אם עשה אדם את רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, עליו להיות בשמחה וטוב לבב בכל אותו היום על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו / הרב שלמה וייס הי"ד
- 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
- לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
- כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
- בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
- 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
- הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
- 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
- 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
- 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
- אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
- המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
- הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.
(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')
הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.
אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.
הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.
בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.
עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.
בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.
בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.
במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.
הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.
