קטגוריה: ארץ ישראל

ובספר קול יעקב מהרב המ"מ מדובנא זצ"ל פירש הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, על פי משל לאחד שבא לעיר אחת לדור שם ולא לקח הרשות מאנשי העיר אם יש את נפשם לתתו לשבת שם כי אם בכח וזרוע שר העיר בטח שאמר לו בטוב בעיניך שב. לימים רצה לבנות לו בית לשבתו והכריזו אנשי העיר באלה ובחרם לבל ימכור לו שום אחד מהם אחוזת קרקע לבנות עליה. וכאשר סיפר זאת אל השר נתן לו רשות לבנות בכל אשר ימצא מקום פנוי. ויחפש ולא מצא כי אם במקום נהר גדול שהיה מכוסה בקרח הנורא בעת החורף, והיה סבור שזהו קרקע עולם, ובנה על המקום ההוא בתים ועליות מרווחים, והיה לשחוק לכל עובר עליו ודימוהו למשתגע. וכל אשר שאל לכל שוחק למה עלי תשחק לא היה משיבו כלום. פעם אחת שאל לאיש אחד לאמר, אמור נא לי מה חסרון יש בבנין זה אשר כל עובר עליו ישום וישחק לי, הלא לדעתי בנין מפואר הוא ובלתי חסרון כלל. השיב לו, דע לך כי הבנין הוא באמת מעולה אלו היה נבנה על קרקע עולם, אבל המקום הזה הוא מקום נהרים ויאורים וחם השמש ונמס הכפור והגליד וישקע כל הבנין וכל אשר לך.

הנמשל הוא כי בהיותנו על אדמתנו, אם חנן ה' לאדם עושר ונכסים היה בידו שיהיה לו ולזרעו אחריו עד ירצה ה'. לא כן עתה שגם חיינו תלויים מנגד ואין אנו בטוחים עליה אף שעה אחת, ומכל שכן ממוננו ורכושנו. ואף אם יזכה ה' לאחד עושר ונכסים וכל טוב, במה נחשב אצלו ביודעו כי לא ילין בוקר הזה ובטרם בוקר איננו כי יבוזו זרים יגיעו. אמנם העושר ההוא מזכיר לו את ישיבת ירושלים, לאמר, אילו היית נותן לי הקב"ה עושר הזה בהיותנו על אדמתנו שלווים ושקטים אין שטן ואין פגע רע, אז היתה טובתו שלמה. אבל עתה מה היא אחרי שהוא למצער. וזהו על ראש שמחתי, כלומר שבעת השמחה אנו מרגישים צער הגלות יותר, שגם השמחה איננה שלמה, וכמאמר המשורר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.

אם לא עכשיו אימתי?

"כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד" מרן החידושי הרי"ם ז"ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל"הכשר". הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע"י קול המון וכו' שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח"ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי "חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה" (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: "ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך" (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת "עלו אל הארץ וכבשוה".

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו', ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

"מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי "כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח"…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל"יצירה" בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה' ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: "ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון".

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי "אגודת ישראל" יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי "אגודת ישראל" יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב"ם יבנה בית וכו'.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את "קרן העולים והישוב".

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על "קרן העולים והישוב". ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

("אם לא עכשיו אימתי", הרב משה חיים לאו הי"ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ"ה)

א) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות (היינו שגדלו באופן שראוין לאכילה) לפני ראש השנה של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית. אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא (סימן של"א סעיף קכ"ה).

ב) הירק בשעת לקיטתו עשורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בחמישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית בשביעית ככיכר, חייבת במעשרות (סעיף קכ"ו).

ג) האביונות של צלף נותנין עליהם חומר האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנס לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט, מפרישין מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים (סעיף קכ"ז) (ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני, ש"ך).

ד) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה, מפרישין מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית, מפריש מהם מעשר שני (סעיף קכ"ח).

(שביעית פרק ב' משנה ז') האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. והובא משנה זו ראש השנה י"ג וברמב"ם, וגם במשנה ח' ר' שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרע לזרע בתחלה כיוצא בהן, ר' שמעון אומר אפונין הגמלנין כיוצא בהן, ר' אליעזר אומר אפונין הגמלנין משתרמלו לפני ראש השנה. והרמב"ם פוסק ככל אלה דאזלינן בתר גמר פרי, היינו כשמואל שם, והראב"ד ז"ל השיגו במקצת. וז"ל התוספות שם: אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה. וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי, אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה, משום דלקיטה תיכף לגמר פרי, אכל הני אין לקיטתן בגמר פרי עכ"ל. וזה לא כדעת הרמב"ם ושולחן ערוך שפסקו דלקיטה דוקא הובא סעיף ב'.

