תורתך לא שכחתי

ואמרו חכמינו ז"ל בשבת דף ק"ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב"ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב"ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב"ה, וכנ"ל, ועל כן חשובים אצל הקב"ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד' אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש"י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י' לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד"ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו"ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי"מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש"י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב"ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו"ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה.

ולכך הקב"ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד', והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה' בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו"ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז"ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה, וכנ"ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד' זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה' לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף", ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע"ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה"ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם "יעקב" [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. "מבאר", הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת "שבע" מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ"ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו' והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. "וילך", הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר "חרנה", שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", להרבות תפלה ובקשה להקב"ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. "ויקח מאבני המקום", מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך "וישכב במקום ההוא". וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד"א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ"ה, וזה יש לומר שמות כ"ח "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל", דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ"ה, שיקראו בהם "בני", שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ"ה. וזה יש לומר כי חלק "ה'" עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד' שמות, שם מ"ה, שם ס"ג, שם ע"ב, שם ב"ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ"ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז "וישכב במקום ההוא", יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ"ו על פטירת אדמו"ר הגה"ק הצדיק המפורסם מופ"ה והדרו עטרת ישראל רשכבה"ג כקש"ת מו"ה ישכר דוב רוקח זצ"ל אבד"ק בעלז ששל"ח בליל ש"ק פרשת חיי' כ"ב מר חשון שנת פזר"ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א' ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

ויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה' טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו"ח חולין פ"ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב"ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו' יעלה ה' עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב"י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע"מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז"ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה' לכל, מה שהקב"ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י"ל כוונת מאמר חכמינו ז"ל בראש השנה י"ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז"ל דטובה גדולה עשה הקב"ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה' חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו"ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה', שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ"ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה' מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים". ורצונו לומר הצדיק ר' ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב"ה ואותנו עזב לאנחות. וזה "דוב אורב לי", כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב"ה. ודו"ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב"ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב' דף קס"ב מה שכתב בזה. וכתב התב"ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י"ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ"י ברכות ד"י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס' רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י"ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו"ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע"ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע"ח סימן קל"ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה', מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה', ואסור למחוק שמו של הקב"ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב"ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו"ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ", רצונו לומר, באיש זה הקב"ה, כדכתיב ה' איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב"ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב"ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב"ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו"ק. וכל זה גבי הקב"ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב"ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

או יאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. ולפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על פי מה שיש לפרש מאמרם ז"ל, עיין לקמן [חגיגה] דף י"ד ע"א והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, בהקדם לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, דזהו כמו זר נחשב שהצדיק שלא חטא כל עיקר לא יוכל לעמוד במקום שבעל תשובה עומד.

[וחוץ לדרכינו יש לפרש והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, לפי מה שיש לפרש הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, על פי מה שראיתי בספר אזור אליה מבעל שבט מוסר שהביא לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, דדהיכי דמי תשובה באותו צקום ובאותה אשה כו', ופשיטא דאותו מקום הוא בסתר, ואם כן היכי משכחת תשובה, הא עובר על איסור שמייחד עם אשה. ועל כרחך כדי לקיים מצות עשה דתשובה שרי לעבור בדיעבד אם נזדמן לפניו ושרי לעמוד שם, וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקין גמורים יכולין לעמוד, דהא יעבור על איסור ייחוד. ובזה מפרש שם, עבר ושנה נעשה לו כהיתר, פירוש אם עבר עבירה כנזכר, ושנה, ונזדמן לו פעם שנית באותו מקום ובאותה אשה, נעשה לו דווקא כהיתר, ששרי לעמוד שם כדי לקיים מצוות עשה דתשובה. וזהו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא עבר כלל, ממילא בדרך חטאים לא עמד, לא יצטרך לעמוד בדרך חטאים כדי לעשות תשובה. וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך, היינו שהמכשלה הזאת נשאר, ח"ו, שאין אדם עומד על דברי תורה במה שבאמת אסור לעמוד שם, דאז אין רשאי לעמוד אלא אם כן נכשל בה, אם עבר ח"ו באותו מקום ובאותה אשה].

והנראה בהקדם מה שכתב בספר בתולדות, לפרש המשנה בראש השנה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, דהצדיק המוכיח את הרבים להוציא אותם מידי חובתן שיש בידן, גם הצדיק מוכרח להיות נכשל קצת באפס מה באותו עוון, דאז יהיה לו חיבור קצת דיוכל להוציא את הרבים ולהחזירן למוטב מידי חובתן שיש בידן. אבל הצדיק גמור שאינו מחויב כלל באותו עוון, אינו יכול להוציא אותן ולהחזירן. ומי שעושה עבירה מיקרי נפילה, ועל ידי התשובה הוא עומד את עצמו. וזהו במקום שבעלי חשובה עומדין, היינו אותן הצדיקים שנכשלו קצת, שגם הם צריכין תשובה והם בעלי תשובה, הבעלים והמוכיחים להרבים שהם יכולין לעמוד את הרבים מהנפילה שנפלו, אין צדיקים גמורים שלא נכשלו כלל יכולין לעמוד את הרבים מהנפילה שנפלו, שאין להצדיקים גמורים שום שייכות עמהם. ומבואר בתולדות דתוכחה מיקרי דבר תורה, דיבר אתנו קשות. אלה הדברים, דברי תוכחה. וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך, דאי אפשר עומד לאחרים על דברי תורה, היינו עם דברי תוכחה שלו, אלא אם כן נכשל בהן. אם כן, מי שחטא, גרם להצדיק להיות נכשל, כדי שיוכל להוציא אותו. וזהו ויכשלו איש באחיו, היינו בשביל אחיו. ובזה יובן, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב, היינו פועל יוצא, שיעשה טוב לאחרים. ולא יחטא, שהצדיק לא יהיה נכשל קצת באפס מה באיזה חטא וחסרון.

וזהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, היינו אף על הצדיקים שנכשלו על ידך, כי כשלת בעונך, שעל ידי עונך גרמת להצדיק שהיה נכשל כדי שיוכל להוציא את אחרים, והבן.

ובזה יש לפרש, תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה, בכניסתו מהו אומר כו', ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי כו' ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. והיינו כנ"ל שלא יהיה נתפס קצת בעוון הדור כדי שיוכל להוציא אחרים מידי חובתן על ידי דבר הלכה שהן דברי מוסר, ומחמת זה ישמחו בי חברי. וכן לא יכשלו חברי שיהיו נתפסין קצת ואשמה בהן, שהן יכולין להוציא אותי מידי חובתי. והבן.

ולפרש שלא יארע דבר תקלה על ידי, אפשר לומר לפי מה שכתב המהר"ש בפרק קמא דבבא בתרא שאמר יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי, ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, דיש לומר כי עיקר ידי הלימוד ושנעשה בו רושם היא הלימוד הבא בכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים. עד כאן לשונו עיין שם. וזהו שביקש שלא יארע דבר תקלה על ידי, היינו בכתיבת יד שכתב הלכה לדורות. ולא אכשל בדבר הלכה בפה, שפסק איזה הלכה למעשה מיד.

או יאמר, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו [עיין סוף מועד קטן] דמבואר במסכתין ט' ע"ב, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת. וזהו אשרי מי שבא לכאן, למאה ואחד, ותלמודו בידו. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה, היינו "צוה" פעמים אז הווי מורשה, ותורה דווקא שמענו ממשה תרי"א. וזהו קומו צאי מתוך ההפכה. ועיין בנחל קדומים פרשת חקת, זאת חקת התורה אשר צוה לאמר מאה ואחד. עיין שם.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה' וגו' הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה'. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש"י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו', וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה' אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה' אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי"ג, וכן אנכי ה' מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב"ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, "לפני" דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו' שנאמר שובה ישראל עד ה', היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

שם (חגיגה ה.), מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

עיין תוספות חמימי לעקרבא, קרירי לזיבורא. עיין שם. וזהו פירוש קדירה דבי שיתפי לא קרירי ולא חמימי, דכל הדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף למעשה בראשית, דביש דין למטה אין דין מעלה והעולם נברא בדין ושיתוף מדת הרחמים, ושפיר דנעשה שיתוף למעשה בראשית, נמצא דהעולם הוי קדירה דבי שיתפי, אז לא תהיה בעולם מכת זיבורא ועקרבא, ולא תצטרך לרפואה דחמימי וקרירי.

או יאמר, לפי מה שתירצו קושית התוספות כתובות ל', הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והוא דלקיום עשה קום ועשה בעינן חמימות, ושלא לעבור על לא תעשה לשב ואל תעשה בעינן קרירות וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו צינים ופחים, קרירות וחמימות. ומי שהוא עובד את יוצרו ואת יצרו, מקרי חציו עבד וחציו בן חורין ממילא הגוף מיקרי דבי שיתפי, וזה לא קרירי ולא חמימי, דלאיש כזה הוי קדירה דבי שותפי לא קרירי, שלא יעבור על לא תעשה, ולא חמימי לקיום מצות עשה, וזה שנעשות צרות זו לזו.

ואפשר דזיבורא הוא לשון התנשאות בלשון אשכנז "אין בין", עיין מדרש פנחס מקארץ, ועקרבא הוא שיפלות, ורפואה להתנשאות, הוא קרירות, ורפואה לשפלות, הוא חמימות, ולקיות מצוות עשה בעינן חמימות, ויגבה לבו בדרכי ד' וגו', והיינו קודם שעשה וקיים המצוה, אבל לאחר שעשה וכבר קיים את המצות עשה, טוב הוא שלא יזכר כלל מה שעשה, ולהשפיל את עצמו ולמעט מה שעשה, דבעינן קרירות ושפלות. אבל שלא יעבור על מצות לא תעשה הוא להיפוך, דבעינן קרירות ושפלות שלא יעבור, ואם חס ושלום נזדמן שעבר, ומתחרט וביקש לעשות תשובה, דשוב הוי קיום מצות עשה, אז יהדר דבעינן חמימות והתנשאות שלא יהיה נעצב, ושלא למעט החטא, רק להרבות ולהגדיל, ושלא לשכוח מה שעשה, רק לקיים וחטאתי לנגדי תמיד, וזהו למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, והבן.

