קטגוריה: פרשת ויצא

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב"ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב"ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד' ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז"ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ"ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ"ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז"ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה' היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד' שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל"ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע"ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ"ש הרמב"ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ברבה שם) על הכתוב "וילך ראובן" הדא הוא דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". "יותן את הארץ לעבדך". עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב"ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד' לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע"י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד' יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד' לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז' עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד' להכרית הז' עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו', איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו' הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' התחת אלקים אנכי וגו'. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד' הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב' אחיות:

• א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
• ב – כתב הרמב"ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
• ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז"ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב' אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  "וירא ד' כי שנואה לאה", שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו' ותקנה וגו'. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז"ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד' בה והיא תחת הנהנת ד' יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב"ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א' מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב"ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז"ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ"ד, דרוש ל, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

 

 

… מוכרח אני ליתן לפני הקוראים ציור קטן מימי נעורי בעת שלמדתי בהישיבה, אכסניא שלי, כמובן, היתה אצל איש לא אמיד שכר יום, בכל ימות השבוע היתה שם אכסניא יפה. אבל לא כן ביום הערב שבת, כי ביום ערב שבת לא היתה לו מנוחה: הבנים הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם, מחמת כי בעלת הבית היתה טרודה מאוד להכין צרכי שבת, לאפות חלות, להכין תבשילי בשר ודגים, וכדומה, כל מלאכת ידיה היתה בבהילות, וכל מעשיה כמעט שנפלה מידיה, החלות נופלות מהמרדה, ואף גם לבעלה, כאשר בא באמצע היום ממלאכתו לבקש קצת אוכל להשיב נפשו, הרימה עליו בקולות: איך אתה מעיז את פניך לבקש ממני אוכל. הלא רואה אתה בעיניך, איך שאני טרודה מאוד, וגם הבנים הקטנים לא טעמו עוד היום מאומה, האם לא תדע או שכחת כי היום ערב שבת. וכה היה סבל בעל הבית בכל ערב שבת צער גדול, וכל תקוותו ונחמתו היתה לחכות על ליל סעודת שבת, ואז התענג כטוב לבו וישכח כל צערו שהיתה לו מהערב שבת. אבל מה נורא היה המחזה לראות מקרא נורא אשרר קרא אותו פעם אחת בליל שבת קודש. הוא שב מבית הכנסת, ואמר לאשתו בשמחת הנפש שבת טוב, אבל היא לא ענתה לו מאומה, כי ישבה בפינת הבית ודאגה מאוד. ועל שאלתו בתמהון לב, מה נהיתה? אז ענתה לו בעלת הבית במרירות גדולה, ואמרה לו, בוודאי רעב אתה מאוד, כי לא אכלת כל היום, אבל תדע כי גם כעת אין לי מה לתת לך לאכול, כי הרב אסר לנו כל התבשיל גם באיסור הנאה שלא ליתן מזה אף לבעל חי. והסיבה היתה כך: הלא תדע כי אין לי מי שיעזור לי במלאכתי להכין הכל, וילד הקטן בכה כל היום, אז בשלתי קצת חלב עבורו, ובשגגה נפל הכלי עם החלב בתוך הקדרה של הבשר, ומה אני אשמה בדבר. ומי יוכל לצייר בנפשו את גודל עוגמת הנפש שיה שורר אז בבית, וביחוד מבעל הבית בעצמו, אשר סבל כל כך רעב כל היום של הערב שבת ולבסוף גם בשבת לא היה לו מה לאכול.

והנה זה ידוע לכל שהעולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, כמאמרם ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג), ולכן מחויב כל בר דעת להכין את עצמו כל ימי חייו בתורה ומעשים טובים בכדי שיהיה במה להתענג בהעולם הנצחי, כי הלא חיי העולם הזה הוא חיי הבל ורעות רוח, כמו שאמר הפילוסוף אריסטו "אין שעה בלי רעה ואין רגע בלי פגע". ובפרט לעם הישראלי אשר הולכים תמיד מגוי אל גוי ומדחי אל דחי, בלי מנוחה ומרגוע לנפשם, מדאגת פרנסה ומצער גידול בנים, וכדומה, אשר אי אפשר לפורטם כי רבים הם. ובמה יתנחם ישראל, רק בזה שיש לו תקווה לזכות לחיי הנצח להעולם שכלו טוב, לעולם כזה שיפה קורח רוח מכל חיי העולם הזה.