(חובת הארץ, סימן י)

 

—

הרב משה הי"ד ב"ר ירוחם פישל ז"ל נולד בתרמ"ו (1886). הוא שימש כר"מ בישיבת לידא, שברוסיה הלבנה. היה ראש הישיבה הקטנה בשאדובה, שבליטא. אחר כך היה רב בפאיורה שבליטא. ספרו, "חובת הארץ", הוא מאחרוני הספרים היהודיים שהודפסו בליטא לפני השואה.

בפתיחת ספרו כותב המחבר דברים אל הקורא, ובהם הוא מסביר את חשיבות ידיעת המצוות התלויות בארץ, ומה הניע אותו לכתוב ספר זה:

מפני שקשה לבקש תמיד לקנות ממה שנמצאו ממונים על הפרשת תרומות ומעשרות, כי לא בכל מקום ימצאו, לכן החוב על כל אחד הדר בארצנו להיות בקי בהלכות אלו. ומפני שבשולחן ערוך הוא סימן אחד גדול (סימן של"א מחזיק קמ"ו סעיפים) ובו נכללו כל הלכות אלו. וקשה לקנות כל היורה דעה מפני סימן אחד וגם כי שם נכללו יחד, ומי שאינו רגיל בהלכות אלו קשה לו לעמוד על כל הלכה והלכה כראוי. לכן מצאתי את עצמי מחויב בזה לתקן. תחלת ההתעוררות נולד לי מפני בני יחיו הנמצאים שם, ואמרתי שכדאי לתקן גם לאחרים, לכן לקטתי ההלכות אלו הנחוצים משולחן ערוך מסימן הנ"ל ומעט מזעיר מרמב"ם ז"ל וקצת מה שנתחדש לי, וחלקתים לי"ב סימנים, וכל סימן לסעיפים, בכדי להקל הלימוד בזה. ומי שירצה לדעת איזה הלכה יראה במפתח וידע למצא תיכף מה שצריך… הדברים הפשוטים כתוב בפנים, ומה שיש בו פקפוק קצת נכתב בהגהה ונרשם על כל הלכה מקורו ומוצאו, ומה שלא נמצא פה צריך לשאול למורה הוראה הבקי בדינים אלו, כי נמצאו שאלות רכות בזה יותר ממה שרגיל בבשר וחלב וכיוצא בזה. בפרט בדיני תערובות פירות הפטורים עם החייבים והמעושרים שנתערבו עם הטבל, והפירות שגדלו בשנה הראשונה ושניה שנתערבו בשלישית, ופירות הרביעית והחמישית שנתערבו בששית, וכולם שנתערבו בפירות שביעית, ופירות שנה ראשונה שנתערבו בשנה שניה שאין תורמין ומעשרין מפירות שנה אחת על של שנה אחרת, אף שמעשרותיהן שוין. ושאלות רבות כאלו איזה פירות חייבים ואיזו מהן פטורים, על כל זה צריך שאלת הכם מובהק למותר לי להתנצל ולהקטין ערכי בזה, כי אין זאת חכמה אלא מלאכה להעתיק הדברים ממקום למקום.

הבא על החתום שני ימים לחדש שבט שנת תרצ"ה.

נאום משה בא"א מו"ר ירוחם פישל ז"ל רב בפיורא.

ובחתימת הספר כתב הרב המחבר על מעלת קיום מצוות התלויות בארץ, ובכך הוא מסיים את דבריו:

לעת כזאת אשר נתרבו תודה לא-ל יושבי ארצנו במקומות רבות, ושם אפשר להיות ישראל מרובים, וגם כי מקווים אנחנו שיתרבו עוד בעזרת ד' יתברך, ולכן לפחות מי שרוצה לקיים מצות אלו החביבים, אם יש לו שדה או כרם או גינה, שיבקש לו בעת הקצירה והבצירה מי שהוא בקי בהלכות אלו, למען יוכל לקיים אלה המצות כראוי, וגם לבלתי יתערב לו פירות החייבים במעשר כפירות הפטורים… יש להדר, למי שחביבים לו מצות, להיות קונה שדה קטנה ולקיים בה מצוות התלוים בארץ, לפחות פעם אחת בחייו, וד' יתברך יזכנו לקיים בה כל המצוות התלוים בארץ, ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

