במדרש "הדודאים נתנו ריח – זהו ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמצותה על הפתח"…

וראיתי לפרש דאיתא במדרש על וישב ראובן אל הבור והיכן היה ששב? משקו ותעניתו.

ויש להבין למה עזבו באמצע ההצלה והלך לשקו ותעניתו אך יש לומר דמבואר בספר הקדוש בני. יששכר כי כל איש בטרם  שרוצה לעשות איזה מצוה או דבר טוב לפני הקב"ה, יעשה קודם תשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'". וכל מצות ומע"ט שהאדם עושה בלא תשובה על חטאיו חומסין הקליפות את המצות ומע"ט ומוסיפים בהם כח וחיות חס וחלילה. ולכן עצה היעוצה – לעשות חשובה – ובזה מציל שלא יחטפו הס"א את המצוה שעושה..

והנה אמרתי ליתן טעם למצות חז"ל להדליק על הפתח של חצירו מבחוץ על פי מה דאיתא בשבת ל"א דכל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפחחות הפנימיות ולא החיצונות ופירש"י דיראת שמים הוא פתח החיצון ע"ש. וכן מבואר בזוהר הקדוש ליראה הוא השער והפתח לכנוס לקדושה. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". וחז"ל דרשו "בראשית ברא אלקים – בשביל יראה שנקרא  ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה'". ואני רמזתי דלכן סופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת וזה ראש דברך אמת, כמבואר בספרים הקדושים אבל הוא במם סתומה ת' א' ם'. ונראה עפ"י הידוע דיראת שמים בגימטריה אלף ואחד ומם סתומה הוא מספר שש מאות, ואם כן סופי תיבות של "בראשית ברא אלקים" הוא מספר "יראת שמים" להורות שזהו הראשית העיקר וקודם לתורה, שמיד כשנכנס לתורה צריך שיוקדם לו יראת שמים והוא פתח החיצון והבן.

[הג"ה. ובזה אמרתי לפרש בפרשת בחקותי: "אם בחקותי תלכו וגו'", דרש"י כתב בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וז"ש בין אם בחקותי תלכו בלמוד התורה ובין ואת מצותי תשמרו בעת קיום המצוות העיקר הוא והראשית ועשיתם אתם, רצונו לומר יראת שמים דתיבת א'ת'ם' מספרו "יראת שמים", והבן].

והנה נר חנוכה מורה על אור התורה ועי' בבני יששכר באריכות ואנו מקיימין מצות נר חנוכה המורה לאור התורה למען נלמד ונייגע בה. תמיד שתאיר עינינו לכן המצוה הוא להדליק בפתח החיצון להורות כי צריכין להקדים יראת שמים לתורה ולהכנס בפתח החיצון המורה על יראת שמים והבן. וכל שכן לפי דברי הבני יששכר הנ"ל נחוץ מאוד להקדים יראת שמים לתורה כי בלי זה נופלת התורה  לומד לידי ס"א ח"ו כנ"ל ע"כ מצות נר חנוכה על פתח החיצון דאז נתקיים אצלו התורה שלומד לפי שהקדים יראת שמים.

וזה לשון המדרש: "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל  את יוסף ונשמע ממנו שצריך לעשות תשובה טרם עשיית המצוה, ולכן "על פתחינו כל מגדים" מצות נר חנוכה על הפתח וכנ"ל.

(אבן שלמה, בראשית)

---

על הרב שלמה זלמן אהרנרייך ניתן לקרוא באתר זכור:

ר' שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי – הונגריה (טרנסילבניה) 
רב, ראש ישיבה ומגדולי הדור בהונגריה

נולד: בשנת תרכ"ג.
נספה: י"א סיון תש"ד, באושוויץ.

הרב שלמה זלמן נולד בתרכ"ג בעיירה סובראנץ שבמחוז אונג בהונגריה לאביו, ר' חיים לייב. אמו הינדל רייזל הייתה בתו הבכורה של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל "קול אריה". הרב שלמה זלמן התחנך בבית סבו הגדול במשך כ- 20 שנה. כבר בגיל 10 נודע כעילוי, ובגיל 14 כתב קונטרסים של חידושי תורה שמצאו חן בעיני סבו בעל "קול אריה". ראה את עצמו כתלמיד החת"ם סופר, כי למד אצל סבו-רבו שהיה תלמיד החת"ם סופר. לאחר נישואיו הציעו לו לשמש ברבנות, אך הוא סירב וניסה את כחו במסחר בחנות בעיירה סיקס. במשך 3 שנים ניהל את החנות, ותוך כדי כך למד תורה ואף חידש חידושי תורה. חלק מבאי החנות ניצלו את העובדה הזאת ועד מהרה נתרבו הגניבות מהחנות והעסקים לא הצליחו, עד שהרב נאלץ, בכל זאת, לקבל עליו תפקיד רוחני. בשנת תרנ"ד התמנה לרב אב"ד בהיושטשאבא שבמחוז בורשוד בסמוך למישקולץ, שם הוא פתח גם ישיבה ועמד בראשה 5 שנים.
בקיץ תרנ"ט התמנה לרב ואב"ד בעיר שימלוי. הוא העביר לכאן חלק מתלמידיו, ופתח ישיבה של תלמידים מצטיינים. קרוב למאה תלמידים למדו בישיבה, וזו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר בהונגריה הגדולה. הרב עמד בראש הישיבה כ- 45 שנה. פעילותו החינוכית התייחסה גם לגיל הצעיר. הוא ייסד ת"ת בו למדו מאות תלמידים. את הקהילה הוא הנהיג ביד רמה. התקין תקנות חשובות, בין השאר התנגד להוצאת כספים על מותרות, חיזק את גדרי הצניעות בחתונות ועשה רבות בנושא הכשרות. הוא לא נשא פנים לאיש, ומדי פעם היה מוכיח בשער. יחד עם זאת דעתו הייתה מעורבת עם הבריות, והסביר פנים לכל אדם. בצד גאונותו בתורה הצטיין הרש"ז בשקידתו יוצאת הדופן בתורה. נוסף לשיעוריו הרבים שינן משניות רבות בעל פה, ונהג לחזור כל יום על תרי"ג מצוות סמוך לברכת התורה. את דרך לימודו אפיינו העמקות והדיוק, ולכך חינך את תלמידיו הרבים.

חיבוריו: 
הרב היה מחבר פורה ביותר. הוא סידר והוציא לאור את חידושי סבו "קול אריה". בנוסף לכך התפרסם בהוצאת חידושי הראב"ן בתוספת ביאור משלו בשם "אבן שלמה". כמו כן הוציא לאור את ספרו של אחיו של המהר"ל מפראג "אגרת הטיול", והוסיף לו את ביאורו "טיול בפרדס".
חלק מספרו "שאלות ותשובות לחם שלמה" פורסם עוד בחייו, ולאחר השואה התפרסמו שאר החלקים וכן "אבני המקום" ועוד. בסך הכל חיבר כ- 130(!) חיבורים. הוא השתדל לכוון לאמיתה של תורה עד כדי כך שבגיל 40 דן לשרֵפה קונטרסים שכתב בילדותו, כי טען שאינם לאמיתה של תורה.

הרב וארץ ישראל: 
הרב היה אחד מהמתנגדים החריפים ביותר לציונות, ואפילו לאגודת ישראל. עם זאת חיבב מאוד את הארץ. הוא נסע פעמיים לביקור בארץ בשנים תרצ"א ותרצ"ה (ואת כל הדרך באניה ניצל ללימוד תורה). פעמיים בשנה דאג באופן אישי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל.

בתקופת השואה: 
בשנים הראשונות למלחמה המשיך לפרסם את חידושיו, ואף יצא כנגד הטוענים נגדו: בעת שאנחנו בצרה אין לו לרב מה לעשות אלא להדפיס ספרים?! הרב השיב להם בהקדמתו לספר "אגרת הטיול": "אדרבא, היא הנותנת! להראות את אחינו בני ישראל כי אנחנו בטוחים בהקב"ה שאל יעזבנו ואל יטשנו… ולמרות הצרות אנו משתעשעים בתורתנו הקדושה ומסייעים שייצאו לאור ספרים חדשים ספרי חכמה ודעת. בזה אנו מראים גודל אהבת התורה שבקרבנו וזכות אהבת התורה הקדושה תגן עלינו".
בתשובות באבן העזר יש הד לבעיות שהתעוררו בעת המלחמה. הוא מתייחס לנושא של העגונות ומסתייג מהיתר גורף: "דעתי בלאו הכי שלא להתיר שום עיגונא עתה בלתי אם תמתין י"ב חודש אחר שקיטת המלחמה כי שמענו וראינו כמה פעמים שהעידו מהקומנדו (=הצלב האדום) שמת ונקבר, ובא לביתו חי!". הדברים נכתבו בפ' וישב תש"ד, בסוף 1943.
בקיץ תש"ד (1944) הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, ששררו בו תנאים נוראים ביותר ביחס לשאר הגטאות. בכל זאת המשיך הרב שלמה זלמן לכתוב את חידושי תורתו. בקונטרס האחרון שלו כתב: "גמרתי קונטרס זה ביום ה' לסדר מצורע, שנת תש"ד שהיא עת צרה ליעקב וממנה יוושע…". כתב היד שרד אצל אחד הגויים בשימלוי עד לאחר המלחמה, ויצא לאור בתשכ"ו במסגרת "ספר המאור" עם פירוש "מאורות שלמה" להרש"ז אהרנרייך. בגטו הציעו לו להימלט לרומניה, אך הוא השיב שזו הזדמנות שלא כל דור זוכה לה – לקיים מצוות קידוש ה', על כן הוא מעדיף להישאר עם צאן מרעיתו. נוסף על כל הייסורים שעברו עליו בגטו, נחתה עליו גם מכה נוספת, קשה ביותר. שישה כרכים של ספרו "אם לבינה" על פרקי אבות – חיבור שהיה חביב עליו במיוחד – נשרפו לנגד עיניו בגטו על ידי סרדיוט הונגרי.
לאחר חג השבועות תש"ד נלקח הרב ברכבת לאושוויץ. במהלך הנסיעה עודד את בני קהילתו לקבל עול מלכות שמיים באהבה, וכשירדו מן הרכבת באושוויץ אמר לתלמידו חיים צ'נגרי: "ר' חיים, אנו הולכים בשמחה לקדש את שמו יתברך". בי"א בסיוון תש"ד עלה הרב על המוקד.

