כשכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו, באים לידי שנאת חנם ולשון הרע / הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

"בראשית ברא" כו', אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פת ב"בראשית", משום "כח מעשיו הגיד לעמו" כו', שאם יאמרו אומות העולםם לסטים אתם כו' הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה כו' ונתנה לאשר ישר בעיניו כו' (רש"י כאן, וילקוט שמעוני מהתנחומא).

המאמר הנ"ל תמוה לכאורה, דאמר מה טעם פתח בבראית כו', הלא צורך גדול הוא להתחיל בזה שהקב"ה ברא העולם, דהוא שורש האמונה. ויעויין רמב"ן מה שכתב בזה [ודברי ברא"מ והשפתי חכמים ידועים]. וגם למה יבזו הגוים לישראל בטענת ליסטים יותר מבשאר עבירות כחטא העגל וכדומה. וגם למה בשביל טענתם ישנה סדר התורה [ועיין כלי יקר].

והנראה לפי עניות דעתי בעזרת ה' יתברך בשום לב להבין דברי הש"ס חולין (ס.) בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד כו' ישמח ה' במעשיו". וכל עובר ישתומם להבין דברי חכמים וחידתם, למה דווקא אז אמר שר העולם "יהי כבוד" כו' [ובחיבורי "מרגליות אברהם" עודנו בכתובים ביארתי על דרך נכון ויעויין מזה גם כן בלב אריה ופרד"ו ועו"מ].

ונראה לי בהקדם המדרש תנחומא (צו) גדול השלום שאפילו ישראל עצמן עושין עבודת גילוים ועושין חבורה, אין מידת הדין נוגעת בהן, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". והוא פלאי, דאם עושין עבודת גילולים, שלום מה מהני, הלא קיבוץ רשעים רע כו'. וגם קשה הלשון "עושין עבודת גילולין ועושין חבורה" דהווא ליה למימר "עושין עבודת גילולין והם בחבורה אחת" כמובן.

ויתבאר לפי עניות דעתי על פי מה שכתב הזוהר הקדוש (תולדות) "כד בער קב"ה כו' למברי אדם אמרה תורה קמיה אי בר נש יתחברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא כו' אמר לה הקב"ה הא איתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא". ובבראשית רבה (פרשה א) "ששה דברים קדמו לבריאת העולם, רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה". ויעויין כד הקמח דמשום הכי נברא התשובה קודם, לפי שהאדם מוטבע מיצר הרע והיה גלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא, אם כן הקדים רפואה למכה וברא להם התשובה.

והנה המפרשים הקשו דלמה מהני תשובה, הא קיימא לן דמלך אינו יכול למחול על כבודו, כמבואר בקידושין (לב:) כתובות (יז.) סוטה (מא:) סנהדרין (יט.) ואיך יוכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא למחול על כבודו במה שפשעו נגדו. ותירצו דישראל נקראים בנים למקום, ואב הרי יוכל למחול על כבודו, כקידושין (לב.) ושלחן עורך יורה דעה (ר"מ,י"ט). והנה הא דישראל נקראים בנים למקום, מבואר בזפרים הטעם משום דכמו דהבן יש לו חלק מאביו, כן יש לנו חלק אלו-ה ממעל, היינו הנשמה הקדושה, ולכן אנחנו מקראים בנים למקום. וכבר פירשו "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רצה לומר "ואהבת לרעך כמוך" בשביך ש"אני ה'" המחיה אתכם כולכם ממקור שורש אחד ולאהוב זה את זה. ומובן דכשיש חס ושלום פירוד לבבות דאז אינם מתבוננים על מקור שורשם רק על הגופים אשר ממקומות חלוקים יפרדו, שוב לא שייך בהו תואר בנים [ויעויין אפ"י נהר שלום אות י"ט,כ] ואם כן שוב גם תשובה לא מהני, דלא שייך אב שמחל כו', ואם כן אתי שפיר המדרש תנחומא הנ"ל, דיש לומר דרצה לומר "אפילו עושין עבודת גילולים" דהיא עבירה החמורה, מכל מקום כשעושין תשובה "ועושין חבורה", היינו דעושין שלום, דאז מהני התשובה "ואין מדת הדין נוגעת בהן". וזה "חבור עצבים אפרים הנח לו", היינו כשיעשו תשובה, מה שאין כן באין עושין חבורה אחת, גם תשובה לא מהני כנ"ל. וזה יש לומר גם כן כוונת הבראשית רבה (לח) והילקוט שסיימו שם "אבל משנחלקו אומר חלק לבם עתה יאשמו", רצה לומר כשחלק לבם אז "עתה" היינו אפילו עושין תשובה, כמו שכתב בבראשית רבה (פרשה כ"א) "אין ועתה אלא תשובה", אפילו הכי "יאשמו", כיוון שאין ביניהם שלום שוב לא הוו בגדר "בנים", ושוב לא מהני תשובה…

