רק אם נהיה ערבים זה לזה ונטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו / הרב ד"ר נתן עמינדב יונה קאסוטו הי"ד
הרב ד"ר נתן עמידב יונה קאסוטו, נולד בשנת תר"ע (1909) לאביו פרופ' משה דוד קאסוטו ולאמו שמחה. נתן למד בבית הספר התיכון הממלכתי על שם מיכלאנג'לו ובמכינה של בית המדרש לרבנים של פירנצה, שהעניקה לו הסמכה כ"חכם השלם". בתקופה בה הוסמך, פרסם מאמר על אתיקה ושחיטה כשרה.
בשנת תרצ"ג (1933) הוא סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת פירנצה והוסמך כרופא. הוא התגייס לצבא האיטלקי והוסמך כקצין רפואה. בשנת תרצ"ד (1934) התחתן עם חנה לבית די ג'ואקינו, ונולדו להם ארבעה ילדים: שושנה, דוד-משה, דניאל וחווה. לאחר נישואיו עבר הזוג הצעיר לגור ברומא למשך מספר חודשים. לד"ר נתן הוצעה מלגה לנסיעה לעסוק בחקר הסרטן בארה"ב, אך תוכנית זו לא יצאה לפעול בשל פרוץ מלחמת איטליה-חבש וגיוסו של ד"ר נתן לצבא איטליה. לאחר שחרורו, עבר ד"ר נתן עם משפחתו לגור בפירנצה, שם סיים את התמחות ברפואת עיניים בשנת 1937. כעבור שנה, בעקבות פרסום "חוקי הגזע" נאסר עליו להמשיך במחקר הרפואי ולעסוק במקצועו כרופא מחוץ לקהילה היהודית.
באותה שנה סיים את התמחותו כמוהל, ומל את בנו דוד משה. עד מהרה נעשה למוהל מבוקש בקהילות רבות ברחבי איטליה, בהיותו שומר מצוות, תלמיד חכם ורופא הבקיא בתורת הניתוח. משפחת קאסוטו ביקשה לעלות לארץ ישראל אך מדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי הציבה מכשולים בדרכם. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל אביו של הרב ד"ר נתן על מנת לכהן כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. האב החל לחפש משרה לבנו, שתאפשר את עלייתו ארצה. פרופ' קאסוטו שלח בראשית 1940 את הפרסומים הרבים שכתב בנו לד"ר טיכו, וזה האחרון ניאות לקבל את ד"ר נתן לעבודה. אך נטרפה השעה ובעקבות הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה לא התאפשרה עליית משפחת קאסוטו הצעירה לארץ ישראל.
בשנת 1939 עבד הרב ד"ר נתן קאסוטו במסירות רבה כסגן הרב של קהילת מילאנו, כחזן הראשי בבית הכנסת הגדול וכמחנך ומורה לכל מקצועות היהדות בבית הספר התיכון היהודי באותה עיר. באותה תקופה גדלה מערכת החינוך היהודית בעיר בעיקבות סילוקם של התלמידים והמורים היהודים ממערכת החינוך הכללית. נתן העריף על תלמידיו את ערכי היהדות: אמונה, אהבת ארץ ישראל ושיבה למסורת האבות. במקביל לתפקידיו כרב ומחנך, יום בשבוע טיפל בהתנדבות בחולים במרפאת הקהילה היהודית.
בפורים ת"ש (1940) נשא הרב ד"ר קאסוטו דרשה ופנה לילדי הקהילה במילאנו:
"אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים… משתה', ואמר המן לאחשוורוש, אלקיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא – יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש'… אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם… באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים… ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי…
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'".
לאחר שהרבנים הוותיקים של פירנצה עלו לארץ ישראל, נקרא הרב נתן לחזור לעיר הולדתו פירנצה ולשמש בה כרב ראשי. הוא הפיח בקהילה רוח חיים ואמונה, ובנאום ההכתרה שלו עודד את השומעים לשוב למקורות היהדות, להקדיש עתים לתורה ולהקפיד על קיום המצוות. הוא התחייב בפני הקהילה להקדיש את עצמו להוראה, ולהקנות תורה לדור הצעיר. הוא שירת את הקהילה כרב ודיין והשיב תשובות הלכתיות לכל שואל, באיטלקית או עברית רהוטה, מתוך בקיאות מעמיקה בש"ס ובפוסקים. הוא העניק הרצאות מרתקות לנוער, בענייני אמונה, הלכה והיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. רשימות מסדרת הרצאותיו משנת 1943 נמצאו לימים בין ניירותיו.
כשנכנס הצבא הגרמני לצפון איטליה והפשיסטים חזרו שם לשלטון, הבין הרב קאסוטו שהגרמנים יחלו לצוד יהודים בבתים וברחובות. הוא עבר מבית לבית והזהיר את בני הקהילה שידאגו להסתתר בזהות בדויה בכפרים ובמנזרים, כדי שלא יפלו לידי הנאצים. בדרשתו האחרונה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, בראש השנה תש"ד, הוא קרא לבני קהילתו לשמור, גם בשעה קשה זו, על האחדות בין חברי הקהילה ולהימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים:
"אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שבשעה חמורה זו הפגע הזה נעשה חמור כפל כפליים. עם ישראל סובל בין העמים, עם ישראל עובר אחת מן השעות הנוראות ביותר בתולדותיו בנות אלפי השנים. דווקא בשעה זו עלינו לחזק את קשר האחים שבינינו. עלינו להחיל את תחושה האחווה, המשתמעת מתפילתנו היום. בראש ובראשונה בתוך הגרעין המצומצם שלנו.