בחלקת הקדושים בהר הזיתים, על מצבת בנו ר' אברהם קרביץ, מונצחים הוריו. אביו, הרב הגאון ר' משה הי"ד, אב"ד פיורה שבליטא, שנספה בכ"ב בתמוז תש"א. ואמו, מרת פרל לאה בת ר' מרדכי בלוך הי"ד, שנספתה בכ' באלול תש"א. כן מונצח אחיו, ר' יעקב מאיר הי"ד, נהרג עם כל חבריו בישיבת קלם שבליטא, בחודש אב תש"א. אחותו, אחיותיו, רחל אסובסקי ומשפחתה הי"ד, מרת חיה קאטץ ומשפחתה, מרת חסיא גרודניק ובעלה יוסף, מרת בלומה. הי"ד.

ברשימת אתרי ההריגה של יהדות ליטא, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל, ניתן לראות שקהילת פיורה הוכחדה בכ"ד באלול תש"א, ביער טובינאי 7 ק"מ משילל.

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב"ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב"ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד' ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז"ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ"ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ"ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז"ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה' היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד' שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל"ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע"ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ"ש הרמב"ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ברבה שם) על הכתוב "וילך ראובן" הדא הוא דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". "יותן את הארץ לעבדך". עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב"ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד' לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע"י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד' יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד' לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז' עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד' להכרית הז' עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו', איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו' הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' התחת אלקים אנכי וגו'. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד' הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב' אחיות:

• א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
• ב – כתב הרמב"ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
• ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז"ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב' אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  "וירא ד' כי שנואה לאה", שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו' ותקנה וגו'. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז"ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד' בה והיא תחת הנהנת ד' יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב"ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א' מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב"ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז"ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ"ד, דרוש ל, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

 

 

בענין חלוקת ארץ ישראל

הקורא בתורה צריך לברך לפניה ולאחריה (מגילה כ"א) תפקיד של כל יהודי הוא להיות קורא בתורה ולמצוא פתרון על שאלותיו בחיים הן בעניני יחידים והן בעניני הכלל. ואפילו בעניני הנהגה המלכות אמרה התורה וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כלומר כל צרכיו והנהגותיו בחיים יקרא וימצא אך במקור התורה. אגודה ישראל שכתבה על דגלה "לפתור כל שאלות החיים ברוח התורה" חובה עליה גם היום להיות דורשת אצל מועצה גדולי התורה לקרוא בתורה את פתרון כל השאלות. ולכן הנני מברך לפניה ברכת קדוש השם בעת התחלת הכנסיה הזאת. ידועים דברי הרמב"ם ז"ל אשר מצוות קדוש השם איננה רק בשעה שדורשים מן היהודים לעבור על דתם ואם לאו יהרגום ח"ו. רק ענין קדוש השם הוא בכל שעה ושעה בכל דרכי החיים מערב ועד בוקר בעת שמחזיקים בתורת ה' ובמצוותיו ובמדת דרכי נועם של נתיבות התורה עד שיגיע למה שנאמר "ישראל אשר בך אתפאר" זהו כבר בכלל מקדשי השם.

עוד יותר מתגדל ענין קדושת השם בעת שרבו פריצי ומחללי השם ח"ו. אז היהודי המתגבר על כל המפריעים ומחללים זהו גבור הרוח המצוין בין מקדשי שם שמים. כבר אמרו ז"ל על אברהם אבינו המקדש השם הראשון אשר מסר נפשו ונשמתו בכבשן האש לקדש שם שמים בעולם. אברהם העברי כל העולם כולו בעבר האחד, והוא מעבר השני. ר"ל, כי אומץ רוחו וגבורתו של אברהם אבינו בזה שהתגבר על כל בני דורו בכדי למרות כל העולם כולו שהיה נגדו וזהו הקדוש השם היותר גדול. בדורנו זה אשר מתפוצץ כל לב ישראל על גורל חלול השם. בעוונותינו הרבים מבית ומבחוץ, כלומר גדול כאב הלב על נפשנו אשר היא כעפר למרמס רגל גאוה. עוד זאת יגדל הכאב וחלול השם ותורתו מחלק של בני עמנו אשר מפני כבוד ישראל היקר בשמים אינני רוצה להאריך בזה ואסתפק להשחמש בדברי הנביא "ויחללו את שמי בגוים באמור אליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו". זאת אומרה כי המתחברים בארצנו הקדושה ונמנים על האומה הישראלית יכולים לאמור אליהם "ראו גדולים אשר גדלתם" אין לנו חלול השם יותר נורא מזה.

