושפלות רוח לבלי להתגאות אחד על חברו, אשר זה מקור השלום. ומרור מורה לסבול מרירות הזמן להיות קשה לכעוס ונח לרצות לבני אדם לדונם בכל דבר לכף זכות, וזה שורש האחדות.

ומאחר שאמונה והאחדות הולכים שלובי זרוע קשורים ואחוזים זה בזה, על כן יפה עשה הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד, לרמז על זה שהם קשורים ואחוזים, יתאחדו ולא יתפרדו וזה בלא זה אי אפשר. כן יעזרנו השם יתברך על דבר כבוד שמו, לחיות שלם עם ד’ ואנשים ויחוש לגאלנו במהרה בימינו, אמן סלה.

(מתוך הספר רבותינו שבגולה)


הרב יוסף חנניה ליפה נולד בשנת תרל”ה (1875) לאביו הרב אריה יהודה לייבוש אב”ד פרעמישלא ולאמו מרת יוטא בת הרב שמואל שמעלקא טויבש זצ”ל אב”ד יאס בעמח”ס חיי עולם ומצות חליצה. בשנת תרנ”ה (1895), נתמנה לרבה של ציישנוב שבגליציה.

לאחר שש שנות נישואין, בשנת תרס”ב, נפטרה אשת נעוריו מרת בריינא רעכיל ע”ה בת מרת עטיל והרב אברהם חנוך הכהן זילביגער, בהיותה בת עשרים וחמש, זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור ישראל יקיר. אחר כך נשא את אחותה הצעירה מרת לאה. בשנת תרס”ו נפטר בנם שמואל שמעלקא ע”ה.

בתרס”ה (1905) או בתר”ע (1910), נתמנה לרבה של מונאסטרישץ שבגליציה המזרחית. בשנת תרע”ג (1913) הוציא לאור את ספרו שו”ת נחלת יוסף. בהקדמת הספר הוזכרו גם שאר ילדיו: נפתלי הירץ, הענא, אהרן משה וגיטל (אחר נולדו עוד ילדים: חנוך ויהודה). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה, ומאמרו (המובא כאן למעלה) פורסם בספר “רבותינו שבגולה” בשנת תרע”ה (1915). בשנת תרצ”א פרסם בירחון הפרדס פלפול במסכת חולין יא.

הרב נפטר במונאסטרישץ (מונוסטאזיסק), תחת הכיבוש הסובייטי, בשנת ת”ש (1940) והובא לקבר ישראל.

מספר היהודים במונאסטרישץ בשנת 1939 התקרב ל-3000. בתקופת הכיבוש הסוביטי (1939-41) הופסקה פעילות הקהילה היהודית. עם פרוץ המלחמה בין הגרמנים והרוסים (22.6.1941) התחילו הלאומנים האוקראינים להתקיף יהודים. ההתקפות גברו לאחר שהסובייטים נטשו את העיר ב-4.7. בתאריך 13.7 הובאו לעיר מאות יהודים שגורשו מהונגריה. בהמשך הוגלו לעיר יהודים ממקומות נוספים. בחודש 10.1942 גורשו יהודי  מונאסטרישץ להשמדה במחנה המוות בלזץ.

הרבנית לאה נספתה בשואה. כן נספו בשואה בשנת 1942-43, הבנים: ישראל יקיר, הרב נפתלי הירץ וחנוך. הענא ובעלה התאבדו ב-1944 לאחר שהגרמנים גילו את מחבואם. דפי עד על שמם נכתבו על ידי אשתו של (אהרן) משה ונמצאים באתר יד ושם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר הספריה היהודית הוירטואלית, הקדמת נחלת יוסף, דפי עד באתר יד ושם.

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה ג עמ’ 801. ספר מונאסטרישץ (1974) עמודים 21, 28, 29, 98, 122. פנקס הקהילות גליציה המזרחית עמ’ 310.

מספר הצפיות במאמר: 16

מה נאה ונשגב הוא הפשטות / הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד

בגדי לבן

מכתב אל העורך מאת הרב אב”ד בעיר זגירז.

ב”ה ב’ עשי”ת תרפ”ד זגיערש. כבוד אהובי יושב בקירות לבבי צנוע ומעלי ר’ זעליג גליקסמאן נ”י.

את התשורה הנחמדה “תפארת אדם” באה לידי ושמחתי עליה. תשואות חן לך על המתנה שכבדתני וביותר על עבודת הקודש להציל משני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.

