קטגוריה: גאולה

באופן שלישי יש לומר בסיעתא דשמיא לנעוץ סוף המסכת לתחלתה ולפרש ההדרן עלך, וסמיכות מסכת גיטין למסכת סוטה שלפניה, ולמסכת קידושין שלאחריה.

והוא כי הקשו סופרים וספרים האיך הקב"ה יגאל אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן, הא גירש אותנו מאתו ומארצו ומביתו, והוא כהן (כבסנהדרין ל"ט) ואין כהן מחזיר גרושתו. והרבה מקשים עוד יותר, אפילו היה לו דין ישראל, האיך יחזיר גרושתו, הא גירש אותנו מפני שמצא בנו ערות דבר, שחטאו ישראל בעבודה זרה.

ותירץ בספר אהבת ה' כי הגירושין היו כעין הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם, דלא הוי גירושין (כבגיטין ריש פרק ט', דף פ"ב) דשייר לה בגט (והכי פסק ברמב"ם פרק ח, הלכה יז מהלכות גיטין. ובשו״ע אבן העזר סימן קל"ז). והכי נמי אמר הקב"ה לישראל הרי את מגורשת, ואי את מותרת לשום עבודה זרה, עד כאן.

אך קשה, זה תינח לרבנן (ריש פרק המגרש) דסבירא ליה דאפילו רק כתב "חוץ מפלוני" לא הוי גיטא, אבל לרבי אליעזר התם דמכשר הגט בכהאי גוונא יחזור קושיא לדוכתיה.

ונראה לפי עניות דעתי, דעל כרחך לא הכשיר רבי אליעזר התם, רק דסבירא ליה דמה שאמרה תורה גט כריתות בעינן, אין הכוונה שתהיה כרותה ממנו לגמרי, דהא אמרה תורה "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (כרבי ינאי בטעמא דרבי אליעזר שם) או משום דכתיב "ואשה גרושה מאשה לא יקחו", אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה (כרבי יוחנן בטעמא דרבי אליעזר שם). אלא "כריתות" רצונו לומר אפילו רק נכרתה מעמו כל כך שאינה משועבדת לו בכל הדברים שחייבת אשה לבעלה ובעל לאשתו, שוב שפיר מקרי ספר כריתות וגט. אבל מודה רבי אליעזר, שאם מגרשה באופן שכל הדברים שהיתה חייבת לו בעודה אשתו, תהא חייבת גם לאחר הגירושין, דלא הוי גט, דלא הוי כריתות אפילו במקצת. כן אצל הקב"ה וישראל. אף שגירש ישראל מביתו וארצו, מכל מקום גם בגלותינו חייבים אנו לעובדו כמו לפני הגירושין, ואנו משועבדים לו הכל כמקדם. אם כן לא הוי כריתות כלל. ואפילו רבי אליעזר מודה בכהאי גוונא דלא הוי גירושין, ושפיר הקב"ה יגאל אותנו ויקח אותנו לעמו כמקדם בין לרבנן בין לרבי אליעזר.

אך יש לומר בסיעתא דשמיא תירוץ אחר על קושית הספרים האיך הקב"ה יחזור ויגאל אותנו, דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכפני נחתם דבעינן שיהא כתוב הגט לשמה. והנה הקב"ה ככיכול ברוך הוא שלח שליח לגרש אותנו מארצינו, בחורבן בית ראשון שלח את נבוכדנצר, ובחורבן בית שני את טיטוס, והם לא אמרו בפני נכתב ונחתם מהקב"ה, ולא לשמה גירשו אותנו. אלא אמרו כחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואם כן הם שלוחים שלא עבדו שליחותם, והגט בטל, ואין אנן בתואר גרושה ממנו יתברך שמו, ושפיר מהדר אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן.

ועוד תירוץ שלישי נראה לי בסיעתא דשמיא, דלא גירש אותנו הקב"ה כלל בבחינת איש שמגרש את אשתו, כי הוא לא גירש אתנו רק מביתו וארצו, אבל הוא בעצמו בא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר "עמו אנכי בצרה", והוי כאיש ואשה שעקרו דירתם ממקום למקום, ושניהם הולכים יחד, רק האיש מענש האשה שלא תשב במקום שהיתה נייח לה, אלא במקום דלא ניחא לה. ויש לומר זה רמז בקרא שאמר הקב"ה לישראל אנכי ארד עמך לגלותך, לכן אעלך מגלות זה וגם עלה מגלות אחר, דאין אתם ואני בסוג מחזיר גרושתו או סוטתו, שבכל מקום שאתם שם אנכי עמכם.