(ראה תולדותיו גם בהכוכב, תשי"ב)

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי"ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

"…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…" (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו', הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה', ולשיטתם חיבור ע"י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה', וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ" – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב"ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו"ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ"ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד,1924, בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ' 286, ועוד).

חג הגאולה י"ט כסלו

זה מאה שלשים ושבע שנה שעדת החסידים בכל מרחבי תבל חוגגים ברוב פאר והדר  את חג הגאולה י"ט כסלו. ביום הזה – י"ט כסלו תקנ״ט – נגאל ממאסרו בפעטערבורג הרב בעל התניא והשו״ע הנקרא אצל חסידי חב״ד בשם אדמו״ר הזקן או רבינו הגדול נ"ע.

 לא אותו – את רבינו הגדול נ"ע – בלבד גאל הקב״ה ביום הזה. כי אם אתו עמו את כל תורת החסידות, שיטת מורנו הבעש״ט נ״ע וביחוד שיטת תורת החב"ד. אשר רבינו הגדול נ"ע היה מחוללה ומיסדה, ואשר כל כך מסר נפשו הקדושה עליה במסירות נפש בפועל ממש.

 כמו כל דבר חדש המתגלה בעולם כן שיטת החסידות בכלל ותורת החב"ד בפרט שנתפשטה במדינת רוסיה וליטא ע"י רבינו הגדול ותלמידיו – עוררה התנגדות עצומה בין מערכת המתנגדים במדיניות הללו, שביניהם היו גם הרבה לומדים וגאונים מפורסמים.

יד ההשגחה העליונה היתה בזה שהחרדים והגאונים האלו לא יכירו בתחלה את האור כי טוב הגנוז בשיטת תורת החסידות מוזרים יהיו בעיניהם דרכי הנהגת החסידים.

 וצריכים להדגיש, כי הרבה גרמו לזה אנשי בליעל שמפני טעמים שונים הביאו דיבה וכחש על החסידים לפני הגאונים התמימים האלו שלא יצאו מד' אמות של הלכה והם נתנו אומן לדברי המלשינים. והגיע הדבר לידי זה שראשי מערכת המתנגדים החליטו לעמוד בכל תוקף נגד זרם החסידות המתפשט בעולם, ולעקור, היל"ת, את כל דרכי הנהגת החסידים משרשן.

לדאבון, נמצאו גם כן אנשים כאלה שכל כך הכו בעיוורון הרוח עד שלא נמנעו מלהשתמש במלחמתם גם באמצעים מדינים והשתדלו בהתאמצות יתירה לאסור ע"י חוק מהממשלה את כל תורת החסידות והסתעפות הנהגותיה החדשות שהנהיגה בחיי ישראל במדינות רוסיה וסמוכותיה. למטרה זו הביאו בדבתם ובהעריכם מלשינות נכזבות, את רבינו הגדול נ"ע לבית המאסר בפעטערבורג, בחשבם להפסיק ולנתק עי"ז בבת אחת את כל עבודת התפתחות והתפשטות החסידות שנסתדרה על ידי רבינו הגדול בתעמולה מסודרה במקומות שונים בעזרת תלמידיו שהביאו לידי פועל את פקודי וציוויי רבם הקדוש בזה.

סכנה גדולה רחפה על ראש רבינו הגדול ותורתו הקדושה כל ימי משך שבתו במאסר היותר קשה בעיר הבירה של מדינת רוסיה. אבל הודו לד' כי טוב. אשר בחסד ד' על כללות ישראל בכלל ועל עדת החסידים בפרט לא עלתה ביד המלשינים – להפיק זממם ואחרי שהכירו שרי המדינה שלפניהם היה דבר המשפט, כי רבינו הגדול הוא איש אצילי אשר רוח אלקים בו והתפלאו מגודל עומק חכמתו בתשובותיו על השאלות שערכו לפניו, ואשר תורתו ומשנתו קב ונקי ואינה סותרת לחוקי המדינה – הנה חופשה גמורה ניתנה לרבינו הגדול ולתורתו שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע ביום הבהיר י"ט כסלו תקנ״ט.

אופיני הוא הדבר, אשר ביום הילולא רבא של מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – נסתלק י"ט כסלו תקל"ג – נתבשר תלמידו רבינו הגדול נ"ע כי חירות ניתנה לו ולתורת רבו הקדוש.

באחד המכתבים שכתב רבינו הגדול נ"ע אחרי צאתו מהמאסר לאחד מתלמידי מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע הוא כותב בזה הלשון:

ברם כגון דא צריך להודיע, כי יום אשר עשה ה׳ לנו, יום י״ט כסלו יום ג׳ שהוכפל בו כי טוב יום הילולא רבא דרבינו  הקדוש נ״ע. וכשקראתי בספר תלים בפסוק פדה בשלום נפשי קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום מה' שלום.

מני אז הוקבע יום י״ט כסלו לחג הגאולה ויום התוועדות אנ"ש בבל מקומות מושבותיהם בכל שנה ושנה. בהתוועדות הלזו נותנים אנ"ש שיחיו שבח והודיה לה' יתברך על החסד הגדול שעשה ד' עמהם ומתעוררים ברגש קודש להתקרב לאור החסידות שהורינו רבינו הגדול נ"ע בתורותיו הקדושים. בתוך סעודת ההודיה מנגנים ניגוני חב"ד המעוררים את הנפש ומרננים את הלב. זקני החסידים מבארים ענייני דא״ח. ומספרים מאשר ראו ושמעו מהחסידים הגדולים בזמנם ומתלהבים ומתלהטים בזכרון ימי קדם. הצעירים שומעים באזן קשבת לספורי הזקנים ולהוראותיהם בדרכי החסידות. וכולם כאחד מתחזקים ומתעוררים להתקשר באילנא דחייא ע"י קביעות עתים לתורה, ושיעורי לימוד דא״ח ברבים דווקא למען יתקיים יעוד הידוע ויפוצו מעיניתך חוצה.

הרבה נפשות לחסידות עשתה התוועדות החסידים. מה שלא היה בכחם של ויכוחים ואף גם לימודי והשפעות תורת החסידות, עשתה בדרך ממילא ומאיליו שיחת רעים והתוועדות של אנ"ש בכל זמן וזמן. ההתוועדות (פארבריינגען) של חסידים מכנסת רוח חיים בעבודת ד'. ההתוועדות של חסידים מעודדת ומרעננת את הכחות בחיות חדש ומעמידה את האדם על דרך האמת.

הבקי בדברי הימים של חסידי חב״ד יודע הוא מהרבה לבבות ונשמות ישראל שנתעוררו ונתקרבו אל מאור החסידות ע"י התוועדות החסידים בזמנים שונים. ובפרט בחג הגאולה י"ט כסלו המיוחד בסגולתו הפרטית לעורר את לב ישראל להתלהב ולהתלהט באור החסידות.

יום י"ט כסלו נחשב אצל חסידי חב"ד לראש השנה לחסידות. ביום הזה ע"י לימוד החסידות והתועדות אנ"ש, שואבים חיות חדש על כל השנה לעמוד חזק על המשמרת בארחי נועם דרכי החסידות.

 וכמו שבכל ליל ר"ה הוא עת עליית העולמות לקבל חיות חדש ממקור החיים על השנה הבאה, כן יום י"ט כסלו הוא הזמן המסוגל להתרוממות ועליית הכחות למקורם לשאוב חיים פנימיים ועצמיים מעצם ופנימיות הנפש, המתקשרת ביום הזה בהתקשרות עצומה בענף עץ עבות באילנא דחייא רבותינו הקדושים.

וזהו לשונו הקדוש של כ"ק אדמו"ר הרה"ק הרש"ב נ"ע זצוקלה"ה שכתב לבנו כ"ק  אדמו"ר שליט"א בשנת תרס"ב אודות י"ט כסלו, וז"ל בהמשך דברי מכתבו:

 ביה יום ד׳ ט"ז כסלו תרס"ב.

בני שי׳ תתאספו בי״ט כסלו הבע״ל, התלמידים ראשיהם מוריהם ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג אשר פדה בשלום נפשינו, ואור וחיות נפשינו ניתן לנו קרוב הדבר אשר היום הזה הוא ״ראש השנה״ לדא״ח אשר הנחילנו אבותינו הק׳ זצוהלה״ה נ"ע זי״ע והוא הוא תורת הבעש״ט נ״ע

זה היום תחלת מעשיך שלימות הכונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ להמשיך גילוי אור פנימיות תוה״ק אשר נמשך ביום הזה בבחי׳ המשכה כללית על כללות השנה ועלינו להעיר לבבינו ביום הה בבחי׳ חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו שיאיר נפשינו באור פנימית תורתו ית׳

ממעמקים קראתיך הוי׳

 להמשיך בחי׳ עומק ופנימית תורת הוי׳ ומצות הוי׳ מבחי׳ פנימיות ועצמיות אוא״ס ב״ה שיאיר בפנימיות נפשינו אשר כל עצמותינו (ר"ל כל מציאותינו העצם וההתפשטות כו') יהי׳ אליו ית׳ לבד, לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדור הטבעיים כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפלה, תורה ומצות, והן בעניני העולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים. אשר חפץ הוי׳ כו׳ והשי"ת אב הרחמים ירחם עלינו וינחנו בדרך הטובה והישרה.

 ישר יחזו פנימו כו׳.

 (עכ"ל הק׳ בהנוגע לענין זה)

 החודש כסלו בכללו הוא מרובה במאורעות חשובים בדברי הימים של החסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט. בו בחודש נגאל ממאסרו רבינו הגדול נ"ע – בו ביום הוא הילולא רבא של מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – י"ט כסלו תקל"ג – בו בחודש נגאל ממאסרו כ"ק אדמו"ר האמצעי (בנו של רבינו הגדול נ"ע) – י׳ כסלו תקפ"ז – בו – הוא יום הילולא של כיק אדמו"ר האמצעי נ"ע – ט׳ כסלו תקפ״ח –

בימים האלו הוא קביעות עתים להתועדות אנ"ש בכל מרחבי תבל. אשר אז איש את רעהו ידברו להתעורר ברגש קדש פנימי ללכת בדרך הסלולה לנו מרבותינו הקדושים ולהתלהב בזיק אהבת רעים לילך שלובי זרוע בדרכנו דרך החיים על יסודי תורת החסידות.