ובזה אפשר לפרש המקרא בראשית, והיו העטפים [פרש"י לשון איחור] ללבן והקשרים [פרש"י לשון בכירות] ליעקב, דיש לפרש, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל, דכתבנו, דלאחר הקיום המצוה טוב למעט מה שעשה עד שלא יזכר כלל מה שעשה, דלאחר קיום מצות עשה אם רם לבבו, הרפואה, ושכחת, מה שעשה, וה' יתברך זוכר כל הנשכחות. אבל אם עבר עבירה, מחה תמחה את זכר "עמלק" ולא תשכח, שלא יהיה "רם" לבבו ושכחת, רק וחטאתי לנגדי תמיד. וידוע שאותיות הקודמין מתיבת "לב" הוא "אך" ואותיות המאוחרין הוא "גם" ואכין ורקין למעט, וגם הוא לרבות, וחכם הוא כשמקיים המצות, וכסיל הוא מי שעובר חס ושלום, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה לב חכם לימין, היינו לאחר שקיים מצות עשה, הוא טוב אותיות הימין מתיבת "לב" שהוא "אך". לב כסיל לשמאל, היינו לאחר שעבר חס ושלום, יעמוד לפניו אותיות השמאל מתיבת "לב", היינו "גם", לרבות ולהגדיל מה שעבר ועשה שלא ישכח. ועשיות טוב הוא מעלת יעקב, וחס ושלום עשיות רע הוא רעת לבן. וכן, יעקב הוא עקב ענווה. ולבן, הוא מלשון ללבן הלבן חטאינו כשלג וכצמר. וזהו העטופים "ללבן" [דיש בתיבת לבן אותיות "לב"], היינו אותיות המאוחרות מתיבת "לב", שהוא "גם", ללבן, אם עבר חס ושלום ועשה רע כלבן, או שצריך ללבן, ירבה ויגדיל החטא, שגם הוא לרבות. והקשרים ליעקב, פירוש אותיות הקודמין מתיבת "לב", שהן בכירות, דהקודם הוא בכור למה שלאחריו, שהוא אותיות "אך", למעט, ליעקב, להעושה טוב כיעקב, שיהיה עניו, דעקב ענווה.

ובזה יובן בנוסח על חטא באות יו"ד, על חטא שחטאנו לפני ביודעים ובלא יודעים, הלא החטאים היודעים צריך לפרט החטא. ולפי מה שאמרנו, עיקר לכלל יהודי, היו"ד, שלא לזכור כלל מה שעשה טוב, ושלא לשכוח מה שעשה רע [ובזה אפשר לפרש, בדרך צחות, חבל על דאבדין, ולא משתכחין, היינו שצריך לצווח וי וי על דאבדן שמה שעושה רע הוא מאבד ואינו זוכר, ולא משתכחין, לשון שכחה, היינו מה שעושה טוב אינו שוכח כלל]. וזהו עיקר החטא ביודעים, שיודע מה שעשה טוב, ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו.

או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומתכוון למרוד. ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו. או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומכוון למרוד. ובלא יודעים, שתכלית הידוע שנדע, וכו', והבן.

וזהו פירוש המקרא בראשית, כי רבם רעת האדם וגו' רק רע, היינו דכל היצר רק למעט שלא חטא כלל, ובזה יש לומר טוב מעט לצדיק, היינו למעט מה שעשה מצוה, מהמון רשעים רבים ולהגדיל מה שעשה עבירות. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

חגיגה דף ה' [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א"ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א"ל והכתיב "דור הולך ודור בא". אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א"ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו'.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו', והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א' דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז"ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז"ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק"ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק"ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק"ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק"ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק"ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ' תוספות ד"ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו' וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים)

הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר"כ (1860).

ראב"ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו"ת הר המריה (תרס"ד), ספר שו"ת מהרש"ל (תר"ע), ספר שו"ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ"ה) וחלק ב (תרצ"א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט"ו תשרי תרפ"ד, ט"ו חשון תרפ"ד, ובט"ו באב תרפ"ד), דברי נעם סימן ז (תרפ"ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע"י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע"י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס"ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי"ד נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ' 589-590, "עטרת יהושע" עמ' 30, מעליצער יידן, אנציקלופדיה של גטאות, ועוד.

וגם זאת שהרבה אנשים מורין היתר לנפשם שאומרים, מה יש להם לעשות עם הבנים שנוהגין שלא כשורה ואינם שומרים כראוי התורה והמצוות, והלא כמה פעמים אמר לו שלא יעשה דברים מכוערים כאלה. ואינו שומע לו ומסלק את נפשו ממנו וסובר שיוצא בזה. אך האמת שאינו יוצא עדיין באלו הדברים. וכנראה בחוש העין שאילו חס שלום יחלה בנו במחלה גדולה וציוה הרופא שיקח רפואה, אך הרפואה יש לה טעם מר, ועל כן אינו רוצה הבן החולה ליקח הרפואה המרה. ובתוך כך נכנס איש אחד לבקר את בנו החולה ורואה שבנו הוא חולה מסוכן מאד ואצל החולה עומד הרפואה, ושואל האיש להאב מדוע לא יתן לבנו החולה הגדול את הרפואה. וענה לו האב שמה יעשה עם בנו החולה שאין רוצה ליקח את הרפואה המרה ואמר לו כמה פעמים שיקח הרפואה ואינו שומע לו. בטח יענה לו האיש, הוי אב שוטה ופתי, הידעת שבנך הוא חולה מסוכן וכל ימי חיו תלוי רק אם יקח הרפואה, ואם לא יקח הרפואה בוודאי ימות חס ושלום. ואתה חושב שאתה יוצא בזה שאתה אמרת לבנך איזה פעמים שיקח הרפואה, על כרחך מוכרח אתה ליתן לו מהר חיש את הרפואה, אם באונס אם ברצון, בכל תחבולות שבעולם ולא תחוס כעת על בנך שאין רוצה ליקח הרפואה. כי הוא אינו יודע מצבו הרע. כמו כן בעניינינו. ידוע שעיקר חיותו של איש הישראלי הוא רק בעת אשר הולך על דרך התורה כמו שאנו אומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, כי הם חיינו ואורך ימינו כו'. ועיין במסכת ברכות (דף ס"א ע"א) שכשם שאי אפשר לדג לחיות בלא מים כך אי אפשר לאדם הישראלי לחיות בלא תורה, ורשעים בחייהם קרויים מתים חס ושלום. וכמו שביארנו לעיל שעיקר זכיית חיי עולם הנצחי אינו אלא על ידי שמירת התורה והמצות. ואם כן הבן שאינו הולך בדרך התורה והמצות הוא חולה גדול רחמנא ליצלן בחיי הנפשי. כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים מ"א רפאה נפשי כי חטאתי לך. אך הבן מחמת שנשרש בחטא אינו מרגיש במחלתו העצומה, כמאמר חז"ל במסכת יומא (דף ל"ט ע"ב) על פסוק ונטמתם בם תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם.

