שאלות פראניא

ואני, פראניא, אשאלך ידידתי שרה: "איך זה אפשר, כי את תתנהגי כמו הנשים האדוקות, וזה לא תוכלי לכחש, כי כתוב בפרוש דברים בלתי יפים עליך. אספר לך מה שקראתי על אודותיך. ואחר כך אבאר לך באיזה אופן נודע לי הכל. נראה, אם תוכלי לכחד את זה. פשוט אני ממאסת להוציא את הדברים מפי. לך כבר ידוע מעט מזה, שמישינקא שלי סיפר לאברהם שהולכים אתם שניכם ועושים הנכם אנשים לאדוקים. אבל אני שמעתי עליך דברם עוד יותר גרועים. באמת אי ברצוני להאמין, כי אמת הדבר. באמת שאת כה יפה. יפת תאר ממש וחן רב שפוך עליך. מלכים הלא כורעים ליופייך. איך אפשר שאת תפעלי שטותים. ואני אספר אותם לפי הסדר.

שטות מס' 1:

ראשית שטותך שהולכת את למקווה. לי ידוע, אלמלי אמי האדוקה לא היתה במקווה המלאה מים עכורים, אז היתה חיה עד היום. המקווה היתה המלאך המות על חייה. גם אני הייתי יותר בריאה וחזקה. כי יודעת אני, כי מפני זה שאני איני משתמשת במקווה, אז היינריץ וניקאלי שלי ילדים כל כך יפים ובריאים ממש כפרחי קיץ.

שטות מס' 2:

מה זאת עמך? לוקחת את קמח סולת עם בצים ושמן עושה בצק וחלק משליחה לתנור הבוער? זוכרת אני, כי גם אמי היתה מתנהגת כמנהג המטורף הזה.

שטות מס' 3:

לוקחת את בערב שבת נרות מדליקה אותן בזמן שיש חשמל מאיר, את משתמשת בנרות חלב ומדליקה אותן באולם איפה שמקבלים אורחים, ומהנרות ריח רע שאי אפשר לסבלו. כשהייתי פעם מדליקה נרות הייתי מכניסם למטבח אצל השפחה.

שטות מס' 4:

חוץ מזה שרה, את משאירה ביתך להפקר לפני כל עני ואביון. מכניסה אותם בחדריך, מלכלכים את ביתך, אוכלים ושותים, מלכלכים את אלונטותיך, כי אצלך הלא מנהג לטול את הידיים. שופכים מים על הרצפה, ורעש הברכות, ואחר כך ברכת המזון. איך י
כולה את לסבול מהומה זו? אני ארשה לאביון לבא על מפתן ביתי? אשפוך עליו קתון מים רותחים. כן גם אני עושה נשף. באים אנשים אינטליגנטים, אינם מלכלכים את האלונטיות, אינם באים במצנפת, אלא בשער סרוק יפה. אינם מתלחשים בהמוציא ובברכה המזון. במקום הברכות יש אצלי רדיו, פסנתר בלע"ז. לא כמו שאת עסוקה במטבח לקבל עניים ואביונים. ואם תאמרי, כי לא נכון, אראה לך באותות ובמופתים, כי אמת בפי. זוכרת אני עוד מלפנים, כאשר הייתי נערה טיפשה בבית אבי האדוק שמעתי על אודותיך ואראה לך את הכתוב (בראשית יח): "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים אליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחוה ארצה ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו. וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת לשי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם". רש"י שואל על זה: "לחם לא הביא? לפי שפרסה נדה ונטמאת העיסה". עד כאן לשון רש"י.

(ילקוט שמעוני חיי שרה כד): "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על האהל וברכה היתה משולחת בעיסה, דלתותיה פתוחות היו לרווחה ונר היה דולק מלילי שבת ללילי שבת" (עיין בילקוט שם). רואה הנך שרה. כי הכל אמת ונכון כמו שאמרתי.

אברהם ושרה עונים על כל השאלות

תיכף שומעים תשובות אברהם ושרה. בנחת בנעימות, כל מלה ממש מרגלית של אמת. וביחד הרבה מהשואלים מתחילים להתחרט על הדרכים העקלקלות שהלכו עד כה. ומתשובות אברהם ושרה מכירים, כי הם האדוקים וזקני זקניהם היו האינטליגנטים האמתיים. מישינקא מתחיל להחליף את שמו על שמו היהודי מרדכי. הטלית ותפילין נעשה כבר אצלו תושב ולא אורח פעם לשנה. השבת נקדש אצלו שוב. אשתו,אותה הפראניא, כאשר היא שומעת לתשובת שרה אז שמה הגנוב מקבל את צורתו העברית פרדול. גם ילדיה מקבלים את שמותיהם היהודים ושולחת אותם לבתי ספר חרדים. ההבדל בין חלב ובשר נעשה לה לחוק והיא מתחילה להתלמד דיני נדה וזמן טבילה. בערב שבת מתקדש אצלה השבת בנרות שנדלקים באולם האורחים ולא במטבח אצל השפחה. הדלתות נפתחות לפני עניים, בעד קרוביהם ומכיריהם העניים לתמוך בהם בכל צרכיהם. גמילת-חסד הם נותנים בחפץ לב ובסבר פנים יפות, אין צריך לדבר הרבה ולספר לשון הרע על אחרים.

חוץ מזה הם מנהלים תעמולה להפיץ את הכרתם בין מכיריהם: לא נכונה דעתם ודרכם, כי זקניהם היו אדוקים והם המתקדמים והאינטליגנטים. בתי־המדרש מתמלאים במתפללים ואין צריך לחכות לאבלים שהוריהם ימותו חס וחלילה עד שיבואו בניהם לאמר קדיש וימלאו את המניין. בקיצור נוצרים חיים חדשים כששומעים את תשובות אברהם ושרה, ורואים כמה תועים היו עד כה.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

היהודי רץ ונחפז

חיינו עתה אברהם שונים מהחיים מלפנים. אפילו מהאדוקים יש חלק ששונה מאלה שמלפנים. כמו שביארתי לך אברהם אז חלק גדול מההורים עכשיו, כבר נשמעים לנו, רק מספר מועט נשארו אומרי תהלים הסובבים בבית המדרש. מובן מעצמו, כי לקבל מניין בכל יום מאומרי תהלים קשה מאד. עוזר ה', כי אז נמצאו עוד אבלים כמוני וביחד היה מנין. ואפילו מאלה שבאים תמיד אל בית המדרש גס הם רוצים שהתפלה תלך "בעקספרעס" ובעשרה רגעים יהיה חסל. ואנחנו האבלים מובן וידוע, כי אין לנו סבלנות כבר לחכות לרגע שנהיה מאחורי כתלי בית המדרש. עתה אספר לך אברהם בפרוטרוט איך הכל היה נעשה. אבל אבקשך, אל תתרעם עלי, אף על פי שאמרתי כי אעשה זה בקצור, אבל ברצוני לבאר לך כל זה בפרוטרוט, ויודע הנני, כי אדם בעל מגז טוב הנך אז בוודאי יהיה לך סבלנות לשמוע אלי. אם היה לי סבלנות לסבול שנה שלמה, אז יהיה לך סבלנות לשמוע כחצי שעה. אף כי לבך מתכווץ בשומעך את צרותיי שסבלתי מהדינים הישנים וקשה לך לשמוע, בכל זאת הט אוזנך ושמע.

"צרות האינטליגנט"

כשהתוודעתי לסיטואציה של המשוגעים שנמצאים בבית המדרש והרגשתי, כי לא רוצים הם כי ימהרו עם התפלה, כפי שאנו, האבלים, חוץ מאחדים אדוקים, רוצים. אבל לא השלימו אתי רבם וחלק מהיהודים. והיהודי שהזכרתיו כבר לך, זה שמקבל אצלי לפעמים לטים אחדים גמילת חסד, אז אספר לך מה היינו עושים…

אבל ראשונה אספר לך באיזה אופן הייתי נותן לו גמילת חסד. הוא צריך בראשונה לקרוע את לבו מרב דבור ולהקיא את הריאות ולספר מעט לשון הרע ועוזר לי לחרף ולגדף את המתחרים במסחרי, אז רק הוא מקבל את הגמילת חסד. כמובן היהודי הוא כבר שלי. בעדי הוא ילך במים ובאש, כי הוא מכירני כבר היטיב, כי בחנם לא אתן את כספי. ואותי היהודי הוא גם אדוקי.