וזה הדרן עלך נחזור עליךרבונו של עולם ואתה תגאל אתנו בקרוב מכח פרק המגרש, דתנן שם דאם אמר המגרש "ואי את מותרת לכל אדם", או אפילו "חוץ מפלוני" לא הוי גט, ובזה וסליקא לה מסכת גיטין, יסולק הקושיא שמקשין על המסכת גיטין, האיך הקב"ה שגירש אותנו והוא כהן והאיך מחזיר גרושתו דגם הקב"ה שייר בגיטא ואמר אי אתה מותר לשום אלקים אמרים אף אמר הגירישין, וממילא לא הוי הגט גט. וסליק לה מסכת גיטין עוד הפעם במה דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ונבוכרנצר וטיטוס היו שלוחים שבאו ממדינת הים ממרחק, והם שינו בשליחותם, ולא אמרו בפנינו כתב וחתם הקב"ה לגרשם, ואם כן הגט לא הוי גט, אבל באמת קידושין הראשונים לא נפסקו מעולם, כי עמו אנכי בצרה, בא עמנו בגלותינו, לכן סידר תנא מסכת גיטין בתר סוטה, וקידושין בתר גיטין:

(מתוך הדרן עלך, לסיום מסכת גיטין)

הרב אברהם שטרן הי"ד נולד בפאפא בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב יצחק יהודה. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יוסף מאיר טיגרמן הי"ד, סייע לחותנו בניהול ישיבתו והיה דומ"ץ לצדו. היה תלמידם של הדיין מפאפא הרב משה יוסף הופמן, של אב"ד סעמיהאי הרב יהודה גרינפלד, של אב"ד אונסדרוף הרב שמואל רוזנברג, של אב"ד חוסט הרב משה גרינוולד, של ראב"ד פרסבורג הרב יהודה ליב פרידמן ושל ה"שבט סופר" בפרסבורג. משנת תר"ע היה דומ"ץ בנאוועזאמקי (ארשאק-אויואר, נייהייזל).

הרב אברהם שטרן הי"ד כתב ספרים רבים ובהם: גפי אש על הש"ס (תרפ"ד-תרפ"ח), כבוד שמים על התורה (תרפ"ז), מליצי אש – תולדות רבנים (תר"צ-תרצ"ח), מסדר חילוקים ושיטות על התלמוד (תרצ"ד-תרצ"ה) לספר זה צירף את הספר רב חסד מאת בנו הרב מרדכי שנפטר בצעירותו, כתבי אש – מכתבים בפלפול וסברא (תרפ"ו-תרצ"א), הדרן עליך – דרשות לסיומי המסכתות (תרצ"ו), מנחת אברהם – על תרי"ג מצות (תש"ב), כל בו הקטן (תש"ב), שלחן א"ש – על שו"ע או"ח (תש"ג).

ע"פ האנציקלופדיה לחכמי הונגריה – הרב וחותנו נספו ביום כ"ו בסיון תש"ד (1944). במליצי אש עם קורות קהילת נייהייזל מופיע שנספה בכ"ג סיון תש"ד.

אם לא עכשיו אימתי?

"כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד" מרן החידושי הרי"ם ז"ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל"הכשר". הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע"י קול המון וכו' שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח"ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי "חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה" (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: "ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך" (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת "עלו אל הארץ וכבשוה".

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו', ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

"מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי "כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח"…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל"יצירה" בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה' ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: "ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון".

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי "אגודת ישראל" יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי "אגודת ישראל" יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב"ם יבנה בית וכו'.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את "קרן העולים והישוב".

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על "קרן העולים והישוב". ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

("אם לא עכשיו אימתי", הרב משה חיים לאו הי"ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ"ה)

שוש אשיש

שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס"א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב"ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס') באצבעו. (ובירוש' מגילה פ"ב ה"ד) עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב"ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עמהן וכו', שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל"א, ובמדרש הנעלם ח"א עמוד קט"ו, וילקוט ישעיה רמז תכ"ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי', אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו' (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד…"!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, "ועדיין הדם מרתח", ודמים בדמים נגעו, "דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…"

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד' ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר "ישלח משיחו הולך תמים" ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, "ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות". אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא "מאתו לא תצא הרעות", כי ד' הוא "אך טוב לישראל". "ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד' (מדת הרחמים) אהלל דבר". האם יכולים לבא אל ד' ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. "ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין", הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק "עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים", אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת "ד' ד' אל רחום". ו"בשוב ד' את שיבת ציון – שובה ד' את שבותינו", במדת "ד' הוי'" שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, "בכל צרתם לו צר", והקב"ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'". ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי "פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד". ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, "בגין שכינתא דאיהי בגלותא". ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד', "שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה", "כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל". "אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב"ה, ישועתן של ישראל". ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד' וישועת עמו, ואז "יגל יעקב וישמח ישראל":