ולכן החרדים שבדורנו זה, גבורי כח המתגברים על כל המעצורים בכדי לעשות רצון ה' המה "ישראל מקדשי שמך" אולם קדוש השם הזה בקיום תורה ומצוות יום יום הוא קדוש השם ביחיד. אבל החובה כעת בהתאספנו יחד לקדש את שם שמים ברבים. ואז נאמר הברכה ברוך המקדש את שמו ברבים.

כנסיה נכבדה! קדוש שם שמים הזה אני דורש מכם שלא יהיו ימיה ספורים כימי הכנסיה לבד. כי אם ימשך גם לימים הבאים אחריה. ידועים דברי הירושלמי על הכתוב "ארור אשר לא יקים את התורה הזאת" ושואל הירושלמי וכי יש תורה נופלת. הבאור הוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה, כי הכוונה בעת שרבו פריצים וחותרים תחת עמודיה ויסודותיה של תורתנו הקדושה להשפילה, אז חוב קדוש על כל אחד מישראל להתגבר כארי ולהקים את התורה הזאת. וגם אתם נאספים חשובים, בזמננו זה אשר יסודות התורה מתרופפים עליכם החוב לטכס עצות שלא לתת ביד החוטאים לבצע את מזימתם ח"ו. כי אם בכל עוז להקים את התורה. ואז תהיו בכלל הברכה שלאחריה ברוך אשר יקים את התורה הזאת.

שאלת ארץ ישראל העומדת כעת על הפרק יש גם בה משום קדוש השם. יש בזה דעות שונות מהם לחיוב ומהם לשלילה. דעת אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל, הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו. ועוד חי יחיה. אולם דעת אלה המתנגדים לזה היא אשר תמיכתם על יסוד דברי גאון ישראל הגאון "חתם סופר" זצ"ל אשר כתב בספרו תורת משה פרשת שופטים וזה לשונו: אפשר כבר היו ראוים להיות נגאלין גאולה שאינה שלימה או לשום שלום ביננו ובין האומות שאנו שוכנים בצילם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו' אבל אין חפץ בזה. כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים. אבל מכל מקום אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה. וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה בכל. עד כאן.

ואמנם גם אלה המתנגדים כוונתם גם הם לקדש את השם כאשר ידוע פסק ההלכה כי מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל למסור את נפשו במקום אשר הדין יהרג ואל יעבור, הוא רק בפרהסיא של עשרה מישראל. אבל לא לפני האומות אפילו הם לרבבות. הרי זה מלמד כי עיקר קידוש השם ביותר חשוב אם מתגדל ומתקדש ה' בתוך בני ישראל דוקא. ולכן דעתם כי אף אמנם בהתכוננות מלכות ישראל כעת יהיה מזה קדוש השם לעיני העמים,  אבל לעומת זה שיהיה לנו אומץ הרוח להשליך מנגד את הכל ולהראות גלוי לעיני בני ישראל את בטחוננו החזק ואמונה לדברנו באמת בגאולה שלמה תהא בביאת משיחנו הצדק. זהו קדוש השם יותר גדול בתוך בני ישראל להאיר את לבבם באחד מעיקרי הדת באמונת ביאת משיח צדקנו. אשר אז יהיה קדוש השם גם לאור גוים.

אינני חפץ לחווה את דעתי במחלוקת זו עד שיתבררו הדברים יחד עם גדולי התורה. אמנם זאת מכריחני להגיד לכם רבותי! יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה' תמימה ואם חסרה אות א' הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתינו התמימה הקדושה הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה' של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה.

ויותר יגדל כאב הלב ונשפך דם לבנו על האנשים קטני ערך אשר לא דעה ולא תבונה להם להבין את ערך דבריו של הנביא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו" ואיך ירהיבו בנפשם עוז להתכונן לכתר כזה שאינו הולמתו ולהיות מעפילים לעלות ולשבת בכורסא מלכותא דנא בישראל.

