אין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו / הרב ישראל מאיר גליק זצוק”ל
אמרתי לפרש מה שאנו אומרים בנוסח תפילת “אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל”, ראיתי בספר אחד שמדקדק בשם הגאון רבי שלמה קלוגר מבראד ז”ל, דאם הכוונה כפשוטו, כך היה לו לומר “שלפניו לבדו ראוי להתפלל ואין לפני זולתו ראוי להתפלל”. ואני מוסיף להקשות, כי הנה הלשון “ראוי” משמע שרק ראוי להתפלל לפניו, הלא מחויבים ועומדים אנו להתפלל לפניו. ועוד שאמר “ואין לזולתו ראוי להתפלל”, שמשמע שרק אינו ראוי להתפלל לזולתו, הלוא גם איסור יש בדבר. ונראה לי הכוונה, דהנה כבר צווחו קדמאי כי עיקר תפילת האדם לא יהיה רק בעבור חיי ומזוני (חיים ופרנסה) רק עיקר תפילתנו תהיה (על זה) ששכינתא בגלותא (שהשכינה בגלות) ועמו אנכי בצרה, לא לנו ה’ לא לנו, אין זאת עיקר תפילתנו, כי אם לשמך תן כבוד וכו’, עשה למען שמך וכו’. ובזה פירשתי הפסוק “לישועתך קיוויתי ה'”, שעיקר תקוותנו שתהיה תשועת ה’, כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. וזה מה שאמר “לו לבדו ראוי להתפלל”, שאין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו, והיינו “לו לבדו”. “ואין לזולתו ראוי להתפלל”, אבל לא בעבור דברים אחרים צרכי הגוף יהיה כל עיקר תפלתנו, ואף שמותר לנו להתפלל גם בעד זה, אבל עיקר התפילה לא יהיה רק לו לבדו שיתקדש שמו הגדול במהרה בימינו אמן.
(מגד ירחים, סיגעט סיון תרנ”ח, דף כט א-ב; אמרי ישראל, דף מד עמ’ ב – מה עמ’ א).
“איש על דגלו”, במדרש רבה הדא הוא דכתיב “נרננה בישועתך ובשל אלקינו נדגול”, אמרו ישראל להקב”ה הרי אנו מרננים בישועתך , מה לעשות לנו בשמך נרננה בישועתך. הכוונה כי ידוע שתפלתינו ובקשתינו צריך להיות בעבור שמו הגדול המחולל בין הגוים ואנו מתפללים שיקדש שם שמים, וכמו שמפרש הבעש”ט הקדוש “ימלא ד'” כל משאלותיך, רצה לומר שעיקר בקשתינו תהיה שיהיה השם מלא מה שעתה בגלות אינו מלא, ולא בעד הנאת הגוף. ואף אם הקב”ה מטיב עמנו בענייני הגופניות, אבל שמחתנו הוא רק בזה מה שנתרומם על ידי זה קדושת שמו הגדול. וזהו שאמר “איש על דגלו” של הקב”ה, וזה “ונרננה בישועתך, רצה לומר שיהיה ישועתך שתושע אתה ולא לנו ד’ כי לשמך הגדול. וזהו שאמר המדרש אחר כך “ויושע ד’ ביום ההוא” – “ויוָשע” כביכול, כאלו הוא נגאל, “ובשם אלקינו נדגול”, שקבע הקב”ה שמו בשמינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר “איש על דגלו”, רצה לומר שכל ישועתנו הוא רק במה שעל ידי ישועתנו היא ישועה גם כן להקב”ה והוא קידוש השם.
(אמרי ישראל, דף קיא עמו’ א)
“וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד” וגו’ (בראשית יט,כז).