ואמנם השם “תפארת אדם” נאה ומקובל ומדתו תפארת. ידוע לך הפתגם: “הסגנון הוא האדם”. נצוצי מדת התפארת נוצצים ומבריקים מאנשי המעלה, אשר השכלת לתאר במבטאים חיים מדרכי חייהם, ביותר הצלחת לתת לפני הקורא מושג הפשטות האלקותי, אשר בה הצטיין מר אבא זצ”ל. גדלות אמתית הוא פשטות. פשטות, כלומר הדבר כמו שהוא, הוא “עצם” וסגולתו אלקותי, ו”המציאות מקרה קרה לעצם” (מורה נבוכים). המציאות מורכב מהמקום והזמן ומשתנה מסבות המתהפכות בתחבולות המקרים, אבל לא כן העצם.

וזה סוד בגדי לבן אשר בם שמש הכהן ביום הכפורים, אין בם גוון, ואולם כל הגוונים כלולים בם (עיין בהקדמת ספר חתם סופר על כתובות מה שכתוב על למוד הפשוט).

חכם אחד מחכמי אומות העולם תאמס קארלייל כותב, כי הטבע התלבש בלבוש פתגמים ומלים המכהים זיו טהרו ויופיו, וזאת שורש כל רע ומר בעולם, אך מה נאה ונשגב הוא הפשטות. “כלה נאה כמות שהיא” בלי כחל וסרק. ורבינו הגדול מהר”ל מפראג על מסכת אבות באר בזה המאמר על מי שנצרך לבני אדם פניו משתנים לכרום, כרום זלות לבני אדם, כיוון שנוצץ עליו השמש מקבל כל הגוונים. עיין שם.

אני הבנתי לך שאתה ירדת לסוף מדותיהם של הגדולים מטרת חוברתך. יש אנשים, הלובשים אדרת המלים למען התהדר, אבל האנשים מן “התפארת” הם גאוני הפשטות, ודוק.

ידידי, אספר לך דבר: ר’ נח פיאסעצנער ז”ל ספר לי, כי בעת שלקח התרת הוראה מאבי ז”ל אמר לו בזה הלשון, “אמסור לך מה שמסר לי רבינו הגדול, הרבי מפרשיסחא וזה לשונו: “שלום הירש, נותן אני לך רבנות, אין אז די וועסט אַ‏‏‏‏‏וועק וואַרפען אַ דרייער בבזיון, וועט דיר קוּמען צי צי שווימען אַ ריבּעל”. ובדידי הוי עובדה… (אין לה מקום פה).

ידידך עוז שלמה יהודה ליב הכהן אב”דק זגיערש.

עתה אומר שלום וברכה כתיבה וחתימה טובה לאחיך היקרים ר’ מנדיל ור’ בנדיט נ”י. מכבדם, הנ”ל.

(מכתבו של הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד לעורך תפארת אדם, הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד)

על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד ותורה מספרו נוה שלום ניתן לקרוא במאמר הקודם.

גרגירים נוספים מתורותיו נותרו מפוזרים בספרים, ובהם: גן רווה עה”ת (ועוד שם), וישלח את העורב מתוך זכרון בספר, הסכמה והערות לספר פרדס יוסף ח”א ו”דרוש לסיום מסכת ברכות” מתוך קובץ דרושים.

על הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד ותורתו – נכתוב בע”ה בהמשך השבוע.

אשרינו שזכינו לסייע לעבודת הקודש להציל משיני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.‎‎ּ

 

מספר הצפיות במאמר: 28

ממלכת כהנים – פרק ד: מטבעות וטפוסים / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

אבני חושן ?

אצל “חשן ואפוד” בפרשת תצוה כתיב, “ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכו’, ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד, אבני זכרון לבני ישראל”. אחר כך כתיב; “ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו וכו’, ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן, טור אדם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נפך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה משובצים זהב יהיו במלאותם. והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם, איש על שמו תהיינה”. אחר כך העידה תורה שנית, “וירכסו את החשן על לבו, בבאו אל הקדש, לזכרון לפני ה’ תמיד”. עד כאן . והנה שתי מיני האבנים, אבני האפוד ואבני החשן צריכות בוודאי לביאור מפרט, בהארת תעודתן ומגמתן בקדש, למה היה אצל האפוד רק אבן השהם האחת אלא שנתחלפה לשני כתפת האפוד, וכאן אצל החשן היו אבנים הרבה? ובכלל שתי מיני אבנים הללו שהתורה הקדישה להן פרשה שלמה בציון כל פרטיהם אלה, למה? האומנם רק לכבוד ולתפארת בעלמא הגיעו כל האזהרות החמורות והמדויקות האלה?

