והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר' יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש"ס (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש"י ותוספות ז"ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש"א ז"ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר' יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר' יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'. אך ר' יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו', הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר' יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר' יונה, (והנה הרי"ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר"ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי"ף והרמב"ם, דהרי"ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב"ם סובר דאזלינן בתר ש"ס דירושלמי, ואם כן הרי"ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל"ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילו בשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו' וכו'. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר' יוסקי מבראד זצ"ל היה מסתופף בצל האדמו"ר ר' שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר' מאיר מפרימישלאן זצ"ל.

—

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג' באלול תרמ"ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע"י רבי יצחק שמלקיס וע"י בעל "הרי בשמים". בשנת תר"ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ"ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב"ד ק"ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע"ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע"ט 1919, היה לאדמו"ר.

בתרפ"ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב"ד ור"מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר "הגהות עין חנוך" על מדרש רבה, רמב"ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש"ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש"א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב"ד בעיר קירלהאז. בשנת תש"ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז' בחשוון תש"ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו"ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו"ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר "עיר חנוך" על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר' יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב"ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו"ר מסטמר זי"ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי"ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר "יד חנוך", וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).

המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב"ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו', שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.

הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.

והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד'.

וזהו סוד שיח חז"ל במגילה י"ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.

ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד', קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד' תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד' ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב"ה היכולת מהקריב קרבן לד', והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.

ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד' ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

(כוכבי אור, סימן כ)

—

הרב מאיר אבוביץ זצ"ל נולד בשנת תרל"ה (או תרל"ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ"ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב"ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב"ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה.

הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ' שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.

למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בתרע"ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר"פ ותרפ"א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.

כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז"ל (תרע"ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז"ל והדרנים על הש"ס (תרפ"ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.

ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.

הרב נפטר בז' בטבת תש"א, ונקבר בנובהרדוק.

בכ"ח בסיוון תש"א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח' בתמוז תש"א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.

בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי"ד.

בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ"ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי"ד.

בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר'קע ביום י"ט בכסלו תש"א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי"ד.

מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה בנו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)

מקור לעיון נוסף:  ספר לובץ' ודלטיץ'.

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" וכו' (כי תצא). "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח). רבי אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י), בשביל עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני, שנאמר "ואם מך הוא מערכך", ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר "המקרה במים" וכו' (מגלה י"א, ע"א).

הנה אדם הנוסע למדינת הים ועושה צעדי הליכות הנחוצות להנסיעה, אם יעמוד לו לשטן בהיותו עוד בביתו, כי לא עשה הוצאות עוד אם כי לא יערב לו, אבל לא תהיה עוגמת נפשו גדולה כל כך. וכן אם כבר בא והגיע למדינת הים מחוז חפשו ויעמדו לו לשטן, גם כן לא תהיה עוגמת נפשו גדולה כי באשר הוא כבר שם יכול הוא להשתדל. ולא כן אם הוא כבר על אם הדרך, על הספינה בלב ים, את ביתו עזב ולמחוז חפצו עוד לא הגיע, אז יעמדו לשטן לו ויקחהו מספינה הנוסעת ויחנהו בספינה החוזרת, אז גדול כים שברו וצערו ועגמת נפשו גדולה ואיומה עד מאוד. וזה ההבדל בין פרעה לעמלק, כי פרעה עמד נגד יציאת וחרות ישראל בעודם עוד במצרים, אבל עמלק כיוון עצמו לעמוד לשטן להם בהיותם על אם הדרך. וזהו שכתוב "את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך". והבן.

צא וראה במרחבי תבל אומות ודתות שונות משונות גדולות וקטנות ואין אחד מהם בושה בדת אמונתו כאומה הישראלית. וזה חולשה ואשמה היותר גדולה בעם ישראל. וראיתי בספר לפרש בזה נוסח התחינה "אשמנו בכל עם, בושנו מכל דור", היינו שאמתינו גדולה מאשמת כל עם, במה שאנו בושים בכל דור ודור מכל בעל אמונה ודת אחרת. וכבר ראינו חולשה זו במצרים כאשר אמר ה' למשה שילך אל פרעה ואל ישראל להוציאם ממצרים. "ויאמר משה לא איש דברים אנכי וכו', ויאמר ה' הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וכו', לך ואספתה את זקני ישראל ואמרתה אליהם פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ובאת אתה וכו', אל מלך מצרים וכו', נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה לה' אלקינו וכו', וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל וידבר אהרן את כל הדברים ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח עמי ויחוגי לי במדבר וכו', ויראו שוטרי ישראל וכו', ויפגעו את משה ואת אהרן בצאתם מאת פרעה ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" וכו'. והנה תרי תמיהי קחזינא הכא. א – אשר לעם ישראל דבר אהרן לבדו ואל פרעה דבר גם משה. ב – אשר לזקני ישראל לא הזכירו משה ואהרן מאומה מעבודת ה' רק לפרעה. ויובן כי ידע הקב"ה אשר בבא משה ואהרן אל ישראל לדבר מחג ועבודת ה', בושה ומורא יאחזם ויאמרו להם להרוף שלא להבאיש ריחק בעיני מצרים. וגם לזאת דביר אהרן לבדו אליהם ולא משה שהיה כבד, שלא יאמרו בושים אנחנו במנהיג כזה אשר לא איש דברים הוא, כנהוג גם היום לבקש רב ומנהיג רק איש דברים גם אם אינו בעל מעשים. ודי לחכימא. אבל לפני פרעה גם משה יכול לדבר כי הוא לא שקל ערך הדיבור במשקל היהודים. והיה כי נודע לבני ישראל אשר גם משה דיבר לפני פרעה וכי הוא דיבר בענייני הדת, אמרו להם "ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" בענייני דת ישראל. אדונינו המלך דוד אומר "מאויבי תחכמני", היינו יש להאדם ללמוד מוסר מרשעים באיזה כוח ועוז בלא בושה ורפיון הם עושים מעשיהם הרעים, ממש במסירת הנפש, וזהו שכתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" אחר כל הנסים והנפלאות לבש עוז לעמוד כנגדך והשליך נפשו מנגד, אם כי היה יכול לידע אשר מרה תהיה אחריתו. וזאת תמיד זכור ותלמוד איך תתנהג אתה בעבדות ה'. והנה כוחו של עמלק היה באמצעות רפיון ידי ישראל מדברי תורה, כדרשם ז"ל "ברפידים" שרפו ידיהם מן התורה. ויש לבאר לפי זה "וילחם עם ישראל" היינו בסיועת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, הם המה היו בעלי מלחמה שלו ושעמו, והבן.

בעל בירה גדולה מסר הבירה לסוכן "פערוואלטער" לעבדו ולשמרו כנהוג, וברוב הימים כי עלתה סדקים ובדקים בהבירה. והסוכן ישב בידיים אסורות ולא תקנם, פור התפוררה ומוט התמוטטו כותלי ועמודי הבירה עד כי נפלו אשיותיו. ומסר בעל הבירה את הסוכן לבית המשפט, והסוכן מצטדק עצמו לאמור כי הוא לא הפיל אשיות הבירה ואל הזיק את הבירה ואין בו אשמה. וכמובן אשר יצא חייב מבית המפשט, כי בתור סוכן פערוואלטער אין די במה שלא הפיל אשיות הבירה ולא הזיקו אלא היה לו לתקן הבדקים וסדקים ושלא להניחם להתפשט הלאה והלאה עד מפולת. וכן הדבר ברב או מנהיג, אין לו להצטדק ולומר שאינו באשם נפילת אשיות הקהלה כי הוא לא הרע להם ולא השחית, כי בתור סוכן היה לו לתקן בדקי וסדקי הקהלה ושלא להניחם להתפשט עד מפולת, והבן. וזהו שכתוב "בעצלתים ימך המקרה", היינו על ידי עצלות לבד גם כן ימך ויפול המקרה. "ןבשפלות ידים" לבד גם כן "ידלוף הבית", ואין לרב או מנהיג ישראל להיות עצל ושפלות ידים. וזה היה בימי אחשורוש על ידי עצלות ופלות בני ישראל נעשה שונאו של הקב"ה מך ורש, עד שבאו מרדכי ואסתר בזריזות מעשיהם.