במדרש (עיין בראשית רבה ס”ח ט’, ברכות כ”ו ע”ב) שלשה אבות התקינו שמתפללים ג’ פעמים ביום. אברהם התקין תפלת שחרית וכו’. ויש לדקדק שאמר לשון “התקינו”, דהווא ליה למימר “יסדו”. ונראה לי דהנה באמת אנו חטאים וכמעט קשה להתפלל תפלה אחת בלי מחשבה פסולה כלל, ובפרט לכווין השמות וההיכלות הקדושים כאשר הוא מן הראוי, ושפיר יסוד על זה תפלה מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקב”ה והוא מלך מלכי המלכים ואנכי איש חוטא וכו’, ולא די שאין אנו מתקנים בתפלותינו, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע. אבל כל זה היה אם היינו מתפללים תפלת עצמינו, אבל הרי אנו מתפללים תפלות שיסדו לנו האבות, ואנו תולין תפלתינו בתפלתם. וכאשר התפללו האבות הם כבר התקינו [בזאת את] תפלתינו ועל סמך תפילתם, שהתפללו האבות הקדושים תפילות האלו, אנו מתפללים. וזהו שאמר ג’ אבות הראשונים “התקינו”, רצה לומר, לא לבד שייסדו אלא התקינו ותקנו את תפילתינו הפסולות, ועל סמך תפילתם אנו מתפללים.
(אמרי ישראל, דף קי עמו’ א)
“ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם” (בראשית לז,לה). וצריך ביאור למה לא התנחם, עיין רש”י. גם מה שאמר “כל” צריך בירור, דדי היה לו לומר “בניו ובנותיו”. ונראה כי באמת צרת רבים חצי נחמה (עיין דברים רבה ב,כ”ב). ואם היה רואה יעקב שצרתו הוא צרת רבים היה באמת מתנחם, אבל אחרי כי קמו “כל בניו ובנותיו” ולא היה רק צרת יחיד, על כן “וימאן להתנחם”.
(אמרי ישראל, דף לו עמו’ ב))
“למה זה עזבתן האיש” פירש רש”י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, “ויאכל לחם”, שמא ישא אחת מכם. עיין במפרשים שהקשו למה אמר ברמז, כמה דאת אמר “כי אם הלחם אשר הוא אוכל” ולא אמר בפירוש “וישא אחת מכם”. ונראה לי דמה שהאדם בזמן הזה כמה פעמים מונע עצמו מלישא אשה הוא מפני שרוצים להתנהג עצמם בנשיאות ושולחנם יהיה כשולחן המלך, כי רוצים למלאות בטנם במאכלים ובמעדנים ואם יישא אשה לא יהיה לו באפשר להמציא כל כך, על כן מתעצלים לבוא בקשר שידוכים. לא כן מי שאינו נותן עיניו בממון ואינו מבקש רק לאכול לחם ולא מותרות, כאשר אמר יעקב אבינו עליו השלום “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש”, איש כזה בקל יישא אשה כי לחם לאכול הוא בנקל למצוא. ועל כן אמר גם אליעזר כאשר נתן לעצמו סימן “והנערה וגו’ אותה הוכחת”, הגם שלא יהיה לה עשירות, כי גם הוא לא היה צריך רק לחם ולא מותרות. והנה כאשר הרגיש יתרו שהוא מזרעו של יעקב, וידע שלא יבקש רק לחם ולא מותרות, וכאשר יהיה לו זאת יישא אשה, על כן אמר “קראן לו ויאכל לחם”, שיישא אחת מכם כי לחם יהיה לו, ועל כן “ויואל משה לשבת את האיש”.
(אמרי ישראל, דף נא עמו’ ב).