רבותי! השאלה העומדת כעת על הפרק לפני גדולי התורה כבר היתה לעולמים. כאשר חכמים הגידו דבר זה שאלו לחכמים ולנבונים ולא פרשוהו. עד שבא הקב"ה בעצמו ופרשה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. זאת אומרה המקום ברוך הוא חפץ להושיב בארצו הקדושה יהודים כאלה אשר נשמה באפם ואשר יכירו ויאמרו ד' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. אבל יהודים למחצה ולשליש ולרביע רצוצי הנשמות עוזבי התורה לא להם הארץ. כאשר יאמר הנביא "נותן נשמה לעם עליה" פרש רש"י בכתובות ק"י הכוונה לארץ ישראל. ולכן התורה שהיא נשמת האומה אך המאור שבה יאיר את נפש הישראלי ויהל את נשמתו. ואחרי אשר עזבו אח תורת ה' הרי כבר אבדו על ידי זה את נשמתם וחסרי נשמות כאלה, הארץ ח"ו תעזב מהם. אנחנו הניגשים לעבודת הארץ ובנינה החובה עלינו להסיר את שורש החטא שהיא סיבה אבידת הארץ, ולשום את כל מגמותינו להקמת התורה להרבות ולהגדיל תורה בישראל ואז נוכל לקוות שבעזרת ה' יתברך ישיב שבות הארץ כבראשונה.

אמרו חז"ל אם אתה רוצה לדעה שבחה של ירושלים בוא וראה מה שנאמר "ואני אהיה לה נאום ה' חומה אש סביב" מתוך כך אתה מכיר את שבחה של ירושלים. שאת אומרת לא יהיה תפארתה של ירושלים בבנינים נהדרים וארמונות מלכים לבד. כי כבר נאמר אלמלא תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. וביארו הראשונים בזה כי אין הכוונה שהיתה נפילת החומות והבנינים. אך עולם כזה בנוי לתלפיות עד לשיא המדרגה שהשינה הטכניקה בלא רוח תורה והכרת מלכות שמים, זהו תוהו ובוהו עם כל היופי והתפארת.

לכן אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת, יכולים אנו לראות מלשון הכתוב שנאמר "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב", ולא נאמר חומת אש סביב נאום ה' כלשון הרגיל בנביאים. כי אם נאום ה' בראשונה. מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילה יופי משוש כל הארץ אינה בחומות בנינים אשר יבנו בני אדם רק "נאום ה' " שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וזוהי חומה אש אשר סביב לה. וזהו כבודה ושבחה. וכן אנחנו, אם נחזיק במעוז "נאום ה'" ובתורתו הקדושה אז יהיה קדוש השם הגדול אשר יתגדל ויתקדש בתוך ירושלים לדור ודור ולנצח נצחים. הבה נקוה כי אז כל האומה הישראלית גם האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים. ואז תהיה כנסיה גדולה אשר לא יחסר בה אף יהודי אחד. וכנסיה זו תהא נקראת ע"י בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.

נאום הרב מנחם זמבה הי"ד בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל מארינבד תרצ"ז

חידושי הגרמ"ז, סימן נד

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב"ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב"ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג' מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג'. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו' רוח ומים וכו', עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק י"ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד', לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב' פעמים כי טוב וכו', עיין שם. ועיין בפירוש רש"י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז"ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל', עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ"ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ"ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ"ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב"ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ"ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כנ"ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו'. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו', היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו', הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב"ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ"ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ"ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו' הוא מצד שה' יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ"ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז"ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד"א ז"ל, וכן במדבר קדמות מערכה א' אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ"ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארץ ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו' היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ"ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ"ל ודוק היטב:

---

הרב הגאון החסיד ר' אברהם נפתלי הרשקא הי"ד, 'דער קלבוצקר', היה 'למדן פולני טיפוסי, שהיה מחבב את הפלפול ואת החריפות', הוא נולד בעיירה קטנה בשם קלאבוצק שליד לודז', לאביו ר' יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע"ה. עוד בימי נעוריו למד תורה בשקידה רבה ועשה חיל בלימודיו.