הנה שתי מדינות סמוכות השונאות זה לזה ועומדות על רגל המלחמה, כי תסיח אחת המדינות דעת מרצינות השעה, מיד יעמוד השונא וישפוך סוללה. וכן הדבר הזה במלחמת היצר הרע, שהוא יושב ומצפה על רגע הסחת דעת האדם מתורה ויראה לעמוד ולשפוך עליו סוללה. ובכן נחוץ שיהיה האדם תמיד עומד על המשמר, קרב למלחמה עם היצר הרע ולא ימתין עד בא היצר הרע, אלא יצא הוא תחילה נגדו, כמאמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" הוא היצר הרע, היינו שתצא אתה נגדו, אז בטח "ונתנו ה' אלקיך בידך". וכן היה בעמלק שכיוון השעה שרפו ידי ישראל מדברי תורה ויראה, ועמד עליהם. וזהו שאמר הכתוב "זכור אשר עשה לך עמלק" הוא היצר הרע וכו', "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים", היינו ברפיון ידים מתורה ויראה. ובכן נחוץ שתדע אשר גם "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך", הוא היצר הרע, "מסביב" ותדמה אשר כבר נצוח הוא ממך, על כל זה "תמחה את זכר עמלק" היינו תעשה עמו מלחמה בתחבולות. "לא תשכח" ולא תסוח דעת מללחום עמו, ואז "ונתנו ה' אלקיך בידך" נצח.

(בסימא דפוריא, פתיחה למגלת אסתר ודרוש לפרשת זכור ולקריאה של פורים, תרצ"ח, הרב אהרן סג"ל אפשטיין הי"ד)

ב"ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ"א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו' כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע"ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן "זָכָָר" ולא "זֵכֶר" מטעם (קידושין ד':) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ"א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ"ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל "זֵכֶר". והמורה נבוכים ח"ג פרק נ' שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים "חיים" כחגיגה  ג' ועירובין נ"ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ"ד, סימן תרנ"ט

—

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע"א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א"מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים "תפלת חיים" ו"דברי ראובן" על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ"ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז' וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח' בתמוז תש"א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש"א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח"כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב"ר אשר דיאמנט זצ"ל, רבה של יורבורג.

לקראת שבת ויקרא-ראש חודש-החודש, הבאנו את דברי האחים הרבנים ר' משה צבי ור' דוד יהודה זילברשטיין הי"ד.

כעת מצאתי גם מאמרים מאחיהם הרב ישראל הי"ד מוויצן, שפורסמו בקבצי "הנשר". אחד ממאמריו נוגע בדין, שחל בימים אלו, לשאול ולדרוש קודם לפסח שלושים יום. עיקרי הדברים באים לבאר את מאמר הגמרא ש"מבטלין תלמוד תורה ובאים לשמוע קריאת מגילה":

איתא במסכת מגילה "מבטלין תלמוד תורה לקריאת מגילה".

מקשין העולם, מה רבותא היא הא קריאת המגילה נמי תורה היא.

• ונלע״ד ליישב דאיתא בגמ׳ (מגילה ׳״ח) דפריך האיך אמרינן "הלועז ששמע אשורית יצא", הלא לא ידעו מאי קאמרו. ומשני מידי דהוה מעמי הארצים, ומתקיף אטו אנן "האחשחרנים בני הרמכים" מי ידעינן, אלא משום פרסומי ניסא, ע״ש. אם כן, לפי זה איכא נפק׳׳מ לענין הלועז שלומד תורה בלשונו דוקא והמגילה שומע בלשון הקודש, היינו באשורית, שאינו מבין, ואף על פי כן צריך לבטל מלימוד התורה לקריאת מגילה דאינו מבין. ואם כן שפיר הוה רבותא.
• דיש נפקא מינא אפילו למי שמבין בלשון הקודש ולמד תורה בלשון הקודש, כיון דעל כל פנים איכא פסוקי במגילה אשר אינן מבינין כנ׳׳ל. ואף על פי כן צריך לבטל מלימוד תורה שמבין, לפסוקי מגילה דאינו מבין.אם כן מזה מוכח רבותא דקריאת מגילה. אם כן שפיר אמרינן דמבטלין תלמוד תורה אפילו מה שמבין לקריאת מגילה, היינו אפילו לפסוקי מגילה שאינו יודע פירושה.
• עי׳ (פסחים ו׳) שואלין ודורשין שלושים יום קודם פסח. ואיתא (בסנהדרין י״ב) דבפוריא צריך לדרוש בהלכות פסח, אם כן הוה אמינא, כיון דהוא עוסק בהלכות  פסח היא עדיפא, משום דתקנה זו היתה עוד קודם הנס של מרדכי ואסתר ואין צריך לבטל  מלימוד תורה, אף על פי כן צריך לבטל לקריאת מגילה, אם כן שפיר הוה רבותא.

ישראל זילברשטיין וואיצן.

הנשר התשיעי (תש"א) כנף שישי, סימן מ"ה  

על אביו הרב ישעיהו זצ"ל, ניתן לקרוא בעלון "שבת בשבתו", כ"ד בתמוז תשע"ב, באתר mytzadik, באתר ויקישיבה ועוד.

בתמונה למעלה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל ומלוויו.

 

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז"ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת"ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז"ל באבות דר' נתן פרק כ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה. ואחז"ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו'. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי' במסכת סופרים פרק ט"ז, על הפסוק "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" וגו'. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ"ה הגי' בפסיקתא דר' כהנא עיי"ש. ועי' יבמות קי"ז ע"א כמים הפנים לפנים וכו' ההוא בדברי תורה כתיב עיי"ש וברש"י ותבין.

וכבר רמזו ז"ל במדרש וישלח בפסוק "ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש" מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי"ש. ומכוון לדבריהם ז"ל במק"א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו "ודם ענב תשתה חמר" אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י"ד וכל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע"ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע"ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז"ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז"ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק "ויאכילך את המן" וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' אלו מדרש הלכות ואגדות עיי"ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא. כלומר להכיר את הקב"ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' (תמיד ל"ב) ואכ"מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ"ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג"א באו"ח סי' נ' ס"ק ב' דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי"ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב"ם פ"ג מחגיגה, גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע"כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה "גרך" דקרא דנאמר בהקהל, באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי' באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : "גרך" אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל"ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי"ש. והנה אי' במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת"ל אשר תשים לפניהם, עיי"ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי"ש.

אבל לדברי הרב ז"ל בשו"ע הלכות תלמוד תורה סי' ל"ד דבתורה שבכתב גם ע"ה מקיים מצות לימוד, עיי"ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז"ל מהך דכתב הר"י מיגאש בשו"ת סי' צ"ג דתורה שבע"פ אינה מטמאה את הידים. ובשו"ת משאת בנימין סי' ק' הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע"פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע"כ הבדל יש בין תורה שבע"פ לשבכתב. דבתורה שבע"פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע"כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס' מגילה ח' במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי"ש. וה"ה בתורה שבע"פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת"ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע"פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע"פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין. אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגרים שאינם מכירין, פי' הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ"ל, בעינן עכ"פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה. ואכ"מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ"מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז"ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב"ן ז"ל על התורה דביאר הכתוב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול"ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ"ל. האיר לנו הרמב"ן ז"ל, עיקר שם "תורה" היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע"י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי' ברכות ח' וקדושין מ"ט ע"ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי"ש ותבין ואכ"מ.