וזה יש לומר כוונת הש"ס חולין (הנ"ל) בהקדם הפליאה "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא נזדעזעו שמים וארץ, מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". ויעויין בינת נבונים שנדחק בזה. ונראה לי בהקדם הפליאה "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא בכה וראה החרבן" והוא פלאי…

וגלוי וידוע דשנאת חנם ולשון הרע בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו. והנה החכמי מוסר כתבו דהאדם יוכל להתבונן תועלת השפלות והכפיפה ונזק הגאווה והתגדלות מאצבעות ידיו, דבזמן שהם כפופים ואין אחד נראה גדול מחברו יוכל להחזיק בידו מה שיחפוץ, אבל בזמן שהם פשוטים ואצבע אחד נראה גדול מחברו לא יוכל להחזיק בידו מאומה.

ויש לפרש בזה (ישעיה א) "ובפרשכם כפיכם כו' גם כי תרבו תפלה אנני שומע ידיכם דמים מלאו". ולכאורה היא כפל "ובפרשכם כפיכם" כו' "גם כי תרבו תפלה". ולהנ"ל אתי שפיר, דידוע דלשון הרע ושנאת חנם הן מעכבין בעד תפילתינו [ויעויין זוהר הקדוש ויקרא פ' מצורע] וזהו שאמר "ובפרשכם כפיכם" רצה לומר על ידי שיש לכם פרישת כפים, היינו שכל אחד רוצה להתגדל על חברו ועל ידי זה  יש בכם שנאת חנם ולשון הרע לכן "אעלים עיני מכם", "גם כי תרבו תפלה אינני שומע" יען "ידיכם דמים מלאו", רצה לומר על ידי השנאת חנם ולשון הרע אתם באים להלבין פני חברו ברבים, דהווא ליה כשופך דמים (ב"מ נח:) [וגם לפי מה שדרשו בנדה י"ג: אתי שפיר על פי מה שאמרו כולם דאותו העוון בא מלשון הרע. ודוק]. וזה י"ל גם כן (איכה א) "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", רצה לומר שפרשה בידיה, דלא היו האצבעות שוות, רק דכל אחד ואחד רצה להתגדל על חברו, "אין מנחם לה", דעל ידי זה גם תשובה לא מועיל, כנ"ל.

ובאמת אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות ד,ד) דצריך להתרחק מהגאווה עד קצה האחרון. בכל זאת לצורך עבודתו יתברך שמו לא יאמר כיון דחברו אינו עושה מצוה זו, גם הוא לא יעשה, או כיוון דחברו לא ירבה צדקה גם הוא לא עדיף מינא, אלא אדרבה בזה ילבש גאות, דלו נאה לעשות מצוה זו ולהרבות צדקה אף על גב דחברו מונע מזה. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". ויש לומר דמשום נאמר בצדקה "לא תקפוץ את ידך", רצה לומר לא תקפוץ אצבעותיך לומר שאתה אינך גדול מחברך וכיון שהוא אינו עושה גם אתה כמוהו. אלא אדרבה "פתח תפתח את ידך", דאז אין כל האצבעות שוות, כן גם אתה גדול מחברך לעשות מצוות ולהרבות צדקה וחסד.

