תגית: "שופ" הנעליים

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)

---

רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

• היה שגור בפיו, כי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות הם בשביל כל יהודי לחם חוקו. וכשם שאי אפשר לו לאדם להתקיים בלי לחם, כך אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד, כאדם, כיהודי וכחסיד, בלי לימוד שיעורו בגפ"ת [גמרא-פירוש רש"י- תוספות].

• הרבי דיבר תמיד בגנות הגאווה וההתנשאות ובשבח הענוותנות, כי לדעתו הגאווה והגדולה הם המפריעים הגדולים ביותר לעבודת הבורא ולמילוי ייעודו של האדם בעולמו.

• בימי השואה אמר פעם הרבי לפני ברכת המזון: אומרים אנו בתפילת ידיד נפש "וחוסה נא על בן אהובך" ואחר כך מוסיפים "וחוסה נא ואל נא תתעלם". כפל הלשון למה? אלא ידועים דברי חז"ל על הפסוק "לא תוכל להתעלם" (דברים כב,ג), פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו. יכול להיות שזקן מלא רחמים יעלים עינו ממנו כי אין זה לפי כבודו לטפל בנו מחמת החטאים שלנו, לפיכך מקדימים "וחוסה נא על בן אהובך", ואנו הלא נקראים "בנים" למקום, וכלום יש אב שאין מכבודו לטפל בבנו? ואנו הלא נקראים בנים "בנים אתם לה' אלקיכם". ומה שייך לומר לא לפי כבודו להושיע לנו בעת צרה ויגון? לפיכך אנו מתחננים לפניך "וחוסה נא ואל תתעלם".

(שמואל רוטשטיין, אלה אזכרה, ג, עמ' 249-256)

---

ניגון מאת רבי חיים ירחמיאל מזוואלין הי"ד, באדיבות המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ. מקור הניגון מהרה"ח ר' דוד פרקוביץ ז"ל.

ניגון נוסף ניתן לשמוע באתר המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ.

---

רבי חיים ירחמיאל טויב נולד בשנת תרל"ט (1879) לאביו האדמו"ר מזוואלין רבי משה אהרן, מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין. אחיו של רבי משה אהרן, היה רבי ישראל, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, מחבר הספר "דברי ישראל" על התורה.
רבי חיים ירחמיאל  היה מתמיד גדול ולמדן שהתבודד ושקד על תלמודו לילות כימים, ולמד בידי יום שיעורי גמרא, מדרש, זוהר וספרי ראשונים ואחרונים. בצעירותו נשא לאשה את מרת חיה אלטה בת האדמו"ר מקינצק, רבי פנחס רבינוביץ, בנו של רבי נתן דוד משידלובצה, מצאצאי ה"יהודי הקדוש". לאחר נישואיו היה רבי חיים ירחמיאל סמוך על שלחן חותנו במשך חמש שנים, שם למד אצל רבי יואב יהושע ווינגארטן בעל "חלקת יואב". רבי חיים ירחמיאל היה מנגן נפלא ומלחין דגול ויצירתי להפליא, שהעמיד את הדגש בחסידות על הנגינה. חסידי פולין היו שרים רבים מניגוניו. מאזיניו היו משתוממים כששמעו את הרבי מבצע בקולו את יצירותיו המוזיקליות הנהדרות, המקוריות ביותר, המלאות חן ויופי והחודרות לתוך נשמתו של אדם, שכן הרבי מעולם לא למד את תורת המוזיקה מפי מורים, אך ידע להשתמש למעשה בחוקי הנגינה ובכלליה. כשהיה ניגש לפני התיבה, באותן השנים, היו כל יהודי העיירה מתקבצים לשמוע את ניגוניו החסידיים, עד שבית המדרש היה מלא ומאות ואלפים הצטופפו בחוץ לקלוט את נועם מנגינותיו. לאחר פטירת חותנו חזר לגור לצד אביו, האדמו"ר הזקן רבי משה אהרן, בזוואלין. בעקבות שריפה שכלתה את כל רכושו של אביו, עבר אביו לנובידבור הסמוכה לוורשה. ורבי חיים ירחמיאל נעשה לאדמו"ר בחיי אביו ובהוראתו וקבע את מושבו בז'יכלין. במעמד הפרידה מהאדמו"ר הזקן, התמרמרו טובי העיר על עזיבתו. בתגובה הסיר האדמו"ר הזקן את כובעו מעל ראשו, הניח אותו על ראש בנו ואמר להם "הריני משאיר לכם את בני אשר ידו כידי ולבו כלבי. ואני בטוח שיוכל להשפיע עליהם כרוח ה' הטובה עליו גם ברוחניות וגם בגשמיות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914) עזב את זוואלין ועבר לוורשה, כדי להיות קרוב לאביו באותם ימי חירום. בהמשך ניאות לבקשת החסידים ועבר להתגורר במלאווה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות פטירת אביו בניסן תרע"ח (1918), עבר רבי חיים ירחמיאל לוורשה, לבקשת חסידיו. חסידיו היו פזורים ב"שטיבלך" בוורשה, פראגה, פלוצק, סטאשוב, בעיירות סביב לראדום ובערים ועיירות אחרות בפולין.