והגם כי אחז"ל בחגיגה י"א ע"ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מיסודי התורה הי"א, עיי"ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ"ל. אולם כבר הרי ביארו התוס' בשס ר"ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע"ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי' ברש"י קדושין ע"א, וברש"י ע"ז י"ז, ובפי' הראב"ד ז"ל לספר יצירה פרק א', ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ר"ב. ועי' בזוה"ק תרומה ד' ק"ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז"ל ואכמ"ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי"ז מי"ד "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה" וכו'. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ"ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט משנה זו ואכמ"ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי"ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ"פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ"פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ"פ ולא פורים. אמנם ביום הד' והה' חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב"ם והרע"ב, לכן יוהכ"פ דהוא מן התורה, ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע"כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד"ק.

ונראה דכיון ז"ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק"מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי' דנפק"מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש"י ז"ל בפסחים נ"ח ע"ב דגם בשעה שקידשו ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ"ה בר"ה ב'. עיי"ש. ואי' בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי"ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ"י המדרש פר' חוקת "מי יתן טהור מטמא לא אחד" מרדכי משמעי, עיי"ש. גילו לנו חז"ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ"פ אי' בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ"פ לישראל. ופי' בסה"ק דהוא כולו במקום טהור, של אחד, ע"ד שאחז"ל בקדושין מ' ע"ב, צדיקין נמשלין בעוה"ז שכולו עומד במקום טהרה וכו'. על כן ביוהכ"פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ"ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ"פ הוא רק בימים שאין בהם טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע"י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז"ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם. עיי"ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב' ע"א חל להיות בשני וכו'. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ"ו דמגילה ה"ב אמר ר' ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי"ש. וזה מכוון כדברי הזוה"ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז' – הובא גם בחידושי הגרמ"ז. ועיין בתורה שלמה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה שלמה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

---

ב"רבנים שנספו בשואה", מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ"ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ"ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש"ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה,

פרטים נוספים מתולדותיו של הרב זמבה מובאים כאן מתוך המאמר "וחסיד בכל מעשיו: הגות חסידית במשנתו של הרב מנחם זמבה":

הרב ר' מנחם נולד בשנת תרמ"ד (1884)[!]. אביו ר' אברהם[!] ז"ל.[1] היה למדן וחסיד מופלג בעיר פראגה, פרוור לעיר הבירה ווארשא, ועל שמה קראוהו ר' מנחם פראגר. עוד בילדותו נתפרסם לעילוי מצוין, בעל כשרון נפלא, בעל זכרון אדיר ובעל תפיסה מהירה. כדרך הבחורים בני החסידים בימים ההם למד בבית מדרש בחבורה של לומדים אצל תלמידי חכמים מובהקים.[2] ככה נתגדל בפולניה דור של ת"ח גדולים בתורה וגאונים מצוינים. בעודנו צעיר לימים לקח אותו אחד מבעלי הבתים העשירים בפראגה לחתן לבתו היחידה.[3] כעשרים שנה גר ביחד עם חותנו, ובמשך הזמן, כשלא היה עליו עול פרנסה ועול רבנות, התמסר כולו לתורה ולעבודת השם, הגה יומם ולילה בלימוד התורה בעיון, בשני התלמודים ובספרי הראשונים והאחרונים. כמדומני שלא הניח מקום בתורה שלא התעמק בו והעלה בו חדושים יקרים, בסדרי זרעים וטהרות כמו במועד נשים ונזיקין. ביחוד הצטין בסדר קדשים, שחבה יתרה היתה נודעת לו ממנו. במשך עשרים שנה עסק במיצוי הנפש ובהתמדה נפלאה בלימוד התורה ונעשה לגדול הדור […] ארון מלא של כתבי יד היה לו בביתו. עשרות חיבורים גדולים בכל מקצועות התורה, בענינים שלא דרך בהם אדם, חיבר. כמעין הנובע היה בכל מקום שהיו שואלים אותו מיד היה משיב בדברים מחודדים ומתובלים. ובעונג רב היה מדבר בחידושי תורה. רגיל היה על לשונו מאמר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש, כי כל בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובים. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו לראשון, שו"ת "זרע אברהם", ותיכף הכירו גדולי הדור שאור גדול עולה בשמי ווארשא. בשנת תר"פ כשהתחלנו להוציא את הירחון "דגל התורה" היה חבר המערכת והשתתף בעריכת כל חוברת, ושני הקונטרסים האחרונים סידר בעצמו בהיותי אני באמריקה. בכל קונטרס הוסיף חידושים בשם "אוצר הספרא". כן הדפיס ספר "גור אריה יהודה" מבנו העלוי שנקטף בדמי ימיו. רובו הם חדושיו. בכל הספרים האלה הראה את גדלו כאחד מענקי התורה. וכל זה כטפה מן הים כנגד מה שנשאר באמתחתו. היה לו בכת"י חיבור גדול באיכות ובכמות בשם "מחזה למלך" פירוש על כל הרמב"ם, וחיבורים על שני התלמודים, על השולחן ערוך, והמון תשובות בכל מקצועות התורה, וספר "מנחם ירושלים" על סדר קדשים, ועוד,[4] […] ורק עוד מלים אחדות על צדקתו ועסקנותו בצרכי צבור. קנאי ולוחם מלחמת ה' היה, ומעולם לא נסוג אחור. נואם מצוין היה ודבריו היוצאים מפיו חצבו כלהבות אש. השפעה כבירה היתה לו על הדור הצעיר. אחד מעמודי "אגודת ישראל" ממועצת גדולי התורה היה. דרשותיו השאירו רושם כביר על שומעיו, ותמיד היו מלאי ענין ותוכן. אף על פי שנחשב היה לקיצוני ידע איך לקרב רחוקים ואפילו מתנגדיו התיחסו אליו בכבוד מדעתם כי כל מחשבותיו היו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וכי באמונה ובתמימות היה עושה את מלאכת הקודש שלו. ביתו בווארשא היה אכסניא לתורה, בית ועד לחכמים.[5] גדולי התורה וחכמיה שהגיעו מחוץ לעיר, היו באים לביתו לשמוע תורה מפיו. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה היו פונים אליו מכל קצוי ארץ בשאלות חמורות והוא השיב לכל השואלים דבר ה' כפוסק אחרון. בתור אחד מהרבנים בעיר הבירה ווארשא הוטלו עליו צרכי צבור רבים מן המדינה כולה ונעשה לאישיות המרכזית בעולם הרבני.

חסיד ומהמקורבים הראשונים להאדמו"ר מגור שליט"א היה ונסע אליו לעתים קרובות. הוא עסק הרבה בספרי יראה וחסידות וגם במקצוע זה היה גאון ומלא וגדוש בידיעות. שגורים היו בפיו כל ספרי החסידות ותענוג נפלא היה לשמוע את שיחותיו שהיו בהם הרבה דברי תורה חכמה ויראת שמים. בעצמו כתב וחידש הרבה גם במקצוע הדרוש והאגדה. תשוקה עזה היתה לו לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. וזמן מה לפני המלחמה פנה אלי שאשתדל עבורו. עשיתי כרצונו ועלה בידי לסדר ועד שקיבל על עצמו לפרנסו. שלחתי לו רשיון-עליה וכרטיס-אניה, אך באותו הזמן שהשיג את מכתבי קבל כתב רבנות בתור רב ומו"צ בווארשא ומוכרח היה לדחות את נסיעתו לא"י. מן השמים לא נסתייע הדבר ת.נ.צ.ב.ה. מנחם מ. כשר.

הרב כשר לא כלל במאמרו זה את קורותיו של הרב זמבה בשואה, שכן הם לא היו ידועים לו בזמנו, ולכן נשלים אותם ממקורות נוספים.