ואם כן היתכן שהאב יוצא בזה במה שאמר לבנו איזה פעמים שעושה דבר זה שלא כשורה ודי בזה שיניח את בנו שילך בשרירות לבו הרע וילך לאבדון ויכרית את נפשו מארץ החיים חיי הנצחיי. כי הלא ידוע שאפיו אם אדם רואה חברו שאינו בנו שעושה דבר שלא כל דרך התורה מצוה עליו מהתורה להוכיח אפילו עד מאה פעמים, עיין במסכת בבא מציעא (דף ל"א ע"א). וקל וחומר לבנו שמצוה עליו מהתורה ללמדו ולחנכו על דרך התורה. בוודאי אינו יוצא ידי חובתו במה שאמר לו איזה פעמים כך צריך לחפש עצות ותחבולות, לא ינוח ולא ישקוט עד שיפריש את בנו מדרכו הרע, פעם במקל חובלים ופעם במקל נועם ובשבט מוסר, כמו שעושה כל תחבולות שבעולם בעד חיי גופו הזמני של בנו ללאות תאוותו ורצונו משתדל יום ולילה בכל כחו לא ינוח ולא ישקוט, כן ידאג בעד חיי נפשו הנצחיי יום ולילה עד כמה שידו מדעת. וגם זאת שבזמן הזה ביותר יקר וחביב לפי ה' יתברך מי שמדריך את בניו על דרך התורה. עיין בספרי שערי הקודש סימן א'. ואיתא בתנא דבי אליהו ש"טוב אחד בצער ממאה שלא בצער".

ועיין בהצל"ח מהגאון נודע ביהודה על דרשותיו שמאריך מענין שמוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים מיהושע בן יהוצדק הכהן גדול שלא מיחה בבניו שסרו מדרך התורה שאמר לו המלאך על זה (בזכריה ג') הסירו הבגדים הצואים מעליו כו'. פירוש כי העבירות מכונים בשם בגדים צואים לזאת כל בעל נפש ירחיק את בנו כמטחווי קשת מחברת מריעים האלו שנתחדשו בזה הזמן, וכן כתבו ספרים הקדושים שנכון לכל בעל נפש להרגיל את בניו מנעוריהם בעוד שידו תקיפה עליהם במדות טובות וישרות. היינו שלא להוציא מפיהם שבועות שוא ושקר ודברי כזב וליצנות וקללות ולשון הרע. כי ההרגל נעשה לאדם טבע. עיין בספר של"ה בשער האותיות אות ד' מעשה בחסיד אחר שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משני בדבורו, מחמת גדל כח ההרגל. מה שאין כן אם הנער נשרש מנערותו במדות רעות ונשחתות ולדבר דברים האסורים וכיוצא, צריך אחר כך יגיעה רבה ועצומת לשנות לטוב מדותיו הרעות, כי מה אשר נצרך להאדם הגדול יגיעה רבה ועמל גדול, נקל להשריש בטבע הקטן על נקלה, אשר יהיה אחר כך על ידי זה מוכרח להתנהג במדות הטובות כל ימי חלדו מחמת כח ההרגל.

וזה לשון ספר אור צדיקים מהגאון המקובל מאיר פאפירש ז"ל מזה. וצריכים האב והאם להתפלל לה' יתברך שיתן להילד לב נכון בתורה ובמצות ולא ימנעו ממנו המוסר, שנאמר חושך שבטו שונא בנו. ולא יאמרו עדין הוא רך בשנים כי מן ההרגל נעשה טבע, וגם כ' יזקין לא יסור ממנו. וירגילוהו לברך הברכות בקול רם ולברך ברכת הנהנים תחלה וסוף. וירחיקוהו משבועות וקללות מכעס ושקר וכיוצא בהן אדרבה ירגילוהו במדת הבושה ושתיקה ולדבר באמת וענוה. והחיוב יותר על האם מטעם שהן פנויות ומצויות תמיד בבית ותהיה אכזריות עליו במקום הצורך ולא תהיה רחמניות ביותר. ובדרך רמז אמרו דורשי רשומות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן בגיהנם. ואם בנו הוא הגון מציל את האב והאם מדינה של גיהנם. וכמה מעשים על זה בזוהר ובגמרא עכ"ל:

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

והנה באמת בזמן הזה בדורות האחרונים ביותר חוב קדוש מוטל על האבות שיתאמצו וישתדלו בכל מאמצי כחם ללמד את בניהם תורה. כי בדורות הראשונים שהיו אז אכשר דרא ולא נראה ולא נשמע בעולם כאלו החברות מריעים המסיתים והמדיחים את נערי בני ישראל מדרך הישרה לדרך ציה וצלמות בדעותיהם הכוזבות ונפסדות.  ואם כן אז אם אפילו לא היו הבנים בני לומדי תורה רק היו שולחים ידם למסחר או אם למדו עצמם איזה אומנות, מכל מקום היה לבם של האבות שוקט ובטוח שבניהם יקיימו כל התורה כל ימי חלדם ולא יעברו חס ושלום על התורה אפילו כקוצו של יוד. כי אז היו רובם ככולם אנשים פשוטים באין שום מרמה והיו תמימים ביראת ה'. והאמונה הטהורה היתה חזקה להם כעמוד של שיש והיו מכלים כל ימיהם בדרך התורה והמצוה. וזה הדרך היתה להם דרך כבושה שהחזיקו בה רבים וגם היו אלו הבנים מגדלים ומחנכים גם את בניהם אחריהם בדרך התורה והמצוה. וכן היה להם דור אחר דור. דור ישרים יברך והיה אז בדורות הראשונים לבם של האבות בריא כאולם שלא יפסקו מזרעם וזרע זרעם שלשלת היוחסין שלהם (כי כמו שהשלשלת נעשה מהרבה טבעות וכולם הטבעות אחוזים ומחוברים זה בזה, ואם נפסק אחד מהטבעות נתפרד על ידי זה כל השלשלת. כן הוא שלשלת היוחסין שבזמן שכל הדורות דור אחר דור הם בני מאמינים, שאבותיהם שהיו בימי קדם במדבר דור דעה קיימו וקבלו עליתם התורה מסיני. וגם הם נוהגים כמעשה אבותיהם שמקיימים כל התורה והמצוה הם נקראים שלשלת היוחסין. מה שאין כן אם נמצא ח"ו באחד מגזעו בדורות שלאחריו בן שאינו מבני מאמינים ואינו מקיים התורה והמצות, על ידי זה נפרד ונפסק ממנו ולאחריו השלשלת היוחסין).

אבל לא כן בדורות האחרונים שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים אלו דרכים מקולקלות שהחזיקו בהם רבים לילך בהם בדרך עקלתון. ואם כן אם לא יתאמץ וישתדל האדם ללמד את בניו תורה, כמובן שיתחברו תכף ומיד לאלו החברות שהם מהסטרא אחרא. ועלול מאד שיעברו בניו על כמה מצות מהתורה. בפרט שאותן הבנים שלא נשרשו בקדושה בלי תפונה שלא יגדלו את בניהם אחריהם על דרך התורה. ונמצא שיהיו אחריו דור זרע מרעים ח"ו. והאב הראשון הוא הגרמא בנזיקין עיין מסכת סנהדרין (דף ל"ז) דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו וכמו בן לעדים זוממים. עיין שם. אם כן מצינו בחז"ל שבית דין שלמעלה מענישים גם כן את העדים שעל ידם הרגו בית דין של מטה את האדם מענישים גם על הדורות שלאחריו שעדיין לא נולדו כאילו הרגו אותם גם כן. ואם זהו בחיי הגשמי, קל וחומר בחיי הנצחיי. כידוע מספרים הקדושים שעל ידי שמירת התורה והמצות זוכה עבורם לחיי הנצחי, כמו שכתוב בפרשת אחרי ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, היינו בחיי עלמא (כמו שתרגם אונקלוס). וכן אנו אומרים בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו. ואם כן על ידי שלא הדריך וחינך את בנו בדרך הישרה ונתק אותו בעודו באבו מכרם ה' צבאות והכרית נפשו מחיי הנצחיי, וקל וחומר הבני בניו ודורות שלאחריו, בוודאי עלול שיעברו מתורת ה' והגורם לזה מחמת שלא הושרש בלבם מימי ילדותן חומר האיסורים ועונשם הגדול והנורא. ובפרט מחמת שראו מאביהם שגם הם רפויים באמונת ה' ותורתו הקדושה, ונמצא שיענשו למעלה האב הזקן, שהוא היה הגורם הראשון לזה, כנ"ל.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

ובאמת נוכל להתבונן מהתודה הקדושה מגודל מעלת האב המחנך ומגדל את בניו על דרך התורה והאמונה ממה שנאמר אצל אברהם אבינו עליו השלום (בראשית י"ח) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגו' כי ידעתיו (פירש רש"י לשון חיבה, כמו מודע לאישה כו') למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'. והנה ידוע לכל מגודל מעלת צדקותיו של אברהם אבינו עליו השלום כי הלא הוא היה אחד אברהם אבינו שהכיר את בוראו ומסר נפשו על קדושת השם ועל אמונתו יתברך. כדאיתא במדרש שכתית ושיבר את צלמיו של אביו והשליכוהו לתוך כבשן האש וגם כמה נפשות הכניס תחת כנפי השכינה, כידוע מה שאמרו חז"ל על פסוק והנפש אשר עשו בחרן, אברהם היה מגייר את האנשים כו'. ונם מה שהיה עוסק בנפשו ומאודו במצות הכנסת אורחים ועוד כהנה ובראשם מה שניסהו ה' בהעשרה נסיונות ועמד בכולם והכל היה בעבור אהבתו ויראתו של השם יתברך. ועל כל אלה בהגיע תור להודיען החיבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' יתברך אליו, נאמר שלא בעבור שעמד (בעמד) בהעשרה נסיונות וגם השליך את נפשו מנגד עבור קידוש השם ועוד גודל צדקותיו הנוראות, רק עיקר אהבת ה' יתברך אליו הוא רק למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ללמדנו שזה שקול כנגד כולם.