אז אשוב אל עקר המעשה. יהודי זה היה בעוזרי. כשהייתי מתחיל בתפלה או בקדיש, ומובן, כי "העברי" שלי היה מעיר אצל האדוקים גועל נפש. כי, כאשר הייתי מתחיל להתפלל אז שורות שלמות פרחו מהסידור, אותיות פורחות באוויר. כאשר מגידי התהלים היו רק מתחילים ב"מזמור שיר חנוכת", אז אני כבר הייתי אצל "ברכו". וכשהם הגיעו לברכו, הייתי כבר אני ב"עושה שלום". ונגינתי לתפילה היתה בכל פעם שונה. הלילה ששחקתי בקובייה, אז רואה אני בסידור: נייטלאך, מלכים, מלכות, אקונקען, פאקער, משחקים שונים נשלל צבעים". מובן, כי ניגון התפלה היה דומה לניגון בשעת משחק קלפים. וזה כשבקיא במשחק קובייה יודע את ניגון המשחק. ואם קרה מקרה שהתבדחתי, הייתי מתפלל בניגון דק בחשאי שהיה נשמע בקושי. מה אאריך לספר לך אברהם, היהודים האחדים מגידי התהלים, גם הם סבלו ממני מעט. בראשית, כמו שספרתי לך, סבלתי מהם, אבל תיכף כשמת אבי, נשאר אצלי לשכור רבי שילמדני להתפלל. כי כאשר הייתי מתחיל בתפלה, אז היהודים האלה היו מכים בשלחן. איפה זה נשמע, כי יהודי יאמר ככה "עברי", ועוד כל כך ימהר כמו חיית היער. ועוד טענות כאלו. כמעט שהייתי מסכים אתם. מה הם אשמים, כי אבי מת. אבל תיכף קבלתי את עוזרי עוד אנשים כמוני, ואחדים מאלה היהודים הרוצים שאגמור מהר והיהודי שלי. זה שהזכרתי אותו כבר, עמהם התחילו חיים חדשים. כאשר מגידי התהלים היו מכים בשלחן ורועשים, שאני מהרס את "העברי", אז הקדים היהודי שלי, של הגמילת חסד, ואלה הממהרים להתפלל, היו יוצאים בלשון, שעל אפם וחמתם היו הם מוכרחים לשתוק. כי אלה שרצו מהר לגמור, היו מתרים בהם: "אם תרעישו אז בכלל לא נבוא אל בית המדרש". כי גם ככה האשה והבנים והסביבה לועגים לנו, כי הולכים אנו להתפלל, ואתם עוד תעשו מהומה? אז כלל לא נבוא! וככה שמגידי התהלים פחדו כי יחסר להם למניין, אז באין ברירה הצטרכו לשתוק. אז מבין אתה אברהם כשהם שתקו שתקתי גם אני. ולא הלכתי להתלמד להתפלל והתפללתי כרצוני. עתה תבין, אף על פי שהתפללתי שנה שלמה, נשארתי אותו הנכה כשהייתי. ויתברר לך עד כמה סובל אני מהיארצייט. תרצה לשאול: יש לך יארצייט, אבל יכולים הלא להסתפק בקדיש לבד בלי להתפלל לפני העמוד, בזה היית צודק. זה היה טוב אלמלי "הקדיש" שלי היה "קדש" באמת, אבל "הקדיש" שלי הוא בלי רגלים וידיים. תתפלא: לא לדעת להתפלל משנה שלמה כבר ביארתי לך, אבל איך אפשר לא להתלמד קדיש בשנה. אבל כשתאזין עוד רגעים מספר יתברר לך הכל ולא תתפלא. כמו שספרתי לך, היו בין האדוקים כאלו שרצו שהתפלה תגמר אחת שתים. אז תפלתי היתה באופן זה: כאשר הייתי בסוף "מזמור שיר חנוכת", זאת אומרת, גומר "לעולם אודך" והתחלתי קדיש, אז היו עזרי, אלה המתפללים המהירים, כבר בקפיצה אצל "ברוך שאמר", והיו מתחילים כבר בהודו. ומגידי התהלים היו רק בהתחלת "מה טובו". אז היה רעש מאחור ומלפנים ואני הייתי שבע רצון. והייתי משתמש בשעת הכשר לטחון את הקדיש כדגן בטחנה. וככה גם היה בקדיש ב"ברכו". וכאשר הייתי מגיע לקדיש לפני "ובא לציון', ואחרי עלינו, אז אלו הממהרים בתפילה כבר היו ברגל אחת על סף בית המדרש ובאחת ברחוב. ומגידי התהלים עמדו אז שמונה-עשרה, כמובן, כי קדשים אלו גם כן היו נטחנים לקמח. עתה תבין, כי משעת התפלה לא יצאתי מלומד שלם. לא התלמדתי להתפלל ולא לאמר קדיש. תשאל אצלי, אז למה לך להצטער, תפטר באופן כזה גם מהיארצייט. כן צדקת כשהיארצייט נופל בימות החול, אז חצי צרה. כי האמנות מהתפלות והקדשים ידועה כבר לי. עיקר הצרה אצלי עם התפילין. אני צריך לחפש ימים אחדים עד שאני מוצא אותם. אשתי היא אפנית, אינה יכולה לסבול תפילין לנגד עיניה. אז כמובן היא זורקת את התפילין במטבח אל השפחה איפה שנמצאים כל הסמרטוטים. אז טוב כשיש אותה השפחה שידוע לה, כי פעם בשנה משתמש אני בתפילין. והיא חושבת כי התפילין אצלי הם אוצר ממש. באמת, גם היא כבר הצטרכה להבין, כי הם אצלי מות, ממש ככבלים על ידי אסיר. וחוץ מזה, אלמלי היו יקרים אצלי התפילין, אז אשתי לא היתה משליכם במטבח, כי את שמלותיה מחזיקה היא בארון. אבל השפחה חושבת כי התפילין יקרים אצלי עוד יותר מבגדים, הם ממש אצלי כאכילה. וכמו שאי אפשר להתקיים בלי אוכל ככה גם בתפילין. וכיון שאוכל מחזקים במטבח, ככה גם תפילין. מפני זה, היא אינה מתפלאת, שאשתי זורקת את התפילין למטבח כי השפחה רואה, בעת אשתי הולכת אתה אל השוק, לקנות תרנגולת ותפוחים והיא מבלה שמה שעות אחדות וכאשר היא כלתה את מלאכתה היא נותנת לה הכל לשאת הביתה והכל משאירים במטבח, אז בוודאי ככה גם עם התפילין.

בכלל תשאל אותי אברהם: מאין יודעת השפחה מה זאת תפילין? אז אענה גם על זה. שפחתי לפני שהיא באה אלינו, היא שרתה בבית יהודי ממגידי התהלים, שהלך בכל יום ויום אל בית המדרש ואשתו היתה משגיחה על הטלית ותפילין ולעתים קרובות כובסת את הטלית. כי הוא היה משתמש בטלית בכל יום ויום. ויושב בטלית ותפילין שעות אחדות ביום בית המדרש. אז הטלית היה מתלכלך, מפני זה היתה אשתו כובסת אותו לעתים קרובות. והשפחה ראתה, כי את הטלית כבסה בעצמה, ולא ביחד עם הלבנים. מפני זה השפחה יודעת מתפילין.

תשאל אצלי אברהם, השפחה הלא רואה שאני אין דרכי להשתמש בתפילין בכל יום חוץ מפעם בשנה, אז אענך תירוצים אחדים. ראשית חושבת השפחה, כי הנני עוד יותר חרד מבעל הבית שלפני זה. אצלו זה היה מלבוש פשוט שמשתמשים בו בכל יום. למשל כמו כתונת שאינם עוזבים במטבח. אבל עלי חשבה, כי אצלי התפילין מאכל כה טעים שמשתמשים בו רק בחג הפסח, פעם בשנה. השפחה ידעה, כי חג הפסח, הוא חג חשוב וקדש מאד על היהודים שיש כלים מיוחדים שכל השנה שומרים אותם בעליהם והם מיודעים לחג הגדול הזה. אז היא חשבה, כי גם התפילין שייכים לחג הזה ובהם משתמשים רק בפסח. ומפני שבארון היו כלי חג הפסח ביחד עם התפילין.
אז זה היה כבר די בעדה כדי להבין, כי גם הם שייכים לחג. שניה: השפחה שהיתה בראשונה אצל האדוקי שאנו נקרא לו ינקול, היתה שבעת רצון מאד ממשרתה ולא רצתה לשאול שום שאלות. כי בהיותה אצל ינקול ואשתו לאה אז היא סכלה הרבה צרות מדינים משונים. למשל: בהיותה אצלם וכשפעם היתה שמה כף חלב בתוך קדרת בשר אז היה קם רעש ומהומה. ותיכף רצו אל הרב בשאלה. וכאשר חס וחלילה טיפת חלב נשפכה לסיר הבשר אז המהומה גדלה עד אין לשער. וביום כזה ארוחת הצהרים חסרה ולא היה מה לאכל. והצרות בשעת הכנת תרנגולת. לאה עצמה היתה מטפלת בה מוציאה גידים קטנים כאלה. ואם קרה שמצאה איזה דבר לא כפי רצונה למשל: הכבד גדול יותר מדי, המעיים אינם נקיים או מחט חס וחלילה, ובכל יום כמעט היתה לאה רצה אל הרב בשאלות שונות. ואם הרב אמר טרפה, אז התרנגולת יכלה להיות שמנה עד מאד, לאה, שנטרפה דעתה, היתה משליכה אותה ועוד נשארה שבעת רצון מפעולתה.