לאחר שנכנסו הגרמנים לוורשה, הם התפרצו לבתי הרבנים, שדדו אותם ועינו אותם. מלאחר שלא מצאו כסף ותכשיטים בבית הרב זמבה, הם היכו אותו קשות ולקחו אותו מביתו, וכשחזר מוכה ופצוע, נפל למשכב לזמן רב.[6] בסוף שנת 1939 ותחילת 1940 לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה, לא קיבלו משכורת ולשכת הרבנות נשארה סגורה. אך כל רב המשיך להיות מרכז הדת בסביבתו וכתובת לעצה, עידוד ועזרה, ודירתו הייתה מרכז לחיים יהודיים.[7] אף שהגרמנים אסרו על תפילה בציבור בתואנה של סכנת הידבקות, המשיכו להתקיים בגטו מניינים חשאיים, ובהם מניין קבוע בדירתו של הרב זמבה.[8] בתקופה זו המשיך הרב זמבה להיפגש ולעמול בתלמוד יחד עם רבנים נוספים.[9] הוא הוסיף לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו ואת פסקיו.[10] הוא נמנה על המייסדים והפעילים של קרן 'עזרת תורה' [המכונה גם 'עזרת הרבנים'], שנועדה לתמוך בישיבות שקמו בגטו ורשה ובתלמידי החכמים שסבלו מחסור ונרדפו.[11] בערב יום-כיפור שנת ת"ש, פרסמו רבני ורשה קריאה כתובה בסטנציל לעורר את יהודי העיר לערבות ההדדית: "יחסוך כל אחד מפיתו וימסור לרעב […] ולהיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם".[12] הרב זמבה אף פסק שיש לכפות על עשירים בגטו לתת צדקה להצלת העניים.[13] רק בסוף שנת 1940, הוכרו הרבנים כאחראים על ספרי רשומות של לידות, חתונות ותעודות פטירה, וכל אחד מהרבנים היה אחראי על ניהול הרישום באזור שלו. בינואר 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בשטח הגטו וכל רב קיבל רחובות אחדים שהיה מוסמך עליהם לגבי שאלות בעניינים רישום ובעניינים נוספים, ואז החל לקבל משכורת מהקהילה.[14]

בימי האקציות בוורשה, בקיץ 1942, הגיעו לגטו שמועות מפי הבורחים הראשונים מטרבלינקה. גם מלובלין הגיעו ידיעות שתיארו את מחנה המוות מידאנק. בעקבות כך כונסה אספה, בה נכחו אישי ציבור ורבנים חשובים בהשתתפות הרב זמבה.[15] בתקופה זו כתב חיבור ארוך על מצוות קידוש השם, ובראש חידושיו הזכיר את אשתו, שנלקחה ממנו וגורשה לטרבלינקה יחד עם בתם הצעירה רחל.[16]

מספר רעיונות ויוזמות לסייע ולהציל את הרב זמבה לא צלחו.[17] לאחר המלחמה התפרסמו כתבות על כך שהרב זמבה, הרב שמשון שטוקהאמר והרב דוד שפירא דחו הצעה להבריח אותם מגטו ורשה ולהסתיר אותם במקום בטוח, והעדיפו להישאר עם קהילתם בעת צרתה.[18] הרב זמבה נהרג במהלך המרד, ברחוב, בעברו מבית לבית בימיו האחרונים של הגטו, בי"ט בניסן תש"ג (24.04.1943), והובא לקבורה בחצר בית ברחוב קופיצקה 4 בגטו.[19] הוא לא השאיר אחריו צאצאים וכתביו הרבים אבדו,[20] אך שמועות בדבר הצלתו והצלת נכדיו עוד המשיכו להופיע.[21] ידיעה על נפילתו פורסמה בעיתון 'קול ישראל' בח' בתשרי תש"ד.[22]

בשנת 1958 הועלה ארונו לארץ והוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בהלוויה המונית. באותו היום, מליאת הכנסת עמדה דום לכבודו, וחבר הכנסת מרדכי נורוק תיאר בנאומו בכנסת את הרב זמבה כ"סמל של וארשה" וכמי שפסק לראשונה להתכונן למרד נגד הנאצים ועמד לימין הלוחמים עד לנפילתו.[23] לעומת זאת, באותה תקופה, עיתון אגודת ישראל פרסם מאמרי הערכה רבים לאישיותו של הרב זמבה בלא להזכיר את חלקו במרד ואת פסק ההלכה הקשור בו. בהספדים עליו נמנעו חברי מועצת גדולי התורה להזכיר את יחסו למרד, ואף על מצבתו אין זכר לפסק ההלכה שלו.[24]

[1] תאריך הלידה של הרב זמבה הוא י"ג באלול תרמ"ג, ושם אביו היה ר' אלעזר זמבה. כך תוקן בדברי הרב כשר, כפי שהובאו בתוך פלדמן, במשנת הגאון עמ' רב. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רנו-רנז, שכתב שר' אברהם היה סבו של ר' מנחם ולא אביו. כשהיה מנחם בן תשע נפטר אביו, ר' אלעזר, ומנחם עבר לגור אצל סבו, שלמדו גמרא, מפרשים ופוסקים, בשיטתם העיונית והחסידית של אדמו"רי קוצק וסוכוטשוב. הסב גם דאג לחינוכו החסידי ולקח אותו עמו בנסיעותיו אל ה"שפת אמת".

[2] על הסיבות לכך שלא נשלח ללמוד בישיבות ליטא, ראה פלינקר, "רבני וארשה", בתוך גרינבוים (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, א, עמודה 304; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 16-14.

[3] בשנת תר"פ (1919) נפטר חותנו, ר' חיים ישעיה צדרבוים, ור' מנחם לקח על עצמו את ניהול חנות הברזל של חותנו המנוח ודחה הצעות לכהן ברבנות. הסבר להחלטתו זו מובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג; וראה שמחה אלברג [עלברג], אמרי שמחה: אוסף מאמרים, רעיונות והגיונות, פרקי מחשבה ביאורים והבהרות בדברי חכז"ל, ב, (ניו יורק, תשנ"ג), עמ' רנה, שציין שדווקא השנים בהן ניהל את חנות הברזל לפרנסתו היו שנותיו המאושרות, בהן הגיע מעמדו התורני לשיאו, כגאון למדן בעל הבנה עמוקה, המוכר בכל פולין ומעבר לגבולותיה, ומוערך גם בעיני עולם התורה הליטאי. וראה שמעון פירסט, עיר הגולה, א, (ברוקלין, תשכ"ו), עמ' תעג: בעת הכנסיה הגדולה הראשונה היה לו חנות, וממנו התפרנס בדוחק, ולמד שם כמעט כל היום, ומובן שלא הצליח במסחרו, כי מוחו לא היה מסוגל למסחר, כי כל מחשבותיו היו לחדש חידושי תורה.

[4] הרב זמבה הספיק להוציא לאור את הספרים: זרע אברהם (בילגורייא, תר"פ), תוצאות חיים (ורשה, תרפ"א), גור אריה יהודה (ורשה, תרפ"ח). אך עוד בחייו, יצא שמעו של הרב זמבה כמחבר כתבי יד רבים של ספרים נוספים. גם בנייר המסמכים הרשמי של הרב זמבה משנת תרפ"ו (1929) היה כתוב: הרב מנחם זעמבא ווארשא-פראגא […] מח"ס: שו"ת זרע אברהם, שו"ת הרמ"ז, תוצאות חיים, אוצר הספרא, מנחם ירושלים על הלכות ארץ-ישראל, מנחם ירושלים על הירושלמי, בית מנחם על ד"ח הש"ע, ספר הזמנים ועוד. ראה לדוגמה, הסכמת הרב זמבה, בתוך יצחק אלימלך הכהן זינגער, זכרון אלימלך: חידושים נפלאים בהלכה ואגדה, (ברוקלין, תשנ"ז), עמ' 4. וכן בכותרת הנייר הרשמי שלו במכתבו בתוך דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין: הישיבה ומייסדה מהר"ם שפירא זצ"ל, ב, (בני ברק, תשנ"ד), עמ' טו. וראה כותרת מעל להסכמתו, בתוך יהודה אריה ליב בלכרוביץ, זקני מחנה יהודה: לתורה ולתעודה, הלכה ואגדה, (ורשה, תרצ"ט), דף ה עמ' ב: הסכמת הגאון האדיר המפורסם בעולם, פאר הדור, חו"פ מרביץ תורה בישראל ומעמיד תלמידים הרבה כש"ת הרב רבי מנחם זעמבא שליט"א מחבר ספרים יקרים – תפארת קהל עדת ישראל רב בוורשא הבירה יצ"ו.