כל השבוע עסק הרבי בתורה ובחסידות בנגלה ובנסתר, ורק במסיבות של שמחה השמיע ניגונים. הרבי חיבר ניגונים מורכבים בעלי עשר סולמות, וניגונים שהגיעו לעשרים בבות, ולכל חג, ובפרט לימים הנוראים, חיבר סידרה שלימה של ניגונים חדשים. כל ניגון היה מעין תפילה זכה, שהרעידה את נפש השומע. בעת הכנסת ספר תורה שר ניגון חדש במשך שלוש שעות. בראש השנה היה הרבי תוקע לבד בשופר, ומעורר את המתפללים בבכיות גדולות מעל הבימה. הוא היה מביא אתו שבעה שופרות שקיבל בירושה מאבותיו האדמו"רים מקוזמיר, זוואלין, קינצק, שידלובצה ופשיסחה. כשעמד לפני התיבה היה שוכח את עצמו ומשתפך התפילה ובזמרה. הוא העיד על עצמו כי יכול לשלוט בעצמו כשניגש אל התיבה להתפלל "אולם משאני ניצב לפני העמוד שוב אין לי השליטה על עצמי".

הרבי היה דורש בדברי תורה רק בזמן סעודה שלישית. בימי הקיץ ארכה סעודה זו עד קרוב לחצות הלילה, והמונים נהרו לבית מדרשו לשמוע אותו שר את הזמירות במהלך הסעודה. לפני החוג המצומצם שלו היה משפיע את אמרותיו השנונות בביאור המקראות גם בסעודת שחרית של שבת. אמרות אלו עוצבו לפי שיטת העולם החסידית באופן המותאם למאורעות הזמן, באומרו כי "אין התורה סתם סיפורי מעשיות חלילה והקריאה מעוררת ומעורבת עם הזמן".

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראש השנה תרצ"ט (1938) אמר בבכי לחסידיו הקרובים בחדרו לפני תקיעת השופר כי "גמרנו את שנת השישים לימי חיינו, ובכן יצאנו מכלל כרת ר"ל לפי דעת המקובלים, ומטעם זה היינו צריכים להרגיש בעצמנו איזה רגש של שמחה, אולם אהה מרגישים אנו ההיפך מזה, מין צער ויגון נורא ומועקה כבדה בלב… רואים אנחנו עננים כבדים מעל ראשי אחינו בני ישראל, מתקרבת והולכת חשכת צלמוות בעולם, ואנו איננו יודעים ואיננו מבינים את פשר הדבר. האם כל כך חטאנו חס ושלום? האם עברנו על רצונו של מקום? איננו מרגישים את זה… האם שבענו מתענוגי עולם הזה? לא מינה ולא מקצתה… ובכן יהודים יקרים בקשו עלי רחמים, התפללו בעדי ובעדכם, הרעישו שחקים ובלבד שנזכה לחיים… 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' – פשוטו כמשמעו!". דברים אלו עשו על חסידיו רושם עז, והיו לשיחת היום במשך כל השנה. כשפרצה המלחמה, בי"ז באלול תרצ"ט (1939) ובאו אליו החסידים לשמוע דברי עידוד, אמר להם: "עוד מאשתקד תלויה ועומדת מעל ראשינו גזירה קשה ונוראה, אולם תודות לתפילותיהם של הצדיקים נדחתה הגזירה מיום אל יום ומחודש לחודש כמעט עד יומו האחרון של השנה… יותר מזה לא יכלו… אולם שערי דמעות לא נשלבות, נתעורר איפוא ונתפלל לה' יתברך שנזכה לחיים".