שנית, יש להבין מה שאצל האפוד כתיב “אבני זכרון לבני ישראל”, ואצל החשן כתיב “זכרון לפני ה’ תמיד”. ובכלל יש להבין את כל ענין הזיכרונות הללו. זיכרונות עושים למאורעות שכבד עברו, מצבות עושים למתים, אבל לאיזה “זכרון לבני ישראל” אנו מזדקקים בשעה שבני ישראל אלה חיים וקיימים באלפיהם ורבבותיהם?

שלישית הזהירו: “והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!” הלא היה לו לומר, והשמות תהיינה על האבנים, ולא האבנים על השמות, האם לא כן? ועוד, וכי סלקא דעתך כי שמות אחרים נחקוק על האבנים האלה? כמו כן ענין האזהרה של “ולא יזח החשן מעל האפוד”, יש להבין מאי האי? כל אלה הלא הם חוקי התורה הנאמנים שיש לראות בהם השכלה אלהית עמוקה, נפלאות דעת קדושים, בינת רזי עולם, ואתה הקורא הסכת ושמע בעזרת ה’.

גרסינן (בבא בתרא עה) אמר חנינא בן תרדיון, עשר חופות עשה הקב”ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר, בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכותיך, אדם, פטדה, ויהלום, תרשיש, שהם, וישפה, ספיר, נפך, וברקת וכו’. עד כאן. והנה עשר חופות אלה שהקב”ה עשה לאדם הראשון בגן עדן, מה טיבן? לחופה מכניסים חתן וכלה בשעה שהם מתקשרים בברית נשואים, אבל איזה חופה עשה הקב”ה לאדם הראשון? ולא עוד אלא שהחופות עשה מאבנים אבנים הללו מה טיבן? ועשר חופות עשה ליציר כפיו זה, עשר חופות מה מלמדות אותנו?

והנראה, כי צוף דובשה של תורה יוצק כאן. והוא על פי מה שאמרו ז”ל, התורה נקראת אבן, שנאמר שני לוחות אבנים. היצר הרע נקרא אבן, שנאמר והסירותי לב האבן מקרבכם, המלכות נקראת אבן שנאמר אבן מאסו הבונים וכו’. עד כאן. וכוונתם איפא להגיד בזה, כי כל דבר יסודי באיזו בחינה שהיא, בין בעולם התורה והרוח, בין בעולם הטבע והיצר הרע, בין בעולם המדינות והמלכות, נקראת תמיד אבן, בשמשה יסוד נאמן לכמה מעשים רבי העליליה בחיים. הנה מזה נשכיל, לדעת, כי גם אבני “אפוד וחשן”, לא אבני תכשיט בעלמא היו האבנים האלה, כי אם חקקי תכונות עמוקות ציון הסגולות הנפלאות של השבטים, בטוי הבדלות של הכחות הרוחניים השונים, טיב איכותם הנצחית לדורות, עד אשר כל שבט היה מוסגר במסגרת מיוחדה ונבדלה בפני עצמה, על ידי האבן המיוחדה ששמשה לכל אחד יסוד נאמן בפני עצמו, לבטוי מיוחד של כחותיו המיוחדות שבהם חונן מאת האלהים. והנה זו היא הדגשת התורה שאמרה בדיוק נאמן, “והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!” השמות יהיו על האבנים, אין כתיב כאן, להדגיש בזה, להיות כל אבן בפני עצמה קובעת ברכה מיוחדת לתכונה יסודית קבועה וידועה, תכונה המציינת בטיבה את טיב טבע השבט המיוחד, ששמו חקוק על האבן. ולפיכך הקפידה תורה, כי יראו להתאים לכונן את טבע האבנים שתהיינה מכוונות עם שמות בני ישראל לתכונותיהם, כל אבן מיוחדת יהיה עליה שם השבט, אותו השבט, שתכונתו מתאימה עם תכונת האבן יחד, כל אחת לפי מה שהיא כמו שהוחקה מאת התורה.