הרב גולדברג היה נשוי והיו לו שלשה ילדים. לאחר נשואיו עבר לגור בעיירה וויילון (וויעלון) הסמוכה לקלאבוצק, שם עסק רבות בתורה בשקידה רבה והרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה. הוא מונה לשמש כר"מ, מגיד שיעור, בישיבת 'תומכי תמימים' של ליובאוויטש בוורשה, לפחות עד שלהי שנת תרצ"א. מידי שבת היה מבקר בבתי כנסת בוורשה, ביחד עם ר' פייבוש זלמנוב, דורש בפי הציבור ומעורר אותו לתמוך בישיבה. בדיווח חבר הנהלת ישיבת 'תומכי תמימים' נכתב כי שיעוריו של הרב אברהם נפתלי 'איננו כל כך כפי לימוד הנרצה אצלינו, אך לעומת זה הוא בעל פועל נפלא, וכל השומעים את שיעורו מתפעלים ביותר מטיב ההסבר וגודל החיות בלימוד אשר מכניס בהתלמידים, שיחיו, וזה טוב מאד לפני תלמידים כאלה'.

אחר כך כיהן כר"מ בישיבה שהקים האדמו"ר רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד מסוקולוב ליד חצירו בסוקולוב. בהמשך חזר לוורשה, שם כיהן כראש ישיבה ומגיד שעורים בכיתה הגבוהה ב'מתיבתא'.

בשנת תרצ"ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר "מעשה זית" (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב"ד וויעלון הי"ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה"ד האדמו"ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ"ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי"ד. מאמרו 'הדרן על מסכת יבמות' הודפס בכתב העת 'הלפיד' (טבת תרצ"ז).

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי' אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה' כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה' שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה' יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה' שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה' יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן".

על ספרו "מעשה זית", נכתב בביטאון אגודת ישראל "דרכנו", א' ניסן תרצ"ה:

ספר "מעשה זית", כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב"ר יעקב ז"ל גאלדבערג ר"מ ב"מתיבתא" בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו"ר מסאקאלוב שליט"א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה"שער" – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר"ל ז"ל ב"נתיבות" (נתיב התורה פרק ט) "דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך" – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים "עץ חיים" הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש "עץ חיים" לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו "ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של "עשרין מקמצין". אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז"ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הוא חיבר גם את הספר 'יד לקידושין, והיו לו חיבורים בכתב יד על סוגיות הש"ס.

מכתב אליו מאת הרבי הריי"צ מליובאוויטש הודפס באגרות הקודש טז (מילואים תרנ"ט-תרפ"ט) עמו' תנח.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נהרגו תלמידי חכמים רבים בעיר וויילון ורוב גדולי התורה נאלצו לברוח מחמת המציק. הרב אברהם נפתלי גולדברג והרב משה בסר הי"ד, נטלו את תפקיד הרועים הרוחניים ומורי ההוראה לקהילה.

בעדותו של ניצול שואה 'בספר ווילון' מופיעים פרטים על פועלו של הרב אברהם נפתלי במהלך מלחמת העולם השנייה:

האחים והאחיות השכימו עם שחר לעבודה. הנאצי השליט גזר גם על השבת. הם ירו בנשים על הדלקת נרות. אבא השכים קום והלך אל ביתו של רבי נפתלי. בביתו מתכנס מדי שבת מנין לתפילה בציבור. אף בימי החול יושבת שם קבוצת לומדים על התורה ועל העבודה. ר' משה בסר שהוא דיין העיר בחשאי (הרב, האדמו"ר מפילץ לא חזר, שכן הרבנים מוצאים ראשונים להורג, יחד עם עסקני הציבור), מורה הוראה, שהיה מרביץ תורה בפני פשוטי עם בימים שקדמו למלחמה. ר' אברהם נפתלי, שהיה ראש ישיבת 'המתיבתא' בוארשה שנים רבות ולאחרונה כיהן כראש ישיבת ליובאוויץ', מנחם את הציבור ומעודדו. הוא כבר חישב ומצא כי בכ"ג בניסן עתיד לבוא המשיח, וכל הפורענויות אינן אלא חבלי משיח, חבלי לידתו. יהודי ויילון אמונה מהבהבת בלבם, בי אכן הימים שלפני הקץ הם. ביתו של ר' נפתלי מוצנע מאין-רואים, בקרן זוית שבחצר ועין הרשעים לא שולטת בו. לאתר ימים אחדים מצאוני השובים הגרמנים, נלקחתי לעבודה. מקום העבודה שלי היה בקסרקטין, שם פגשתי בר' אברהם נפתלי. הוא עמד באמצע החצר, מחצית זקנו היתה מרוטה והוא כולו זב דם, בידיו החזיק מגף של חייל גרמני והוא מצחצחו. החייל שניצב סמוך לו צרח: 'עבודה – ולא מות כלבים תמות'. בערב, כשחזרנו מהעבודה סיפר לי ר' אברהם נפתלי, כי הגרמנים חטפו אותו כאשר יצא מפתח ביתו, אך הוסיף בשמץ של שמחה: את דירתו 'הם' לא גילו, והיהודים האחרים בדירתו בוודאי המשיכו בתורה ובתפילה. 'אני עצמי התפללתי היום ביחידות פה במחנה תפילה בלחש'.