ואם חס וחלילה השגיחו איזה דבר בתרנגולת מבושלת, אז כבר לא אכלו והשליכו החוצה את כל הכלים. והשפחה שבראשונה היתה אצל אדם אינטליגנטי כמוני, סבלה מאד מטרופי הדעת של בעליה ינקול ולאה. ועתה כאשר השפחה שבה אלי ואינה רואה במנהגים משונים כמו שרגילה היתה לראות אצל בעליה האדוקים, שמחה מאד ולא פנתה בשאלות על דבר תפילין וכו'.

אבל אל תחשוב אברהם, כי אני אינני שולח לשחוט אצל השוחט, או לוקח בשר טרפה, לא מפני אדיקות. הנך שומע ממני ומזוגתי תחיה, כי אין אנו אדוקים כלל, יודע אתה למה מאחל אני לזוגתי בריאות, כי לה אני צריך להודות, כי נהייתי לאדם אינטליגנטי. כי כאשר אני לבין עצמי הנני גם כן מבית של אדוקים, אבל אשתי עשתה אותי לאדם. זה שאני שולח עוד לשחוט, הדגשתי שזה לא אדוקות חס וחלילה. אבל אין ברצוני, כי האדוקים ישיחו בי. לנו לא היה זה גורם צער ביותר. אלא שלפעמים עושים שמחה ומוכרחים להלוות כלים אז לא ירצו להלוות לי. וגם אלה חצי האדוקים לא ירצו לאכל. אין בחפצי, כי ירמזו עלי באצבע. אבל מה ששייך לשים כף חלב לקדרת בשר או עשיית תרנגולת, אז אנו אינם עושים מזה רעש. אם נצק טפת חלב אל סיר הבשר, אז זוגתי חס וחלילה שתיתן לשפוך את האכל או להשליך החוצה תרנגולת שנמצא בה מחט? ומפני זה השפחה שבעת רצון מאוד ואינה פונה בשאלות.

לכן אברהם הלא התחלתי לספר לך על דבר "היארצייט" וצרות התפילין שצריך אני לחפשם ואחר כך לנקותם. זה טוב כאשר יש אצלי אותה השפחה כמו שהדגשתי בראשונה, אבל כאשר קורה, שאלי באה שפחה חדשה ששרתה בבית מאקס שכני, והוריו עדיין חיים ואינו מצטרך בתפילין, אז לא ידוע לשפחה מה זאת אומרת תפילין. אז כאשר אשתי זרקה אותם למטבח, לקחה השפחה והשליכה אותם במקום שמשליכים את יתר האשפה. אז רע ומר לי. מוכרח אני ללכת להלוות תפילין. והלוואה זו אפשר רק לקבל אצל האדוקים, כי אצל האינטליגנטים לא תמצא דבר כזה ששמו תפילין. וללכת אל אינטליגנט שגם הוא מצטרך בתפילין פעם בשנה, אז גם אצלו התפילין במקום סתר כמו אצלי. אז הוא הלא לא יבטל יומיים בכדי למצוא אותם.

ממילא אברהם! ברגע כזה אין לי עצה אחרת רק לפנות אל השמש. הוא כבר מביא בעדי זוג תפילין. והוא שם כבר עלי את הכבלים כשהשל ראש על חטמי והשל יד על כתפי וממש איני יכול לזוז ממקומי. אבל זה חצי צרה. אבל כאשר הביש־מזל גורם ו"היארצייט" שלי חל ביום השבת, אז עוד רע לי יותר מיום חול כאשר אני מוכרח לטפל בתפילין. בשבת ישנם כבר יהודים שונים בבית המדרש, בשבת מתפלל כבר חצי חזן, וכולם מתפללים אחריו, מוכרחים לאמר קדיש שלם ולא טחון. ובעשותי מלאכה זו נשברים שני והעולם שונה. אחדים צוחקים, אחרים מכעס היו קורעים את בשרי ומתחילים לדבר באבי המת: "או ואבוי איזה קדיש הוא השאיר!

עיקר יסורי בעת שקוראים אותי לתורה ומכבדים אותי במפטיר. כי הגבאים רוצים לקבל ממני איזה סכום הגון, כי הלא כל השנה אינם רואים אותי בבית המדרש. וכאשר מקבלים אותי פעם בשנה ביום השבת, סובבים המחבלים אותי כמו זאבים מסביב לכבש תמה ומכבדים אותי במפטיר. האמינה לי אברהם, הייתי נותן להם כבר את הנדבה ומוחל את כל הכבוד עם המפטיר ביחד. אף על פי שאין בטבעי לפזר כסף על דברי שטות כאלה, אבל מה אעשה שנפלתי בפח? אפילו הייתי נותן את הכסף במזומנים תיכף על הבימה. רק שלא יכבדוני במפטיר. תשאל אברהם אותי, הלא זה שבת, בשבת אין נושאים כסף בכיס. אבל יודע הנך, כי אינטליגנט הנני ואיני נוהנ בשטותים אלה. בקצור מגיע אני למפטיר ושני ועצמותי נשברות וכל מלה דוקרת כמחט בבשרי. וברגע זה הייתי קורע את אבי לקרעים אלמלי היה חי לא הצטרכתי להימצא עתה בין מטורפי דעת אלה. נדמה כאשר יהודי אדוק שעתה עומד ולועג לי, כאשר הוא צריך להיכנס אל ביתי ישפשף היטיב את נעליו וידבר אלי בדרך-ארץ ובהכנעה רבה. ועתה כאשר באתי לבית המדרש צוחק ולועג הוא לי. ואני שב לביתי אכל וחפוי ראש, יגע מהמפטיר ומקלל אני את יומי שנולדתי בין חיות רעות אלה עם דיניהם המטורפים. אבל אשתי מנחמת אותי. היא אומרת לי: "מישינקא אל תדאג, בנינו כבר לא יסבלו כמוך. אנו שולחים את ילדינו אל בתי ספר הגרמנים. ואם הענריך שלנו מבקר את בית הספר היהודי, אין גם זו צרה. עתה אינם לומדים בבתי הספר דינים משונים אלה. וממילא צריך עתה להבין מישינקא, כאשר אנו נמות אז היינריך וניקאלי שלנו לא יצטרכו לאמר קדיש אחרינו.

אז כבר לא יהיו אדוקים אלה ומנינים בכל יום ויום, חוץ מראש השנה ויום הכפורים. ממש היא מחיה את נפשי פראניא שלי. ואני מתחיל לחיות מהתחלה.

לסוף רואה אני, כי אתה אברהם, אדם בעל השכלה ואינטליגנטי, עם זוגתך שרה העדינה, מתנהגים כילדים חסרי דעת. אתם מתחילים לייסד בתי־מדרש וישיבות. לשוב לישן ושבנינו יצטרכו שוב לסבול מהקדיש והיארצייט.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

מבשרך אל תתעלם

במצב כה קשה שחסר לאברהם ושרה פרוסת לחם הם אינם עוזבים את קרוביהם ומכריהם, לוקחים אותם אתם ומחלקים עמהם את הפרוסה האחרונה. עומדים אנו נדהמים ורוצים לשאול את אברהם: "מה הנך עושה? הנך בעצמך עני ואביון הולך אתה לבקש מזון בעדך ולמה לך כל הגדוד הזה?" תענה לנו, כי אלה קרוביך. אבל האם במצב כזה משגיחים על קרובים. יש עשירים ממך שאינם עוזרים לקרוביהם בצר להם. וגם יש כאלה שאת בניהם אינם תומכים. יבקש כל אחד בעד עצמו. אבל אלמלי היו בניך אז כבר לא היתה העוולה כה גדולה. אבל הנך לוקח על שכמך ממש אנשים זרים. ילכו הם את דרכם ואתה את דרכך. כל אחד מחויב לדאוג לעצמו.

והנשים תאמרנה אל שרה: "שרה איך את מרשה, כי בעלך יוביל אתו חברה שלמה של זוללים? הלא גם לכם חסר לחם. יש גבירות אדירות שאינן נותנות לקרוביהן לעבור על מפתן ביתם. ועוד למכירי בעליהם מובן, כי לא. ואת שותקת ועוד מקבלת אותם בסבר פנים יפות בזמן שדרכך כה קשה?" מובן כי שאלה זו אינו שואל כל ישראל: כי חלק ידוע מישראל כשהוא מסתכל במדות אברהם ושרה מחזק זה גם אותם להתנהג כמותם. אבל כאן אני חושב חלק ידוע שהזכרתי אותו בדרשה הקודמת הם שואלים את השאלה אצל אברהם ושרה והמפלגה הזאת מציגה עוד שאלה להם: "בהיותנו עדין תינוקות בית רבם, הרבי למד אותנו אגדה מכם. התעניינו אז מאד על הכל שלמדנו עליכם. אבל עתה כשיצאנו אל החיים והעולם הוא מתקדם ואינטליגנטי רוצים אנו לשאול אתכם ובבקשה ענו לנו על הכל בפרוטרוט, בבראשית יב כתוב: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען".