והדבר הזה מפורש בדברי חז”ל (במדבר רבה ב) הדא הוא דכתיב איש על דגלו באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה, וצבע כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של כהן גדול. ומהם למדו המלכויות להיות עושין מפה, וצבע לכל מפה ומפה. כל שבט ונשיא צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו, ראובן אבנו אודם, ומפה שלו צבוע אדום, ומצוייר עליו דודאים. והנח את טבע הדודאים הלא מצינו מפורש בתורה, שהוא מיוחד בסגולתו להפראת המין ולהרבאתו הטבעית, ולאה נתנה לרחל “דודאים” כדי שתפקד גם היא בברכת הבטן, ועל כן איפא נשא הכהן הגדול על לבו את אבן האדם לשמש יסוד נאמן לכל משכיל דורש אלהים, לראות ולהשתדל אחרי הריבוי הטבעי של העם, מה שלתכלית זה הגיעה עוד מאז הפקודה: “פרו ורבו ומלאו את הארץ!”. לא כאלה העקשנים החדשים המעקשים את דרכם, לשחת את זרעם ארצה, וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. וכשהיה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים והיה מסתכל על אבן האדם, היה מתפלל על ריבוי המין בישראל, ושתפקדנה כל העקרות להפראה ולהרבאה בזרע של קיימא.

אולם כשם שאבן האדם מראה בייחוד את חובת רבוי המין, הנה תשמש אבן הפטדה לטהרת המין, מה שאנו למדים מקביעת הפטדה כאבנו של שמעון, שעל מפתו הירוקה היה מצויר שכם. מה שמציין בייחוד את הפלגת אהבתו של השבט הזה, לחיי הטהרה והקדושה, עד כי בשביל “מעשה פוגמת” בחיי הטהרה, נכונים היו להרוג עיר שלמה לפי חרב. מה שמורה לכל אחד מישראל עד כמה גדולה החובה על כל אחד מישראל לראות להשגיח בעיניים פקוחות על אחיותינו ה”דינות” השונות, שלא תתחללנה בידי “השכמים הערלים” הקמים לנו בכל עת ועת. וכשנסתכל איפא בדגלו של שמעון שהיה ירוק, סמל הטבע הפורחת ברעננותה בימי האביב היפה, אז נזכר נא לעולם כי חיים רעננים וטובים לא יתכנו בלי חיי טהרה נמרצים, וכשם שאנו מחזירים אחרי היופי והרעננות של בנותינו בנות ישראל העדינות, כן עלינו ביותר להקפיד ביחוד שלא תפגשנה כלל עם “השכמים הערומים” האורבים להן בסתר. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל על ה”פטדה” היה מכוון את לבו להתפלל על טהרת המין בישראל. וכמו שאמרו ז”ל, גן געול אחותי כלה, גן געול מעין חתום, גן נעול אלו הבתולות, מעין חתום אלו הבחורים. גם הגן הצמא לפעמים למים, אינו מניח למעיינות זרים להשקות את ערוגותיו, והמעין גם הוא אינו רוצה לבזבז את מימיו על גנים זרים. הגן והמעין כאחד חתומים ונעולים הם אצל ישראל, מכל השקאה זרה שאינה מקודשת ורצויה לד’ אלהי ישראל. והנה לזאת ריבוי המין וטהרת המין אלה הן הוראות תכונות אבני “האדם והפטדה”!

“לוי, ברקת, וכו’ ומצוייר עליו אורים ותומים”- אבנו של לוי משמשת כבר תעודה לחייו הרוחניים של העם, ועל כן היה על דגלו מצוייר “אורים ותומים” על שם תעודתו להורות משפט ביעקב ותורה בישראל. ידע נא העם את מפרנסיו הרוחניים, את נושאי הארון שומרי משמרת ה’ לעבודה ולמשא. ויזכרו נא כלם כי אין יקום לארץ בלי רוח ובלי חיי נשמה.

כי על כן איפא בא דגלו של לוי שהיה תמונה נאמנה, מחותם תכנית אבנו, להעיר תמיד לעם לפקח על כחות “האורים ותומים” שלו, בתור אנשים ובתור עם מיוחד לאלהים. וכשהיה הכהן הגדול מרגיש ב”ברקת” שעל לוח לבו, היה לבו הומה בתפלה על חייו הרוחניים של האדם שלא יהא כסום, כפרד, אין הבין, וכי העם ידע את חובתו, למדריכיו הרוחניים הנאמנים, להרים את תרומותיו ומעשרותיו קדש לד’!

“יהודא נפך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים. ומצוייר עליו אריה”, המרמז על תכונת המלכות בישראל, שהיא צריכה להיות כלה שמימית. כל הכחות הפוליטיות צריכות להתבסם בייחוד על האלהים, וכמו שכתוב, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו. וכשהיה הכהן הגדול מעיף עין על הנפך שעל לבו, היה מתפלל על תפקידי המלכות בישראל, על גור אריה יהודא, שישכיל ויוכיח לגוים רבים.