כשנכנסו הגרמנים לוורשה התייעצו אתו אברכים צעירים האם עליהם לברוח לצד הרוסי, שם יאלצו לחלל שבתות ולאכול טריפות. הרבי התיר להם זאת, משום פיקוח נפש, אך הרבי עצמו בחר להישאר בוורשה עם משפחתו וחסידיו ואמר "אנחנו לא יכולים לברוח… אנחנו מוכרחים להישאר כאן וטעמי ונימוקי עמי".

בשנת ת"ש שינה את דרכי עבודתו: הוא התפלל במהירות ולא ניגש לפני התיבה. לבנו, הרב שמואל יצחק, שמילא את מקומו כשליח הציבור הורה לקצר בתפילתו ולהשמיט פיוטים מהתפילה, שכן, כדברי רש"י, "לא עת להאריך בתפילה בשעה שבני ישראל נתונים בצרה".

הרבי גורש לגטו וורשה עם כל משפחתו. בזה אחר זה נשלחו בני משפחתו להשמדה. תחילה נלקחה אשתו הרבנית חיה אלטה לתאי הגזים בטרבלינקה. אחריה נלקחו בנם הרב שמואל יצחק ומשפחתו, חתנם הרב בנציון סוקולובר, חתנם הרב אלימלך ליפשיץ ומשפחתו, צעיר בניו ר' פנחס אליהו, ואחר כך שאר ילדיו. כולם נספו בטרבלינקה. הי"ד. האדמו"ר עצמו שובץ לעבודה בבית החרושת, יחד עם אדמו"רים ורבנים נוספים ובהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפייסצ'נה, שם עבד, עד שנשלח לטרבלינקה בקיץ תש"ב ושם נרצח, בהיותו בן ששים ושלוש. הי"ד.

גם אחיו הצעיר, רבי נפתלי יעקב טויב, הצדיק מנובידבור, שישב גם הוא בוורשה, נרצח בטרבלינקה.

מחותנו של רבי חיים ירחמיאל, רבי יהודה זונדל הי"ד מחעלם, היה משושלת בעלז ונהרג עם כל משפחתו בשואה.

תורותיו ומאמריו הרבים שנכתבו על ידי חסידיו בעודו בחיים, וגם כתביו ורשימותיו, נכחדו בימי השואה. כן אבדו רוב ניגוניו, ורק מעט מזעיר השתמר בפי מעריציו שנמלטו ונצלו.

עותק ההזמנה ששלח במשנת תרפ"ח (1928) לנישואי בתו, נמצאת באתר בית המכירות מיה קולקשיין.

 

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר…

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)

---

רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

ורבנן להיכא אזלו?

אותה העלילה הנשגבה של קדוש-השם, שהתקיימה בשעתה בגלות בבל ע"י חנניה, מישאל ועזריה במעמד באי כח כל העמים, שריהם וסגניהם, אותם המאורעות הנסיים רבי הפרסום של יציאתם שלמים מכבשן אש מצד אחד, והחייאת מתים על ידי יחזקאל, באותה שעה, בבקעת דורא, מצד שני – ראויים היו שיזעזעו את העולם כלו, ולפכחו מרוחות תוהו ועוועים שאחזוהו. צריכים היו, לא רק לשרש את העכו"ם לפי שעה, כי אם לנפץ ככלי-יוצר, לדורות, כל ממלכות האליל, לתקן עולם במלכות ש-די, למלאת כל הארץ דעה ולהביא בכנפיהם גאולת-עולם.

ולסוף, לא לבד, שהרשעה כלה, לא כלתה כעשן, ממלכות האליל לא חלו ולא רגזו, ומימיו של נהר כבר לא עיכבו מרוצתם, אלא שגם עולמו של ישראל כמנהגו נוהג. אין כאן יקיצה פתאומית, התעוררות לתחיה, התנערות מעפר הטמיעה, לרגל אותה המערכה הנפלאה של שנויים בלתי משוערים בעולם הטבע. אין כאן אותה התפרצות הכחות הראויה בעקב אותם המעשים. והכל על מקומו, עד מלאת לבבל שבעים שנה. האין זה פלא?