ומה נעים לפרש בזה נאום זמירות ישראל (תהלים פ"ח) "עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי", ורבו בזה הדקדוקים כמובן. ולהנ"ל אתי שפיר דידוע דעיקר התפלה צריך להיות על גלות השכינה ולא מה שנוגע לצרכי גופו. ורק אח"כ יוכל להתפלל על צרכי גופו, ולא יהפוך הסדר לעשות מהטפל עיקר, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "צווחין ככלבי הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, ולית מאן דישגיח על אסירא דשכינתא" כו'. ובאר"צ פירש בזה (תהלים לא) "ה' אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים ידמו לשאול", ופירש רש"י ז"ל ידמו יכרתו כו', ותמהו בזה דאיך קללם דור בקללה כזו, הלא הוא בעצמו אמר "יתמו חטאים מן הארץ", ולא אמר "יתמו חוטאים". ועיין ברכות (י.). ולהנ"ל אתי שפיר דרצה לומר "ה' אל אבושה", רצה לומר אין לי בושת פנים ממך "כי קראתיך", רצה לומר שרק קראתי מה שנוגע אליך ואל שמך הגדול, אבל "יבשו רשעים", שהם אף בזמן שקוראים אליך "ידמו" וישיו "לשאול", היא הגיהנם שקוראים "הב הב".

ובחיבורי על הדרושים פרשתי בזה הפסוק (ישעיה כט) "יען כי נגש העם בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני כו' ןאבדה חכמת חכמיו" כו'. והקשה היערות דבש מה מדה כנגד משה הוא. וחוץ לדרכנו יש לומר על פי מה שכתב המהרש"א מכות בהא דעירובין (י"ג.) "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".דרצה לומר שמנו המצוות עשה ומצאו שהם רק רמ"ח ומצוות לא תעשה הם שס"ה, ובמצוות עשה יש תועלת לבריאת האדם שיוכל לסגל מצוות עשה ולקבל שכר, ולעומת זה יש לא תעשה שיש הפסד לבריאתו. ונמנו ומצאו שרבו מצוות לא תעשה ממצוות עשה, אם כן יש הפסד יותר בבריאתו, שהמצוות לא תעשה מרובות, לכך נמנו וגמרו דנוח שלא נברא. והנה הא דבאמת נברא, תירצו המפרשים משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מה שאין כן מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, נמצא דהמצוות עשה מרובות, דיש בה המעשה והמחשבה. ופירשו בזה (בראשית ו) "וירא ה' כו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ואם כן שוב המצוות לא תעשה מרובות, כיוון דאין לו מחשבות טובות, לכן "וינחם ה' כי עשה את האדם" כו'.

ובפרד"ו הביא לתרץ דאם ישראל חוטאים ועוברים על מצוות לא תעשה נוטל הקב"ה צדיק אחד מהם לכפר על עוון הדור, וכיוון שמכפר ע"י מיתת הצדיק שוב נשאר להם הזכות של קיום מצוות עשה, ושפיר נברא העולם. יעויין שם הדבר.

המובן מהנ"ל דאם ישראל מקרבין לבם לה' יתברך, ויש להם מחשבות טובות, לא צריך למיתת צדיקים אחרי דבלאו הכי העשין מרובין, כיוון דיש בהו גם כן המחשבה. מה שאין כן כשלבם רחוק ממנו ועושין מצוות בלי כוונה ומחשבה, שוב מהכרח למיתת הצדיק לכפר כנ"ל. ואם כן אתי שפיר "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני". ואם כן דאינו עושה במחשבות הלב, שוב המצוות לא תעשה מרובין וצריך למיתת צדיק, על כן "ואבדה חכמה חכמיו" כו'.