“ישכר ספיר וכו’ ועל מפה שלו מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים”. והוא בהקדם מה שאמרו ז”ל (מדרש רבה תולדות) “ויעקב היה איש תם יושב אהלים, שני אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר”, עד כאן. והנה שני אהלים מיוחדים הללו למה? והנראה כי חכמנו ז”ל רצו להורות בזה, כי עוד מקדם קדמתה היו תמיד בישראל שני אהלים מיוחדים לשני מיני למוד והוריה. ראשונה לכל, היתה כמובן, חכמת התורה והדת, שלתכלית זה היה מוקדש ביחוד “אהלו של שם” כמו שכתוב, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, שהיה שם בן נח. ואולם השניה לחכמת התורה היא חכמת הטבע והמדעים הכלליים, וכמו שאמרו ז”ל (שבת ע”ה) מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני כל העמים, הוי אומר זהו חישוב תקופות ומזלות. ולתכלית זה היה מתוקן “מדרשו של עבר”, שתעודתו היתה להתאים את גאון גבורת החול של צרכי הזמן הכלליים, עם הוד קדושת הנצח של התורה, ולהוסיף תמיד מחול על הקדש, ומתמצית המדעים הכלליים לשוות הוד והדר על חכמת היהדות הנאמנה, שלתכלית זה היה מיועד אחר כך בישראל “שבט ישכר”, שעל דגלו היה מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים. והנה אף על פי שגם בהם היו הרבה ראשי סנהדראות שעסקו גם במקצועות שבתורה, הנה בייחוד היו בעלי בינה לעתים, חוקרים מדעים בשדה העבודה המדעית הכללית המשותפת לכל העמים. ובאופן כזה ראינו כי לוי וישכר, הברקת והספיר שניהם כאחד היו קבועים בחשן המשפט על לבו של כהן גדול, התורה וההשכלה, המדע וההוראה מאוחדים מצאו את המקום הנכון להם בקרב העם. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל באבן “הספיר” היה מתפלל, רבונו של עולם ! האר את עיני עמיך ועיני כל בני אדם בכל דבר חכמה והשכלה לטובה, שלא יכשלו באורות זרים המדיחים את האדם מדרך התורה וש”ההשכלה הנכריה” אמריה החליקה, לא תשטוף בזרמיה הכבירים את מקדש גאון היהדות הנאמנה. חכמת החול צריכה לשמש כהוספה לחכמת הקדש, ולא להיפך, כמו שעושים צעירנו היום, שהם מוסיפים מחכמת הקדש של היהדות והשפה הקדושה, על חכמת החול שלהם!

והנה לא נתעכב עוד יותר על יתר האבנים לתכונותיהן בישראל, כי יארכו עלינו הדברים מאד, וקבענו להם מקומות אחרים בספרנו זה בע”ה, יעויין שם.

הוא שאמר המשורר “ידיו גלילי זהב, ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים”, כי בבואו לתאר את יופיו של הדוד העליון הוא אומר, כי לבד מה שידיו הם “גלילי זהב” שהוא משפיע את הזהב והאבנים היקרות בעולם, לצרכי תכשיטיו של אדם, לפאר בהם את כל חמודותיו, הנה הן עוד “ממולאים בתרשיש” והוא על פי מה שאמרו בנידן הדגלים. “אשר תרשיש וכו’ ומצוייר עליו אילן זית, על שם מאשר שמינה לחמו”. הנה אנו יודעים כי זו היא סגולת התרשיש להעשיר את בעליו בעושר הטבע של ברכת הארץ, שצרכי האדם נזקקין כל כך אליו. הנה לזאת גם היופי מצד התכשיטין, גם היופי מצד הצורך, כשומנה ועושרה של הטבע, משפיעות הן הידים החביבות הללו. אולם אחר כך הוא מוסיף עוד: “מעיו עשת שן, מעולפת ספירים”, שכשם שהמעיים של האדם הם משמשים את עצמותו היותר פנימית, העובדים בקרבו עבודת העיכול והיתוך המזון ליסודותיו ולתעודותיו, כן הם מעיו של הדוד שהם עצמות פנימיות קיום העולמות כלם, הלא הם המדות הראשיות והתכונות היסודיות של הדוד, שמהם יצר את האדם, בצלם דמות תבניתו, להאציל בקרבו שפע אורות וסגולות נפשיות לחייו הכוללים כל כך שמתייחדות ונאצרות בייחוד, בתואר ה”ספירים” והאבנים הטובות שמהם נעשה החופות לאדם הראשון.