 בקובץ הלז שהנהו מוקדש בעיקרו לחג הגאולה י"ט כסלו וכן לזכרון יום כ"ד טבת יום הילולא רבא של רבינו הגדול נ"ע – נסתלק כ"ד טבת תקע״ג – הננו מביאים בו תמונות כתבי יד קודש ומכתבים שונים מרבותינו הקדושים, המתייחסים בעיקרם לאלו  הזמני זכרון, שנחרתו בעט שמיר בחיי החסידים לקביעות לדורות.

 המערכת.

(מאמר המערכת לרגל י"ט כסלו תרצ"ו, התמים של איגוד תלמידי התמימים, שבין עורכיו נמנו הרב יהודה עבער הי"ד והרב יחזקאל פייגין הי"ד)

---

הרב יהודה הבר (עבער) הי"ד – ראש המתיבתא הראשי בישיבת "תומכי תמימים" בנוול שברוסיה הלבנה וראש ישיבת חב"ד בוורשה ובאוטבוצק הסמוכה, נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו ר' אברהם יעקב, המלמד בעיירה קרוסנילוקי. למד בצעירותו בחדר בליובאוויטש ואצל הרב שמואל ניסנוביץ בעיירה שצעדרין, בשנת תרע"ו החל ללמוד בישיבה המרכזית של תומכי תמימים. בשנת תרע"ח עברה הישיבה יחד עם אדמו"ר הרש"ב לרוסטוב. בשנת תרפ"א סגרו הקומוניסטים את הישיבה.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב מנחם מענדל שניאורסון, רבה של העיר ראפקה. החל משנת תרע"ח כיהן כר"מ ומשגיח בישיבות תומכי תמימים בחרקוב, פאלטאווא, ובנעוול,

בשנת תר"ץ נחלץ עם משפחתו מהשלטון הרוסי והיגר לריגא, בה התגורר אדמו"ר הריי"צ, בהמשך כיהן כר"מ ראשי בישיבת תומכי תמימים וילנא, כר"מ ראשי בתומכי תמימים בעיר וורשה וכמנהל הכלכלי של סניפי של ישיבת תומכי תמימים בפולין (ובהם וילנה, אוטבוצק, לודז', חמלניק, קאלושין, פאצאנאוו, חלם ועוד), הוא חיבר את ספרי שערי יהודה על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין ועל מסכתות פסחים, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא והיה עורך מדור 'שערי תורה' בשבועון 'התמים'. 

בהוראה האדמו"ר הריי"צ לימד הרב הבר את ניגוני חב"ד לתלמידים בעלי כישרון מוזיקלי, תוך שהוא מקפיד על דיוק בנגינה ומלמד את הסיפור העומד מאחורי  כל ניגון. 

בעזרת אדמו"ר הריי"צ, הצליח הרב הבר לברוח עם משפחתו מפולין הכבושה בידי הגרמנים ולהגיע לריגא. הוא תכנן להמשיך במסע לארה"ב, אך לא הצליח להשיג את רשיונות ההגירה. 

הרב יחזקאל פייגין ('חאטשע') הי"ד –  מזכירו של אדמו"ר הריי"צ ומנהל מחתרת ישיבות תומכי תמימים בברית המועצות, נולד בשנת תרנ"ה בעיר לוקימא ברוסיה הלבנה. הוא למד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש. בשנת תרע"ב היה בין שבעת התלמידים שנשלחו על ידי אדמו"ר הרש"ב לייסד את ישיבת 'תורת אמת' בחברון, אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הם גורשו בחזרה לרוסיה וחזרו ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש.

בשנת תרע"ח הוא נדד עם הישיבה שעברה לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ועבד שם כמלמד. 

בשנת תר"פ (1920) נשא לאשה את מרת סאשה צייטלין בת הרב יהודה ליב צייטלין מהומל, הוא כיהן כ'חוזר' ראשי של האדמו"ר הריי"צ. וכמנהל 'תומכי תמימים' ו'תפארת בחורים' ברוסיה. הוא עמד בראש ישיבת 'תומכי תמימים' בעיר הומל, ייסד את ישיבת 'תומכי תמימים' בפולטובה ועמד בראשה. בשל רדיפות מצד המשטרה החשאית של ברית המועצות, עבר עם הישיבה לנעוועל, ומשם לעיר חרקוב, משם לרוסטוב ושוב לחרקוב. . 

הרב פייגין כיהן גם כמנהל רשת הישיבות החשאית של 'תומכי תמימים' בכל רחבי ברית המועצות, והיה נודד בין הישיבות לבחון את התלמידים ואת מצבם הכלכלי של הישיבות. הוא כיהן כמזכיר אדמו"ר הריי"צ החל משנת תרפ"ז וניהל בפועל את כלל פעילות חב"ד בברית המועצות

בשנת תרפ"ח הצליח להיחלץ מרוסיה עם אדמו"ר הריי"צ ולהגר לריגא, שם כיהן כמשפיע לחסידי חב"ד ועמד בראש ארגון 'אחות תמימים ריגא'. 

בשנת תר"צ נסע לארה"ב להכין שם את ביקורו של האדמו"ר הריי"צ. בשנת תרצ"ג היגר עם האדמו"ר הריי"צ לעיר וורשה, ובשנת תרצ"ד התמנה לשמש כמשגיח בישיבת 'זיכרון יוסף'. בשנת תרצ"ה עבר לאטווצק. הוא כיהן כמנהל ומשפיע ישיבות 'תומכי תמימים' בפולין. 

בין השנים תרצ"ה – תרצ"ט, ערך את המדור "שערי חסידות" בקובץ 'התמים' שיצא לאור בעיר ורשה. הרב כתב מכתבים לאנ"ש ברחבי העולם, ושנים לאחר מותו על קידוש ה', הם נאספו ופורסמו על ידי הרב אהרן לייב רסקין, חבר מערכת 'אוצר החסידים'. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה חזרו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לעיר וושה, והרב פייגין התגורר שם אצל ר' הלל צייטלין. בה' בטבת ת"ש הצליחו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לחצות את הגבול לריגה, משם הצליח האדמו"ר הריי"צ להגר לארה"ב, אך הרב פייגין ומשפחתו לא הצליחו להשיג היתר יציאה, אף שהיו להם רישיונות כניסה לארצות הברית, והם נותרו בריגה.

הרב יהודה הבר והרב יחזקאל פייגין הי"ד נרצחו בי' בכסלו ה'תש"ב, 1942, לאחר שנתפסו באקציה שעשו הנאצים בריגה והובלו עם רוב היהודים לבית הכנסת, שהועלה באש עם כל הנמצאים בתוכו. איתם נרצחו גם החסידים הרב אליהו חיים אלטהויז, הרב יצחק הורביץ ('איצ'ה דער מתמיד'), הרב רפאל כהן והשו"ב והרב מרדכי חפץ, כן נרצחה רעייתו של הרב פייגין – וכל ארבעת ילדיהם: בנותיהם מאשא, רחל, חנה ועלקא ובנם שמואל ליב. 

עדי ראיה סיפרו כי ר’ איצ’ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: “אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה”. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרה”ח ר’ אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרה”ח ר’ יחזקאל פייגין, ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה’הקפות’ החב”די הנודע.

בשנת תש"ה, כשנודע לאדמו"ר הריי"צ על הרצחם התעלף הרבי מרוב צער ומצבו הבריאותי הורע..

מקור חב"דפדיה – על הרב הרב, וחב"דפדיה – על הרב פייגין. 

ב"ה

ישמחו החסידים ויגילו הלומדים בזאת הברכה אשר אנכי נותן  לפניכם היום הני ספרי קודש מכ"ק אדמו"ר הרב הגאון הצדיק הקדוש עובד ד׳ מנעוריו, עומד בפרץ וגודר גדר ולוחם מלחמת  ד׳ במסירות נפש, רבן של ישראל כקש"ת מרן חנה הלברשטאם זצוקללה"ה אבד"ק קאלאשיטץ הי"ד ואח"כ תקע משכן קדשו בעיר רישא. אשר נהרג בעוה"ר ע"י הרשעים הנאצים ימ"ש וכפי המשוער היתה ביום ב׳ דחול המועד סוכות שנת תש"ג.

האדמו"ר זצללה"ה הי"ד הי׳ בנו של הרה"ק ר׳ מנחם מענדיל הלברשטאם אבד"ק פריסטיק בן הרה"ק ר' ליבוש אבד"ק דוקלא בן הגה"ק מוה׳׳ר ר׳ דוד מקרשאנוב בן רבינו הקדוש רשכבה"ג הבעל דברי חיים מצאנז זצללה"ה זי"ע ועכי"א.

אמו של אדמו"ר זצלה"ה הי"ד היתה הרבנית הצדיקת המפורסמת  במדותי' הטובות, מנשים המצוינות שבדור מרת פיגא בילא הי"ד בת רבינו הקדוש מאור הגולה מרן הבעל דברי יחזקאל משינאווא זצלה"ה זי"ע.

במה אקדם ד׳ אכף לאלקי מרום אשר שם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי במלחמה האיומה והנוראה אשר שם שמות בארץ, ואחר כמה הרפתקאות ותלאות רבות דעדו עלי עוד זיכני השי"ת להוציא לאור תעלומות חכמה ולהקים שם וזכר למרן המחבר הקדוש והטהור זצללה"ה אשר בעוה"ר לא נשאר אף אחד מזרעו, זרע קודש הלולים  לד׳ הי"ד.