[5] ישנן מספר עדויות של תלמידיו המפרטים את השעות בהן לימדם, הן בתקופת היותו עוסק במסחר ברזל לאחר פטירת חותנו והן בהיותו עוסק בצורכי הציבור וברבנות ורשה. לדוגמה, ראה שמחה אלברג [עלברג], עיני העדה: אוסף מאמרים ופרקי חיים של גדולי אדמו"רים ראשי ישיבות ורבנים מדור העבר, (ניו יורק, תשנ"ו), עמ' ז. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג-רסד.

[6] 'פליטי ישראל ברחבי העולם', הצפה, 29.10.1943, עמ' 4.

[7] הלל זיידמן, 'יומן גיטו ווארשה: כיצד חי ונפל הגאון הגדול ר' מנחם זמבה בגיטו-ווארשה', הבקר, 27.09.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2.

[8] אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, (ירושלים, תשס"ב 2002), עמ' 350.

[9] שם, עמ' 111-110.

[10] הלל זיידמן, יומן גטו ווארשה, (ניו יורק, תשי"ז), עמ' 101-100.

[11] הלל זיידמן, 'חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמאן', שערים, 26.07.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 94.

[12] ל. ביין, 'ששת ימי המעשה', הצפה, 16.09.1945, עמ' 2.

[13] סורסקי, "תולדות רבינו זצ"ל-הי"ד", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד; יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד: נדה, (תשע"ב), עמ' קסא.

[14] הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בווארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; בתוך פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 129, מובאת מפת האזורים הרבניים בגטו ורשה ורשימת הרבנים האחראים כל אחד לאזור מוגדר בגטו.

[15] פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 43-42.

[16] סורסקי, "תולדות הגרמ"ז", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד-רפו; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 93-92.

[17] 'פעולה להצלת לומדי ישיבת לובלין', הצפה, 17.11.1939, עמ' 3; 'ששים רבנים פליטים בווארשה', הצפה, 21.07.1941, עמ' 4; 'מכתב מורשה שנתקבל במערכת "הפרדס"', שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), הפרדס, 07.1941, שנה טו חוברת ד, עמ' 12-11; פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 60; שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 168-164, 199; אברהם חיים אלי' וויסמאנדל, איש חמודות: תולדות וקורות חייו של […] מרן חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, ([ניו יורק], תשס"ח 2007), עמ' קמב-קמד; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96-95.

[18] ק. שבתאי, 'שלשה שנתקדשו בתוך עמם', הצפה, 31.01.1947, עמ' 5; 'רבה האחרון של ווארשה', המשקיף, 10.12.1948, עמ' 4; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96; 'סימן השאלה האדום', הצפה 04.10.1963 עמ' 4; 'ר' מנחם זמבא ז"ל', דבר, 11.07.1958, עמ' 4; 'ישראל והשואה בשולי הספר "השואה והמרי"', דבר, 19.06.1953, עמ' 3.

[19] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 110-109; 'הרב זמבה הי"ד הובא למנוחות', חרות, 19.06.1958, עמ' 4.

[20] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, 113-111.

[21] 'נכדיו של הרב זמבה הוברחו מגיטו וארשה וייתכן שנשבו בין זרים', מעריב, 02.05.1971, עמ' 20; 'דרישת שלום מהגולה', המשקיף, 30.04.43, עמ' 5; 'מה גורלו של הרב זמבה מווארשה?', הצפה, 07.09.1943, עמ' 1.

[22] 'מעשי הזועה בפולניה', קול ישראל, 07.10.1943, הובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפ"ה.

[23] דברי הכנסת, תשי"ח, הכנסת השלישית, ישיבה 477, עמ' 2119-2118, הובא באתר הכנסת, 23.09.2018, http://fs.knesset.gov.il//3/Plenum/3_ptm_251504.pdf.

[24] שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 108; על פרשנות השואה ומשמעותה לנוכח תפיסות תיאולוגיות באגודת ישראל, ראה שם, עמ' 85-82.

מאז ועד עתה מתנהלת המלחמה התדירה בין היהדות והאליליות.

מעמד הר סיני וחוקי־חורב, הכרזת שלטון הרוח על הכוחות החומריים שבאדם, והכרזת בחירת עם ישראל, בתור מחנה הצבא של מלכות שמים עלי אדמות — עוררו במחנה העמים האליליים שנאה בוערת ליהדות. לרגעים נדמה, שהשתררה שביתת נשק בין ישראל ואומות העולם וקמה הסערה לדממה. אמנם הרגעים הללו הם רק תחנות זמניות והפסקות קצרות —  הכנות למלחמה חדשה.

ההפסקות הללו מתהוות הודות לפשרות משני הצדדים: לפעמים העמים מרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של תורת היהדות, ויונקים במקצת מרוח היהדות; ולפעמים להיפך, יש מן היהודים המרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של חוקות הגויים.

תגובתם של היהודים נגד הנגישות מצד אומות העולם שונה היא בכל פעם, לפי תנאי המקומות והזמנים. כאשר מתבוננים בהשתלשלותה של מלחמה זו בדברי־ימי־עולם, נוכחים לדעת כי הנגישות הקטנות והמקומיות מצד האומות, גרמו לנו נזק יותר גדול ועשו שמות יותר נוראות במחנה ישראל, מאשר הנגישות הגדולות ומלחמות־התנופה שהרעידו את העולם, רופפו עמודי שמים. נגד הנגישות קטנות והמקומיות היתה ההגבה מצד היהודים חלשה מדי; היהודים הכניעו את עצמם ועשו פשרות שונות להציל את עצמם, ולו רק לפי־שעה. הפשרות הללו גרמו לנו אכזבות נוראות, ועשו שמות ביהדות. לא כן המרידות הגדולות והמזעזעות נגד היהדות — דווקא המרידות הללו עוררו את הכוחות הרוחניים הענקים שבעם יש­ראל. התגובה נגדם היתה כל כך חזקה, כי מתוך השאיפה הכבירה להגנה התאחדו כל היהודים, התבצרו והתחזקו באמונה ובבטחון.

הנה, לדוגמא הנגישות הקטנות הראשו­נות של מלכות אחשורוש נגד היהודים עוררו את הרצון לחנוף למלכות זו וליהנות מסעודתו של אחשורוש ולשתות מיינו. אמנם כאשר קם המן הרשע ובקש ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״, כאשר הרגישו היהודים שחרב חדה מונ­חת על צוארם — אז באה התגובה הכ­בירה, רוח גבורה וגאון נתעוררה בקרבם: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ — זו נהייתה לסיסמה במחנה היהודים. ואז באה גם הקריאה: ״לך כנוס את כל הי­הודים״.

בכל עת שנוגעים בפנימיותם, אז מתגלה הכוח הנפשי הנצחי של עם ישראל הנצחי. ״הדר קבלוה בימי אחשורוש״  — קבלו את תורת ישראל, ״קימו מה שקבלו כבר״. וכאז — ״ויחן שם ישראל נגד ההר״, ״כאיש אחד בלב אחד״, כן עתה ״כנוס את כל היהודים״.