כי הנה אחרי שהקב”ה עשאו לאדם הראשון גולם, חסר הכחות האנושיות הנבחרות, העמיק אחר כך לעטרהו כבוד עם החופות שעשו לו בגן עדן מכל האבנים היקרות, חותם תכנית הכחות הרוחניים הנעלים, שהיו נשואות אחר כך על לבו של כהן גדול בחשן המ שפט ולהטביע בו את מבחר הכחות האלה שיתנחלו ממנו לזרעו אחריו לדורות עולמים.

על ידי חופת הנפך למשל, נטע בו את כחות המלכות, שורש אבנו של יהודא, אליהם כונן את מבחר הכחות הפוליטיות לרדד עמים תחתיהם. על ידי חופת היהלום, שורש אבנו של זבולון, ירה את חצו לנטיעת הכחות המסחריות הנפלאות, שעל דגלו היה מצוייר “ספינה”, על שם זבולון לחוף ימים ישכון, לסחור ארץ ומלואה. על ידי חופת התרשיש שורש אבנו של אשר, האיך לנצל את כחות האדמה שתתן את כחה לעובדיה, ועל ידי הברקת והספיר את הכחות המוסריות והמדעיות הנבחרות, שכל זה כללו האבנים שנשאן הכהן הגדול על לבו, “לזכרון לפני ה'”, שיזכור איפא ברחמיו את יציר כפיו הראשון שהעטיר אותו בעשר חופותיו אלה, להטביעהו בשפע כחות חברתיים ורוחניים, ולהנחילם לכל באי עולם אחריו, דור אחרי דור.

הוא שאומר הכתוב (בפרשת האזינו) “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודוד וכו’ בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”, שענין הגבולות בכאן אינו מכוון על גבולות הארצות והמדינות בלבד, כי אם בייחוד גבולות הכחות הרוחניות והסגולות הנפשיות שאנו רואים בהפרדת בני אדם לתולדותיהם, הוא הכל ממספר שתים עשרה האבנים הטפוסיות והתכונתיות שהיו נשואות על לבו של כהן גדול בחשן האפוד, שכלן התנחלו אליהן ממקור קדמונו של עולם, ממקור עשר חופותיו של אדם הראשון. והכל הוא למספר בני ישראל, כי הם “צנורות ההשפעה” הזוכים והמזכים אחריהם לכל העולם כלו. וכדגרסינן תמן, שתפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים היתה: יהי רצון שתהי השנה הזאת שנה שחונה, גשומה וטלולה, שנת זול, שנת משא ומתן וכו’, שהתפלה ההיא כוללת איפא את כל העמים, להביא ישע וברכה לכל העולם כלו.

מעתה נשכיל לדעת, כי להחשן ולהאפוד היה לכל אחד, באמת, מקור מיוחד ומטרה מיוחדת. ואף על פי שהיו שניהם מרוכסים זה בזה, והחשן לא זח מעל האפוד, מכל זאת היה לכל אחד הוראות מיוחדות בפני עצמן. והוא, כי על האפוד היתה בייחוד אבן השהם האחת, שורש אבנו של יוסף, אלא שנתחלקה לשתי כתפת האפוד, ועל כרחך כל מקורה וצור חוצבה ממקור ישראל, הוא מיוסף הצדיק עליו השלום, מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל. ואחרי שעמד באותו נסיון של אשת פוטיפר כבר נתבשר אז, רצונך שיכתבו שמך על אבני אפוד וכו’, ועל כרחך, הוראותיה ומטרותיה של האבן הזאת מיוחדות אך לישראל בלבד, ובגוים אחרים לא תתחשבנה.

אולם אבני החשן יש להן מקור אחד לגמרי, ממקור “קדמונו של עולם”, מקור עשר חופותיו של אדם הראשון, הכוללות כבר את כל האנושית לתולדותיה, אולם לפי שהציב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי הסגולות האנושיות תתעצמנה ותעברנה על ידי שבטי בני ישראל, שהתורה חלקה אותם כל שבט על אבן מיוחדת אשר ממנו פריו נמצא בכל הגוים. על כן נשא אותם הכהן הגדול על לבו, לעורר זכרון חופות חיתונים והתכתרות הכחות שעשה לאדם הראשון בגן עדן, להורות תעודת הבדלת הכחות בהפרדת בני אדם. על כן באו כל האבנים האלה לבדנה, להאציל את ברכת החופות הסגולות על כל הארץ.