אמרתי בלבבי אקיים מה דאיתא במסכת שבת ד׳ ל"ג ע"ב ברשב"י שאמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא, ומבואר  בבאה"ט או"ה סי׳ רי"ח סק"ד כשנעשה נס לאדם יתקן איזה צרכי רבים, ולכן העמסתי עול על שכמי להדפיס הני ספרי קודש אשר בודאי  צרכי רבים הם וברכה לכל מורה ות"ח העוסק בהלכות ובפרט הלכות חמורות ועמוקות כאלו. ועוד נוסף לזה תהי׳ טובה ותועלת גדול לכל אחד ואחד אשר ילמוד בהספרים הק׳ הללו שיגרום על ידי זה שתהיה שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר, כדאיתא בש"ס יבמות ד׳ צ׳׳ו ובכורות ד׳ ל"א אשר על זה ביקש דוד המלך עליו השלום אגורה באהלך עולמים עיי"ש.  ועל ידי זה ודאי ימליץ טוב עלינו ועל זרעינו ונשא ברכה מאת ד׳ כדרכו בקודש בחיים חיותו. והנה למותר להלל ולפאר את כבוד קדושת  אדמו"ר זי"ע כי לו דומי' תהלה והמפורסמות אינן צריכות ראי׳ וכבר  נודע בין החיים גודל צדקתו וחסידותו, עבודתו ופרישותו וגאונותו בתורה, ואת אשר הסכימו עליו צדיקי הדור שהי׳ לפניו זי"ע, ועל כולנה גודל אהבת ישראל אשר הי׳ בוער בקרבו כלהבת אש אשר ממש לא  יאומן כי יסופר ורק מי שזכה להסתופף בצלו צל הקודש ראה נפלאות מגודל אהבתו לכל בר ישראל כקטן כגדול. וכל מי שבא אצלו בלב נשבר  ומלא עגמת נפש ויסורים אזי תיכף בדרכו על מפתן ביתו וראה את פני קדשו נתרגש מאור קדושתו ונתמלא שמחה וששון וכל היסורים וע"נ חלפו והלכו להם, עוד טרם דבר אתו והציע לפניו את מבוקשו, והי׳ אח וידיד לכל אחד ואחד. ואפילו אדם פשוט הרגיש בו אח לצרה וידיד נאמן והי׳ קולע אל השערה בעצותיו הקדושות והמחוכמות, והי׳ תקיף בדעתו להביע עצתו אף בדברים הכי נשגבים וגדולים והי׳ אב ופטרון לכל, להאיר מתוך חשיכה את לב הנבוך והנדבה ובדברותיו הקדושים והנעימים. הפיח ממש רוח חיים ושמחה בלב כאחד ואחד. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בב"ב ד׳ צ"א ע"ב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אוה"ע בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה. אשר מהראוי להתבונן אמאי מתחילה המשילו גדולי אוה"ע את אברהם אבינו עליו השלום למנהיג העולם ואח"כ הקטינו לדמותו רק למנהיג הספינה שהוא מדריגה קטנה ונמוכה ממנהיג העולם. אבל באמת כאשר נעיין היטב, יותר גדולה מדריגתו של קברניט הספינה ממנהיג העולם. כי מדרך העולם כשימות מלך המדינה רק השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות המה יודעים ומבינים להעריך החסרון הגדול בהעדרו של המלך, אבל יתר העם שומעים ויודעים שמת מלכם, אבל אינם מרגישים כל כך את החסרון הגדול בהעדרו של המלך. אבל כשיקרה מקרה שיסעו אנשים על ספינה בלב ים ופתאום נתפשטה השמועה שמת הקברניט של הספינה אזי כל הנוסעים כולם כאחד בלי הבדל בין קטן וגדול יחד כולם ירגישו תיכף ומיד בגודל הסכנה המרחפת עליהם. ולכן גדולי אוה"ע לאחר שהספידוהו לאברהם אבינו עליו השלום בתור מנהיג העולם שבו וראו כי לא הספדוהו כהלכה בזה שהכתירוהו בתור מנהיג העולם אשר בהעדרו ירגישו רק השרים הגדולים. ובכו והספידו אותו אוי לה לספינה שאבד קברניטה, אשר בהעדרו ירגישו כולם כאחד. כדברים האלה נוכל לומר בהלקח מאתנו עטרת ראשנו ונזר תפארתנו, רבינו הקדוש הי"ד זצלה"ה, כי כל אחד ואחד שזכה לראות פני הבית משכן קדשו, יהי׳ מי שיהי׳ הי׳ נהנה ממנו עצה ותושיה ובחסרונו והעדרו כולנו יחד כואבים ונאנחים ושואלים מי מביא לנו תמורתו, ואין לנו במה להתנחם רק בזה שזכינו לשארית נחלתו הני ספרי קודש וגם מעט מחדושיו על התורה אשר נאסף מאנ"ש מהנשאר בזכרונם אשר שמעו מפיו הקדוש של מרן המחבר זצלה"ה ורק זאת תהיה נחמתנו לעצבון לבנו וכובד רוחנו.

ובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.

ובזה פירש אאמו"ר שליט"א כוונת הפסוק אם בחקותי תלכו וכדפירש רש"י שתהיו עמלים בתורה, היינו, ע"י שלומד עם בניו כמ"ש ואת עמלנו אלו הבנים או עם התלמידים שנחשבו כבנים, כדאמרינן בגמ׳ סנהדרין דף י"ט, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. תלכו הרי אתם בבחינת תלכו תמיד אף בעוה"ב, ולא תהי׳ לעולם בבחינת עומד, כיון שבניכם ותלמידיכם ילמדו אחר כך ויאמרו שמועות מפיכם הרי כאלו אתם בעצמכם לומדים וזה כוונת המדרש אמר דוד המע"ה חשבתי דרכי היינו בהא דכתיב אם בחקותי תלכו, אנה יש לי לילך עם החוקים ובאיזה דרך, ונתיישבתי שאין דרך אחר לילך רק ואשיבה רגלי אל עדותיך, היינו, רק ע"י לימוד התורה יכולים לילך תמיד בלי הפסק ולהיות בבחינת הולך אף לאחר פטירה לעוה"ב עכ"ד ודפח"ח.

(דברי חנה, הקדמת המו"ל)

—

האדמו"ר רבי חנה הלברשטאם מקאלאשיץ נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו, רבי מנחם מנדל מפריסטיק נכד רבי דוד מקשאנוב בנו של רשכבה"ג רבי חיים מצאנז, ולאימו מרת פייגא בילה בת האדמו"ר רבי יחזקאל הלברשטאם משינאווה. רבי חנה היה ידוע כבעל מופת נשגב שבתפילותיו ובתורתו הושיע רבים למעלה מדרך הטבע. עוד בצעירותו מונה רבי חנה לכהן כרב קהילת קולושיץ שבגליציה המזרחית. לאחר שנדד לקאשוי (סלובקיה), במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לסלובקיה, וכיהן כרב בקאשוי במשך כשבע שנים. בשנת 1923 מונה לרבה של העיר ריישא שבגליציה ועמד בראש ישיבת 'זרע קודש'..

תולדותיו הובאו בהרחבה בספר 'דברי חנה השלם',

בדף עד ביד-ושם נכתב ע"י קרבו משפחתו שהרב הי"ד ברח לפריסטיק, הוגלה ליאסלו ושם נהרג ביריה, בי"ח בתשרי תש"ג (1942).

הרב החסיד ר' יצחק הורביץ הי"ד (הידוע בכינויו ר' איצ'ע מתמיד, תר"נ-י' בכסלו תש"ב), שימש כשד"ר ונודע כעובד ה' מופלא, ונחשב לאחד מגדולי החסידים לאורך הדורות. נהרג על קידוש ה' בריגא במהלך השואה.

מן הדמויות המופלאות והמפורסמות בין גדולי חסידי ליובאוויטש בדור שלפני השואה היה רבי יצחק המתמיד, איש פלא בדרכיו והתנהגותו, כקדוש עליון. "מתמיד" גדול בלימודיו ועוסק בתורה ועבודה ביגיעה עצומה. מעולם לא שכב יעל מטה ולא פשט בגדיו כל השבוע. צם תכופות, ולא אכל אלא פעם אחת בכל יום רגיל, סעודת עראי בלבד. בשעות המאוחרות של הלילה היה בעת למודו מכנים רגליו בקערת מים קרים כדי שלא יירדם. אחר שכב על ספסל משד שעות ספורות כשידו משמשת כ"כר", וקם שוב לעבודת ה׳ של היום החדש. היה בקי נפלא בש"ס ופוסקים ומומחה בהוראת איסור והיתר עד כדי יכולת לספור אותיות היורה דעה והש"ך והט"ז, יחד עם זאת היה בעל ידיעות מקיפות ומעמיקות בתורת חב"ד, ומתפלל מדי יום משך שעות רבות, לעתים עד תפלת מנחה.