וזה שאמר יעקב אבינו, "מה נורא המקום הזה", העולם הזה נורא מאוד, ומי יוכל לסבול כל כך צרות נוראות. כי אומנם שיעקב העצמו בהיותו אצל הוריו, לא חסר לו מאומה, והיה לו כל טוב, אבל בעת שברח מעשו קרה לו אסון נורא בדרך, שהתנפל עליו אליפז להורגו בטענה צודקת לפי דעתו: דודי היקר, הלא תדע, כי אבי ציווה להרוג אותך, ואנכי מחויב לקיים מצוות כבוד אב. כמו שמספרים באופן זה על איש בן כפר עם הארץ גדול וחסיד שוטה, שפעם אחת בא לעיר אמל הרב, ובקש ממנו, אולי יזדמן לפניו אורח הגון למדן וירא שמים, ישלח אצלו להכפר, והוא יכבד אותו במאכל ובמשקה ובנדבה הגונה. ואחרי איזה ימים בא אצל הרב איזה אורח נכבד ובקש ממנו שישתדל עבורו עבור עניין של הכנסת כלה, ומיד נתן לו עצה שילך להכפר על שבת קודש והבטיח לוו שיתענג מאוד אצלו בכל העניינים ובוודאי ישיג אצלו גם נדבה כראוי. וכן היה כי הכפרי קבל את האורח הלז בסבר פנים יפות, והאכיל אותו מעדני מלך, כל השלוש סעודות של השבת קודש. אולם במוצאי שבת קודש כאשר האורח כבר שכב על משכבו, שמע כי הבעל הבית ואשתו מדברים ביניהם בלחש, ואחר כך שמע שמשחיזין סכין, ומזה נבהל מאוד, ופתאום ראה נגד עיניו איך שבעל הבית עומד נגדו בידו סכין גדול.  ועל שאלתו, מה זה רצונך, ענה אותו בקרירות, ברצוני לשחוט אותך. מיד קם האורח ממשכבו ויבקש שייתן לו רשות לומר וידוי, ויתרצה לו על זה. וכיוון שראה האורח, כי בעל הבית פנה את עצמו כה וכה, מיד שבר את החלון, וברח על נפשו בכל כחו ערום ויחף, אף שהיה הקור גדול. וכאשר הגיע אל בית הרב, דפק בקול גדול על הדלת" "מהרו הצילו אותי!", ומה מאוד נבהלו כל אנשי בית הרב בעת שראו את האורח אשר כמעט נקפה מקור, וצועק עליהם בקול מר, הוי גזלנים, למי שלחתם אותי, לרוצח יער, אשר היה כפשע ביני ובין המוות! הרב ועל בני בתו נבהלו מאוד מהמחזה הלז, כי הלא ידעו היטב כי בן הכפר הלז הוא איש טוב ומפזר הרבה מתנות. וכה חכו עד אור הבוקר, ומיד שלחו להביא את האיש הפרא לבית הרב. ועל שאלת הרב, האם אמת הדבר שברצונך היה להרוג את האורח? כן הדבר, ענה בקרירות גדולה, רב יקר, מה פשעי ומה חטאתי, הלא בתם לבבי חפצתי לעשות זאת. והסבה שגרמה לי היתה זאת, כי ה' הזמין לפני פה בכפר פרנסה בשופי. והעיקר העסקנית בחנות ובמרזח הלא רק אשתי. אבל לדאבון לבי, היא מורגלת לנסוע מידי שנה בשנה בימי חודש אלול לקברות אבותיה, דרך רחוקה מאוד, ומזה יש לי היזק גדול, כי מבלעדיה כל עסקינו יורדים לטמיון. ובכל הסכמנו בינינו, אני ואשתי, לשחוט את האורח הזה, באשר ידעתי על ידי הרב כי הוא באמת איש צדיק, ולקברו סמוך לגבולי, ובזה יהיה לי תועלת גדולה שלא תצטרך אשתי לנסוע למרחקים לבקש קברן של צדיקים.