הוא מה שהודיעה התורה “והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל”! כי אף על פי שהאבנים הולכות ממקור קדמונו של עולם, אם כן היו צריכות האבנים להיות על שמות האבות אברהם ויצחק שמהם יצאו גם עמים אחרים כישמעאל ועשו וכו’, עם כל זה, הנה צנורות ההשפעה המרכזיים, שורש התפצלות הסגולות והפרדת הכחות התחילה בייחוד למספר בני ישראל, משבטי יה הדגולים, הוי “והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל”!

והוא אשר הדגישה התורה אצל האפוד, “אבני זכרון לבני ישראל”! כי למרות הריבוי המוכרח להתפתח בקרב העם על ידי אבני החשן השונות, הנה עליהם לזכור תמיד כי “אל יזח החשן מעל האפוד”, כי סביב אבן השהם, אבנו של יוסף, יתרכזו איפא כל האבנים, כאשר התאחדו כל השבטים במצרים תחת חסותו של יוסף. ועתה גם עתה, לאחר הבדלת הכחות של השבטים, אינם צריכים להיות אלא כענפים המתפצלים מתוך האילן, מאוחדים כלם אל “האבן הראשה” הוא האפוד.

אולם אבני החשן משמשות ביחוד “זכרון לפני ה’!” שמקורו הולך ממקור קדומיה ש ל היצירה הראשונה, הכוללות כבר את כל האנושיות לתולדותיה. הנה לזאת “לזכרון לבני ישראל” משמשת אך אבן האפוד היחידה ו”לזכרון לפני ה'” משמש אך החשן. אבל החשן צריך להיות מרוכס תמיד אל האפוד, וגם ה”אורים ותומים” שמאירים את דבריהם, ומחממים דבריהם, יחדיו אתו יהיו תמים!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 23

עשיית בגדי אהרן לכבוד ולתפארת/ הרב שלמה זלמן ארנרייך הי”ד

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
  1. ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וגו׳. ויש לדקדק, דהאי אשר מלאתיו רוח חכמה מיותר, ועיין בכלי יקר מה שכתב בזה. ונלע”ד, כי אלה הבגדים היו צריכין העושים לעשותן בקדושה ובמחשבה טהורה בלי הרהור חטא ובלא שום פניה, שעל ידי זה יוכל אח”כ הכהן לעבוד בהן עבודה תמה ושלימה. ואלמלא היה נתערב במלאכת העושים איזה מחשבה ופניה שלא לשמה, אז היו מפסידין תכלית הענין כי על ידי זה היה מתבלבל דעת הכהן אח”כ בעבודתו ולא היה יכול לעבוד במחשבה זכה ונקיה. ובאמת מבואר ברמב”ן דעשיית הבגדים היה צריך כוונה. עיין שם. אשר על כן היו צריכין החכמים לידע שחכמתם מהשי”ת הוא כי ה׳ יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה. שאלו היו מתמדמים שכחם ושכלם הוא והיו חכמים בעיניהם, היו מחשבת פסול, והיו מפסידין בכוונם זו תכלית עשיית הבגדים. וזהו שאמר השי”ת למשה רבנו עליו השלום שידבר אל כל אחאד ואחד מחכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה שיכניס לכל אחד ואחד בלבו, שאל יתהלל ולא יתפאר בחכמתו וידע כי אני מלאתיו רוח חכמה, ואז ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי. ר”ל אחר שידעו שחכמתם הוא מה׳ יתברך אז יהיה אפשר בידם לעשות הבגדים לקדשו ולכהנו לי. דם לא כן,לא יוכל אח”כ הכהן לעבוד ולכהן במחשבה תמה ונקיה והבן.