וגם מבואר בחז"ל גודל מעלתו של מי שמנהל את בניו בדרכי ה' על דרך התורה. עיין מסכת פסחים (דף קי"ג ע"א) אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן, הדר בארץ ישראל והמגדל את בניו לתלמוד תורה כו'. וכן מבואר שם להיפך שמי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה שהוא מנודה לשמים, חס ושלום. וזה לשון זוהר הקדוש פרשת פקודי אלין אתמנן לאכרזא בכל רקיעין לכל אינון דמעברין בנייהו מאורייתא וסלקין לון דלא ילעון בה כדין, נפקא כל הני ממנן ומכרזי ואמרי ווי לפלניא דקא אעבר ברית מאורייתא, ווי ליה דקא אתביר מעלמא דין ומעלמא דאתי וכו' עד כאן לשונו. ועיין עוד במדרש הנעלם רות בפרק שני שמה, מאד גודל מעלת האב בעולם הבא אם הניח בן שעוסק בעולם הה בתורה ומעשים טובים שלא לבד שמצילו מדינה של גיהנם, אך עוד מעלה יתירה שעל ידי זה זוכה האב עבורו להיות בגן עדן בין מעלת הצדיקים. וכן הוא בתנא דבי אליהו זוטא פרק י"ז מעשה רב ברשע אחד שמת והיו דנין אותו למעלה בדינים קשים, אך הניח אשתו מעוברת בעולם הזה וילדה בן, ובהגיע תור שהיה הבן חמש שנים ואמר ברוך ה' המבורך כו' אז בזכות זה היו מעלין את האב הרשע מגיהנם. עיין שם.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

אמר המאסף כאשר יאמר משל הקדמוני ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה, על כן אמרתי אציג בפתח ספרי אשר אנכי נותן לפניכם עתה הקדמה קטנה. לפני עדת מי מנה לתת תשובה נכונה. ולהציע לפניכם על מה אדני הספר הטבעו ומה המריצני לחבר את החבור הזה.

הנה זה שנים ושלשים שנה עברו מעת הוצאתי לאור ספרי ילקוט האורים על התורה וזכני ה' יתברך ברוב רחמיו שנתקבל הספר לרצון בכל רחבי תבל, ומני אז קבלתי מכתבי תהלה מהרבה מקומות וממדינות רחוקות, ועל ידי זה נתודעתי עם הרבה מוכרי ספרים בעולם והיה לי התערבות המסחר עמהם ומחמת זה רכשתי לי ידיעה גדולה מכמה כתבי יד ישנים. ובעמל רב ובהוצאה מרובה עלה בידי לקנות איזה חיבורים כתבים ישנים ועתיקים מכמה גאונים מפורסמים אשר עדיין לא נגה עליהם אור הדפוס. וגם מהרבה גאונים אינם מפורסמים ואין אתנו שום ידיעה מהם והיו גדולי הדור צדיקי יסודי עולם ועתה אבד זכרם ואין חזיונם נפרץ. וכאשר שמתי עיוני על הכתבים ההם, הבהיק נגד עיני אור גדול מחידושים נפלאים חדודים ושנונים מתוקים מדבש וגם כמה חידושים ממוסרי השכל הנאמרים מפי קודש צדיקים גדולים אשר תורת אמת היתה בפיהם. ומאד המו מעי עליהם, כי כל הגה ומלה היוצא מפיהם של ראשונים כמלאכים אין ערוך לייקר ערכם וחסתי מאד עליהם שלא ילכו לאיבוד מחמת רוב יושנם. וכמה פעמים הבהילוני רעיוני לאמור מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לכתבים האלו, אחר אשר זכני ה' יתברך בזכות אבותי הקדושים נשמתם עדן ונתן לי לשון למודים. והנני ברוך ה'  מסוגל לעבודה כזו ואם כן אין לי לישב בחבוק ידיים רק לעשות כל התאמצות עד אשר אוציא כנגה צדקת הכתבים ההמה. והנה בתחילה עלה ברעיוני להוציא לאור חיבור אחד מחיבורים הנ"ל, וכאשר עברתי עליהם בעיון רב ראיתי כי אין בחיבור אחד לי להדפיס ספר שלם שיהיה ראוי להציע לפני העולם, ובפרט כי הרוב מהם נמצא בהם גם פלפולים ארוכים עמוקים ורחבים אשר אין רוב העולם רצים לדבר הלכה בצוק העתים האלה. על כן נתיישבתי שטוב יותר ללקט דברי אגדה ודרוש הנמצאים בכל החיבורים, דברים היותר קצרים וקלים שיהיו שווה לכל נפש, כקטן כגדול, ולאגדם אחד על אחד ולעשות מהם חיבור שלם יפה אף נעים. וכאשר התחלתי ולקחתי עצמי למלאכה זו, ראיתי כי עבודה גדולה וקשה לפני, כי הכתבים ישנים מאד והכתב מטושטש ונמחק וגוף המאמרים אינם מסודרים וההקדמות אינם מובאים כתיקונם וכמעט בכל הכתבים לא נמצא מראה מקום לא מש"ס ולא ממדרש, ומצאתי הכל כספר החתום לפני ונחוץ לזה חיפוש ושקידה ויגיעה רבה לברר ולסדר אחד אל אחד על מכונם ואופנם. ומחמת צוק העתים ובלבול הזמנים נסוגותי אחור ולא יכולתי להוציא את מחשבתי מכח אל הפועל.