על מדוכה זו ישבו חז"ל, ועל שאלתם שהביעו בסגנון קצר "ורבנן להיכא אזלו?" באה תשובתם: "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". כלומר: כל מאורע בלתי-טבעי, כל עובדא של קדוש-השם, אפילו הכי נשגבה והיותר מפליאה עלולה רק אז לפעול פעולתה, לשנות פני המצב השורר, ולהביא בכנפיה ברכה נצחית, אם מרקעים את הברזל כשהוא רותח, זאת אומרת, כשנגרר אחריה שורה של מעשים מכוונים לנצל עד כדי מצוי רב טוב האצור, באותה תופעה של קדוש-השם, באותה התגלית בלתי-טבעית, כשיש כאן עמידה על המשמר מטעם גיבורי התופעות לשם מלוי תפקידם, ולשם שמירתן מהתנוונות, התכווצות או רפיון. בקצרה: אם אחרי הרוח-רעש-ואש, באה קול דממה דקה שניזון מקוויהם, הרי זה משרה כבוד ה'. מה שאין כן, אם אין כאן אותו ההמשך החשאי התדירי, כי אם הפנאה לעסקי הפרט ומנהגו של עולם, הרי מרוצת החיים היום-יומיים ששוטפת בלי הרף, מוחה לאט לאט את שארי הרשמים שנקלטו בשעת מעשה של התגלות, עד שמתנדפים והולכים להם. ולפיכך גם אותן העצמות היבשות עצמן שנעשה בהן, באותה שעה מכריעה של קידוש השם של רוח-רעש-ואש, הפלא הגדול של נתינת גידים, העלאת בשר, קרימת עור, והפחת רוח ודעת, גם הן מעלו בתעודתן, אגב שטפת-החיים, גם הן "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". ואליל אחר שנעקר שב לעשות פרי, ועולם כמנהגו נוהג…

הכל מודים, שהאספה הקטוביצאית, הכנסיה הגדולה, כראשונה כשנייה, היו מטעם רבנן של דורנו, מערכות נשגבות של קדוש שם שמים. והכל מודים, שאגודת-ישראל יצירת כפם, היא הפחת רוח בעצמות יבשות, והיא היא שתמריצנו להרים קול צווחה, ולצעוק ככרוכיא, ורבנן להיכא אזלו?!

חיים אנו בתקופה הרת-חידושים, של פשיטת צורה ולבישת צורה, קבע של דורות נעשה ארעי. וארעי – בין לילה כחלום יעוף. ערכים נוצרים לבקרים, ואחרים הולכים בתהו, מושגים מתנדפים, ומשניהם יורשים מקומם.

כל המתרקם בעולם, ממהר להגיח לתוך מחנה ישראל, ומשם לתוך מחננו אנו. ובעקבותם צפים לפנינו כמה עניינים, שאלות ופרובלימות שלמות בחיים, שדורשות מאתנו עמדה, יחס, פתרון ובירור תכוף על פי תורה ודעתה.

הנהלת אגודת ישראל, שמרוסנת לעגלת החיים היום-יומיים ותנאיהם, בכל טוב כוונתה הרצויה, אי-אפשר לה להתעכב בכל פרט ופרט בעבודתה המסובכה, עקב חדירתה לכל ענפי החיים והשתתפותה הבעל כרחית בצרכיהם – לדון אם אין בו משום סטיה קלה, ישרה או בלתי ישרה, מדרך התורה, או מגבול שגבלו לנו ראשונים.

הבהלה והתכיפות, בנות המיכניות שפשטה בכל פינות שאנו פונים, וידה בכל, חוסמות בעדה את האפשרות להקיש על אהלי תורה, ולדון תמיד בקרקע לפני רבותינו: ילמדנו רבינו!

ובמקום ובשעה שהכל נמדד במדה סיטונית, שאמירת א' מכרחת לאמר ב', שיש כאן רצוא, ואין כאן שוב, היש מקום לקוות לביקורת עצמית, לצווחה מרעדת לב, "נורא בי עמרם"?! והשאלה בוקעת ועולה. ורבנן להיכא אזלו?

העזובה בעמודים שכל דת יהודית נשענת עליהם, כמו שבת, טהרת המשפחה, צניעות וכשרות, הולכת ורבה לעינינו, כל יום פרצתו מרובה משלפניו, אסור של אתמול נעשה היום כהיתר, כל כחות הטומאה כמו התאחדו לפעול פעולתן המהרסת ומחרבת, בחציפות יתירה, קרעו מסווה הבושה מעל כל פנים, וחציפא נצח לבושה. ובמחנה התורה השלך הס. אין מגיב כראוי אין חוצץ בפני הטומאה, ואין אומר למלאך המשחית הרף.