אין לנו להגיב נגד הזדעזעות מעין זו, החותרת תחת כל קיומי של עם ישראל ותורתו, רק באופן המנוסה של אחדות, ב״כנוס כל היהודים״ וב״הדר קבלוהו״, לקיים מחדש מה שקבלנו כבר — כלומר, לשוב לתורתנו הנצחית, לחזק ולבצר את האמונה והבטחון בכוח ישראל סבא.

• לוחות האבן שניתנו למשה בסיני הם אמנם עמודי־העולם בכלל ועמודי היהדות בפרט. המעמד הנבחר הוא תוצאת בריאת העולם — ״אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי״. ״בריאת העולם״ היתה רק הכנה ל״מתן תורה״, כי על פי התורה נסדרו סדרי בראשית — ״הסתכל בתורה וברא מעשה בראשית״. חוקי־התורה וחוקי־הטבע אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, ומשלימים זה את זה, כי מרצון הבורא נחקקו יחד. כאשר הכריז הקב״ה: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ – … לנו הקב"ה, כי… הבדלה זו בין היהדות והאלילות, ומני אז הוא חוק טבעי שביצירה, שאין לשנותו בשום אופן. כשם שאין למחות נגד ההבדל בין אור וחושך, כך אין למחות נגד ההבדל בין ישראל לעמים. לכן כל הנסיונות של התבוללות לא עלו והתנקמו תמיד בבעלי־הנסיון הזה. היהדות נשארה ב״בדידותה המזהירה״ הטבעית וההיסטורית.

כתוב בתורה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ״. לכאורה מקרא זה משולל הבנה הוא: מה ענין ״לי כל הארץ״, להיותנו סגולה מכל העמים? רק המקרא הזה בא להורות, כי לא נאמרה לישראל מחמאה זו בתור זכות יתר ונשיאות פנים, אלא הבטחה זו נובעת מרצון יוצר בראשית. בזמן שהיהדות היא מה שהיא צריכה להיות, ״אם שמוע תשמעו בקולי״ — היא חוק ביצירה, שאין לש­נותו. וכשם שאין לשנות את העובדה, ״כי לי כל הארץ״ — כך אין לשנות את העובדה ״כי לי בני ישראל וגו׳ ״

בנוסח ההבדלה אנחנו אומרים: ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים״. והנה, מה ענין אור וחושך, שההבדל ביניהם הוא חוק טבעי שביצירה, למושג ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים, שכל ההבדל ביניהם היא רק בהשגה שכלית! גם על הסדר, המקדים קודש וחול לאור וחושך יש להתפלא. ובזאת נוכל להתעמק ולהבין, כי יש פה מדרגות של הבדל — מן הבדל קל להבדל מוחלט. וכדי שלא לדמות את ההבדל בין קודש לחול לההבדל בין ישראל לעמים – בא ביניהם ההבדל בין אור לחושך להורות, כי ההבדל בין ישראל לעמים, היינו בין יהדות לאליליות, הוא הבדל ביצירה, כמו ההבדל בין אור לחושך.

אמנם באשר נתבונן נמצא, שאם גם ה­הבדל בין הקודש והחול גדול הוא — בכל זה יש עוד אפשרות של תמורה וחילוף, לעשות מן הקודש חול ומן החול קודש. כי ״חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי״; ודבר של חולין יכול להתקדש וליעשות קדשים, על ידי הקדשתם כצד בעליהם; ומאידך, אפשר לפדות קדשים ולעשותם חולין.

לא כן ההבדל בין יהדות לאליליות — כי כאשר יבוא ״תיקון עולם במלכות שדי״, הרי האלילים כרות יכרתון ; ובמקום שמץ אליליות אין יהדות, וכן להיפך.

לכן, ההבדל שבין ישראל לעמים הוא ממש דוגמת ההבדל שבין האור והחושך שביצירה, כי במקום האור אין חושך ובמקום חושך אין אור. ״ויבדל אלקים בין האור ובין החושך״ מיום זה אין לאור ולחושך לשמש בערבוביא, וזהו חוק בטבע. כך מיום שאמר הקב"ה ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״, נעשתה הבדלה זו חוק טבעי שאין לשנותו. אמנם כדי להגיע למדרגת ההבדלים שביצירה ושבחיים, צריכים להגיע למדרגת הדעת, כי אם אין דעת — הבדלה מנין? לכן נתקנה ההבדלה ב״חונן הדעת״. למתבול­לים שמבני־ישראל חסרה, איפוא, הדעת להבין את ההבדל היסודי הזה שבין יה­דות ואליליות.

בכל פעם שאומרים היהודים: ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ — מיד ״וירדפו מצרים אחריהם״, עד שיפקחו את עי­ניהם: ״ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו״.

על מחוללי התנועות החופשיות בעם ישראל להסיק מכך את המסקנות ולהיווכח ״שכל מה שמשתדלים יהודים לחקות בחיי היחיד וחיי הציבור את חיי העמים המודרניים השקועים עוד באליליות, מתרחקים מטבעם ומן המציאות, ואינם רוכ­שים על ידי כך הכרה וחיבה מצד האומות! אדרבה, הם נעשים עוד יותר זרים ונכרים בעיניהם. אמנם בזכות יהודים מקוריים יכולים עוד העמים להבין את עם ישראל, אבל בתור עם בדומה להם אין באפשרותם להבינו.

• כאשר נשוב כולנו לדרכנו אנו, דרך ישראל סבא, הדרך ההיסטורית של היה­דות, אזי בטחה ישתנה גם היחס מצד האומות אלינו. ישובו נא החופשיים בעוד מיועד להכרת היהדות, לתורת האומה ולקדושת התורה, יקיימו נא מה שקבלו כבר — ואז בלבבם יבינו ושב ורפא להם. ואז נוכל לבנות שכם אחד את בנין היהדות, על יסוד האמונה הטהורה והתרי״ג מצוות בלי פשרה.

מה הן טענות מנהיגי התנועות החופ­שיות? אי אפשר בין־לילה לכבוש את ההמון אשר פרק ממנו עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ולהטותו לקבל עליו את עומס ההתחייבויות הנובעות מתורת­נו הקדושה, וגם שישליך מאתו בבת אחת את כל ״ילדי הנכר״, אלילי המודרניות האירופית, שנעשתה להם על ידי ההרגל לטבע שני, ואשר לפניהם כרעו והשתחוו מיום עמדם על דעתם. נכון כי יש עוד שפלי רוח וחלשים כאלה, ואינם מרגי­שים בשום אופן כי ״השמחה במעונו״, ומתקנאים באומות העולים בשמחותיהם הקטנטנות, ויש כאלה, אשר כל תקוותם היא, שיעמדו זמן רב כעני בפתח, על מפתן היכלי העמים האליליים, עד שייעתרו לשוב לקבל אותם כדי שיוכלו לחיות כמותם כבימי ראשית האמנסיפציה.

כלום אחרי שנתגלו לפנינו העמים ״הנאורים״ כרוצחים ובחיות טורפות בדמית אדם, לא נתגאה עליהם ברוח האצילות שבנו — רק נחפוץ להידמות לבריות כאלה ולהתכבד עוד להיות, ח״ו כמוהם?

הכרת תורת סיני כמהות היהדות ודרכה בחיים, הכרת לוחות האבן בתור עמודי האומה והעולם, גם יחד — היא התביעה היסודית לכל מי שנושא שם ישראל אין זה טורח ומשא — ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. והת­נאי המוקדם לכך, המוטל עלינו: ״לך כ­נוס את כל היהודים״.