רש"י כתב על אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה הכתוב באילו עשו. אבל תדעו לכם אברהם ושרה, כי זה זמן רב שלא החזקנו בידנו חומש, הכל אנו עוד זוכרים מהחדר. אולי עתה לנו יהיה קשה, זה כבר לקרוא, אבל גירסא דינקותא עוד נשאר איזה זכר. אז עתה לפי מושגנו עכשיו יוצא, אבל אל תתרעמו בעד הביטוי, כי הייתם חסרי דעה. אברהם, אדם עדין משכיל ולא פנטי ששבר את אלילי אביו. ואשה עדינה ואינטליגנטית כשרה, איך אפשר שאתם תיסעו ממקום למקום ולגייר אנשים ונשים ולעשותם לאדוקים, מדוע אינכם מתלמדים מאתנו איך אצלנו חי עתה זוג צעיר. חיים חיי תענוג, מתבדחים, מבקרים את התאטרון, עושים קובט, הולכים למושב לצים. רוקדים איש עם אשת רעהו מתרחצים באופן משפחתי, אלו נקראים חיים. אבל לא כמו אתם אברהם ושרה שהולכים הנכם לקרוא ללכת אל בית המדרש. אשה אחת טוענת: אני אף פעם לא הייתי נותנת לבעלי ללכת אל בית המדרש והטלית בידו. או שאני יחד עם הזקנות אלך והסידור בידי. לא ולא. זה היה עסק בעד סבי האדוק וזקנתי. יודעים הנכם אברהם ושרה! הורינו עתה גם כן התחילו להתלמד מאתנו וגם הם כבר מתחילים להרחיק רגלם מלכת אל בית המדרש. האמינו לנו, כי גם ביום טוב אין אנו הולכים אל בית המדרש. חוץ מראש השנה ויום כפור. אז כבר מוכרחים ללכת, כי יש ביוש בפני אומות העולם. אבל שמחים אנו כשנפטרים משני ימי החג האלו.
אחר כך פונה הגבר אל אברהם: אברהם האמן לי, כאשר מוכרח אני ללכת אל "יארצייט" אז לי קשה באמת כל העסק. ראשית כל, אין אני סובל אלה האומרים תהלים יומם ולילה, אלה הם גונבי דעת ה'. ושנית, מסתכלים עלי ברחוב כעל אדם שנטרפה דעתו. מכירי שואלים אותי: מה אתך, מה הנך עושה היום בבית המדרש. כי כל אחד יודע, כי הנני אדם אינטליגנטי מתקדם, אז מה לי ואל בית המדרש. אז לך וספר לכל אחד, כי יארצייט לי היום. כי אמי או אבי מתו והשאירו לי צרות לירושה. אברהם! אין לי ממש מלים לספר אסוני. השנה הראשונה עברה עלי בצרות ובקושי גדול. תאר לעצמך, כי לא התפללתי זה שנים רבות, זאת אומרת, מהותי תינוק בן עשר. ותפילין לא הנחתי, כבר שכחתי את הזמן, אלא ביום בר מצוה. אז תפילין להניח, איננו יודע בכלל איך מתנהגים בהם, ומלדעת להתפלל אז אין כבר מה לשאול. כי בראש השנה ויום הכיפורים כשהייתי כבר בא אל בית המדרש היה זה תמיד באמצע ולפני הסוף כבר היו רגלי מאחורי המפתן. אז תאר לך את מצבי הנורא כשהצטרכתי ללכת אל בית המדרש שלש פעמים ביום ולהתחיל להניח תפילין כתינוק. ובכל פעם היה נגש אלי אחד מאומרי התהלים והיה מרמז לי, כי השל ראש לא על מקומו, מגיע ממש לחוטמי, והשל יד תיכף ייפול. במלה אחת, מתנהג ומלמדני כחייל צעיר בצבא. ואני חושב לי בלבי. מה רוצה האדם המגוחך הזה, הייתי דוחף אותי ברגלי שישכח איפה הוא נמצא. אבל עלי להתאפק ולעצור בעד כעסי. נפלתי בפח בין אנשים גזלנים אלה. ועתה התפלות שהאדוקים בדו מלפנים, עוד נשאר מנהג ישן, כי אבל צריך להתפלל לפני העמוד, ואני צריך לעמוד ולהיות שליח צבור. האמינה לי, אברהם, אלמלי יכולתי והיה בכוחי אז הייתי שורף את העמוד עם בית המדרש ועם כל יהודיה הגנבים הקורעים שמים בקריאת התהלים. אז מבין אתה כבר את צרותיי? וכאשר אני מתחיל להוציא מפי את המלים הראשונות מהתפלה, מתחילה מחיאת כפים… ולולא אחד יהודי שמכירי שמקבל פעם בשמיטה אצלי גמילת־חסד, אלמלי הוא לא היה בעוזרי אז אללי היה לי. וכאשר אני זוכה כבר לעזוב את העמוד הארור בא אני לביתי מכוסה זיעה ובלי נשימה. ואני מתחיל לקלל את המוות, לולא המוות אז לא הצטרכתי להתפלל עתה. ובכל יום מתגדלת אצלי השנאה אל בית המדרש. כבר ספרתי לך אברהם את הצרות שסבלתי בשנה הראשונה למות אבי ממגידי התהלים. ועתה סלח נא לי אברהם ואל תפקע סבלנותך לשמוע גם מהיארצייט. כשנכנס אני עתה לבית המדרש ליארצייט מתחילות עוד הפעם צרות על ראשי. עוד הפעם תפילין וטלית. פה שמתי את התפילין לא נכון, כאן הטלית לא כמו שצריך, ועוד הצרות עם התפילות והקדיש. תשאל אצלי בוודאי אברהם, הצטרכתי כבר לזכור את התפלות והקדיש מהשנה הראשונה של אבלות. כי כפי שספרתי לך, אז כמעט שחצי מת נשארתי משנה זו. ימי זיעה נשפכו ממני בכל יום. הלוואי תשפך זיעה מאומרי התהלים כמו שנשפך ממני. אבל אענה על שאלתך, ראשית כבר זמן רב שמת אבי, כבר זמן לשכוח. שנית, אז גם כן לא ידעתי. חושב הנך אברהם, כי מוחי סתום, לא יכולתי להבין? אבל תשאל: בכל זאת בשנה שלמה אפשר להילמד, אז אענה לך בקצור. וכפי שרואה אתה הנני לך רע וידיד מסור, כי רואה אני, כי גם אתה ברחת מהאדוקים, מקווה אני, כי תאמין לי ולתשובתי על שאלתך.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

למרות אריכות הדברים, ראיתי לנכון להביא את מלוא דברי הרב לפרשת "חיי שרה" עם עריכה קלה, בשל היות הדברים יחידה אחת עם סגנון ספרותי ייחודי - שמציג בסדרת מונולוגים את המתח בין עולמם התרבותי של יהודים מודרניים ובין העולם המסורתי ה"מיושן" ממנו הם התרחקו. הרב קורא להם, מתוך חיבה ואכפתיות, לשוב לערכי אברהם ושרה, לבית המדרש ולתפילות, לתפילין ולשבת, לטהרת המשפחה ולנרות השבת, להפרשת החלה ולהכנסת האורחים, לשמות היהודיים ולהמשך מסורות הדורות. הוא רואה את שמי העננה העולה ומאיימת על עתיד היהודים, כמהפכת סדום ועמורה המתקרבת ומאיימת, ומנחם את אחיו כי יש תקווה בתיקון דרכיהם ובשובם לדרכי האבות.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.

רש"י כתב על זה: לכך נכתב שנח בכל כלל וכלל לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' ולא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי, שני חיי שרה כולן שוין לטובה.

(ילקוט שמעוני בראשית יב): ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה־נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: כל השנים הללו היתה עמו ועכשיו אומר לה הנה־ידעתי? אלא שעל ידי הדרך אדם מתבזה. דבר אחר הלכנו בארם נהרים ובארם נחר ולא מצינו אשה יפה כמותך, ועכשיו אנו נכנסין למקום כעורים ושחורים. אמרי נא אחותי את. שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק (שופטים ד): "ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם ויאמר אליה ברק, אם תלכי עמי והלכת
י". רבי יהודה אומר אם תלכי עמי לקדש, אלך עמך לחצר. רבי נחמיה אומר: אם תלכי עמי לשירה, אלך עמך למלחמה. ותאמר הלך אלך עמך. אפם כי לא תהיה תפארתך. אל מה אתה סבור שתפארתה של שירה נמסרת לך לבדך ונעשה טפלה. ותשר דבורה וברק בן אבינעם. אברהם היה עיקר, "ויקח אברהם את שרי אשתו", ונעשה עצמו טפל: "אמרי נא אחותי את", ונעשה טפל לה "ולאברהם היטיב בעבורה".

כאשר אנו קוראים סדר בראשית וברצוננו ללמוד דבר העד החיים הים יומיים זה עולה לנו בקושי גדול. הדברים נשגבים מאד ורובם מעשי רוחניות, מעשי שמים. אף על פי כן, כאשר אנו מתעניינים עיון רב יכולים גם ללמוד בעד החיים המעשים. אחרת עם המקום שאנו מתוודעים בחיי שרה ואברהם, בכל מאמר שאנו קוראים נדמה לנו, כי תמונה חיה מחיינו עתה מופיעה לנגד עינינו. כל המקרים דומים כל כך אל המקרים שקורין אצלנו. אף על פי שזה קרה לפני אלפי שנים שעוד לא היה זכר מהחיים עתה.