ושאלה מנסרת בשמי בית ישראל, ורבנן להיכא אזלו?

הדוד הצעיר ברובו מתגדל ללא תורה, וללא דרך-ארץ הקודמה לה. במבחר פרקו של "ספו ליה כתורא" מתנתק ממקור חיים לשם רעיה למקום מים הרעים. נלעט מדעת או שלא מדעת סמי מוות לגוף ונשמה גם יחד, פורק ממנו עול תורה ודרך-ארץ. והאבות אחרי האנחות הראשונות מתרגלים אל המצב. בתחילה בחשאי ואחר כך בפרהסיא, והמכה מהלכת מבית לבית וממקום למקום. קול התורה הולך ומשתתק, בתי המדרש מתרוקנים, ואם אין תיישים אין צאן, ותורה מה תהא עליה?

ואם אמנם גדולי ישראל מתכנסים פעם לשנתיים או לשלש שנים לפונדק אחד, לדון בכובד ראש ולהתייעץ במה לקדם פני הרעה, אבל לצערנו אותו הטמפו הנפלא שבו מתפתחים מאורעות חיינו, בדורנו דור הרס וחורבן רוחני, מעמידים את גדולינו, עשירי הרוח שלנו, ממש במצבה של מרתא בת בייתוס, עתירתא דירושלים בשעת חורבן המקדש, שהגם שנחתא דרגא מפעם לפעם, מסמידא, לחיורתא, לגושקרא, לקמחא-דשערי, אבל אדאזלה אזדבן, ועד שהחליטה "איפוך ואחזי אי איכא מידי למיכל" גוועה ברעב. התרופה היותר מועילה של אתמול אובדת ערכה בתנאי החיים של היום, ואם אין כאן עמידה על המשמר יומם ולילה, אם אין כאן אותו הקול דממה דקה, תוצאת הרוח-רעש-ואש, עד שיתכנסו שוב רבנן, לחבול תחבולות ולהסיק מסקנות, מי יודע, איזה מעוות שלא יוכל שוב להתקן, וכמה חסרונות שלא יוכל עוד להמנות? מי יודע?

כבוד שמים, כבוד התורה, כבוד נושאי דגלה, כל המאמצים הרבים שהושקעו על ידם במערכות של "רוח רעש ואש" שנתונים עכשיו בהכרעה, בשעה רבת אחריות, מטילים חובה קדושה על כל גדולי התורה בכל מקומות מושבותיהם, לחרוג ממסגרותיהם, לישב על מדוכת חיי יום-יום ושאלותיו הרבות, ליקח עמדה לכל דבר גדול וקטן שתיפול במחנה ישראל, לבקר ולהעיר על כל מגרעת וחשש מגרעת, לפלפל בחכמה ולהסיק מסקנות לגורל הנוער הטובע במחשכי הבערות, להאירו באור חיים, חיים של תורה ויראת שמים.

רבותינו! אם על כבד שהתליע, עלו בני אסיא ליבנה שלש רגלים, על כבדו וכבודו של ישראל סבא, על אחת כמה וכמה!

(רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, כתבים נבחרים, עמ' 123)