כן בא אליפז באופן זה וטען דודי יעקב, שאין ברצונו להרוג אותו, אלא בכדי לקיים בזה מצווה של כבוד אב. ועל זה ענה אותו יעקב כן. בוודאי תדע אתה כי עני חשוב כמת, ובזה תקיים המצווה של אביך, אשר ציווה להמיתני. וכאשר נשאר אחר כך יעקב עני גדול בעירום ובחוסר כל, אז יצאה אנחה גדולה מלבו ואמר: מה נורא המקום הזה! כי יעקב הבין שכל הקורות תאוותו הוא סימן לדורות הבאים, כידוע מעשה אבות סימן לבנים, ואם כן נורא הוא מאוד. וחשב בדעתו, האם יוכל היות כי העולם הזה עם צרות כאלה מידי יום ויום, זו היא תכלית של הבריאה אשר אמר ה' כי טוב! וברגע נתיישב בדעתו ואמר "לא", "אין זה", רצונו לומר, העולם הזה אין הוא העיקר, "כי אם בית אלקים", לחיות חיי נצח, "וזה" אם כן למה לנו העולם הזה, "הוא שער השמים", כמאמרם ז"ל באבות, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

(מתוך הקדמת הרב דובער ברגמן לספרו "דובר מישרים")

—

הרב דובער ב"ר יוסף זאב ברגמן, נולד בלומז'ה בשנת תרמ"א, 1881, ונספה עם קהילתו בשואה באב תש"א. הרב היה תלמיד בישיבת לומז'ה וסלבודקה, והוסמך להוראה ע"י הרב רבינוביץ רבה של מינסק.

הוא היה רב בסומעלישאק, גוסלאווישאק וסטוקלישוק, ומחבר ספר "דובר מישרים". בהסכמה לספר מתאר כותב רבה של ריגא הרב מנחם מענדיל ז"ק זצ"ל, חותנו של הרב ישראל משה כלאב הי"ד:

בזה הנני מכיר את כבוד הרב הגאון חו"ב בחד"ת ומובהק בהוראה ויקר המעלות ובמדות ומעשים טובים ויראת ה' כבש"ת כמוהר"ר דובער בערגמאן הגאב"ד שטאקלישאק המחבר "דובר מישרים", כי מלבד שהוא רק מובהק ומחשובי ומיקירי רבני ליטא, רב מלא תורה, המדה גדושה ביראת ה' בטוב טעם ודעת וסברא ישרה, ונועם המדות, רצוי ומקובל על הבריות, עוד זאת, גם ספרו זה דובר מישרים, כשמו כן הוא הוגה ומחווה דעת בהיגיון יושר ואמרי נועם דברים כבושים, ורעיונות נלבבות המעוררים הלב והרגש לטוב ומועיל המשובצים בדברי חז"ל, תפוחי זהב במשכיות כסף.

(מקורות: הקדמת דובר מישרים, יהדות ליטא עמ' 15, יידישע שטעט, שטעטלעך און דארפישע ישובים אין ליטע, דף עד באתר יד ושם, ועוד. בתמונה למעלה: אגודת "גמילות חסד" סטוקלושק, באדיבות ארכיון יד ושם).

התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת "תורת חסד", "תורת אמת" כמ"ש ותורתך אמת "תורת משפט", אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה "ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש"י וברמב"ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ"כ על המינקת הזקנה. ורש"י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ"כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע"ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד "אלון בכות", כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ"ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ"כ היה יקר אצלו החינוך. וכ"כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע"ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו "וירק את חניכיו" ועיין פירוש רש"י ז"ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא "חניכיו", היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו "ויתן אל הנער", ופירשו חז"ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז"ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע"ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא "אומן" היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", ופירש הרמב"ן ז"ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש"י ז"ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ"ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו', והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה "הסתרת פנים", שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר"א ז"ל שזה היה טענת קין "הן גרשת אותי מכל", איני ירא מכל עונש וקללה אעפ"י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו"מפניך אסתר", זה גרוע לי מכל. וכן מצינו "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים", כל ההצלחות היא רק "בהארת פנים" וכל הקללות "בהסתרת פנים", ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. "אין להם אומן ומגדל", זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של "הסתרת פנים" לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל "אבד את הדרך" ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית "אראה מה אחריתם". אם הוא "לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו", אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע "מהות התורה", "ואהיה אצלו אומן", חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז"ל (מד"ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ"ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז"ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה' נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז"ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

"חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע"י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח"כ היה עליהם טענה חזקה "לב כסיל לשמאלו" אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח"כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז"ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח"כ ששבטו גלה ע"י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

—

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב"ר דוד שולמן הי"ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות "בית–יוסף" במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר' אהרן ויינשטיין זצ"ל מחבר ספרי "דרכי אהרן") ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה"צ רבי שמואל וויינטרויב זצ"ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם "פניני החכמה" ו"פניני השלמות", שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ"ד, ירושלים).