אלקים ואדם

כשמתבוננים באברהם ובשרה הם האנשים האמתיים מבריאת אלקים. אנחנו עתה יכולים ללמוד מהם הרבה דברים טובים ומועילים. הגבר יכול ללמוד מאברהם והאשה משרה. אבל כדי ללמוד ולקחת מוסר מהזוג המבורך הזה לא די בזה לבד אם נאמר, הם מוצאים חן בעינינו. לנו לדעת, כי אברהם ושרה אין זה דרמה או ספור מהעבר אלא דבר ממשי בחיינו עתה. אברהם ושרה בדרך למצרים. עתה כשמתעניינים אנו במחזה איך אברהם ושרה עוזבים את מקום מושבם ונודדים למרחק לבקש לחם. כאן נגלה לנו ההתנהגות העדינה שאברהם נוהג באשתו שרה. אברהם האדם הגדול צריך לעבור אתה דרך קשה ולנוד בגלות כדי לבקש לחם ככתוב (בבראשית יב): "ויהי רעב כארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". אברהם ושרה מוכרחים לעבור את הדרך הקשה של הגלות ובמקום זה אנו מתחילים ללמוד למוד נשגב מחיינו.

(מתוך דברי מנחם, פרשת חיי שרה)

—

הרב מנחם מנדל הי"ד ב"ר משה בנדט ארליך כיהן כרב בביסטריץ שבאזור וילנה, ובקימילשוק שבאוקראינה. פעיל חרוץ ורב פעלים למען החינוך היהודי בפולין. הוא התנדב לבקר בערים שונות מחוץ למדינה כדי להתרים עבור ישיבה של ה"חפץ חיים" בראדין, שהייתה אז במצב דחוק. לשם כך בא ללטביה. בערך בתר"ץ,1930, נבחר להיות רבה של פרויאנבורג (סלדוס, בעבר קורלנד) שבלטביה. גם בלטביה המשיך בעבודה מאומצת למען ענייני החינוך התורני. היה ראש המדברים בכל אסיפה שנתכנסה לתכלית זו.

בשנת תרצ"ה הוציא לאור את ספרו "דברי מנחם, לעבר להוה ולעתיד" חלק ראשון על ספר בראשית. בפתיחת הספר כותב המחבר את על מטרת הספר בייחוד באותו פרק זמן בו רבו הגזירות על ישראל: "מראשית בריאת העולם כרת ה' עמנו ברית ברית ועדות השמים והארץ. ברית ועדות, כי נלכה בחוקותיו ואת תורתו נשמור. לכן עתה, כאשר עת קשה לישראל, נאמר שלום לרחוק ולקרוב נושיט יד ללכת בדרך התורה והמסורה. ספר 'דברי מנחם' יהיה נחמה לעמי ובו כלול שמי וינחם אותי עמי. ברכתי, כי דברי שאמרתי בלב טהור יהיו גורמי וחזוק ברית ישראל . לאחי אקרא שלום!". הספר יצא עם הסכמה מאת רבה של ריגה, הרב מנחם מנדל ז"ק הי"ד, שכותב: "והנני להגיד את ישרו כי ראיתי במחברתו זאת דברי יושר דברי טעם ודעת ברעיונות טובים מלאים חן ונאותים לחפץ הזמן משובצים במאמרי חז"ל ופסקי תורה וכשמו כן הוא, דברים נחומים, דברים כבושים, המעולים לקרב ולעורר את הלבבות לתורה ולאמונה". הרב נספה בתש"א,1941, עם בני קהילתו.

(רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ' 403, רבני בריה"מ עמ' 18, דברי מנחם)

והנה אף על פי שקרוב הוא כביכול אלינו צריך לצאת לקראתו כחתן לקראת הכלה, כמו שאמר הכתוב דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, וכמו שאמרו פתחו לי סדק כסדקו של מחט כו', והבא ליטהר מסייעין אותו. אמנם כדי לעשות תשובה נכונה ולשוב ולעבדו באמת ובתמים נחוץ קודם להאמין שיש בורא הממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מניה ושהוא המציא הכל אחר שלא היה, וכל  זה צריך להאמין מצד הקבלה איש מפי איש.

אבל כדי שלא נהיה כסוס ופרד אין הבין הרשה לנו להתבונן במעשיו, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו'. וכתב הרמב"ם (הביאו בספר חרדים פרק א) בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא ירתע לאחור וירא ויפחד וידע כי הוא בריה קטנה ושפלה כו'.

[הערה: והנה כמו שהאהבת השם באה להאדם מפאת ההתבוננות במעשיו וכו' כמו כן תשגשג מעלת אהבת התורה אם עוסק בה ויורד לעומקה, וכן האהבה להעם הישראלי שלא לפנות אליו עורף, חס וחלילה, יצוייר אם יתבונן במעשה הצדיקים ובכחם הנמצא אתם מפאת התורה, על שם הכתוב ותגזר אומר ויקם לך. ובאמת מי שמסתכל במופת הזה אין לו עוד צורך למופת אחר ולהתבונן בגרמי השמים או בשאר מעשיו. ולזה אחשוב כיון הכתוב, כי לא בשמים היא כו', רצונו לומר כי לנו עם קדושיו אין הכרח לעלות השמימה לקחת משם המופת, כי קרוב הדבר (רצונו לומר המופת) בפיך, כי הלא ותגזר אומר ויקם לך, ובלבבך לעשותו, על שם הכתוב תכין לבם תקשיב אזניך. ובשני עדים יקום דבר. ומעתה יצדק לנו אמרם ז"ל קוב"ה ואוריתא וישראל חד הוא, מלבד טעם הנסתר רצונו לומר כי בסיבותיהם המולידים אהבה אחד הם].

והנה החקירה בכלל פורתא מסעד סעיד, טפי מגרעה גרע. ובייחוד אם אין תכליתה לדעת אותו, נאמר עליה כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. אמנם אם מגמתה להתבונן במעשיו כדי להתלהב לעבודתו, חקירה כזו משובחת, ועליה נאמר ישמח לב מבקשי ה'.

ועל דרך זה חקר אברהם אבינו עליו השלום, כמו שאמר (במדרש רבה פרשה ל"ט) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה.

ולפי זה יונח שפיר אמרו וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אליו (עיין באור החיים הקדוש שם) כי השמיעני הכתוב כי אם לאיש כאברהם, אשר מגמת חקירתו הייתה השכל וידוע אותי, ממציא הקב"ה את עצמו אליו, והרי כאילו אמר, אליו וכיוצא בו אני מתראה. ואילו לא היה כתוב מלת אליו בתחילה, לא היתה ההטעמה כל כך חזקה. ואמר באלוני ממרא, כינוי לחקירה – העץ הדעת טוב ורע – והיא מורת רוח לכביכול, וזהו טעם ממרא, והוא יושב פתח האהל כחום היום (מלשון הכתוב, וימתחם כאהל לשבת), רצונו לומר, בעת שרעיוניו היו משוטטות במרחב העולם ועיניו תלויות בגרמי השמים, ותמה ואמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, אז ברגע הזאת הציץ עליו בעל הבירה.

(קלא דשופרא, ספר האביב)

—

ר' ניסן שטולצברג נולד בקאלאמיי, פולין, בה' אדר ב' תרנ"ה, 1895, כבן לרב שמואל מנחם ומרת בלימה. הוא למד שם בבית המדרש של זידיטשוב בין החסידים והלומדים יראים ושלמים, אצל הרב ישכר בעריש ה"וועטסקיער רב" ב"ר סנדר ליפא זצ"ל, ובנו הרב משה. כן למד בישיבת ויז'ניץ. נשא לאשה את מרת יוכבד בת הרב אפרים פישל איש הורוביץ אב"ד מאריאמפאל.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נדד ממקומו וסבל רבות מכך.

התגורר בקהילת וינה, והיה פעיל בבית המדרש של חבורת תמיכה ובקור חולים. בתרצ"ג הוציא לאור את ספרו "ספר בהאביב" על פרקי אבות, וצירף לספר דרשות על עולם הבא ועל ראש השנה. בשל אילוצים כלכליים ומצב דחוק הצליח להדפיס רק חלק ראשון מספרו.

נספה במחנה ברקו, יגוסלביה. כן נספו אשתו, וכן אחיו אהרן והוריהם. הי"ד.

ויכלו המים מן החמת ותשלח את הילד תחת אחד השיחים. יש לומר בעזרת ד' יתברך כי מים רומז על השפעה. ולפעמים חס וחלילה תעכב ההשפעה בעבור שיש חמת המלך רחמנא ליצלן, והצדיק רואה זאת ורוצה לעשות המתקה בשורשה. וראשית הכל רוצה לחזור בתשובה שלימה עם אנשי דורו לעשות רצון אבינו שבשמים, וממילא יומתקו הדינים וטוב להם. אולם לפעמים הצדיק יפחד לעשות בגלוי ורוצה להסתיר הדבר, לכן מדבר דברים כאלה אשר נראים לדברים פשוטים להעומדים אצלו ושומעים את דבריו, ובאמת הם עומדים ברומו של עולם.