או יאמר לסיום הט”ו שיר המעלות, כמו שאמר דוד “אגורה באוהלך עולמים” בעולם הזה ובעולם הבא על ידי שיאמרו מזמוריו , וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, והוא על פי מה שכתב בשבט מוסר סי’ ל”ה, שעל ידי החידושים שאדם כותב נארג מלבוש ונבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה, ובהיות הן ראוי לאדם שכל חידוש שחידש יעלו על הספר כדי שיבנה הבניין למעלה. ואפילו חידוש קטן אל יהיה קל בעיניו, לפי שאפילו בניין אבנים גדולה אין מתקנים כי אם על ידי בניין אבנים קטנים בין אבן לאבן. כן הוא למעלה בבניין שנעשה מהאותיות שנתהווה מהכתיבה. עיין שם שמבאר זאת שאל תקשה איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהווה בניין למעלה, קל וחומר מהדיבור הוא שאין בו ממש ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר כנראה במרים שלקתה בצרעת בעבר הדיבור, והכתיבה שהוא מעשה קל וחומר ומה גם שמדה טובה מרובה, עיין שם, ובאלשיך שמביא על הפסוק “עזרי מעם ד’ עושה שמים וארץ”, וזה לשונו: כי הנה אמרו חז”ל על מאמר הנביא “כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה”, “אשר עשיתי” לא נאמר אלא “אשר אני עושה”, מלמד שכל יום עושה הקב”ה שמים וארץ חדשים והם רוחניים, ומה גם לחכמי האמת האומרים כי מעסק התורה וסודותיה נעשים אורות רוחניים ומהם נעשים לצדיקים לעתיד לבוא, והם הבטיח הוא יתברך את ישראל באומרו “כי כאשר השמים החדשים וגו’ עומדים לפני נאום ד’ כן יעמוד זרעכם ושמכם”. ובזה יאמר הנה אין ספק כי עזרי לא יבצר מעם ד’, הלא הוא עושה תמיד שמים וארץ, ולמה הם אם לא לעושי רצונו, ואין ספק שלא יניחהו ויהיה כל הטוב ההוא חנם, כי אם שיקיים אומרו “ככה יעמוד זרעכם ושמכם”. עיין שם. וזהו שאמר ד”ה גם כאן. ונדקדק מתחלה מה שאמר “הנה ברכו ד’ כל עבדי ד'” שהוא מיותר, דוודאי אם יברך ד’, הוא מעובדי ד’, הווא ליה למימר רק “הנה ברכו את ד'”. או אולי מי שלא היה עד עתה מעובדי ד’ אינו רשאי להתחיל ולברך את ד’ אם רוצה לשוב אליו והוא צריך ביאור. ועוד יש לדקדק מה שאמר “העומדים בבית ד'” וכי אינו רשאי לעבוד את ד’ גם בישיבה, מדוע דווקא העומדים. ג’, מה שאמר “בלילות”, וכי ביום אינם עומדים בבית ד’, אדרבה, והוא צריך ביאור. אבל הנה ידוע שכל זמן שהאדם חי ועוסק במצוות נקרא “הולך”, אבל כאשר מת אז במתים חופשי נקרא “עומד”. וגם ידוע שלילה מכונה בשם מיתה. מעתה אמר השומר הנאמן שישתדל האדם שיברך את ד’ גם אחר פטירתו מהעולם הזה, והוא על ידי החידושי תורה שחידש שיאמרו בשמו. וזהו שאמר “הנה ברכו ד'”, רצה לומר בעולם הבא “כל עבדי ד’ העומדים בבית ד’ בלילות”, הכוונה גם שם לאחר הסתלקותם שנקרא “לילה” ושם האדם עומד הוא, ישתדלו שיברכו גם שם את ד’. ומפרש באיזה אופן “שאו ידיכם קודש”, המה הידיים שיכתבו חידושיהם, ועל ידי זה נעשו היכלות וחופות שמים רוחניות, ועל ידי זה יברכו את ד’ ילכו מחיל אל חיל. וזה שמסיים “יברכך ד’ מציון”, המרמז לתורה, המצוינים בהלכה, הברכה יבא מהתורה שעל ידם עשה שמים וארץ, כמו שכתב האלשיך הנ”ל.ועתה אברך על המוגמר לא’ גומר עלי, שזכני לפרש הט”ו שיר המעלות אשר אמרו יעקב ודוד בעת צרתם, וד’ ירחיב את גבולינו, ואזכה לחדש חידושים לגור באהלו עולמים, ולראות בנים ובני בתים עוסקים בתורה ובמצוות מרוב חדווה ושמחה. אמן כן יהי רצון.