אך זה לא יתיישב בזה "ולבו רִחַק ממני", דהוא פועל יוצא, דהווא ליה למימר "ולבו רחוק ממני" [ויעויין אה"צ]. ולהנ"ל אתי שפיר דבמדרש רבה שיר השירים (פרשה ה) מבואר "שנקרא הקב"ה לבן של ישראל", יעויין שם. ויעויין גם כן בפתיחתא דאיכה (אות ט"ז ושם אות ל"א), יעויין שם הדבר. והנה במדרש רבה תרומה (פרשה ל"ה) "אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהיה להם משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם. אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד כו' ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם". וידוע מה שאמרו כולם דמשום הכי ארכו ימי גולת המר הזה, יען שאין מתפללים על גלות השכינה ועל בניין בית המקדש. ופירשו בזה "אם אשכחך ירושלים", רצה לומר מלעשות עיקר התפלה על ירושלים, אז "תשכח ימיני" היא קץ הימין. וזהו "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני", ולכאורה הוא כפל, ולהנ"ל רצה לומר דציון מקוננן שה' עזבה, ואמר הנביא "וה'", רצה לומר וה' מה אומר ומשיב "שכחני", רצה לומר שכנסת ישראל שכחני ואינה מתפללת כלל בעדי, לכן עזבתיה. ואם כן אתי שפיר, "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני", רצה לומר שמרחק ממני לבו, היינו הקב"ה, דאינו מתפלל על גלות השכינה ועל כן לא נבנה בית המקדש ואין קרבנות לכפר, לכן "ואבדה חכמת חכמיו".

וזהו שאמר "עיני דאבה מיני עוני", בכל זאת "קראתיך ה'" דייקא, רצה לומר התפללתי רק על גלות השכינה "בכל יום שטחתי אליך כפי", רצה לומר רק במה שנוגע אליך, לעבודתו יתברך שמו, שטחתי כפי והגדלתי מעשי וקראתי לנפשי חסיד דאף על גב דשאר מלכים מאומות העולם ישנים עד ג' שעות בכל זאת אני חצות לילה אקום להודות לך (יעויין ברכות ד.).

ולפי זה אתי שפיר הפליאה (המובאת לעיל) דעיקר שנאת חנם בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו [ועיין כד הקמח, שנח] ולכן "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא", ולא אמר "למינהו", ועל ידי זה יצאו בערבוביא, וכמו כן ירצו בני אדם להיות בערבוביא ולא יכיר מעלת חברו (ויעויין רש"י דברים א,כב) ועל ידי זה יהיה שנאת חנם, על כן "ברה וראה החורבן", שהיה רק בשביל שנאת חנם כנ"ל. ויש להמתיק יותר לפי מה שכתב הלבוש, הובאו דבריו ג"כ בחסדי אבות (פרק א משנה יח) ד"דשא" מרמז "דין שלום אמת", דזה קיום העולם כמשנה הנ"ל. ולכן כשראה משה "תדשא הארץ דשא" דבעי דווקא דין שלום אמת, בכה וראה החורבן בידעו דהאדם עלול להתקוטט [וכמו שטען השלום בעת בריאת העולם אל יברא שכולו קטטה, וכן האמת קטרגה שלא יברא שכולו שקרים, כמבואר בבראשית רבה (פרשה ח) ואין כאן מקום להאריך. ויעויין אפו"י מים הנאמנים].