(מתוך בית יעקב, שבט-אדר תשכ"ד, גיליון 57-58)

—

הורוביץ, טוביה, בן בן-ציון.
נולד בתרנ"ג (1893). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בבודפשט ואחר כך בווינה. שם התוודע אל עולמם של היהודים החרדים שבמערב אירופה, והדבר עזר לו הרבה בהמשך דרכו הציבורית בפולין. בתר"פ (1920), חזר לגליציה, ועשה הרבה לגיבוש ההכרה היהודית בקרב הצעירים ששנות מלחמת העולם הראשונה זרעו בהם מבוכה. היה ממקורביו של ד"ר נתן בירנבוים והיה לו חלק בחזרתו של זה בתשובה. הוא היה פעיל באגודת ישראל, ונבחר לסגן נשיא התנועה בפולין, עבר לסאנוק, שבגליציה המערבית  ונמנה עם מייסדי "בית יעקב". יצא בשליחויות לארצות מערב אירופה וארה"ב. פרסם מאמרים רבים בעברית, ביידיש ובגרמנית. בתרצ"ג (1933), נבחר כרבה של סאנוק. השתתף בכנסיה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה בתרצ"ז (1937), במריינבד, שבצ'כוסלובקיה, ותמך בהצעתו של הרב יהודה לייב צירלסון למען הקמת מדינה יהודית ולו גם במחציתה של ארץ ישראל. כשהקימו הגרמנים את הגטו בסאנוק הם גרשו אותו למחנה ריכוז בזסלב, הסמוכה. מקורביו ניסו להבריח אותו להונגריה, אך בדרך כשלה אשתו והוא נאלץ לחזור. נספה בבלז'ץ. כך לפי וונדר. לפי זיידמן בסוביבור בשבט תש"ג, 1943.

(רבנים שנספו בשואה)

לקריאה נוספת: ספר יזכור לקהילת סאנוק – 128, ואתר האוניברסיטה הממשלתית של ג'קסונוויל.

התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת "תורת חסד", "תורת אמת" כמ"ש ותורתך אמת "תורת משפט", אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה "ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש"י וברמב"ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ"כ על המינקת הזקנה. ורש"י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ"כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע"ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד "אלון בכות", כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ"ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ"כ היה יקר אצלו החינוך. וכ"כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע"ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו "וירק את חניכיו" ועיין פירוש רש"י ז"ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא "חניכיו", היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו "ויתן אל הנער", ופירשו חז"ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז"ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע"ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא "אומן" היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", ופירש הרמב"ן ז"ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש"י ז"ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ"ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו', והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה "הסתרת פנים", שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר"א ז"ל שזה היה טענת קין "הן גרשת אותי מכל", איני ירא מכל עונש וקללה אעפ"י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו"מפניך אסתר", זה גרוע לי מכל. וכן מצינו "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים", כל ההצלחות היא רק "בהארת פנים" וכל הקללות "בהסתרת פנים", ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. "אין להם אומן ומגדל", זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של "הסתרת פנים" לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל "אבד את הדרך" ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית "אראה מה אחריתם". אם הוא "לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו", אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע "מהות התורה", "ואהיה אצלו אומן", חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז"ל (מד"ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ"ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז"ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה' נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז"ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

"חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע"י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח"כ היה עליהם טענה חזקה "לב כסיל לשמאלו" אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח"כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז"ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח"כ ששבטו גלה ע"י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

—

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב"ר דוד שולמן הי"ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות "בית–יוסף" במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר' אהרן ויינשטיין זצ"ל מחבר ספרי "דרכי אהרן") ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה"צ רבי שמואל וויינטרויב זצ"ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם "פניני החכמה" ו"פניני השלמות", שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ"ד, ירושלים).

 

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. דרשו חז"ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט"ו) –  אמרו רז"ל הרגיל בנר הוויין לי' בנים ת"ח (שבת כ"ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי' בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי' ת"ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ"ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת"ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת"ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד' ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי' מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד' ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל"ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט"ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ"ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי"ז י"ל ד"וכן תעשו" אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי' "וכן תעשו", שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי"ו ד"ויתן לך" ויחזור ויתן) ופירשו חז"ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד' המה (ירמי' ז') – לפי דברינו יש לפרש "וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו' ויברך אתם משה" (פקודי), פירש רש"י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ"ל. חז"ל דרשו על פסוק "וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה') איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל"ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד' מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'", ואחר כך יאמר "ושכנתי בתוכם". ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'" (תנא דבי אליהו פי"ז). לשון "מיד" צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב"ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי' אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב"ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי' גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד' ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב"ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות). פרש"י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו' עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו"ע או"ח בסופו כתב המחבר דביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ"א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ"ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ"א פסוק הנ"ל "וטוב לב משתה תמיד". עיין בשע"ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק"ז בעל חתם סופר זי"ע בשו"ת או"ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי"ד וט"ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב"ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א' משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב' משום מסמך גאולה לגאולה עכ"ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא "וטוב לב משתה תמיד" שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא "טוב לב" מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת "תמיד" הוראתו כמו "עולת תמיד" (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש"י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי "טוב לב" שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע"י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב "וטוב לב משתה תמיד".

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש"ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי' (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ"ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז "וייטב לבו" (רות ג'), פרש"י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא "טוב לב", והיינו דקאמר "וטוב לב", רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו "שויתי ד' לנגדי תמיד", שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז "משתה תמיד".

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ ('נאדי-שוראן'), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס"ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל"ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ"ל חתן ה"כתב סופר"), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב"ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד קהילת ערלוי, לספר "שבט מישור", הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב"ר יצחק צבי פרייא אב"ד שוראן: "הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו' וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות".

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה"ש ביום כ"ו סיון תש"ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו "שבט מישור", שיצא לאור בשנת תש"ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי' שירחם ד' עלינו בקרוב, כמ"ש ב עתה אחישנה, (ישעי' ס׳) לולי דרשת חז"ל (סנהדרין צ"ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה' אלפים תרצ"ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ"י מאמינים שיד ד' עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב"ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ"ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה"ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי' השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד' את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד' אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד' בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר"ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש"ג לפ"ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר "שבט מישור", "אוצרות הסופר" תשרי תשס"ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר "שבט סופר" מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ "ספר שערי אורה", תרצ"א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי"ד, מתוך הספר שארית יהודה

"קול קורא אל מערכות ישראל", קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ"ג

מכתב, מתוך "האהל, קובץ תורני" תשל"ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

 