---

הרב אלכסנדר זושא פרידמן נולד בסוכוטשוב בשנת תרנ"ז (1897) לאביו ר' אהרון יהושע, חסיד אמשינוב, שהיה שמש בית הכנסת בעירו,. עד בצעירותו היה מתמיד ועילוי, ולעולם לא חדל לעסוק בתורה. בגיל 3 ידע בעל פה את כל ספר בראשית, ובגיל 9 המלמד הודיע לאביו שלאין לו עוד מה ללמד את בנו, לכן השקיע אביו את כל משכורתו החודשית לשכור לו מלמד תלמיד חכם מופלג מעיר אחרת. בחגיגת בר המצווה שלו השתתפו הרבי מסוכוטשוב וגדולי הרבנים, ושמעו את דרשתו שנאמרה בחריפות ובקיאות. בגיל 17 למד בישיבת סוכצ'וב. בשנת תרע"ד (1914), בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לוורשה. באותה שנה התחתן עם מרת פסה שיפרה (יאלובה). ר' אלכסנדר זושא נעשה חסיד נלהב של האדמו"ר מגור. את פעילותו הציבורית התחיל במסגרת תנועת "צעירי אגודת ישראל" והיה עורך ביטאון התנועה "דגלנו", ועורך ביטאון אגודת ישראל העולמית, "דרכנו". הצטיין בישרותו ובכשרונותיו כנואם, כמחנך, פובליציסט, משורר, סופר ומארגן. בתרע"ט (1919) השתתף ונאם בוועידה הארצית של אגודת ישראל. בתרפ"ה (1925) התמנה למזכיר הכללי של שלומי אמוני ישראל" – אגודת ישראל, ועוזרו האישי של הרב יצחק מאיר לווין. מתרפ"ו (1926) היה חבר מועצת קהילת וורשה מטעם אגודת ישראל. הוא ריכז את כל פעלתנותו לתחום החינוך, היה המנהל הכללי של "חורב", עמד בראש רשת תלמודי תורה, חדרים וישיבות קטנות –  "יסודי התורה", עמד בראש "קרן התורה" שתמך כספית במוסדות החינוך הדתי, היה חבר בהנהלת מרכז "בית יעקב", ייסד סמינר למחנכים חרדיים בוורשה ולימד שם ובסמינרים למורות של בית יעקב. הוא התבטל מפני גדולי התורה, הצניע לכת ובענוותנותו מעולם לא דיבר על עבודתו הגדולה. הוא חיבר את "בית יעקב – א רוף צו די יודישע פרויען און טעכטער" (קריאה לאשה היהודית – תרפ"א). כמו חן חיבר ספרי לימוד, כגון ספר על תפילת שמונה-עשרה, ספר "אידיש לשון", ספר לימוד בשם  "כסף מזקק" (ורשה, תרפ"ג) על כללי התלמוד ויסודות הפלפול, וכן מאמרים פדגוגיים ורעיוניים בירחון "בית יעקב". חיבר גם את "הצעת תכנית ופרוגרמה של מוסדות החנוך הדתיים" (תרצ"א) ומשנת תרצ"ח הוציא לאור את סדרת ספריו "דער תורה קוואל" ("מעינה של תורה") אמרות, רעיונות, השקפות ופתגמים מאת גאוני וגדולי ישראל – על התורה, על ארבע פרשיות ועל הגדה של פסח.

הרב זושא ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ד, במשלחת של "אגודת ישראל" בראשותו של הרב יצחק מאיר לווין. הוא החשיב מאוד את תקיעת היתד בארץ ישראל ופנה להמונים החרדים בפולין בקריאה להגביר את עבודת ההכשרה לעליה ולבנין הארץ. הוא שאף להשתקע בארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בשל מחויבותו לתפקידיו הרבים שם.

גם כשהיה עסוק מאוד בפעילות ארגונית ומדינית, ייחד לו מידי יום לפחות שלש שעות ללימוד התנ"ך, התלמוד והפוסקים. בשנת 1939 לרגל הגיעו לגיל 40, עמד לפרסם את ספר חידושי התורה שלו על כמה מסכתות בתלמוד וקונטרס שו"ת בהלכה הכולל חילופי דיעות עם הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד, אך בשל פרוץ המלחמה הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת תרמ"ד (1984) יצא לאור ספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים", ובראשו הובאו תולדותיו.

עם פרוץ המלחמה, פעל כנציג היהדות החרדית בג'וינט. הקים רשת מטבחים כשרים ללומדי תורה, וארגן מערכת שלמה של מוסדות חינוך מחתרתיים, שהווסו כמטבחים עממיים, בתי משחק או מרכזי סיוע רפואי. בחשון תש"א (20.11.1940) נכלא ר' זושא עם עוד 23 עסקנים כ"בני ערובה", ושוחרר כעבור שבוע. באלול תש"א (ספטמבר 1941) אישרו הגרמנים לקיים מערכת חינוך רשמית, ואז דאג ליסוד מוסדות חינוך דתיים באישור היודרנט ובתמיכת הג'וינט. לאחר שמונה ליו"ר המועצה הדתית של היודנראט, בחודש 02.1942, המשיך ביתר שאת לדאוג לצרכיהם הדתיים של התושבים.