הרב ר׳ יצחק נולד לאביו ר׳ שמואל מנחם מענדל בעיירה ברגזנוואטה ("נהר טוב"), שבפלר חרסון, מהמושבות שייסד האדמו"ר האמצעי בשעתו, במטרה להפנות יהודים לחקלאות.
כבר מילדותו היה ניכר בר' יצחק גדלותו. המלמד שלו שהיה יהודי למדן סיפר לימים שהיה רואה את הנער ממשיך לשבת וללמוד מדי לילה בשעה מאוחרת, גם כשהוא עצמו כבר היה מוכן ללכת לישון.
אחר הבר־מצוה נסע לקרמנצ׳וג ל"דעם גדולים ישיבה", שם למד בהתמדה, אלא שנפשו חשקה ללמוד בישיבה חסידית, ומשום כך נסע לפוצ׳וף, שם ניהל הרה"ג הרה"ר ר׳ צבי נטע גנסין ישיבה. בישיבה זו היה מספר צעירים שנתפסו ל"השכלה" בסתר (מהם התפרסמו אח"כ א. צ. גנסין, בנו של הר"מ, וי. ח. ברנר), הללו שמו להם למטרה להפיל ברשתם בחורים בעלי כשרונות, ומיד בהגיע ר׳ יצחק לישיבה נטפלו אליו במגמה לצרפו לחבורתם. ר׳ יצחק חש בכוונתם הסמויה ועזב את הישיבה. משך תקופה מסויימת ישב ולמד לבדו בבית הכנסת שואבי מים במינסק, ובסוף שנת תרס"א זכה להתקבל לישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, הישיבה שאיחדה את למודי הנגלה והחסידות ברמה גבוהה.
משך זמן — לאחר נשואיו — שימש ראש מתיבתא בישי­בה שייסד, בשליחות כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, בעיירה דוברנקה שבסביבת ניקולאיוב. שם היה משמיע לפני תלמידים הבוגרים, מדי יום שעור מעמיק בגפ"ת.
סדר יומו שקבע אז לעצמו היה נפלא ביותר, ואותו לא שינה, בדרך כלל, בכל שנות חייו: היה קם בהשכמה, מתחיל בהכנותיו לעבודת ה׳. טובל במקוה טהרה, לומד כמה שעות תורת החסידות, מתפלל תפלת שחרית בדבקות והשתפכות הנפש, לומד נגלה, טועם משהו במסגרת התועדות עם חסידים בית המדרש, תוך אמירת "לחיים" והשמעת דבריו למשתתפים, ואחר חוזר אל למודיו עד התנומה הקצרה ע"ג הספסל.
שבת קדש היה מוקדש אצלו לתורת החסידות ולעבודה שבלב, כמעט בכל שעות השבת — מבואה ועד צאתה. בסעודה שלישית, היה נוהג "לחזור" מאמר חסידות לפני הצבור. תקופה מסוימת שימש ר"מ בראמען ובמקומות נוספים. אח"כ נתמנה ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע לשליח לעבור על פני מקומות ישובי החסידים ולעורר לבבות לעבודת ה׳ כפי הדרוש ("משפיע נודד") היה לוקח לבבות בפיו המפיק מרגליות. עניינים עמוקים ונשגבים בתורת חב"ד היה מסביר בצורה כה פשוטה ובטוב טעם עד שאנשים פשוטים ביותר קלטו את תוכנם.
היה זהיר ומהדר במצוות בתכלית הזהירות וההידור בהם עד כדי הפלגה, וביחוד בקשר לענייני אכילה וכד'. יחד עם זאת היתה התנהגותו באופן של "הצנע לכת" מבלי שתורגש לאחרים, בפשטות ובענווה יתרה. היה חביב לזולת, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומשתדל להיטיב לו. תלמידים שהתאכסנו בביתו מתארים כיצד היה ר׳ איצה טורח בעצמו למלא צרכיהם. אירע בתלמיד שחיבב במאכל מסוים שלא היה ניתן להשיג בקלות, והיה ר׳ יצחק מתרוצץ בכל חנויות העיר כדי להשיג מצרך זה. כן היה מפסיק במשך הלילה פעמים מספר את למודיו כדי לבדוק אם השמיכה או הכר לא נשמטו מהתלמיד שלן אצלו.
היה קשור בלב ונפש לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ולבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שראה בעין יפה את הידוריו וחומרותיו משום שחשבו לראוי להתנהגות כזו.
כשהגיע לאזניו שמע הסתלקות כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, באיחור רב, בגלל שיבושי הקשרים בתקופה ההיא שלאחר מלה"ע הראשונה ובראשית המשטר הקומוניסטי ברוסיה, התעלף בו ברגע ובקושי החזירוהו להכרתו.
בתקופת השלטון הקומוניסטי עמד בשרות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע במאבקו על קיום הדת, והיה נוסע בשליחות הרבי לכל עיר ועיר לעורר ולחזק ולהקים בתי חנוך וישיבות. היה נודד על פני הישובים היהודיים ומתוועד במחתרת ומתקן הצריד תיקון. סיפורים רבים מתהלכים על פעליו הרבים בתקופה זו.
לאחר שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע עזב את רוסיה בשנת תרפ"ח והתיישב בריגה — חיפש דרכים לעזוב גם הוא את רוסיה כדי להיות קרוב לרבי נ"ע ובשנת תרצ"ג עלה חפצו בידיו. לפני כן ביקר שוב בכל ריכוזי החסידים ועודדם ושמע מפי כל אחד מהם את אשר ברצונו למסור לרבי נ"ע.
כשהגיע לריגה נרתם מיד לעבודת הרבצת התורה והחסידות ברחבי לטביה בשליחות הרבי נ"ע, וגם נשלח על ידו לארצות הברית לעורר לעבודת ה׳. פעמיים נסע בשליחות הרבי לארה"ב: בשנת תרצ"ד ובשנת תרצ"ז, ושני ביקוריו אלו השאירו רושם עז במקומות אליהם הגיע. בביקורו הראשון נדהם למראה עיניו, ואת תדהמתו הביע במכתביו לאחד מבני משפחתו: "כאן אוכלים בכל יום בשר ממש"…
כשעבר הרבי נ"ע לפולניה נשאר הוא בלטביה, אלא שנסע מפעם לפעם להסתופף בצל הרבי ואז היה הרבי מנצל אותו לשליחויות ברחבי פולניה להפיץ תורת החסידות.
היה איש אמת עד להפליא, כל מלה שלו וכל תנועה מדודה ומחושבת. היה בעל הדרת פנים מאירה, ולבושו נקי תמיד. הכתונת שהיה מחליף בערב שבת, לאחר שמוש השבוע היתה כה נקיה עד שלא הייתה אפשרות להבחין־ בינה לבין הכתונת שנועדה לשבת.
על הרגעים האחרונים של ר' איצ'ע מסופר כי הנאצים ימ"ש היו חוטפים את יהודי ריגא, מכנסים אותם בבית הכנסת ובהתמלא הבית, מציתים אותו באש על כל הנמצאים בתוכו וכל מי שהיה מנסה להמלט מן הלהבות היה נורה מיד! כך נשרף גם ר' יצחק על קידוש השם.
היה זה ביום יו"ד כסלו תש"ב. הגרמנים הובילו יהודים רבים בכוח אל תוך בית הכנסת ובאכזריותם ורשעותם העמידו יהודים רבים אחרים בחוץ כדי לצפות במחזה הנורא.
עדי ראיה סיפרו מאוחר יותר כי ר' איצ'ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: "אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה". הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרה"ח ר' יחזקאל פייגין (מזכירו המסור והנאמן של הרבי הריי"צ) ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה'הקפות' החב"די הנודע… עטוף טלית ועטור תפילין, נהרג על קידוש השם, ה׳ ינקום דמו.

מקורות: לקט מתוך בטאון חב"ד תמוז תשכ"ד, וערך בחב"דפדיה.

בשבוע הקרוב יחול יום הזכרון לר' יוסף מנחם בן ר' נחום הלוי היימליך, המכונה ר' מנדל'ה קאראדר, אשר נספה במחנות בי"ג בכסלו תש"ד.

ההוא (הרה"ק רבי מאיר פרעמישלאן זי"ע) היי אומר על דברי רש״י פרשת לך לך: "ואגדלה שמך – זה שאומרים אלקי אברהם וכו', יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין ולא בהן. ואמר הקדוש הנ״ל, דידוע אברהם מדת חסד שהיה עיקר עוסק בגמילות חסדים וצדקה. ויצחק היה עבודתו פחד ויראה,  לירא מלפניו יתברך שמו, ויעקב – תפארת תורה לדבק בשרשי תורה, שהיא כלול מכל המדות, כמו שכתוב "ויעקב איש תם יושב אוהלים". והנה הם היו מרכבה קדושה  לשלשה מדות הקדושות, וזה אלוקי אברהם. והנה הבורא עולמים קיים עולמו על שלושה עמודים שהם תורה ועבורה גמילות חסדים, כעצם הג' מדות חג"ת (=חסד, גבורה ותפארת) שהם מדות השלשה השלשה אבות אברהם יצחק ויעקב.

אמנם הצופה ומביט עד סוף כל הדורות לפניו נגלו תעלומות בדור האחרון בעוקבא דמשיחא ששני עמודי עולם ירופפו, היינו תורה ועבודה. יום יום ממעט והולך ואין העולם מתקיים אלא על עמוד של גמ״ח שזה קל ביותר. אפילו אס טרוד בעסקיו יוכל לקיים מצות צדקה אפילו באמצע עסקיו. וזה שאמר "יכול בכולן יהיו חותמין" – פירוש חתימות הדורות יהיו בכולן חותמין, היינו תורה ועבודה גמילות חסדים, על זה אמר "בך חותמין, ולא בהם". והמשורר בתהלים מביט גם כן לסוף הדורות ואמר "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", והלילה הוא זמן גלות דהעולם חשך בעד כל אחד ואחד, וצריך לחזק ביותר באמונה…

וצריך זהירות יתירה שלא יכשול ח"ו בדבר עבירה, כמו אחד שעמד ובידו חרב חדה, בוודאי זהיר בעצמו מאד מאוד. כן צריך לזהור שלא יסיח דעתו מציווי ואזהרות אשר מוטל עליו להיזהר מהם. וממילא אם מחזיק עצמו בזה היסוד, הוא האמונה, אז בא יבא ברנה לגמילת חסדים, שהוא האחרון החביב בשלשה עמודי העולם ויגמול חסד עם נפשו האומללה אשר היא בגוף העכור כגר בארץ נכריה, ותעה כשה אובד וכל תשוקתה וחפצה שתשיב בזמן המוקדם.

ויש לרמז בקרא "לא תונו את הגר", היא חלק אלוקי ממעל, אשר היא כגר בארץ נכריה, לא תונו אותה. אם אתה פונה עצמך רק לגוף, בזה אתה תונה הנשמה. רק תגמול חסד עמה ותרחם עליה, ואל תתייאש ממנה. ותתפלל אל ד׳ שייתן לך כוח ושכל איך תגמול חסד עמה אז "והיה… אשמע צעקתו כי חנון אני", כי גם הוא, יתברך, רוצה בזה לגמול חסד עם בריותיו.

ואמשול לך משל איש אחד רוצה ללמוד איזה אומנות וכדומה אשר הוא צריך לעמוד לניסיון לזמן קרוב, בוודאי יחוס וימהר בלימודו, וכל עת ורגע יקר אצלו וחס עליהם שלא יגעו חס וחלילה. וכל מחשבותיו ועסקיו רק על לימודו יהלוך שלא ייבוש ויכלם בעת עמדו על נס, כי נחוץ לו מאד, כי החיות שלו תלוי באומנות זו שלמד.