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל "הזורעים בדמעה", בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע", בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, "יצץ ציל ויגמול שקדים", וגמולו ישיב לו בראשו, "וימצא מאה שערים ויברכהו ד'". ואז "בא יבא ברנה נושא אלומותיו". גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. "וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן", והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר "הגדיל ד' לעשות עמנו", יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, "וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: "שוש אשיש בד'". השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד', ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי' שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז "נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו", ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו"שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו", אבל "ותגל נפשי", נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי "הנפש לא התעצב בשום דבר". ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת "אלקים-דין", גם בזאת "תגל נפשי-באלקי" ד"כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". וגם בעת ש"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", אבל "כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת "כרחם אב על בנים" כן "ד' אלקיך מיסרך", ולא יעיר כל חמתו, וכל "מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד", כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב"ה מוריד דמעות עלינו, ואומר "ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם". ונשבע הקב"ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה". ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל "הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא". וגם עוד "תגל נפשי באלקי" – "כי הלבישני בגדי ישע". ד' נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב"ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם "בגדי ישע" ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם "מעיל צדקה יעטני" כי "צדק לפניו יהלך", שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, "כחתן יכהן פאר", אשר זה רגעים אחדים שמו לו "אפר תחת פאר", "והסר המצנפת והרם העטרה", ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו"החתן דומה למלך", נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו"ככלה תעדה כליה", "הכינה עצמה בשנים עשר חדש" לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

"כי כארץ תוציא צמחה", הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז "זרועיה תצמיח". והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. "כן ד׳ אלקים", ד' – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר "הקב"ה פיזרן לבין האומות, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" וה"זרע־ישראל" אחרי הכלה וההפסד "יצמיח", ואז "אמת מארץ תצמח", על ידי הכח, "וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה". וד' הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח "צדקה" וחסד "נגד כל הגוים", נגד השונאים האומרים "איה אלקיהם".אבל "אז יאמרו בגויים הגדיל ד', לעשות עם אלה" וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו"זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד' שמך":

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו", דבעת אשר יבא הזמן ל"ועלו מושיעים בהר ציון" ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה",  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, "וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". ואז בשירת הים אמרו: "זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע", כן לעתיד "כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו 'זה' קוינו לו ויושיענו". דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של "זה אלי ואנוהו", ובאמת "קוינו לו ויושיענו", כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי "בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים", כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת "אלקים" דין, בכל זה אנו מקוים ל"זה ד'" שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: "הנה אלקינו זה וכו'", היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. "ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות".

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, "נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו", בישועת ד' אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד' ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר' דוד ב"ר צבי זאב זצ"ל היה רב ואב"ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר' פסח ב"ר יעקב קרוינינברג ז"ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו"ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ"ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ"ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ"ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר "אל מלא רחמים" מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו "נשיקות שונא" מופיע בקובץ דרושים (תר"צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ"ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד', ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו"כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך" (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה "ציון הלא תשאלי"), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז' בקיץ תש"א (7/1941).

בימי הקיץ דשנת תש"ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו"ה נתן צבי בריסק שליט"א, אבדק"ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש "אך פרי תבואה", לרבנו הקדוש מליסקא זצ"ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד"ארץ ישראל" עולה במספר "תת לב". והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ"ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש"י על התורה דאמרו חז"ל, "איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?", וכבר כתבו חז"ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי"ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל "ועתה בן אדם, כה אמר ה' כו' לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך", עכ"ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי"ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו"ת הריב"ש, ובשם הרמב"ן בפסוק "גאולה תתנו לארץ", היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה "הקץ עליך", היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ"ל משם אביו הגאון הצדיק מו"ה יהושע, שהיה אבדק"ק טיסאדאדא, זצ"ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא"י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ"ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש"י על פסוק "ובא לציון גואל", שכתב בזה הלשון, "כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל", עכ"ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל "הון עשיר", שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש"י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ' 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו"ת "משנה שכיר".

נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר "ישועות מלכו", רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה' בתאריך י' בשבט התש"ה . מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "אם הבנים שמחה" ושני חלקים של "שו"ת משנה שכיר". לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו"ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא "אמונה צרופה בכור השואה", ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו"ת "קנה בשם", הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

הערה: על פי חלק מצאצאיו יום פטירתו של הרב הי"ד הוא י"ג בשבט תש"ה.

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל 'אם הבנים שמחה'

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו'.

למעלה כשצוה ה' יתברך להביא את המכות על המצרים ע"י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש"י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש"י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש"י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב"ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה ז'), וכאלו אמר לו הש"י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז"ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע"ב "ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג"כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ"א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג"כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט ע"ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל"ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי"ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז"ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'.

עיין ברכות נ"ד ע"א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו', אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי"ש.

והנה מ"ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע"ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור' יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר' יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו', שבו המדובר מגמר הנס וכמ"ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ"ג, א׳: הה"ד (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז"ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח"כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה' על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ"א ע"ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי', אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו', משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי"ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש"י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו', ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז"ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

(הדרוש והעיון, מאת הרב אהרן לוין הי"ד)