והנה זה שנה וחצי אשר שוב נתחדש אצלי הרעיון כי חוששני מחטאת וכי מי זוטר מה שאמר דוד המלך עליו השלום "אגורה באהלך עולמים", ופירשו בו חז"ל וכי מי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא כך אמר דוד כיון שיאמרו מזמורים שלי הריני כאלו חי. ועל פי זה אמרתי לפרש הפירוש "תורת ה' תמימה משיבת נפש", רצונו לומר תורת ה' תמימה, ומה יתרון לה, זה שהיא משיבת נפש האדם המת לעולם הזה, כיון שיאמרו "פלוני אומר כך" הוי כאלו חי. ואפשר לומר שזהו שאמר הכתוב "בשרתי צדק בקהל רב" רצונו לומר, מה שדרשתי דברי תורה בקהל ועדה, הנה שפתי בקבר לא אכלא, רצונו לומר על ידי שיאמרו שמועה משמי בזה יהיו שפתי דובבות בקבר. ובזה יתבאר המסורה "רוממות אל בגרונם" "קבר פתוח גרונם", לדרכנו יתכן שאפי בקבר יהיה גרונו פתוח בדברי תורה אם אומרים בשמו מה שאמר בחייו, ואם כן בזה שרוממות אל בגרונם, בעולם הזה, יגרמו שאפילו בקבר פתוח גרונם, ששפתותיהם דובבות. ואם כן אפוא איך אוכל מלט משא להחזיק הדבר בשויון נפש אחרי אשר יכולת בידי לעורר שפתי ישנים אשר זה כשתי מאות שנים אין זכרונם נזכר ועתה יקיצו וירננו שוכני עפר בזה אשר יאמרו חידושיהם בשמם וידובבו שפתותיהם. על כן קבלתי עלי הדבר כמעט בנדר ובעזר צורי אשר חסיתי בו לקחתי עצמי לעבודה ועברתי בשקידה רבה ובחשק נמרץ ושמתי לילות כימים והשלכתי מנגד את כל הטירדות ואבני נגף וצורי מכשול אשר הזדמנו לפני במשך ימי העבודה, והודות לה' יתברך כי עזרני עד כה וזכיתי לראות הספר נגמר ביתר שאת ויתר עז כלול בהדרו ספר נפלא הפלא ופלא כלול בחריפות ובקיאות דברים נחמדים ומתוקים לחיך.

וכבר מלתי אמורה בהקדמתי לספרי ילקוט האורים בשם הספר פלא יועץ בערך אסיפה וזה לשונו, כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור כל חלמיד חכם אשר חננו ה' דעת וספרים הרבה, ישתדל להועיל לרבים ויעשו אסיפות כיד ה׳ הטובה עליהם, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחות מוסר וכדומה. כל אשר עושים חסד גדול יחשב ועושה אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עיין שם באורך. ועיין שם בערך חידוש כתב, ועל כל פנים היה יותר טוב ללקט ביחד כל אשר ישמע דברים מתוקים וחריפים וחסד היה עושה עם אותן שאין בידם אותם ספרים וילמדו הדבר מתוך ספרו ומניה ומנייהו יתקלס עילאה. עד כאן לשונו.

ואם כן כל שכן וקל וחומר בספרי זה אשר בניתי בנין מפואר לתלפיות מגדלים נאים בציצים ופרחים מיוסד מאבני שיש טהור היוצאים מפה קדושי וגאוני אדירי הדור זי"ע ובודאי זכותם יגן על הקונים והעם העומדים בעזרה לקנות הספר הזה להגות בו ולאמר שמועות בשם הגדולים ההם לדובב שפתותם בקבר. וכבר ידוע מאמרם ז"ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה בקרב ושארית ישראל הנדחה, עוד תשוב למנוחה, בשמחה ורננה, קרית דוד חנה, כנפש המעתיר הק' משה אורי קעללער בן לאדוני אביו מורי ורבי הרבני הישיש המופלג החסיד מו"ה שלום נ"י בן הרב הצדיק החסיד המפורסים מו"ה חיים זצ"ל (חתן הרב הגדול צדיק נשגב מו"ה משה קארן זצ"ל ראבד"ק גארליץ) בן הרב הקדוש המפורסים מו"ה צבי יעקב זצללה"ה משענדישוב תלמיד מובהק להגאון הקדוש מרן מראפשיטץ זצללה"ה:

(מתוך הקדמת ספר טללי אורות)

הרב משה אורי קלר (קעללער) נולד בערך בשנת תר"ם (1880) כבן לאביו הרב שלום ולאמו מרת שרה גיטל. למד אצל הרב שמואל פירר הי"ד במילובקה, נסמך מרבו רבי שלמה בבאבוב, מהרב שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש"ם) אב"ד ברעזאן ומהרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ אב"ד סטניסלב.

הרב משה אורי היה מיקירי ומחשובי באבוב בצאנז חדש, למדן מובהק ובעל הוראות מומחה. הוא התפרנס שם ממכירת ספרים עם שותפו ר' אלטר ראאב. הם הוציאו לאור בתרס"ב את הספר "תורת נתנאל". הוא חיבר את הספרים ילקוט האורים (תרס"ד) ובו כשש מאות מאמרים מלוקטים מספרים נדירים ומחידושיו שלו, ואת הספר טללי אורות (תרצ"ו) ובו כארבע מאות מאמרים מלוקטים מספרים ומכתבי יד נדירים. בשנת תרפ"ז מסר לפרסום חידושים בקובץ "אסיפת גדולים" והוציא אותו לאור יחד עם הרב יחיאל צבי רובין הי"ד. בשנת תרצ"א (1931) פרסם מאמר בקובץ הפרדס אדר-ניסן, על המדרש רבה לפרשת בראשית. הוא אף מסר להדפסה את הספר "לב חכמים" שהיה מצוי בספריה שלו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

ספרי הרב קלר זכו להסכמות נלהבות מרבותיו, גדולי דורו, שעמדו על היותו רב חסיד, מיוחס, חריף ומופלג בתורה וביראת ה'.  בין ההסכמות נמצא מכתב בכתב ידו של רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.

מקורות: ספרי הרב משה אורי קלר הי"ד, מאורי גליציה חלק ד עמ' 553-554, אוצר הרבנים 15275, ועוד.