כן הדבר הזה צריך מאד מאוד לחוס על הזמן אשר נתן לו הבורא, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", לאיזה זמן צריך לבא לעמוד לניסיון ולתן דין חשבון למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על כך חוס ורחם עליך ועל נשמתך, היא אוצר חביב מכל, ואל תבהל זמנך בהבל וריק בדברים של מה בכך. וכבר אמר החכם יקר מציאות הזמן.

מתוך הקדמת החיבור "ראשית אמונה" מאת הרב מנחם יוסף היימליך ממשקולץ, המובא בספר "שלשה ספרים נפתחים"

מאמר על תולדותיו – פורסם במאור וזכרון בספר, שם מובא גם איך הצילו במסירות נפש, הצלה פורתא, הרב מוויצן, הרב צבי הירש מייזליש, ופדאו בממון רב מבין אלו שנחרץ דינן להשמדה באושוויץ וסידר לו שישלח משם למחנות עבודה.

וראה: הגה"ק מרן מנחם יוסף הלוי היימליך זצוק"ל הי"ד, ספר תולדות האדם הגדול בענקים הקדוש רבי מענדיל'ע קאָראַדער זי"ע

כהכנה לימי החנוכה, נביא דברים מתוך הספר  של רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, "עקידת יצחק":

על קושיית הבית יוסף (אורח חיים סי' תרע)  הלא בלילה הראשון לא היה נס כלל, אפשר לומר על פי דברי המדרש תנחומא (ניצבים א) מה היום מאיר ומאפיל כך אני עתיד להאיר לכם מתוך אפילתכם, אימתי בזמן שתהיו באגודה אחת ובעצה אחת וכו', בנוהג שבעולם אדם אוחז חבילה של קנים מי יכול לשברם, אבל אם נוטל אחת אחת אפילו תינוק טרבלינקהם ע"כ..

והעניין הוא דהנה נודע שכאשר בני ישראל זרע עם סגולתו אוהבים זה לזה באחדות גמור, אז הנם מדובקים בשורש העליון ואין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם. וגם היוונים הארורים ידעו זאת היטב שאי אפשר לנגוע בישראל לרעה  אם יש ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, ולזאת הייתה כל כוונתם להכניס פירוד לבבות בישראל ולעשות פירוד בין הדבקים.

וזה פירוש פרצו חומות מגדלי (זמר "מעוז צור"), כמו החומה שמאחדת את כל יושבי העיר ועל ידי הפירצה בה תפרד האחדות, כמו כן עשו הם תחבולות לעשות פירוד באחדות ישראל, וזהו שאמרו לישראל "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל (בראשית רבה ב,יד), כי האחדות מדבקם בשורש העליון, בבחינת ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח,א), ששם אין להקליפות שום שליטה, שהוא למעלה מתפיסת הקליפות, ואין להם שום אחיזה.

והנה בני ישראל נמשלו לשמן (עיין שמות רבה, לו,א), שכמו שהשמן צף למעלה מכל המשקין כך בני ישראל כשמדובקים למעלה בשורש העליון הם בבחינת ונתנך עליון.  וזהו ביאור דברי חז"ל (שבת כא:) 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן ', והיינו שבדקו מעין יבוא עזרם שיהיו חוזרים לידבק בשורש העליון ושיהיו בבחינת שמן, 'ולא מצאו אלא פח אחד של שמן', שהעצה היעוצה להם היא להיות באהבה ובאחוה ושלום ובריאות, בבחינת 'פך אחד', באחדות, ואז יהיו מדובקים בשורש העליון, וכדאיתא (זוהר הקדוש ח"ג עג.) קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד, ויהיו בחינת 'של שמן' כמו שמן שצף למעלה מכל המשקין כך יהיו מדובקים בשורש העליון באלקי ישראל (עיין ש"ר שם). 'ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים', כי על ידי שזכו לאחדות נעשו כלי מוכשר לקבל ההשפעות והברכות ממעל, כמאמרם ז"ל  (עוקצים ג,יב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום: ואם אין שלום אין כלום. נמצא על ידי האחדות שנהיה בלילה הראשון שרתה הברכה על השמן ומזה הדליקו ח' ימים, ומיושב קושית הבית יוסף ז"ל.

---

האדמו"ר רבי יצחק מנחם מנדל הי"ד מאלכסנדר שבאזור לודז', בנו של האדמו"ר רבי שמואל צבי דנציגר, נולד בתר"ם,1880. בתחילת מלחמת העולם השניה דחה את האפשרות לעזוב את פולין. הוא הוגלה מעירו, ואחרי נדודים רבים בא עם בני משפחתו ללודז'. שם ניסה להסתתר, אך "פולקסדויטשה" (פולני שהצהיר על השתייכותו לאומה הגרמנית. רבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים) מעירו סיפר לגרמנים שהאדמו"ר נמצא בלודז'. בחורף 1939-1940, הצליחו היהודים להעביר אותו לוורשה בעזרתם של שני אנשי גסטפו שקיבלו בתמורה סכום כסף גבוה מאוד. שם הועסק ב"שופ" לנעליים, שאותו ניהל אברהם הנדל ובו הועסקו רבנים ואדמו"רים נוספים. בקיץ ת"ש,1940, הוא ניהל בוורשה בסתר "טיש", שבין המשתתפים בו היה גם הרב יהושע משה אהרונסון (שניצל מן השואה). אהרונסון אומר שבאותם הימים אמר הרב דנציגר ש"מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת קודש, חייב לתת כתף, לשאת בעול עם כל יהודי ויהודי". כשלקחו אותו הגרמנים הצטרף אליו בנו ישראל, כי לא רצה להשאיר את אביו לבד. לפי הוברבנד הוא התיישב בקיץ ת"ש,1940, באוטבוצק, שעל יד ורשה, ושם חזר לנהוג כאדמו"ר. הוברבנד כותב שבראשית ינואר 1940 הופיע גליון מיוחד של העיתון הגרמני-אנטישמי "דער שטירמר", שבו עשו את האדמו"ר מאלכסנדר מושא לתעמולה אנטישמית. נספה בטרבלינקה כנראה בכ"ג באלול תש"ג (1943).

מתוך האתר רבנים שנספו בשואה

אחיו, הרב אברהם חיים, היה חסידו ויד ימינו. יחד עם אחיו, הקים  האדמו"ר,את רשת הישיבות 'בית ישראל' שפעלה ברחבי פולין ונקראה על שם דודו האדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל 'ישמח ישראל'. רשת זו הוציאה לאור חוברות תורניות בשמות שונים. מטרת הישיבה הייתה להעמיד תלמידי חכמים מופלגים, 'רועי ישראל הנאמנים לה' ולתורתו'. בין בוגרי הישיבה שהוסמכו להוראה וכיהנו כרבנים בקהילות חשובות בפולין, ובהם: הרב יוסף דנציגר אב"ד ראקוב, הרב ירחמיאל ישראל סקולא מסדובנא והרב יעקב פייבל דנציגר אב"ד אוסטרוב.

חתניו היו הרב אלימלך שפירא הי"ד אב"ד גלובנה – בנו של הרב פישל ראב"ד בלוינה, הרב אלתר חיים בומגרטן הי"ד, הרב יוסף הלוי הורוביץ-שטרנפלד הי"ד – בנו של האדמו"ר רבי ברוך קלמיש מפילץ-חנצ'ין, הרב יעקב יחזקאל הכהן רבינוביץ הי"ד – בנו של האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב, הרב מנחם מנדל הלברשטאם הי"ד – בנו של הרב נחום ראב"ד אשציסק (ב"ר הרה"ק משה בן הרה"ק דוד בן  הגה"ק ה'דברי חיים' מצאנז) ובנו חורגו של האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדיל גוטרמן מראדזמין, הרב חיים הלוי הולשטוק הי"ד – בנו של האדמו"ר  רבי יחזקאל הי"ד מאוסטרובצה, האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד מסלונים – בנו של האדמו"ר ה'בית אברהם' רבי אברהם וינברג (השני), והרב נפתלי צבי בורנשטיין הי"ד – בנו של האדמו"ר רבי שמואל בורנשטיין ה'שם משמואל' מסוכטשוב.

מקורות נוספים לקריאה על תולדות האדמו"ר הקדוש מאלכסנדר:

http://ayzilbershlag.blogspot.co.il/2010/10/blog-post_726.html

http://zachor.michlalah.edu/manhigim/manhigim_t.asp?num=29&chug=manhigim&color=144B5B

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%93%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%92%D7%A8

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_28366_20.pdf

הספר רועה נאמן, הוצאת מכון זכר נפתלי, ירושלים תש"ן

השנה מלאו 72 שנה לפטירת האדמו"ר מסוכאטשוב, רבי דוד בורנשטיין הי"ד.

 ענין "יחץ" נראה שהוא כענין שנאמר ביעקב אבינו ע"ה: "ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". וברש"י ממדרש חז"ל "והיה המחנה הנשאר לפליטה –  על כרחו וכו'. "

והעניין כי באדם נמצא חיצוניות וגם כח פנימי. וכח פנימי זה אינו מקבל שינוי ואינו מתקלקל לעולם. וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם מגור זצוקללה"ה שזוהי בחינת מגן אברהם שבכל אחד מישראל, שהוא מגן ותריס שאין שום פגם וחץ הקלקול יכולים לחדור לתוכה. וזה נמצא בכל אחד מישראל. וזהו שאמרו ז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא", כי נמצאת בו נקודה פנימית שלא נתקלקלה.

והנה רמ"ח אברי האדם נקראים "מחנה", וכמ"ש הזוהר הקדוש "והיה מחניך קדוש, אלו רמ"ח שייפין דגופא". וכח הפנימי שבלב הוא גם כן כולל כל רמ"ח איברים, ונקרא גם כן "מחנה".

וזהו עניין שני המחנות שחצה יעקב אבינו, כי האומה הישראלית היא כדמות אדם פרטי שנמצאות בו חיצוניות ופנימיות, וכמו כן נמצא בישראל כח המתגלה וכח פנימי נסתר שאינו מקבל שום שינוי וקלקול.