ועל דרך אשר שמעתי לפרש הפסוק ויברך דוד את ד', אבל לעיני כל הקהל היה נראה ויאמר דוד, אבל כשילכו האנשים לדרכם חיל ורעדה יאחזון ובפתע פתאם יפול עליהם אימת ד' וכל אחד יאמר בלבו מה היה לי עד כה כי הלכתי אחרי שרירות לבי ועל מה ולמה יתחרט בלב שלם ויעשה תשובה באמת, ומזה ממילא נעשה ההמתקה, ועל דרך שכתב בקדושת לוי הקדוש פרשת תרומה בדיבור המתחיל עורות תחשים: ויש לומר כי לפעמים מדבר מלתא דבדיחותא, רק הפנימיות הוא יראת שמים וכו', ומה שאומר היראה במלתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. עיין שם.

ובמדרש פנחס מאדוני אבי זקני רבי פנחס מקוריץ הקדוש והטהור זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן זצללה"ה הביא באות ל"א וז"ל: כשאני צריך להוכיח לאדם אני אומר לפניו דבר חכמה ומחמת זה אני מוריד בו בחינת נשמה כמו שכתוב והחכמה תחיה בעליה כו', עיין שם.

וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, ויש לומר בעזרת ד' יתברך, כי כאן מקומו ויכלו המים. אם הצדיק רואה כי ספו צינורות ההשפעה ח"ו רחמנא ליצלן, והוא רק מן החמת, רחמנא ליצלן לא עלינו, ורוצה לעשות ההמתקה והוא מפחד לעשות בגלוי, העצה שיעשה בדרך זה, כי ידוע שהיצר הטוב נקרא ילד, ותשלח את הילד, את היצר הטוב, בלב בהשומעים, תחת אחד השיחים, לשון דיבור בעת שהוא דובר עמהם צריך להבעיר את לבם לאבינו שבשמים, ואז יהיה ההמתקה בשורשה וישפע עלינו שפע רחמים וחסדים טובים וגלוים נצח סלה ועד אמן וכן יהי רצון אמן ואמן.

(צפנת פענח, פרשת וירא)

—-

האדמו"ר מקכניא שברומניה, רבי פינחס שפירא הי"ד ב"ר שלום רובינשטיין אב"ד  מלאנשין, נעקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד, בתוככי המון נפשות קדושים וטהורים, ה' יקום דמם.

בעודו צעיר לימים היו כל דרכיו מיוחדות לעבודת ה' יתברך. התמיד בלימודו יומם ולילה בשמחה ובעמקות, עד שהיה לגאון בתורה וחכמה, היה מתפלל בדבקות במשך שעות וסיים כל יום את אמירת ספר תהלים בהשתפכות הנפש, במשך ארבעים שנה. פתח ביתו לרווחה לענים ודלים בסבר פנים יפות.

כיהן משנת תר"ע כאדמו"ר בסטרי ומתרע"ח בוישווה העליונה.

לאחר השואה בא לביתו חתנו רבי מנחם מנדל טויב האדמו"ר מראזלא-קאליב, ומצא שם כתבים שהיו טמונים במשך כמה שנים. הכתבים נלקחו לארצות הברית ויצאו לאור כספר בשם "צפנת פענח".

חתנו של רבי מאיר מקרעטשניף. אמו הייתה בתו של רבי שלום מרדכי שבדרון.

ויש לומר דזה הרמז האמור בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתפו במדת הרחמים.

ונראה דהנה איתא במדרש על פסוק ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצורו, ששאל דוד הקב"ה למה יהיה זה דל וזה עשיר היה ראוי שישב עולם לפני אלקים. ועיין בתולדות פרשת ראה שפירש על האמור לפני אלקים, דרצונו לומר על פי הדין היה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה. והשיבו רוח הקודש אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו עם זו. עד כאן.

ולדעתי נראה דאמר לפני אלקים על פי דאיתא בתוספות יום טוב הטעם בברכת התורה אומרו ברכו ד', ובברכת המזון אמרו נברך אלקינו, משום דהתורה נותן לנו מצד החסד שבחר בנו מכל העמים, אבל מזונות חייב ליתן לנו מצד הדין כיוון שבראנו חייב ליתן לנו הצטרכות, ועל זה אמר נברך אלקינו.

ועל זה אמר ישב עולם לפני אלקים כפי הדין דחייב ליתן לכל הברואים כל הצטרכותם בלי שום מניעה, ועל זה אמר חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו בזו, דיותר מה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר, זה נותן לו עולם הזה וזה נותן לו עולם הבא.

וזה יש לומר האמור שבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, דהיה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה וראה שאין העולם מתקיים, דחסד ואמת מן ינצרוהו, ועל ידי זה שתפו במדת הרחמים שיהיה עני ועשיר ויעשה צדקה וחסד זו עם זו והכל יבוא על מקומו בשלום שיתחלקו זו עם זו בעולם הזה ובעולם הבא, כיששכר וזבולון. ועל זה אמר ולא עוד שהקדימו מדת הרחמים למדת הדין כהאמור שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך, שהקדימו זבולון ליששכר. והבן.

והנה במה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, יש להבין דחלילה לחשוד כן את יצחק שיקבל שוחד מעשו. אלא הכוונה על ידי שעשו היה צד בפיו, על ידי זה סבר יצחק שעשו יהיו ממחזיקי תורה, כמו שנאמר בזבולון שהיה יוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבין ועוסקין בתורה, כך יתנהגו בני עשו ובני ישמעאל עם ישראל. וכמו שהקדים הפסוק זבולון ליששכר, כך היה אוהב יצחק לעשו ביותר מן יעקב, שתורתו של ישראל יהיה על ידי בני עשו ובני ישמעאל, כמו שאמר שהקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. ועל זה אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שעשו יהיה מתומכי דאורייתא בידי הסמיכה ויעקב יעסוק בתורה שהוא בקול. אבל הפסוק אומר שלא הכירו כי היו ידיו כידי עשו, והיה רודף את יעקב בידו ובחרבו, ומכל שכן שלא היה סומכו.

ועל ידי זה רבקה שראתה שיתרוצצו הבנים בקרבה שיש שנאה ביניהם ועשו אינו רוצה לתמוך ליעקב, אדרבה היה רודף אותו כאמור שהיו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

ולכאורה קשה דבאם יעקב היה רוצה בעולם הבא ועשו בעולם הזה אם כן לא היו צריכין מריבה, רק יתחלקו שווה בשווה. אלא דיעקב היה רוצה כמו שהיה תכלית הבריאה, שיהיה יעקב עם עשו כמו יששכר וזבולון והוא יתן לו חלק מעולם הבא ועשו יתן לו מעלם הזה ויתחלקו שווה בשווה. אבל עשו לא רצה בזה רק היה רודף את יעקב, ולקח העולם הזה כולה שלי, ועל ידי כן לא יוכל יעקב גם כן לבוא לעולם הבא דאם אין קמח אין תורה. ועל זה אמרה רבקה למה זה אנכי, דבאם עשו לא היה עוזר ליעקב שיוכל לעסוק בתורה הנתנה בסיני דנאמר אנכי ד' אלקך, היכן יהיה הקיום להתורה, דהא על עשו הוטל לעסוק בחכמת הטבע בישוב העולם ואסור לו לעסוק בתורה, כאמור גוי העוסק בתורה וכו'. ויעקב אי אפשר לעסוק בתורה דכל תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטילה ועשו אינו רוצה להחזיק ולתומכו ליעקב, אדרבה רודפו. על זה ותלך לדרש את ד', היינו לדרוש האמר את ד' אלקיך לרבות תלמידי חכמים, שמחוייב לכבדו ולירא ממנו ולעוזרו ולתומכו כדי שיוכל לעסוק בתורה. ואם כן כיוון דעשו הוא מתנגדו, היכן יהיה באפשרי לישראל לעסוק בתורה. על זה אמר לה ד' שני גוים בבטנך וגו', היינו על ידי בני עשו ובני ישמעאל לא יהיו מחזיקים לישראל לעסוק בתורה על ידי זה יפרוש הקב"ה מישראל בעצמו שבט לוי וכהנים. וכן כל תלמיד חכם הוא בחינת כהן, רב קרא בכהני, שציווה להם הקב"ה להיות תורתם אומנתם ולהיות מופרשים מענייני העולם הזה ועל כלל ישראל מחויב להיות מתומכי דאורייתא, להפריש תרומות ומעשרות ובכורים. וכן המהנה תלמיד חכם כאלו הקריב תמידים ובכורים. ועל ידי זה חלק כחלק יתחלקו כזבולון ויששכר. ועל זה אמר לה שני גוים בבטנך זה יעקב ועשו ושני לאומים ממעיך יפרדו, דגם ליעקב בעצמו יתפרד שני סוגים כיששכר וזבולון ולאום מלאום יאמץ, ששבט לוי וכהנים יתחזק על ידי כלל ישראל בהפרשת תרומות ומעשרות וכן זבולון יוצא לפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. ורב יעבד צעיר, שהכהנים והתלמידי חכמים כיששכר יעבד צעיר לזכות אותם בעולם הבא מחלקם.