לפני שהחל הגירוש מגטו וורשה, שהחל בערב תשעה באב תש"ב (22.07.1942), אירגן ר' זושא פרידמן אסיפה בא השתתפו רבי מגדולי התורה ועסקני הציבור. ע"פ עדות מיהודי שהגיע מלובלין היה ברור שהסכנה גדולה והצורר מתכוון לעקור את הכל. ביוזמתו של ר' זושא נשלח שליח לשוויץ בניסיון להזעיק את היהדות העולמית לעזרת יהדות פולין. בקיץ תש"ב, כשהחלו הגירושים מוורשה, חיבר תפילה מיוחדת לשלומם של המגורשים, ביחד עם הרבי מפיאסצנה והרב שמשון שטוקהמר. אשתו ובתו היחידה, בת 13, שנולדה לו לאחר 18 שנות נישואין, גורשו לטרבלינקה, ונרצחו שם. הרב אלכסנדר זושא נשאר בוורשה והמשיך בפעילויות חינוכיות, תורניות ובפעילויות הסיוע והרווחה. הוא מצא מקלט בבית המלאכה (שופ) של שולץ. הוא עבד שם בתיקון מגפיים ונעליים, ובשעת העבודה למד בעל פה פרקי משניות, מדרשים ונ"ך עם חבריו לעבודה. במרץ 43 שלח לו ר' חיים ישראל אייז מציריך דרכון של פרגוואי, אבל תעודה זו לא הועילה, והוא גורש באדר תש"ג למחנה המוות בטראווניקי שבמחוז לובלין, שם נרצח ב-ה' חשוון תש"ד (11.1943).

מקורות: פרדימן הרב אלכסנדר זושא – אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת.
תולדותיו בראש הספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים".
פרידמן אלכסנדר זושא – במרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
"חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמן", עיתון "שערים", 26.07.1945, עמ' 2.
דף עד באתר "יד ושם".

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד' בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ"ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו', היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

—

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו"רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו"ר מפיאסצנה.

הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס"ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז'ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס"ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו"ר. בשנת תרע"ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ"ג ייסד את ישיבת "דעת משה" בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו"רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון "שומרי שבת" בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג'וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ'נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ"ג (1923) את ישיבת 'דעת משה'. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם "חובת התלמידים" ו"הכשרת האברכים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב הי"ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים "שולחן חסידי" (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ'נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ'סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר "אש קודש", בשנת תש"ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש"ב (1942), נרשם בעזרתו של ר' אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו"ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו"ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב' דר"ח אלול תש"ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש"ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז'ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד' או ה' בחשוון תש"ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי"ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", עלה לארץ בשנת תר"פ. הוא היה ממייסדי "הפועל המזרחי", ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו"ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

• חובת התלמידים (תרצ"ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה', מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
• הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
• מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
• צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
• חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
• דרך המלך – ספר דרשות.
• דרשה (תרצ"ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
• בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה'.
• אש קודש (תש"ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו"ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת"ש (1939), עד שבת חזון תש"ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט"ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ"ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ"ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ"ל (בית יעקב תשכ"ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז"ל (נרות שבת תש"ה גליון 60), אלה אזכרה ה' 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 166) …

הרב קרליבך מספר על האדמו"ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב' אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של "ישע שלנו":

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי"ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

"…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…" (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו', הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה', ולשיטתם חיבור ע"י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה', וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ" – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב"ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו"ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ"ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד,1924, בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ' 286, ועוד).

כהכנה לימי החנוכה, נביא דברים מתוך הספר  של רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, "עקידת יצחק":

על קושיית הבית יוסף (אורח חיים סי' תרע)  הלא בלילה הראשון לא היה נס כלל, אפשר לומר על פי דברי המדרש תנחומא (ניצבים א) מה היום מאיר ומאפיל כך אני עתיד להאיר לכם מתוך אפילתכם, אימתי בזמן שתהיו באגודה אחת ובעצה אחת וכו', בנוהג שבעולם אדם אוחז חבילה של קנים מי יכול לשברם, אבל אם נוטל אחת אחת אפילו תינוק טרבלינקהם ע"כ..

והעניין הוא דהנה נודע שכאשר בני ישראל זרע עם סגולתו אוהבים זה לזה באחדות גמור, אז הנם מדובקים בשורש העליון ואין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם. וגם היוונים הארורים ידעו זאת היטב שאי אפשר לנגוע בישראל לרעה  אם יש ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, ולזאת הייתה כל כוונתם להכניס פירוד לבבות בישראל ולעשות פירוד בין הדבקים.