מאז שהתיישב האדמו"ר ר' מאיר רזנבוים, בנו של הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, בקרענשענוף נעשתה העיירה מרכז חסידי. רבי מאיר היה שקוע כל הזמן בעבודתו ובתפילתו והתפרסם בעזרה ליהודים שהיו זקוקים לישועה. הוא עלה לישיבה של מעלה ביום א' דר"ח תמוז תרס"ח (1908). בנו, רבי אליעזר זאב, התחנך בילדותו בבית סבו. הוא למד תורה בהתמדה רבה ביום ובלילה. בהיותו בן 17 הקים את חצרו בנדבורנה, כשאביו מברכו "שהשם יתברך ישמע בקולך ויעשה רצונך". בעשר שנות שבתו בנדבורנא, נתפרסם שמו למרחקים, אדמו"רים וגדולים תורה התארחו אצלו, וחסידים ואנשי מעשה הצטופפו בצילו. לאחר הסתלקות אביו, מילא רבי אליעזר זאב את מקומו והיה לממשיך שושלת קרטשניף. היה מפורסם בתפילותיו הנלהבות וכפועל ישועות. בימיו נתרחב חוג חסידי קרטשעניף, וחצרו המה מרוב אנשים שהיו באים להתדפק על דלתותיו. בסוף מלחמת העולם הראשונה התיישב בסיגט, בירת מרמרוש. היה מופלא בהכנסת אורחים, והחזיק עבורם מטבח בשרי ומטבח חלבי, כדי שכל מי שבא יוכל לסעוד כרצונו וכמה שהיה רוצה. התייחס לכל אורח כאילו היה אליהו הנביא או אחד מגדולי הצדיקים. בימי הזעם סייע לעריקים שנמלטו מאימת הצבא לחסות בביתו, על אף הסיכון הרב שהיה בכך. עם החמרת המצב, המה ביתו אנשים שבאו לקבל את עצתו וברכתו. מקורביו התחננו לפניו שיברח ויסתתר, אך הוא לא הסכים לנטוש את עדת חסידיו. גם כשהוצע לו ע"י ראש השלטון הקומי להבריחו למקום מבטחים, סירב בתוקף להצלתו האישית ונשאר במסירות נפש עם עדתו. בכ"ו באייר תש"ד, הוא הובל לאושוויץ. בנוסעו ברכבת לאושוויץ הסמיך את בנו רבי דוד משה לכהן כאדמו"ר. הוא סירב להיפרד מהטלית והתפילין שלו, אף שהלקו אותו מכות נוראות, והחל צוות ומכריז: "הריני מוסר מודעה כי אינני מרפה עצמי אף לרגע אחד מאת השם יתברך". רבי אליעזר זאב הי"ד נרצח באושוויץ ביום שבת קודש פרשת בחוקותי, כ"ז באייר תש"ד, יחד עם בני משפחתו וצאן מרעיתו.. דברי תורתו ומעשיות עליו הודפסו בספר רזא דעובדא שיצא על ידי נכדו רבי צבי הירש מקרטשניף- כפר אתא. דברי תורה וחסידות של ר' מאיר ובנו ר' אלעזר זאב רוזנבוים והנהגותיהם נדפסו בספר רזא דשבת. כתביהם הובאו גם בספר באר רבותינו: מכתבי קודש. בהקדמת ספרו רזא דשבת, על התורה ומקראי קודש ומאמרי חז"ל (תשכ"ז) – כותב נכדו, האדמו"ר רבי צבי הירש זצ"ל: הוא היה ארי שבחבורה, בעבודתו הקדושה והטהורה, עבודת התפילה והרינה, בכל עצמותיו תאמרנה… והיה מרא דכולא, בעבודה ובמעשים ובתורה, ואחרי כל עבודתו הקדושה והטוהרה, תמים היה בהליכות, בנאמנות ובפשטנות בשמחה ובתמימות, כאילו לא ידע כל כונות, וקיים יאה, אשר דרש נאה, בדברי ר"י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו כל מקום שאתה מוצא גדולתו, היינו באיש שמוצאים בו גדולת הבורא, בו נמצא עניוות אמיתית, ואת אשר בספרים קדושים מוצאים, אצלו לראות היינו זוכים, עבודת אמת למלך עולמים, דברים ברורים, חיים וקיימים, כחד מן הראשונים, היה גם באחרונים, מעשיו לה' בתמים. והרב הדומה למלאך ה' צבאות, ואשרי העינים שהיו רואות, את זיו הדרת פניו הקדושות, מכל עם למעלה שכמו, כשאול בן שנה במלכו, ושמוע תורותיו וחידושיו שה את זה רצופים, ולשלשל במדרשים שונים בכמה אופנים, מדבש ונופת צופים מתוקים, ואמרותיו ושיחותיו זה בזה ארוגים, בחידושים וסברות בחסידות ובמידות טהורות, עניני תפלות וכונות, ביראה ואהבה משולבות, יומם ולילה בלי הפוגות, ובכל פעם מענינים שונים, למאות ולאלפים, כי לתורה  ע' פנים, ועל לבות בני-ישראל הקדושים, רושם בל ימחה היו עושים, להיות תחת כנפי השכינה נכנסים, ובתוךהענינים, המתיק מליצות ישרים ויקרים, על בני ישראל הנשארים, בבכיות גדולות ונוראות לפני ה' צבאות, בוחן לבות וכליות, דברים כדורבנות, בראיות נכונות וברורות… ולכל איש ואיש בחוש נראות, כשפעל על ידי זה ישועות ורפואות, נוראות פלאי פלאות, בזכותו לבטל גזירות קשות ורעות ולהשפיע שפע רחמים מצור ישראל, שפעלו תמים, לעולמי עולמים.

(מבוסס בעיקר על אנציקלופדיה מקדשי השם)

—

בתוך הספר "ארבעה ארזים" מובא הספר "שיחות ואמרות קודש מכ"ק אדמו"ר הזקן מרן אליעזר זאב זצלל"ה מקרטשניף".

ושם מובא בשמו:

אמר על הא דאיתא בגמרא (מגילה ד׳ ע"א) איתמר נמי אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום שנאמר למען יזמרך כבוד וגו'. ופירש אדמוה"ז מוהרא"ז זצל"ה, אמר עולא, ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, החיוב בלילה לקרות את המגילה בבחינה של "יראה". ולשנותה ביום, היינו לעשות שינוי ביום ולקראה מתוך "שמחה"

יש ב׳ בחינות בצדיקים, יש שהקב"ה ממלא שאלתו בבחי׳ ומשלוח מנות איש לרעהו, [וכידוע כי איש נקרא הקב"ה, ד׳ איש מלחמה, ורעהו היינו הצדיקים דעבדין רעותו] ויש שהשי"ת ממלא שאלת המבקש אעפ"י שאין בו מצוות ומעש"ט בבחינת אביון אז הוא מקבל ע"י ומתנות לאביונים.

ובאופן אחר אמר, ומשלוח מנות איש לרעהו הכוונה על השי"ת ועמו בית ישראל, ומתנות לאביונים הכוונה על הגוים [שאף הם חיים ונהנים מטוב העוה"ז, ואינו אלא .משום מתנה שמקבלים, ולא משום שמגיע להם מצד החיוב].

למה נקראת מגילת אסתר בשם מגילה סתם [והלא חמש מגילות יש ואף אחת לא נקראה בשם מגילה סתם] כי ע"י מגילת אסתר מגלין הכל. אמר על הפסוק במגילה, ובהקבץ בתולות שנית, רמז לקיבוץ גלויות השני, ואז אין אסתר, לא יהי' שום הסתר.

אמר על מה שכתוב במגילה, והעיר שושן צהלה ושמחה, והעיר לשון התעוררות, שושן הכוונה על בני ישראל שהם שושנים, צהלה ושמחה, התעוררותם הוא בשמחה ובצהלה.

אמר על הפ׳ במגילה, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ופירש וקבל היהודים, היהודים קבלו על עצמם, את אשר החלו, את מה שחללו וקלקלו, לעשות לתקן, לשון ואת בן הבקר אשר עשה, קמא קמא תיקן ואייתי.

הקשה על הא דאי' בגמרא (מגילה דף ז׳ ע"ב) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו׳ ומייתי עלה רבה ור׳ זירא עבדי סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה ושהטי׳ לר׳ זירא וכו׳. והקשה, הרי הביא מעשה לסתור, [היינו מכיון שקם רבה ושהטי׳ לרבי זירא, הרי דלא צריך להשתכר עד דלא ידע]. ותירץ לכן כתיב מיחייב ולא חייב, דאי הוה כתיב "חייב" הי׳ כאמת החיוב להשתכר עד דלא ידע, מבלי שום היתר כי כך הוא החיוב. אך עתה כשנוסף מ׳ ביאורו מיחייב הי׳ צריך להיות חייב לבסומי, אך מכיון דקם רבה ושחטי׳ לרבי זירא, הרי תקנתו קלקלתו, שיכול לבוא הלילה לידי כך, לכן אין החיוב דוקא באופן שישתכר אלא יכול לצאת ידי חובתו באופן אחר, וזה שהביאו לידי דעת האחרונים שאפשר לצאת ידי חובת עד דלא ידע בשינה וכדומה, וכמבואר ברמ"א בהלכות מגילה.