ומצאתי ראיתי שכן הוא עת הרבה מהקדמונים בטעמא דמילתא אשר יצחק רצה לברך את עשו, הוא כי כך היה סדר הבריאה מתחילה ברא ד' יתברך האדם והנחש אשר האדם יעסוק בתורה והנחש יעבוד האדמה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ט) חבל על שמש גדול שאבד העולם וכו'. ואחר כך באבוד הנחש נבראו קין והבל, שקין יהיה עובד האדמה ויחזק את הבל. חזר וברא יעקב ועשו, שיהיה עשו המחזיק ללומדי תורה. ולכן אהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ופירש התרגום ארי מצידיה הוה אכיל, והיינו דעושה מה שמוטל עליו לעשות לכן ביקש לברכו מטל השמים ומשמני הארץ יעבדוך עמים וגו', כי ראוי הוא לזה. ורבקה הבינה מה שבלב עשו (וכמו שידוע המליצה כי יצחק שהיה עולה תמימה מתגדל אצל אברהם ושרה התמימים ולא היה יודע שיש מי שירמה ושלא יהיה פיו ולבו שווה, מה שאין כן רבקה שגדלה מתחלה אצל לבן ומבינה בענייני הרמאות, היתה יודעת כוונת עשו הרשע) שלא להחזיק יעקב ולכן השתדלה לסבב שיטול יעקב הברכות בעצמו ולא יצטרך אשר עשו יפרנסנו (עיין בילקוט סופרים ביאור הפכפך דרך איש וזר).

אמור מעתה יש לומר דכוונת יעקב היה גם כן בעת שברכו יצחק אביו, שעל פי אמת שבעת שנפשי תהיה חשקה בתורה ולהיות מיושבי בד' אמות של הלכה ואחי העוסק בעלם הזה ובמסחר יבין החיוב המוטל עליו ויושיט לי ידו להיות לי לאחי עזר ולאחי סמך לא היה נצרך לי כל כך הברכות טובת העולם הזה כי מה לי יותר מליישב באהל אהלו של תורה ואחי העוסק בפרגמטיא יחזיק את בני ביתי בפרנסתי כמובן, אך העיקר צריך לי הברכות בעת "בצרתה לי קראתי ויענני", היינו בעת שאחי העוסק בעולם הזה בפרגמטיא לא יעשה החיוב המוטל עליו ואדרבה ישאל מה הני לן רבנן ומה לי ליתן די צורך בחינם לזה היושב בטל, ויהיה לי לסבול הצער מהדחקות שבביתי כנ"ל באריכות, על אחים כהללו אם יהיה לי, חס וחלילה, הנני צריך להברכות שלא יהיה צריך חס וחלילה אז למסור דיני לשמים לעונשם בדברים לא טובים להראותם מן השמים שהם צריכים לי בשאלות איסור והיתר וזה בגיטין ובחליצה וכדומה וכנ"ל באריכות, ומתרץ דברי הזוה"ק הנ"ל כי שייך באמת שהיה זה לומר בעת הברכות כנ"ל ודו"ק כי נכון הוא לפי עניו דעתי על דרך הפרד"ס.

וד' יתברך ירחם גם בדורינו אלה על הני ברכי רבנן דשלהו והתלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך הדחק שלא יהיה נצרכים למסור דינם לשמים על בני קהילתם שלא מבינים החוב הגדול המוטל עליהם להחזיקם בפרנסתם ושיהיה שלום באיש על מחנהו ובאיש על דגלו, היינו הבעלי בתים העוסקים במסחר יהיה להם השלום וברכה והצלחה במחניהם והתלמידי חכמים הרבנים היושבים על מדין יהיה השלום על דגלם, היא בדגל התורה שיהיה להם מנוחה שלימה שרוצה בה לעסוק בתורת ברחבת הדעת ובזכות השלום הלזה בא לציון גואל במהרה בימינו  אמן כן יהי רצון.

ה ק' צבי הירש פרידליע אב"ד דק"ק ביסקוביץ והגליל. העורך והמו"ל הבאר

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

פרשת נח תש"ב

הנה ברש״י ז״ל כתב, בנח כתיב את האלקים התהלך נח ובאברהם אומר אשר התהלכתי לפניו. תמים היה בדרותיו פירש רש״י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ויש לדקדק אמאי נקיט רש״י ז״ל דוקא דורו של אברהם, ועוד מה זה שכתב אשר התהלכתי לפניו האיך אפשר לילך לפניו יתברך שמו והלא מלא כל הארץ כבודו, ועוד עשה לך לכאורה תיבת לך נראה למיותר:

ונראה לפרש הנה הריטב״א ז״ל כתב בע״ז (ו׳.) צדיק להקב״ה ותמים לדורותיו שהי׳ עניו ושפל ונוח לבריות, ובודאי לא הי׳ מוכיח אותם במילי דשמיא כמבואר בגמרא שבת, הנה מי שאינו מוכיח את בני דורו אינו יכול לילך עמהם כי ילמד ממעשיהם הרעים, אבל מי שמוכיח את בני דורו יכול לילך עמהם כי רואה מעשיהם הרעים ומוכיח אותם, ואפילו אם לא יפעל אצלם אזי עכ״פ הוא לא יעשה כמעשיהם כיון שהוכיח אותם, גם מחמת בושה לא יעשה כמ״ש המפרשים הוכח תוכיח את עמתך ולא תשא עליו חטא ע״י מה שאתה מוכיח אותם מחמת בושה כמובן:

והנה ידוע כי אין השכינה שורה רק במקום קדוש, אבל במושב לצים לא ישב, והנה אברהם אבינו הלך למקום שאין שם השראת השכינה והוכיח אותם עד שקבלו על עצמם קבלת מלכות שמים ונעשה שם השראת השכינה, וזה שאמר הכתוב אשר התהלכתי לפניו, פירוש הלכתי בטרם שהיתה השראת השכינה, ועשיתי המקום מוכשר להשראת השכינה, אבל נח לא היה מוכיח אותם, ממילא היה לו לירא שילמוד ממעשיהם הרעים, על כן לא הלך רק במקום שהיתה השראת השכינה. וזה שאמר הכתוב את האלקים התהלך נח, ולכאורה היה לבעל דין לחלוק על נח שהוא היה הגורם מפני שלא היה מוכיח אותם, אבל באמת דורו של נח לא היו מקבלים תוכחה, וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, והוכיח סופו על תחילתו שעשה את התיבה ק״ך שנים ושאלו אותו אנשי דור המבול מה זאת, והשיב להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם ולא עשו תשובה ונעשה עשיית התיבה סניגור לנח, שבירר שאנשי דור המבול אינם מקבלים תוכחה, וזה שאמר הכתוב עשה לך תיבת עצי גפר, דהא הרבה ריווח והצלה לפניו, אלא כדי לזכות את נח היה צריך את התיבה ואתי שפיר תיבת לך:

וזה שאמר המדרש קנים תעשה את התיבה אמר ר׳ יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, לכאורה מדרש זה פליאה, ולפמ״ש אתי שפיר, כיון שהי׳ לבעל דין לחלוק על נח שגרם את המבול עבור שלא הוכיח את בני דורו, ופגם בלשונו כמו המצורע שפגם בלשון כמ״ש רש״י ומדרש חכז״ל, והקן מטהר את המצורע מפגם הלשון כך התיבה מטהרתך מפגם הלשון שהוכיח שלא פגם בלשונו ואין למדת הדין לקטרג עליו. וזה שכתבו הספרי מוסר שמדת התיבה רומז ללשון,  שלוש מאות אמות אורך התיבה, וחמשים רחבה, ושלשים קומתה, לכאורה מה לו לרמז על הלשון, ולפי מה שאמרנו אתי שפיר הרמז שרומז בתיבה שלא פגם בלשון כי גם התוכחה לא פעל כלום:

באר דוד

—

הרב דוד שלמה פרנקל הי"ד, נולד בשנת תרס"ג לאביו הרב הגאון משולם פייש זצ"ל רבה של דברצין שבהונגריה. מנערותו התנהג בפרישות וחסידות ושקד בתורה, תוך זהירות מביטול זמנו והקפדה על שמירת הלשון. את תורתו למד אצל אביו זצ"ל ובישיבת אוונגאר. למד לזמן קצר בישיבת מאקווא, ויצא לו שם כעילוי עצום, בבקיאות וחריפות.

לאחר נישואיו ישב על התורה והעבודה יומם ולילה, למד ולימד וכתב חידושי תורה במשך שנים. רוב כתביו אבדו בימי הזעם, ורק מחברת אחת שרדה, ובה כתב שאלות ותשובות, וכן חידושים ופלפולים בדברי הפוסקים. בשנת תש"ס פורסמו הדברים הללו בספר בשם "באר דוד".