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה בהיותו כבן 50, הי"ד.

הנה שם זה ארץ ישראל הוא עוד משנים קדמוניות מימי נביאים ראשונים, אבל צריך להבין שם זה למה? הלא הו"ל להקרות בשם ארץ העברים, כמ"ש יוסף כי גנב גנבתי מארץ העברים, ולפרעה נאמר כמה פעמים כה אמר ה' אלקי העברים, ובאמת שם זה הוא צור מחצבתינו, ראש אומתינו אברהם אע"ה שהיה נקרא אברם העברי, וא"כ מה נשתנה לקרוא שם הארץ משם אבותינו ומשם אלקי העברים? גם קשה מ"ש בתורה דבר אל בני ישראל, הגם ששם זה ע"ש יעקב אע"ה, אבל טפי הול"ל דבר אל העברים, כי משם יצא חוטר גזענו ושם כולל האבות?

אבל י"ל עפ"י מ"ש בילקוט קדושים אמר הקב"ה לישראל איני כבשר ודם.  מלך בשר ודם אין רשות להקרות בשמו, אבל ישראל נקראו ע"ש של הקב"ה, הקב"ה נקרא אלקים וקרא לישראל אלקים שנאמר אני אמרתי אלקים אתם וכו' עכ"ד, וכ"ה בב"ב ע"ה.  ואיתא בזוה"ק דחד מן שמותיו של הקב"ה הוא ישראל, ועפ"ז מפרשים שמע ישראל, דהיינו שאנו מייחדין אותו לעדות שאנחנו מקבלים מלכותו עלינו, ורצה הקב"ה בנצחיות כמו ע"כ יקרא ליעקב ובניו, ישראל על שמו כמו שהוא יתברך קיים נצח, חי לעולמי עולמים, כך ישראל בניו נצחיים לעולם ואי אפשר לעולם רגע בלעדיהם, ולכך נאמר בכל התורה שם בני ישראל כי הוא דבר המעמיד ומקיים אותם לעולמים.

והיינו טעמא דשם הארץ נקרא ארץ ישראל, כי קדושה ראשונה – קדשה לשעתא וקדשה לע"ל הגם שכעת באו גוים בנחלתך ונראה כאדמת נכר, אבל שם ארץ ישראל הוא כמו משכון שתחזור הארץ לבעליה הראשונים (נחלה לישראל).

ארץ ישראל נקרא ד' שמות, ארץ ישראל, ארץ צבי, ארץ חיים, ארץ קדושה (ר"ת יצחק), וזהו שאמר השי"ת ליצחק אין חו"ל כדאי לך — וסופי תיבות "מילה" וזה כוונת הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ כמבואר בזוהר הק' פרשת לך, מאן דאתגזר אית ליה חולקא בהאי ארץ. (עטרת שלמה).

ארץ ישראל שהוא העיקר נקרא ארץ סתם, כי הוא תכלית הכוונה בארץ, ומה שהוא טפל לה נקרא חוצות, מלשון חוץ, ר"ל דבר שהוא חוץ  לעיקר, גם ע"ד האמת נקרא ארצינו כי היא ארץ חמדת ורצונו יתברך בב, וכבר ידעה שארץ ישראל נחלת השי"ת, ועליו הוא אומר ההר חמד ה' לשבתו, ע"כ נתנה לעם בחר לנחלה לו, ואחר שהיא נחלתו יתברך, לא המסיר העם והארץ למזל או לשר משרי מעלה אשר חלק אותם לכל העמים, כי חלק ה' עמו והוא אלקי הארץ (הרשב"א בח"א מ"ס תענית).