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז"ל (בפסחים ס"ח ובנדרים ל"ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו'. עיין שם. וכן כתב רש"י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש"י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש"י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש"י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב' רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב"ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב"ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ"ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש"י הנ"ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב"ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז"ל הנ"ל אלמלא תורה וכו', הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב"ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב"ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר"י מינץ דרוש כ' מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ"ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י' ע"ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ"ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה' כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז"ל (בפסחים מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ"א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז"ל הנ"ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז"ל, דעם הארץ אסור וכו', ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס' אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס' תענית דף ג') זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש"י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו'. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ"ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ"ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב"ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ"ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ"ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ"ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ"ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב"ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב"ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק"ל, כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ"ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר"ע סעיף ב', ולפי דעת השאגת אריה סימן ל"ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ"ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו'. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש"י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש"י (סוטה כ"א ע"א). עיין שם. ובפסחים נ"ג ע"ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל"א ע"ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב"ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד' אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)

הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ"ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור את ספרו "תפארת שלמה" ובו ביאור לכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו"ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש"ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב"ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש"א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ' 30 וספר תפארת שלמה.

בראשית ברא א' וגו'.

להקיף סיום התורה הקדושה עם ההתחלה וסמך לדבר בסוכה פ"ה החליל חמשה וששה, על דרך הצחות, כי הה' חומשים וששה סדרי משנה חוזרים חלילה בהקפת כל הראש עם הסוף שמה הקפה אותיות שם ה' להקיף ולחבר אותם.

וכן נרמז בהללוהו בתוף ומחול, להלל להקב"ה על ה' ו' הנ"ל. "בתוף", נוטריקון תורה בכתב ובעל פה. ומחול, על שחוזרת חלילה… ותורת ה' תמימה משיבת נפש, על ידי שהנפש משיב הסוף להתחלה. לכן כיונה פותה אהגה בתורת אל ותחכמני.

ואסמוך על המדרש בפרשת וארא על  "בכל עצב יהיה מותר", וזה לשונו: "בכל הדברים שאדם נושא ונותן מהם, דברי תורה נוטל עליהם שכר" וכו', יעויין במפורשים שם ויעוין מה שכתבנו לעיל בהקדמה באות ד', ובעירובין (דף כ"א.) כי כל העולם חלק אחד מג' אלפים ומאתים שבתורה, על כן גם דברי בה לא יהיו למשא. ובתהלים קי"ט "לכל תכלה ראית קץ רחבה מצותך מאד", אין לה קץ וסוף כי חוזרת חלילה בבחינת מים שאין לה סוף ואין להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של הלכה בחי' נפל למים שאין להם סוף, נפל לשון שורה כבסוף פרשת חיי "על פני כל אחיו נפל", נפ"ל בגימטריה ק"ס כגימטריה של שם, כנודע, לכן אשתו הם כנסת ישראל אסורה להינשא לאחר לחכמת חיצונית רק בה הם אגודים וקשורים יום וליל וממנה לא יזוזו כדגים מן הים כבברכות (דף סא:) וכן נמשלו לדגים שגדלים בתוך המים, כי הם חיינו, ועליהם נאמר וידגו לרב בקרב הארץ.

ומרומז דברי הש"ס ביצה (דף לב:) כי יש בישראל ג' מדות טובות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. וידגו, לשון גומלי דל, לר"ב נוטריקן רחמנים בישנים, נקוט בידן כי מנהג ישראל תורה לשלב ההתחלה עם הסוף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופעפוטי דאורייתא טבין, כבירושלמי ברכות פרק ט ובסוכה (דף כא:) כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. יש לכלול בדבריהם שגם מה שאומרים שהתורה חוזרת חלילה ומחברים כנ"ל גם זה צריך לימוד, כי חלילה וחולין לשון אחד [כבש"ס עבודה זרה דף ד. פירש על חלילה לך וגו' חולין הוא לך. יעויין שם]. ויעויין בספר הקדוש נשמת אדם פרק י' כי הטמינו חכמינו ז"ל בדבריהם כמה כוונות כפטיש יפוצץ סלע, ועל זה תמכתי יסודותי בכל ספרי שאני מדבר על דרך הפטפוט דברי חולין שנעשו "על טהרה הקודש" ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

וכן אפשר לומר שעל דרך זה נטמנו דברינו הנ"ל בש"ס ביצה (דף לח:) כי סליק רבי אבא לארץ ישראל אמר יהא רעוא אימא מלתא דתתקבל, ולעניינו יש לפרש דאורייתא מחכמה נפקת, וגם חכמה במלואה גמטריה תרי"ג, כנודע, וחכמה בחינת אבא, גם בחינת רבי אבא, כמובן, וקאמר כי סליק, רצונו לומר מהסיום להתחלה, כי בראשית חכמה כבתרגום ירושלמי, וזה מבבל, אותיות בם ב"ל, שהסיום עם ההתחלה שהם ב"ל חברם יחד על ידי שם ב"ם להשתיק השטן [כמו שנכתוב בעזרת ה' לקמן באות נ'], לארץ ישראל, שיהיו הדברים לרצון לפני בחינת תפארת ישראל [גם נודע כי ארץ ישראל בחינת קודש אבריך הוא ושכינתיה וכבוד אלקים הסתר דבר], אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, ויתרחב לבבם על ידו ויבדחו רבנן כבשבת (דף ל:) דרבה מקמי דפתח לרבנן אמר מלתא דבדיחותא [יעויין בתפארת יונתן בפרשת ראה בפסוק וכל מבחר נדריכם טעם לדבר], היינו אגדתא, לשון אגוד, לחבר הסוף עם ההתחלה וגם לשון בד לשון אחד לחברם להיות אחד כנ"ל.

(הרב משה קלונימוס פרנק הי"ד, השם אקרא, פטפטוטי אורייתא, פרשת בראשית)