והנה אנו רואים שיש בינינו מי שדורש את רעת אחיו, מי שמקדיש במכוון את פעלו להסבת נזק לבן אמונתו. אלינו צריך היה הנביא להפנות את אזהרתו: 'איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך?' (ירמיה ט,ג). הוי! כמה כואב להודות במציאות זאת המשפילה אותנו בעיני עצמנו. עד היכן התדרדרנו! האם זכאים אנו לפנות לבורא יתברך כדי לבקש רחמי שמים לרווח ולהצלה?… רק אם נהיה ערבים זה לזה, אם נטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו".
עם התגברות הסכנה בשלהי 1943, כאשר הגרמנים החלו ללכוד מאות יהודים ולהגלות אותם, הודיע הרב על ביטול התפילות בציבור וההתכנסות בבית הכנסת, תוך שהוא קורא לבני הקהילה להיזהר ממשתפי פעולה, לא להתייאש ולא לאבד את אמונתם. על אף הסכנה הגדולה, המשיך הרב לעזור לבני הקהילה באמצעות "רשת הצלה" מחתרתית. הוא פעל ללא הרף לצייד את בני הקהילה בכסף ובכרטיסי רכבת, לזייף תעודות זהות וכרטיסי מזון מזויפים ולסדר מקומות לינה חשאיים ליהודים מקומיים ולפליטים שנעו דרומה. הוא פעל למצוא סיוע לחולים ולנזקקים ובנה שירות ידיעות לטובת רשת ההצלה. הוא יצר קשר עם ילדים שהסתתרו במנזרים, על מנת לחזק את אמונתם ולהקל על מצוקותיהם. הוא לא החסיר אף ישיבה של ועד הסעד והעזרה של פירנצה. מטעמי חשאיות מחתרתית התקיימה כל פגישה של הוועד במקום אחר. יהודי ממוצא פולני שהגיע מצרפת ביקש מהוועד עזרה בהסתרת פליטים והתנדב לתרום סכום נכבד לצורכי הצלה. ליהודי זה, שלא שלט בשפה האיטלקית, נלווה מתורגמן, המתורגמן הלשין לגרמנים על פעילות הוועד ובעקבות ההלשנה פרצו כוחות האס אס לישיבת הוועד בשעות אחר הצהרים של 26.11.1943 ועצרו את כל הנוכחים. חלק מהאנשים שניסו לפעול לשחרורם של אנשי הוועד העצורים, ובהם חנה אשתו של הרב נתן וגיסו שאול, נעצרו אף הם. חנה נאסרה ארבעים יום לאחר לידת בתה חווה, וכעבור כחודשיים נפטרה התינוקת. דבר פטירתה מעולם לא נודע לאביה.
בחודש 02.1944, עם העברתו של הרב ד"ר נתן מכלא הגברים בפירנצה ושל אשתו מכלא הנשים שם, אל כלא העצירים היהודים במילאנו, נפגשו בני הזוג. בגלויה מהכלא כתב הרב ד"ר נתן "אשרי שניתן לי ליסוע יחד עם חנה". ביום ה' בשבט תש"ד (1944) הם גורשו למחנה אושוויץ. בדרך נעצרה הרכבת בסביבות העיר פראטו, שם ביקשה חנה לברוח יחד עם בעלה בחסות הערפל הכבד. אך הרב נתן שלל את תוכנית הבריחה, מתוך מחויבות ודאגה ליהודים שהיו עמו בקרון.
בהגיעם לאושוויץ הופרדו בני הזוג. ב-11.10.44 הצליח נתן להעביר פתק לאשתו, בדרך לא דרך, בה כתב שהוא מאושר לשמוע שהיא בריאה ושהוא חש בטוב למרות שקצת רזה, עוד הוסיף וכתב: "אני מחזיק מעמד, חדור אמונה". בתחילה עבד במחצבה, אחר כך הועבר ככל הנראה לעבוד כרופא עינים בבית חולים מקומי ובמחנה הכורים יאבורזנו שליד אושוויץ. המחנה פונה ביום ד' בשבט תש"ה (18.01.1945). נתן, שצעד ב"צעדת המוות", הגיע למחנה בלכהמר, משם המשיך לכיוון דכאו ביום ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יהודי שהיה עם הרב נתן באושוויץ העיד לימים כי נתן לא איבד לרגע את שלוותו ואת אמונתו, עד שנעלם בצעדת המוות.
חנה קאסוטו שרדה את השואה, ובשנת 1945 עלתה לארץ ישראל. היא מצאה בירושלים את שלשת ילדיה וקיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) עלתה בשיירת הרופאים ועובדי "הדסה" להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. בשעות הבוקר נתקלה השיירה במארב בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש תופת. למרות הזעקות לעזרה, נמנעו כוחות הצבא הבריטי שנכחו במקום, מלסייע ליהודים שנלכדו בשיירה עד לשעות הערב. שני אוטובוסים עלו באש על נוסעיהם, ובין ההרוגים שנהרגו בטבח זה הייתה גם חנה קאסוטו. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה.
(מבוסס על ספר זכרון לנתן בן משה דוד קאסוטו)