וזה פירוש פרצו חומות מגדלי (זמר "מעוז צור"), כמו החומה שמאחדת את כל יושבי העיר ועל ידי הפירצה בה תפרד האחדות, כמו כן עשו הם תחבולות לעשות פירוד באחדות ישראל, וזהו שאמרו לישראל "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל (בראשית רבה ב,יד), כי האחדות מדבקם בשורש העליון, בבחינת ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח,א), ששם אין להקליפות שום שליטה, שהוא למעלה מתפיסת הקליפות, ואין להם שום אחיזה.

והנה בני ישראל נמשלו לשמן (עיין שמות רבה, לו,א), שכמו שהשמן צף למעלה מכל המשקין כך בני ישראל כשמדובקים למעלה בשורש העליון הם בבחינת ונתנך עליון.  וזהו ביאור דברי חז"ל (שבת כא:) 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן ', והיינו שבדקו מעין יבוא עזרם שיהיו חוזרים לידבק בשורש העליון ושיהיו בבחינת שמן, 'ולא מצאו אלא פח אחד של שמן', שהעצה היעוצה להם היא להיות באהבה ובאחוה ושלום ובריאות, בבחינת 'פך אחד', באחדות, ואז יהיו מדובקים בשורש העליון, וכדאיתא (זוהר הקדוש ח"ג עג.) קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד, ויהיו בחינת 'של שמן' כמו שמן שצף למעלה מכל המשקין כך יהיו מדובקים בשורש העליון באלקי ישראל (עיין ש"ר שם). 'ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים', כי על ידי שזכו לאחדות נעשו כלי מוכשר לקבל ההשפעות והברכות ממעל, כמאמרם ז"ל  (עוקצים ג,יב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום: ואם אין שלום אין כלום. נמצא על ידי האחדות שנהיה בלילה הראשון שרתה הברכה על השמן ומזה הדליקו ח' ימים, ומיושב קושית הבית יוסף ז"ל.

דנציגר, יצחק מנחם מנדל, בן שמואל צבי.

האדמו"ר מאלכסנדר,  שבאזור לודז'. נולד בתר"ם,1880. בתחילת מלחמת העולם השניה דחה את האפשרות לעזוב את פולין. הוא הוגלה מעירו, ואחרי נדודים רבים בא עם בני משפחתו ללודז'. שם ניסה להסתתר, אך "פולקסדויטשה" (פולני שהצהיר על השתייכותו לאומה הגרמנית. רבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים) מעירו סיפר לגרמנים שהאדמו"ר נמצא בלודז'. בחורף 1939-1940, הצליחו היהודים להעביר אותו לוורשה בעזרתם של שני אנשי גסטפו שקיבלו בתמורה סכום כסף גבוה מאוד. שם הועסק ב"שופ" לנעליים, שאותו ניהל אברהם הנדל ובו הועסקו רבנים ואדמו"רים נוספים. בקיץ ת"ש,1940, הוא ניהל בוורשה בסתר "טיש", שבין המשתתפים בו היה גם הרב יהושע משה אהרונסון (שניצל מן השואה). אהרונסון אומר שבאותם הימים אמר הרב דנציגר ש"מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת קודש, חייב לתת כתף, לשאת בעול עם כל יהודי ויהודי". כשלקחו אותו הגרמנים הצטרף אליו בנו ישראל, כי לא רצה להשאיר את אביו לבד. לפי הוברבנד הוא התיישב בקיץ ת"ש,1940, באוטבוצק, שעל יד ורשה, ושם חזר לנהוג כאדמו"ר. הוברבנד כותב שבראשית ינואר 1940 הופיע גליון מיוחד של העיתון הגרמני-אנטישמי "דער שטירמר", שבו עשו את האדמו"ר מאלכסנדר מושא לתעמולה אנטישמית. נספה בטרבלינקה כנראה בכ"ג באלול תש"ג (1943).

מתוך האתר רבנים שנספו בשואה

מקורות נוספים לקריאה על תולדות האדמו"ר הקדוש מאלכסנדר:

http://ayzilbershlag.blogspot.co.il/2010/10/blog-post_726.html

http://zachor.michlalah.edu/manhigim/manhigim_t.asp?num=29&chug=manhigim&color=144B5B

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%93%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%92%D7%A8

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_28366_20.pdf

הספר רועה נאמן, הוצאת מכון זכר נפתלי, ירושלים תש"ן