עוד נראה לי, דאמר לו הקב”ה שידבר אל החכמים שידעו שמלאתי את אהרן רוח חכמה. רצוני לומר, שישגיחו היטב לעשות את בגדיו בקדושה ולא יחשבו ח”ו בעשייתם איזה מחשבה לא טובה, כי אהרן ירגיש זאת כאשר ילבוש את הבגדים ברוח חכמה שלו אשר נתתי בקרבו כי הצדיקים מרגישין בחכמתם [וברוח קדשם] כדמצינו ביצחק אבינו, שהרגיש שגיהנום נכנס עם עשיו ועם יעקב ריח גן עדן, וכתיב והריחו ביראת ה׳. וכן שמענו מצדיקים שהיה להם הרגשה זו בבני אדם כידוע [ובעל טו”ז ז”ל שלח לו הש”צ שר”י חלוק שאם ילבשנו יתרפא, והלך בעל טו”ז ז”ל מקודם לטבול במקוה טהרה ואח”כ לקח החלוק בידו ואמר טמא טמא] ומיושב בזה דקדוק המפורסם דהוה ליה לכתוב אשר מלאתים בלשון רבים, ולפי מה שאמרתי אתי שפיר, דקאי על אהרן, והבן.

עוד נראה לי, ויתיישב גם כן מה שעמדו המפורשים, מדוע כתיב קודם לכבוד ולתפארת, ואח”כ אצל חכמי לב לקדשו ולכהנו לי. דהנה אנשי כנסה”ג שתקנו לנו נוסח התפלה, יש בכל אות ובכל תיבה רזין עילאין והבאים בסוד ה׳ כ”א לפי השגתו מכוונין כוונות האלה. אכן לאו כל מוחא סביל דא וחלושי מוח יוכל להיות שאם יתכוין סודות וכוונות העמוקות האלה ישכח העיקר “להתפלל לשם ה׳”, על כן רק יחידי סגולה ואנשי מעשה המדקדקין מאוד בכל מעשיהם ועניניהם לשמו יתברך, לאלה ראוי והגון לכוין כוונת האריז”ל שעל ידי זה, אדרבה עוד מתלהב לבם להתדבק בהבורא יתברך שמו ולשפוך שיחם לשמו יתברך. אולם שמענו מצדיקים וקדושים שכאשר בא להסתופף אצל צדיק הדור אז יתפללו רק כפשופו לשם ה׳, ולא בכוונות האריז”ל, רק הצדיק הדור הוא בלבד מתכוין בכוונות העמוקות והבאים להסתופף בצלו מתכוונים שיוכלל תפילתם בתפילת רבם הצדיק והוא מעלה את תפילתם ע”י תפילתו וכוונותיו. וכן הי׳ה במשה רבינו עליו השלום וחכמי לב העושים את הבגדים. כי משה רבינו עליו השלום התכוין אז בכוונות רמות בעת שהם עשו את הבגדים והחכמים העושים לא התכוונו רק לשם קדושת הבגדים, לקדשו ולכהנו לי, והיה מועיל הכוונה של משה רבינו עליו השלום למלאכת החכמים העושים. ונודע מה שכתב הרשב”א בחולין י”ב אהא דאמר רב הונא, בגיטין כ”ג, בגדול עומד על גביו, שהגדול מתכוין ומועיל מעשה של הקטן בצירוף מחשבתו של הגדול ע”ש, וכן כתב בענין עשיית הבגדים, דמשה רבינו עליו השלום התכוין בכוונות ויחודים גדולים והם עשו לשם קדושת בגדים והבן.

והנה ראיתי באור החיים הקדוש שכתב ענין לכבוד ולתפארת. ותורף דבריו, כי השמונה בגדים של הכ”ג, היינו ד’ בגדי לבן נגד ד’ אותיות הוי”ה ברוך הוא, וד’ בגדי זהב נגד ד׳ אותיות אדנ”י יתברך שמו. והנה שם הוי”ה נקרא תפארת ושם אדנ”י יתייחס אליו כינוי הכבוד, כי כבוד נקרא מלכות. עד כאן תורף דבריו הקדושים [וכן כתב בקד”ל וכבר קדמם רבינו בחיי ז”ל].  ומעתה כוונת הכתוב שאמר ה’ יתברך למשה רבנינו עליו השלום ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, רצונו לומר שמשה יתכוין לייחד הדודים הוי”ה ואדנ”י, תפארת ומלכות, אבל ואתה תדבר אל כל חכמי לב, הגם כי מלאתיו רוח חכמה, שהם גם כן באים בסוד ה׳ ויבינו בחכמה, אפילו הכי, לא יתכוונו ליחודים רק יעשו לקדשו ולכהנו לי רק לשם קדושת בגדים וקדושת כהונה ויסמכו בהכוונות על משה רבם שהוא לבד יתכוין לכבוד ולתפארת לייחד הדודים והבן.

 (אבן שלמה – שמות,פרשת תצוה, הרב שלמה זלמן בן יעקב אהרנרייך)

מספר הצפיות במאמר: 26