קטגוריה: גאולה

בימי הקיץ דשנת תש"ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו"ה נתן צבי בריסק שליט"א, אבדק"ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש "אך פרי תבואה", לרבנו הקדוש מליסקא זצ"ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד"ארץ ישראל" עולה במספר "תת לב". והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ"ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש"י על התורה דאמרו חז"ל, "איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?", וכבר כתבו חז"ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי"ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל "ועתה בן אדם, כה אמר ה' כו' לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך", עכ"ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי"ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו"ת הריב"ש, ובשם הרמב"ן בפסוק "גאולה תתנו לארץ", היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה "הקץ עליך", היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ"ל משם אביו הגאון הצדיק מו"ה יהושע, שהיה אבדק"ק טיסאדאדא, זצ"ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא"י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ"ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש"י על פסוק "ובא לציון גואל", שכתב בזה הלשון, "כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל", עכ"ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל "הון עשיר", שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש"י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ' 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו"ת "משנה שכיר".

נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר "ישועות מלכו", רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה' בתאריך י' בשבט התש"ה . מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "אם הבנים שמחה" ושני חלקים של "שו"ת משנה שכיר". לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו"ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא "אמונה צרופה בכור השואה", ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו"ת "קנה בשם", הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

הערה: על פי חלק מצאצאיו יום פטירתו של הרב הי"ד הוא י"ג בשבט תש"ה.

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל 'אם הבנים שמחה'

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו'.

למעלה כשצוה ה' יתברך להביא את המכות על המצרים ע"י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש"י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש"י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש"י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב"ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה ז'), וכאלו אמר לו הש"י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז"ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע"ב "ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג"כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ"א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג"כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט ע"ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל"ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי"ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז"ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'.

עיין ברכות נ"ד ע"א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו', אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי"ש.

והנה מ"ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע"ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור' יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר' יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו', שבו המדובר מגמר הנס וכמ"ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ"ג, א׳: הה"ד (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז"ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח"כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה' על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ"א ע"ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי', אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו', משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי"ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש"י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו', ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז"ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

(הדרוש והעיון, מאת הרב אהרן לוין הי"ד)