וזה הענין שחצה יעקב את שתי המחנות. וזה שאמר "והיה המחנה הנשאר לפליטה – בעל  כרחו", כי הכח הפנימי הנסתר לא יוכלו לקלקלו כל אויבי ושונאי ישראל  ועל כרחם ישאר לדור דורים. 

ולזה רומזין גם כן בפריסת המצה לשתים. המצה הראשונה היא בבחינת התגלות שבישראל, והוא לחם עוני שיכולין האומות לפעמים לשלוט עליו. אך החלק השני שמצפינים לאפיקומן רומז לבחינת הפנימיולת הנסתרת וצפונה, אשר אין כח ושליטה לכוחות זרים על זה, והיא הנשארת לפליטה וממנה תצמח הגאולה העתידה במהרה בימינו.

(מתוך חסדי דוד, המופיעים עם הגדת "שם משמואל")

---

האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד נולד לאביו האדמו"ר רבי שמואל בעל ה"שם משמואל", בר"ח אלול תרל"ו (1876). הוא היה נכדו של בעל ה"אבני נזר" ונינו של האדמו"ר מקוצק. בנעוריו למד אצל סבו הגדול, וגם לאחר נישואיו (בגיל צעיר) נשאר ללמוד ואף התגורר בביתו של סבו. הוא היה שקדן עצום, ולא ביטל אף רגע אחד. מספרים שפעם כשכבה הנר בחצות ליל שבת, יצא לרחוב ולמד תחת הפנס עד עלות השחר. בשנת 1906, עוד בחיי סבו, הספיק להתמנות לרבה של וישיגרוד ופתח שם ישיבה, במלחמת העולם הראשונה עבר ללודז', ובהמשך כיהן כרב בכמה עיירות ובהם טומשוב, עד שאביו נפטר בשנת 1924. אז הכתירו אותו לאדמו"ר השלישי לבית סוכצ'וב. עד מהרה התפרסם כאחד מגדולי התורה וחשובי האדמו"רים. הוא קבע את מושבו בלודז' וייסד רשת ישיבות וישיבה גדולה בשם "בית אברהם" על שם סבו, וכן הוציא ירחון בשם זהה במטרה להפיץ את  שיטת הלימוד המיוחדת של חסידות סוכטשוב. היה חבר באגודת הרבנים בפולין.  היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל והיה פעיל בחיים הציבוריים. בשנת תרצ"ד (1934) נשא בוועידת אגודת ישראל בפולין נאום נלהב לחיזוק יישוב ארץ ישראל, וטען "כי מארץ ישראל תבוא תחיית ישראל עד עולם – עד ימות המשיח".‏ בכנסייה הגדולה השלישית דיבר בחריפות כנגד תוכנית החלוקה. הוא עצמו ביקר פעמיים בארץ, בשנים 1934 ו-1935. בביקורו הראשון אף רכש שטח אדמה וקרא לחסידיו לנהוג כמוהו ולרכוש קרקעות בארץ. לא פעם הביע את צערו על כך שאינו יכול להתיישב בארץ כי חסידיו אינם נותנים לו לעזוב. לימים, כאשר הגיעו ימי השואה אמר לתלמידו, הרב יהושע משה אהרונסון: "אני מהרהר, הייתי בארץ ישראל ודעתי הייתה להתיישב שם, דווקא באותו זמן שאפשר היה לשבת בגולה, ובכל זאת לא זכיתי אז לקבוע את דירתי בארצנו הקדושה. עכשיו, כאשר אין כל אפשרות לשבת כאן, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל".

זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים ללודז', הם חיפשו אותו. כשהגיעו גם לביתו של האדמו"ר, הכו אותו, גזזו את זקנו התעללו בו ברחובות העיר. כאשר גברה הסכנה לחייו, הבריחו אותו חסידיו בחשאי לגיטו ורשה על ידי הלבשתו בבגדים אחרים וציודו בניירות מזויפים. במשך כשנתיים ישב בגטו בשם בדוי ועבד כפועל בבתי מלאכה שונים, כדי להימלט מן הגסטאפו. בביתו בגטו התקיימו התייעציות ואסיפות שונות. הוא קיים שיעורים ומנייני תפילה בביתו ועודד את תלמידיו להמשיך בעצמם את לימודי התורה. בין חסידיו היה הרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב, מראשי ישיבת חכמי לובלין, שהיו מראשי מלמדי התורה במחתרת בגטו ורשה. לפני ראש השנה תש"א (1940) הוציא קול קורא מודפס שכלל דברי התחזקות והתעוררות לתשובה. באחד ממכתביו תיאר הלל זיידמן: "בכל פעם היה ביתו מלא מפה לפה, באו אנשים רבים, ביניהם רבנים ועסקנים לשאול עצה, לשמוע דברי התחזקות, והוא זצ"ל עסק בתורה ועבודה ימים כלילות, והיה מקור של התחזקות, תחת השפעתו הרוחנית עמדו הקיבוצים של לומדי התורה בגטו שראשיהם היו חסידיו: הרב אברהמ'לי וינברג והרב אריה פרומר מקוזליגלוב… וככה עסקו בתורה כמה מאות בני ישיבות 'שם משמואל', שתי ישיבות כאלה התקיימו בגליל נבלקי, ואחת בגליל גז'יבוב". באופן דומה תיאר עד אחר: "לביתו הגיעו אז רבים מגדולי התורה שטרם שולחו מן העיר, ועמם סתם 'עמך', יהודים שחפשו מילת עידוד ונחמה פורתא".‏
הרב אהרונסון סיפר שעוד בתחילת המלחמה נכנס אל האדמו"ר, כדי שזה יבהיר לו על שום מה מתרגשות הצרות על עם ישראל, ותשובותו הייתה: "מן הפרשה הראשונה שבתורה למדנו זאת, הבל הצדיק וקין הרשע. והנה הבל הצדיק, דמו נשפך כמים, בעוד קין הרוצח חי ומתהלך בעולם". לדברי הרב אהרונסון: "האדמו"ר הוסיף דברים, אך איני יכול להעלותם על הכתב. ביציאתי מחדר קודשו – ידעתי כי עליי להתכונן לגרוע מכל". באדר תש"ב (מרץ 1942) נודע לרב אהרונסון, שבינתיים ברח לסאניק, על מטרת הנאצים להרוג את יהודי פולין, והוא שלח מכתב לרבו, רבי דוד בורנשטיין, בו הודיע לו על הגזירה. במכתבו כתב בלשון רמז: "הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה", כאשר כוונתו לפסוק הרביעי בפרק השביעי במגילת אסתר בו נאמר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". בחודש סיון הגיע מכתב התשובה, אף הוא ברמיזה, בו ביקשו רבי דוד להתחזק ולנגן את יצירתו של הסבא יצירה 23 קטע 4, ברמזו בכך לפסוק הרביעי במזמור כ"ג בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". ייתכן כי המידע הזה היה הסיבה לכך שרבי דוד בורנשטיין היה מן המנהיגים הראשונים בורשה שהתריעו מפני השילוחים הקרבים.‏ בחג הסוכות האחרון לחייו בתש"ג התאספו לביתו יהודים ופליטים שהגיעו לגטו. אחד הנוכחים תיאר את החג במחיצתו של הרבי: "הוזמנתי לשולחנו של הרבי והשתתפתי בסעודה. לאיש אחר נהפכתי באותו חג סוכות. באותם רגעים נגוזו ממוחי צוקות העיתים. עברתי לעולם אחר, מזוקק מהגשמיות. עדיין עולות באוזני נעימותיו בשוררו את פסוקי ספר קהלת, והוא מדגיש כל מילה ומתרגמה ליידיש. במשך החג השמיע את תורותיו ואמרותיו החסידיות, כאילו הוא שקוע בענייני שמיא בלבד".‏ לאחר האקציה הגדולה הועבר לדירת מסתור, ונפטר בגטו ב-ח' בכסלו תש"ג כתוצאה משבץ לב. בלווייתו השתתפו כ-300 צועדים בדרך מהגטו למקום עבודתם הסמוך לבית הקברות, תחת עינם הפקוחה של הנאצים, כשרק למניין יהודים התירו השומרים הנאצים להיכנס לבית הקברות לצורך הקבורה, בין המלווים היו אדמו"רים שעדיין חיו בגטו. לוויתו הייתה אחת הלוויות האחרונות ואולי האחרונה ממש שנערכו בבית העלמין ברחוב גנשה, מכיון שלא הוקמה מצבה על קברו לא התאפשר לאתר את קברו לאחר המלחמה, ורק נמסר בעל פה שהוא נקבר ליד אוהל ה"חמדת שלמה" קרוב לכניסה לבית העלמין. מצבה לזכרו נמצאת באוהל בו קבורים אביו וסבו בבית העלמין בסוכוטשוב. רוב בני משפחתו כולם נספו בשואה. הִרבה לכתוב חידושי תורה, אבל רוב כתבי היד נשמדו בשואה, ורק אחדים מהם שרדו והודפסו על ידי חסידיו בשם "חסדי דוד".  גם בהגדה של פסח "שם משמואל" מופיעים רבים מדברי תורתו תחת השם "חסדי דוד" וכן בספר "נאות הדש"א" שהודפס על ידי אחיו למחצה, ר' אהרן ישראל בורנשטיין, וכולל גם מתורת סבו, אביו ואחיו (הד"שא ראשי תיבות של שמותיהם: הניך, דוד, שמואל, אברהם).

(המאמר כאן למעלה מבוסס בעיקרו על אתר המכללה בירושלים, "זכור", וויקיפדיה, עם מעט שינויים שלי).

פרטים נוספים אודותיו ניתן למצוא בספר "מלכות בית דוד", בני ברק  תשנ"א, באתר רבנים שנספו בשואה ב"אלה אזכרה" חלק א' עמוד 150,בויקיפדיה, בחומרי ההדרכה של יפה זהבי, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 153) ועוד.