ארץ ישראל אשר ישבו בה אבותינו בימי קדם והיו לעם מיוחד אשר עמד ברשות עצמו, נקראת בשם ארץ ישראל – ובפי העמים פלשתינה על שם חבל ארץ פלשתים.  אמנם בימי קדם . עוד בטרם שירשוה בני ישראל קראוה ארץ כנען, גם ארץ האמורי, גם ארץ העברים, על שמות העמים והשבטים אשר ישבו בה, אך מעת שנכנסו אבותנו אל הארץ וירשוה,  מימות יהושע בן נון, היתה הארץ לארץ ישראל כי העמים והשבטים האחרים שישבו בה מקדם נשמדו ברובם, רק עם הפלשתים נשאר במערב הארץ ועל רצועת חוף הים, מקום מושבם הראשון — השם הזה גרם אח"כ כי היונים כנו כל הארץ בשם פלסטינה . (הנכון פלשתינה) הגם שבימיהם לא היה זכר כבר לעם הפלשתים, אנחנו כמובן  נכנה את  ארצינו רק בשם ארץ ישראל הקדושה, כי היא היתה ארצו של עם ישראל בעבר והיא תשאר ארצנו היחידה לעולם ועד…

ארץ ישראל נקראת ארץ החיים כי שם מקום ירידת הנשמות ועליותם, ותכלית בריאתה בא"י היה כי שם נברא אדם הראשון כי ארץ חיים של מעלה אשר משם הנשמות יורדות לארץ החיים של מטה, ושוב חוזרין למעלה במיתתן ושוב בעת התחיה ב"ב ירדו למטה בארץ החיים (מהרש"א בח"א).

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו כי תחילת עוונינו שנקבעת לנו בכי לדורות, יען מאסנו בה שנאמר תהלים ק"ו וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתוב (שם ק"ב) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ושם וגו' אתה תקום תרחם ציון. ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה, ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבינו יהודה הלוי עליה, באהבת רבה, תחלת השירה "ארץ הקדושה יקרה, חמודה" וכו'.  כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה ב"ר אלעאי כל ערב ראש חודש כשמחה רבה ומחננים לאל, אל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם, כך בחר בא"י ויחד אותם לה, ואין נקראים גוי אחד אלא עמה, שכך פירש רשב"י בזוה"ק פרשת אמור דף צ"ג על קרא ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' וממנו (מאברהם אבינו) נלמוד לדורות, אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו, אע"פ שיושביה בצער על מנת כך נהיה שמחים ביסורין (מספר חרדים דף נ"ו ומובא בשלה"ק דף צ"ד).

הנה כי כן אשרי האיש המצפה לעלות ולראות בארץ חמדה, לנשק באהבה אבניה ועפרותיה.

(מסעות משה)

—

הרב משה טננבוים הי"ד נולד בשנת תרמ"ו לאביו הגה״צ רבי מנחם מענדל הי"ד אב״ד פילעק.  למד תורה מאביו, בישיבת אוסדארף אצל הרב שמואל רוזנברג זצ״ל מח״ס באר שמואל זצ״ל, ובישיבת הוסט אצל הרב משה גרינוולד זצ״ל מח״ס ערוגת הבושם. בשנת תרס"ד נשא לאשה את בת דודו הרב מאיר טענענבוים זצ״ל אב״ד פילעק, טורנא ופוטנאק יצ״ו מח״ס לוית אור על מגילת אסתר וס׳ דרשות אמרי מאיר (שיצא לאור בתרפ"ט, בידי הרב משה טננבוים). לאחר חתונתו לימד בישיבת חותנו. בשנת תרע״ד נבחר לכהן כאב״ד מילדוי ספשי שבצכוסלובקיה ועסק בתורה ובחסד. בעקבות ביקורו בארץ ישראל בשנת תרפ"ד כתב את ספרו "מסעות משה" (טורנא, תרפ"ה). בספר זה תיאר בפירוט את תכונת הארץ ויושביה.

הרב טננבוים נהרג עם אשתו וקהל עדתו ביום ג' בסיון תש״ד. הי"ד.

בנו, הרב שלום דוב טננבוים, שהצליח לעלות לא"י בשנת תש"א ונותר השריד האחרון מכל בית אביו, פתח בית מדרש לתורה ורבנות במונטריאול שבקנדה.

לא מצאתי את שאר כתביו של הרב משה הי"ד, מלבד תשובה ב"המאסף" (שנה יח, תרע"ג) וחידושים שהובאו בספר "שארית מנחם".

לעיון נוסף בתולדותיו, עיין בהקדמת בנו למסעות משה ובמאמרו המאור וזכרון בספר.