(אמרי ישראל, דף קעט עמו’ ב – קפ עמו’ א).
רבי ישראל מאיר גליק, נולד בסביבות שנת תרל”ב לאביו רבי יצחק גליק, שהיה אב”ד קישקון פאלאג’ האזא ואח”כ אב”ד שאיו סאנט פעטער והיה מחברם של “חינוך בית יצחק” על התורה ושו”ת “חינוך בית יצחק”. בשנת תרמ”ח (1888) נשא לאשה את מרת רחל (רוזה) ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: הרב יצחק, הרב יחיאל, הרב צבי זאב, משה אהרן (שנפטר בגיל שלשה חדשים), בריינדל הי”ד (אשת הרב יצחק אייזיק אלתר פרידמן), יוטל הי”ד (אשת הרב יחיאל מיכל גולדברגר הי”ד), רייזל (אשת משה זאב רוזנברג הי”ד אב”ד קאבא), פערל (אשת רבי דוד יחזקאל יונגרייז הי”ד), אסתר הי”ד (אשת הרב יצחק אייזיק היימליך הי”ד) ויהודית הי”ד (אשת הרב משה יעקב וויטריאל). אביה של הרבנית רחל, רבי אברהם גרינברג, היה הרב וראש הישיבה בקעזמרק (קזמארוק), שבצפון סלובקיה, לרגלי הרי טאטרה. רבי ישראל מאיר היה תלמיד רבי שמואל רוזנברג בישיבת אונסדורף. בשנת תר”נ (1890) התמנה רבי ישראל מאיר לדיין ומורה הוראה בקעזמרק, למגיד מישרים, ולרב בית הכנסת “ש”ס חברה”. באולם הסמוך לדירתו היה מעביר שיעור גמרא יומי לבעלי בתים בשפה ברורה ומובנת לכל, ומידי שנה היה עורך חגיגה לכבוד סיום הש”ס.
פרסם דברי תורה בכתבי עת תורניים, והכין לדפוס ספר “פרישת השמלה” על “שמלה חדשה” ואת הספר על “תיקון ליל ויום יארצייט”. מתוך כתביו יצאו לאור קונטרס “זכרון אהבה” שיצא לאור כנספח לספרו של אביו שו”ת “חינוך בית יצחק” (שאמלוי, תרצ”ו) והספר “אמרי ישראל” (מונקאטש, תרצ”ט) על התורה והמועדים והספדים, רק כשלשה עותקים מהספר שרדו, ומהם יצאו לאור מהדורות נוספות שנים רבות אחר כך.
לקראת חג הסוכות היה מזכה את בני קהילתו ומוכר להם אתרוגים ולולבים מארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל ניכרת מסיום הקדמתו לספרו, בה כתב ש”אזכה עוד לנסוע לירושלים עיר הקדושה תובב”א עם זוגתי הצדקה הרבנית מרת רחל תחיה ולראות בבניין ציון וירושלים וביאת גואל צדק במהרה בימינו”.
הרב ישראל מאיר גליק נפטר ביום כ”ד אייר תש”ב, לאחר שכבר החלו המשלוחים של יהודי העיר למחנות העבודה ולמחנות המוות, ואפשר שנפטר משברון לב. הוא נקבר בקעזמרק, ליד חותנו הרב אברהם גרינבורג. כעבור כשבועיים החלה הגליית כלל יהודי העיר למחנות המוות.
רבים מצאצאיו ובני קהילתו נספו.
מספר הצפיות במאמר: 159