הרב שלמה בריסק מביא בספרו מעשה בחפץ חיים, שרצה לקום באשמורת הבוקר ללמוד עם הבחורים והיצר הרע ניסה לשדלו להישאר ממיטתו לנוח ולא לצאת בקור הגדול בגילו המופלג. והשיבו החפץ חיים תשובה ניצחת, שכן גם היצר הרע עצמו למרות זקנותו המופלגת מתמיד לקום לעבודתו:

אל תשליכנו לעת זקנה. מעשה מהחפץ חיים פעם אחת באשמורת הבקר בא אל בית המדרש וסיפר לתלמידיו איך שהיה לו טענה גדולה עם היצר הרע כאשר רצה לקום באשמורה הבקר ללכת ללמוד עם הבחורים ופתה אותי הלא אתה איש זקן אתה בכלות כחך עליך לשכוב ולנוח ובפרט כי עתה ימי החורף והקרירות גדולה על כן חזור ועלה על מטתך ותשכב ותנוח עד אור בקר. וסיפר הרב הצדיק זצ"ל וזה לשונו, השבתי לו האמת שלטובתי כוונתך ואיש זקן החיוב עליו לשכב ולנוח, הלא אתה זקן הרבה יותר ממנו ולמה לא תנוח על משכבך ולמה תעמוד בהשכמה כל כך. אם אין אתה חס על ימי זקנך, גם אני לא אחוס על זקנה שלי. וזהו שאמר "מאויבי תחכמני" בטענת זקן ותש כח שלא ניפול חס ושלום ברשתו, ועל כך אנו מתפללים "אל תשליכנו לעת זקנה" כיוון שיצר הרע בא.

(קול מבשר, עמו' יג)

'תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח'. ויש לומר על פי דברי הגמרא ברכות משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל הימנו והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וכו' פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש, אף ישראל כן, צרוך אחרונות משכחות את הראשונות. והנה על האומות שציערו לישראל וניצלו הימנו וכאשר בא האומה השנייה אחריה וציערו ונצלו הימנו, צרות אחרונות משכחות את הראשונות. וכבר ידוע דעמלק יהיה האחרון ולא יהיה אחריו בעולם מי שיצער את ישראל, ולא יהיה אחריו צרות אחרונות המשכחות את הראשונות. וזהו שאמר הכתוב 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח', לא תצטרך לשכח אותו שהוא יהיה האחרון שבאחרונים. וזהו שצעק דוד המלך עליו השלום 'עד אנה ה' תשכחנו נצח', רצה לומר עד אנה תעשה שאצטרך לשכוח כל פעם שבאים על העולם צרות אחרי צרות וצרות האחרונות משכחות הראשונות (וויא לאננג נאך מאכסט דוא מיך איממער פערגעסען), יחדל נא הצרה האחרונה ולא אשכח עוד. אך כבר רמזו חז"ל מראות נגעים שנים שהם ארבע, על פי דברי המדרש רבה פרשת שלח 'עד אנה ינאצוני העם הזה' עד אנה לא יאמינו בי, אמר הקב"ה ב' צווחות צווחתי מפניכם, סופכם לצווח ארבע בשיעבוד מלכיות, עד אנא ה' תשכחני נצח, עד אנא תסתיר את פניך ממני, עד אנא אשית עצות בנפשי, עד אנא ירום אויבי עלי. ושהו שאמרו מראות נגעים, מה שאתה רואה נגעים וצרות בעולם ועדיין אין קץ וסוף לצרותינו, שתים שהם ארבע, גרם שתי צווחות שצווח הקב"ה ועוד לא עשינו תשובה כהוגן, ועל כן אנו צריכים לצווח ארבע, כי אנו עוברים מצות ה' ועל כן בא התורה הקדושה לרמז בפרשת כי תבא 'ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותך ולא שכחתי'. מה שאתה מתרעם למה אתה כל כך בכלל השכחה, על זה התשובה 'לא עברתי ממצותך', אם לא יעבור על מצות ה', אז 'ולא שכחתי' ויקיים 'לא תשכח'.

(קול מבשר, עמו' ג)

---

הרב המאור הגדול המופלג בתורה ויראה חריף ובקי דרשן נפלא כבוד שם תורתו מורנו ורבנו הרב שלמה בריסק ב"ר משה שמואל הי"ד, היה רב ומגיד ביאנקוביץ' ובבודפאסט, נולד ב-1901 ונספה מטיפוס במחנה עבודה בגרמניה בכ"ט באייר תש"ה 1945, בנו הילד יששכר דוב נספה בקיץ תש"ה (ע"פ דפי עד שכתבו אחיותיו וגיסו – נספה במטהוזן, ע"פ אחיו בהרשינג, אחות נוספת התלבטה אם נספה בדכאו). הוא הוציא לאור את ספר האגדה ואת החוברת "קול מבשר" (בודפאסט, תשרי תש"ג), רעייתו, מרת רחל לאה בת הרב שאול רוזנברג אב"ד ראצפערט, שרדה, חיה לאחר מלחמת העולם השנייה בניו יורק, ונפטרה בשנת תש"ם. בנם משה שמואל נפטר בשנת תשנ"ט.

השנה, ביום יג-יד חשוון, חל יום השנה ה-73 לאדמו"ר מבויאן צ'רנוביץ, רבי אהרן פרידמן הי"ד.

רבי אהרן הי"ד מבויאן, שכיהן כאדמו"ר בצ'רנוביץ שברומניה, נולד בבויאן שבאוקראינה, בשנת תר"נ, 1890, לאביו האדמו"ר רבי מנחם נחום פרידמן מבויאן-צ'רנוביץ בן ה"פחד יצחק" מבויאן ב"ר אברהם יעקב מסאדיגורא ב"ר ישראל מרוז'ין, ולאמו מרת חוה בת רבי מרדכי פייביש מהוסיאטין צעיר בניו של רבי ישראל מרוז'ין.
רבי אהרן נשא לאשה את הניה בתו של רבי חיים הגר מאנטוניא ב"ר ברוך מויז'ניץ בעל ה"אמרי ברוך" ב"ר מנחם מנדל מויז'ניץ בעל ה"צמח צדיק". את בתו היחידה פעסיא לאה שכל בשנת תרצ"ז.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ברח לוינה יחד עם אביו וזקנו הק', שם הם שרדו משך כל שנות המלחמה. אחר הסתלקות זקנו מרן ה"פחד יצחק" בעת שהחל אביו הק' לנהוג נשיאותו ואח"כ כשהשתקע בצ'רנאביץ, עבר לשם ושימש כיד ימינו של אביו בהנהגת החצר. כל השנים לא מש ידו מתוך ידו של אביו הק', מרוב דביקותו והתקשרותו באביו, אשר לא ידעה שבעה.
נפלאת היתה התנהגותו בצניעות ובפשטות, באשר היה נחבא אל הכלים מאין כמוהו, סלד מן הכבוד והפרסום במדה בל תתואר. אצילות והוד נסוכים בכל הליכותיו על אף אשר בחכמה רבה הפליא להסתיר דרכו בקודש. עם הסתלקות אביו הק' – בי"ט מנ"א תרצ"ו, 1936– שמו החסידים עיניהם בו למלאות מקום אביו זי"ע, אך הוא ברוב ענותנותו, סירב בכל תוקף לשום משא העם על שכמו.
חשובי אנ"ש מקורבי אביו הק' שלא הרפו ממנו התנפלו לפניו בבקשה ובתחנונים לבל יניח העדה הק' כצאן שאין להם רועה, והוא באחת מחזיק במדת תומו בענות אמת מתאנח לאמור "אתם הכרתם את אבי, ואת עצמי אני מכיר, והיא היא הנותנת כי מה אני שאוכל לישב על כסאו אחריו". וכאשר הפצירו בו ללא הרף התחנן לפניהם בשברון לבו הטהור כי ירפו ממנו, וכה המשיך להתנהג בהסתר בתוך הסתר.
ברם בכתר נשיאות ארץ ישראל לכולל וואהלין, הוכתר מיד למלא מקום אבותיו הק', ובזה לא סירב לבל יקופחו ח"ו תושבי א"י. בשנת תרח"צ ניאות סוף סוף למלא מקום אביו, ואז נתגלה במלוא הדר תפארתו וקדושתו ועבודתו הנפלאה אשר כתר האדמורו"ת הולמו, ושמו יצא לתהלה ותפארת. את הטישים ערך יחד עם אחיו הצעיר רבי מרדכי שרגא זצ"ל.
מעטים ורעים היו שנות נשיאותו, בשנתיים אלו, אשר רוח המלחמה הנוראה הורגש כבר בכל גלות ישראל בארצות אירופה. נגזרה הגזירה, הנה הגיעו ימי הרעה ופרצה מלחמת העולם השניה, שואה זו לא פסחה אף על בית רבנו, ובשנת תש"ב נכנסו הרשעים הגרמנים ימ"ש לתוך עיר צ'רנוביץ וקבצו את יהודי העיר והגלום משם, לטרנסניסטריה שבאוקרינה, בעצם יום שמחת תורה יצא רבנו בראש גולים, כשספר תורה קטן ירושה מזקנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע מונחת לו בחיקו, ואתו אחיו הצעיר רבי מרדכי שרגא זצ"ל.
כמה שבועות גלו ונטלטלו מעיר לעיר בצרות משונות ואכזריות נוראה, מרוב צרות חשך מאור עיניו של רבנו, עד שהגיעו סמוך לעיר אובידווקה (Obodovka), שם הוחזקו בתנאים מרים וקשים מנשוא, מגודל הזוהמה פרצה מגיפת טיפוס אשר הדביקה גם את גופו הטהור, וגם את זוגתו הרבנית ע"ה, ותצא נשמתו בקדושה ביום י"ג-י"ד חשון תש"ב, 1941, ושם מנוחתו כבוד. הי"ד.
חלק קטן מדבריו של רבי אהרן כונסו בספר בשם תולדות אהרן. נמצאים בכתובים עוד דברי תורה רבים ממנו, הממתינים לצאתם לאור. בחודש סיון תשע"ג יצא לאור במהדורה חדשה ומפוארת, הספר "תולדות אהרן" בו לוקטו ועובדו דברי תורתו. חלק ניכר מהספר הוא החלק הביוגרפי שלו.

מקורות:
אהלי צדיקים
רבנים שנספו בשואה
דפי עד ביד ושם