לאחר שחותנו מונה כאב"ד בבערטיא אוי-פאלא, היה הרב דוד שם לדיין ומלמד דרכי ה' ותורתו. לאחר שתחילו הצרות והקשיים הכלכליים, פתח חנות קטנה תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה. היה מקושר לאדמורי סיגט-סטמר. אחר חג הפסח תש"ד נלקח למחנה עבודה, עמו נלקח גיסו, ר' שמואל יודא בלום ז"ל, שהעיד:  "שם ראיתי גודל מסירת נפשו בעד כל קוץ וקוץ ועל כל מצוה קלה ומנהג ישראל כחוט השערה ממש עד אין לשער ולספר וכ"ש להאמין בעידנא דריתחא זו אשר היה שבור ורצוץ בגוף ונפש נן העבודה ומן התעניתים עלתה שעותו אל האלקים מן "העבודה" (עולה בזכרוני שפעם אמר לי שאפילו על ניגון ומזמור אחד מזמירות של מוצאי שבת קודש לא יוותר חס וחלילה) הצער של ביטול תורה וקיום המצות היו על פניו תמיד, ובכל רגע אשר יד שונאינו הניחה קצת מיד שב וחזר לתורתו ותפלתו". כשהתקרב הצבא הרוסי, הצליחה קבוצה של כארבעים אנשים, ובהם הרב להמלט מהנאצים ולנדוד עד שהגיעו לקווי הרוסים. הרוסים שבו אותם והעבירו אותם ממחנה למחנה, בדרך להגלייתם לסיביר. במחנה בפאקשאני שברומניה, חלה הרב, נלקח לבית חולים מקומי ושם נפטר ביום הגיעו לגיל 42, בי"ז באייר תש"ה.

אשתו, הרבנית מרים, בת הרב בן ציון בלום הי"ד אב"ד סארוואש מח"ס אות ציון ושו"ת שיבת ציון, נפטרה ביח' באב תשי"א ונקברה בפתח תקווה.

נכדו הקרוי על שמו, הוא הרב דוד שלמה ב"ר מנשה
קליין, רבה של קרית אוונגאר בירושלים.

בראשית (ד,ב) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה וכו' וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

והמפרשים הרבו לבאר את הענין הזה. ואמר הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זצוק"ל לבאר כי עיקר תכלית האדם להגיע ולהיות אדם המעלה להדבק בד' ולעסוק בתורתו ובמצוותיו. אכן לאשר האדם מוכרח לעסוק גם במלאכה ובמסחר לפרנס אשתו ובניו, הפלא הקב"ה לעשות וקשר רוחניות בגשמיות, שיעסוק האדם בישובו של עולם והוא יקיים: בכל דרכיך דעהו.

וצריך לזכור מאמרם ז"ל (שבת ל"ב) אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט. והאדם צריך להצטער כל העת שהוא עוסק לפרנסתו ולעסקו ועל ידי זה מבטל מתורה ומצוות.

וכלל יש לנו (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ובמדרש רבה (אסתר, ויהי בימי אחשוורש): כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה וכל מקום שנאמר והיה שמחה.

וזה שאמר הכתוב: "ויהי" הבל רועה צאן. רצונו לומר כשרעה את הצאן הצטער ודאג לזה. וקין "היה" עובד אדמה. רצונו לומר כשעסק קין בעבודת האדמה שמח בזה והסיר דעתו מהתכלית האמתית, ולכן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דברי פי חכם חן.

(נשלח מאת מורה ההוראה ממעזעריטש ר' מאיר זאב לעוו זצ"ל, ופורסם בקובץ הרבני הבאר, תרפ"ד, כרך א, עמ' טז)

אמר העורך, יען שאנה ד' לידי לסדר בראש "הבאר" בענין שאדם צריך להצטער על העת שהוא עוסק בפרנסתו ולעסקו שמבטל על ידי זה מתורה ומצות ד', אעתיק פה איזה דברים נחמדים מה שראיתי בענין זה בהספר היקר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצות מהרב הגאון הצדיק המפורסמים מפאקש זצללה"ה בהקדמתו שהביא מפירוש מהר"ם אלבילד"א (שהובא בדמשק אליעזר ויחי ל"ב) שפירש על וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וכו', והוא שראה והשיג שמנוחת עולם הבא הטוב והראוי שיהיה נכסף מהכל, אבל והארץ, והם חמדת העולם הזה, אינו טוב בהחלט אבל הם נעימים למראה עינים לבד, ואינם כן לפי האמת, ולכן נטה שכמו לסבול, ויהי למס עובד כי היותו עובד אדמה ומתעסק בעניני הארץ כל זה בעיניו למס, כי הוא ראה שאין זה האושר והתכלית ולכן עשה זה כמוכרח כעין המס שיפרע אותו אדם  בעל כורחו.

והאריך בהספר הנ"ל שם בדרך מוסר לפרש הכתוב (בפרשת תצא) "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – זה הנשמה (עיין בתיקונים אם חבל תחבל שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין תנחומא פרשת משפטים), "ביומו תתן שכרו", של הנפש. תתן תפקידה בקיום מצות מדי יום ביומו, שהיא שכרה, יען שבאת בגוף העכור. "ולא תבא עליו השמש", שאל תדחה אותה מיום ליום, "כי עני הוא" ואליו (לגוף) הוא (הנשמה) נושא את נפשו. ונכתב בלשון זכר כי  כל זמן שלא קיים מצות הוא בבחינת דוכרא כידוע, ותזהר מאוד בזה שלא יקרא אליך אל ה' והיה בן חטא.

וכן פירש בזה הירושלמי (נדרים פ"ב) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה. וכן מה שבש"ס שבת (דף ל"א.) באותו גר שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמוד כל התורה כל זמן  שעומד על רגל אחד, והשיב לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הכוונה, כמו שאמר לפרש ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ"ח) דכלל זה עיקר ויסוד בעבודת ה', כמו שצריך לזון את הגוף באכילה ושתיה ושינה וכל צרכותיו ואם יחסר לו מאומה ירגיש כל הגוף, כן צריך לשמח הנפש בתורה ועבודה וגמילות חסדים ולזונו בתרי"ג מצוות שהם מזון הנפש והנשמה. וזהו שאמר, רעך, שהוא הגוף, ורע אביך, שהוא הנשמה אשר נפח בך אביך שבשמים, אל תעזוב.

וזה שהזהיר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כמו שאתם נזהרים שלא למנוע מזון ומחייה מבשרכם ודמכם וכל מגמתכם שיהיה להם תענוג יתירה, כן תשגיחו על נשמתכם הקדושה לכלכלו ולזונו במזון רוחני. וזה שהשיב הלל לאותו גר, מה דעלך (לגופך) סני, לחברך (לנשמתך) גם כן לא תעביד. ואמר ואהבת לרעך (לנשמתך) כמוך, שתאהב נשמתך לכלכלו בכל מה דצריך כגופך, וזה כלל גדול בתורה.

וסיים בזה שעל פי דברי  אלבילד"א הנ"ל המלץ לפירוש מחז"ל יומא (כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין, ועל פי אמרם ז"ל בברכות (סג.) דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו, דהוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגות בני אדם עם ה' בכל עת ובכל שעה ולא בתורה ובתפלה לבד, כי אם גם בעסקו בענינים גשמיים במשאו ובמתנו באכילה ובשתיה בשכבו ובקומו יהיה כוונתו לצורך עבודתו יתברך שמו וכל מעשיו לשם שמים כמבואר באורח חיים (סימן רל"א) ואברהם אבינו כל דרכיו ומצעדיו היו מכוונים לו יתברך שמו, ואפילו עריבות ומתיקות התבשילין היו מוקטרים ומוגשים לכבודו יתברך שמו.

ובהספד שאמרתי בקצרה (ושיש לי ברוך ה' בכתובים באריכות) על אמי זקנתי הצדיקת והחסידה מרת שיינדיל הינדא ע"ה שנפטרה בשנת תרע"ט ביום כ"ח לחודש טבת (אשר ההספד הלזה יש לומר ולכתוב על אחותי הצנועה והחסידה מרת אסתר פרומטשי ע"ה שנפטרה ביום א' דראש השנה משנה הנוכחי תרפ"ג) כתבתי דברים היקרים מהספר הנ"ל באריכות אשר אם ירצה ה' אתן להם מקום ב"הבאר" בכרך הלזה או בכרכים הבאים אם ירצה ה' לזכרון עולם, וכעת למען חביבות ויקרות הדברים ולמען שהספר הנ"ל לא שכיח כל כך במדינתנו העתקתי אותם בפה שמצאתי מקום ללין וה' יתברך יהיה בעזרתי וימהר רעיוני להיות מאוהבי שמו ודורשי היכלו תמיד באמת ובלב שלם ושיקויים בנו מאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג, העורך והמו"ל

—-

באי"ה נכתוב ברשומות הבאות מתורותיו ומתולדותיו הרב המפורסם אב"ד בוסקוביץ הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, שנספה בשואה בשנת תש"ג.

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)