וידוע דסיבת שנאת חנם בא גם כן מחסרון אמונה, ולכן אם יפסיד חס ושלום באיזה עסק מדמה בלבו שחברו גרם לו היזק, ועל כן ישנא את אחיו. וזה שנאת חנם, דבאמת הכל מן השמים. וכבר פירשו המדרש (מיכה ו) "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי", ואיתא במדרש "ענה בי" וקבל שכר "ולא תענה ברעך עד שקר", ותמוה. אך רצה לומר "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך" הן בגוף או בממון, "ענה בי" שתתלה בי, דעל ידי נעשה הכל. ואז תעשה תשובה ותקבל שכר. "ולא תענה ברעך עד שקר" לומר שהוא הגורם ולהשטימו חנם. ויש לומר בזה גם גן על דרך המבואר (בפרשת מטות) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'". ולכאורה תיבת "לאמר" מיותר. ויעויין באור החיים. ולהנ"ל רצה לומר דציוום "לאמר" אל כל מה שיקרא אותם "זה הדבר אשר צוה ה'", שהכל הוא מן השמים, וגם "זה הדבר", רצה לומר אף על פי שנראה לו דבר קשה ודין, יאמר "אשר צוה ה'" רחמים. וכמו שמובא סוף ברכות (ס:) וטור שלחן ערוך אורח חיים (ר"ל, ס"ה) "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ולפי זה אתי שפיר הפליאה הנ"ל "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא", שהוא מרמז דין שלום אמת, שהם הג' דברים שהעולם קיים עליהם "נזדזעו שמים וארץ", בידעם דהאדם עלול להתקוטט ולא יהיה להם קיום, דהרי על ידי ריב וקטטה גם תשובה לא מועילה. "מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". רצה לומר דהאדם ילמד את עצמו מיוסף הצדיק דאם כי אחיו גמלוהו רעה, אבל הוא כלכלם וגמל אתם טוב, יען שידע שהכל הוא מה' יתברך והכל הוא לטובה. כן כל אדם יתבונן בדעת,  ויסיר מלבו חרון אף וכעס, ויהיה שלום על ישראל.

ולפי זה אתי שפיר הש"ס חולין (הנ"ל) דידוע דכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה, כמו שכתב רש"י מבראשית רבה, ויעויין גם כן נדרים (לב.). והגם דהאדם המוטבע מיצר הרע עלול לחטוא, מכל מקום הא מהני תשובה. וכבר נתבאר דתשובה מהני דווקא אם יש אחדות ושלום. ושלום בא על ידי שכל אחד מכיר מעלת חברו, ואם כן אתי שפיר "בשעה כו' נשאו הדשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצאו למינו". ואם כן יש מזה תוכחת מגולה שלא להיות בערבוביא, רק שכל אחד יכיר מעלת חברו, ויהי על ידי זה שלום, ויהיה מהני תשובה, ויהיה קיום לעולם, על כן אז "פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ישמח ה' במעשיו". ואתי שפיר. ודו"ק.

(מתוך "מרגליות אברהם", בראש ספר "עמק אברהם").

הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד, נולד לאביו רבי ישראל יחיאל מיכל בשנת תרל"ז (1877). בצעירותו נסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא ורבי משה נחום ירושלימסק אב"ד קיעלץ ומעוד רבים מגדולי דורו, שהעידו על עומק ידיעותיו בש"ס ובפוסקים. נשא לאשה את מרת רחל בת רבי אלימלך רובינשטיין אב"ד ראחוב, שעלה אחר כך לירושלים. בגיל עשרים וארבע, בשנת תרס"א (1901), מונה לרב ואב"ד פרלוב שברוסיה. בשנת תרס"ו (1906) מונה לרב ואב"ד לענטשנא. שבפלך לובלין. בתו לאה נישאה לרבי אהרן וינטרויב אב"ד ליסוביק שבפולין, מתלמידי המתיבתא בוורשה ומחסידי טריסק.

חיבר חיבורים רבים בכל מקצועות התורה, ומתוכם הוציא לאור את הספר "עמק אברהם" (בילגורייא, תרע"ב), על הלכות שחיטה וכיסוי הדם. לספרו נכתבו הסכמות רבנים מכל רחבי רוסיה הגדולה, רבי יהודה ליב צירלסון מקישינוב, רבי יצחק דאנציג מפטרבורג הבירה,  ואף מערים רחוקות מגאליציה והונגריה. בין כתביו שלא יצאו לאור היו הספרים "שדה אברהם" על התורה והש"ס, דרשות "מרגליות אברהם" (שרק מקצתן הודפס בספרו "עמק אברהם"), "זרע אברהם" ובו פלפולים וחקרי הלכות, ועוד. הוא פרסם מאמרים בכתב העת התורניים, ובהם "בית ועד לחכמים", "הבאר", "וילקט יוסף", ועוד, והתכתב עם גדולי דורו בהלכה.

בשנות השואה נהרגו הרב ובני קהילתו, כן אבדו רוב כתביו. הי"ד.