קטגוריה: חינוך

אחיות יקרות! כשעמדתם על הר סיני, הייתן אתן מסכימים בלב שלם לקבל עליכם עול התורה והמצוה. נראה אם גם היום מקיימים אתן את התורה? אם גם היום תמלאו את תפקידכן?

הנה הנשים הזקנות עוד נמצאים שומרת תורה ומצוה, הולכת בדרך אמותיהם. אבל הנשים הצעירות, ברובם עזבו את ד', נזרו אחור, הלכו הרחק מן דרך עץ החיים. העלמות והבתולות, אם נתבונן בדרכם היטב, ואם נשאל אותם אם יודעים הם דבר מה מן תורה ומצוה, ישיבו תשובה, לא! לא!

נתבונן מעט במצבכם בכלל ובפרט, ברוח ובגשם, נראה עד כמה משחיתים דרכם בכל אופן. הנה מאז ומקדם שפשטה מחלה המתדבקת היא ספרות הפסולה! מאז ומקדם שנוסד בכל עיר וכפר בית עקד הספרות הפסולה! מכל מפלגה שהיא, הן שנקרא על שם הציונים, הן שנקרא על שם הבונדאים, הן על שם פרץ [הוא פורץ גדר הצניעות], הן על שם שומרים… בכלל כולם כל בתי עקד הספרות הפסולה דרכם לילך ולהזיק וכל באיה לא ישובון מדרך הרע, וכל מדריך כף דגלו, באחד מבתים הללו, דורס ברגליו כל דבר קדוש, וכל דבר מצוה כצחוק בעיניו. בכלל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בכל התורה כולה וכל דבר מצוה נמאס אצלו. ואם לפעמים נמצא בין אנשים כאלה עושה איזהו מצוה, הם עושים הכל רק לפנים, מחמת שרוצים על ידי זה לצודד נפשות נקיות כי עוד הם לא כל כך זרים מן דרך המצוה ועל ידי זה לא יתרחקו מלבקר אותם! אבל באמת כל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בד' ותורתו. ונודע לי היטב מהותם. וכל מי שאומר אשר יכולים להיות איש יהודי וגם לבקר את בתי עקד הללו, אין מכיר אותם, וטועה את עצמו בהם.

הייתם אתם נאמנים לד' ולתורתו, בנים נאמנים לאביהם ואמם, ואחר כך כשהייתם לאיש הייתם נאמנים לבעליהן, ואחר כך כשהולדתם בנים הייתם נאמנים לפרי בטנכם. בכלל הייתם חזקים ושלימים בגוף לא סבלתם על מחלת נערוועז שהוא מחלת משוגעת. חייכם היו לכם ערב ונעים וטוב, ובעתות הפנויות הייתם מהלכים ומטיילים עם ידידותיכם העלמות, ומבלים הזמן במנוחה ועונג. ובעת שבאתם חזרה לביתכם הייתם בטוב לב ודבורכם בנחת עם כל בני הבית. וקודם השינה הייתם קוראים קראת שמע, ובבקר הייתם זהירים בנטילת ידים שחרית, נטילת ידים לסעודה, ברכת המזון וברכת השחר. ובכלל כל התנהגתכם היה בנחת ועונג ברוח ובגשם. והוא מפני שעם בחורים לא היה לכם מגע ומשא, את ספרות הפסולה לא היה  כלל לנגד עיניכם, לזאת היו חייכם ערב וטוב, שלא היה לכם שום דבר שימאס את חייכם.

אבל עתה בזמן הרע הזה שאתם מבקרים את בית עקד הספרות הפסולה מכל מין שהוא וכל כך ספר פסול טמון בידכם כל היום וכל הלילה בעתות הפנויות מן מלאכה בשכיבה ובקימה, ואין אתם יודעים מן שום דבר שבקדושה, מי ידבר מן נטילת ידים שחרית, מי ידבר מן ברכת המזון, מי ידבר מן תפילה, מי ידבר מן שמירת שבת קודש. מי גרם לה זאת, מי חייב בזה, הספר הפסול אשר אינה מסיחה דעתה ממנו, בו קוראת כל דבר מינות, בו קוראת אשר הם צוחקים מן כל דבר מצוה, בו קוראת כל דבר ניאוף, לזאת אין ביכולת שגם אצלה הקוראת בו מבלי שתדרוס ברגליה כל דבר קדוש וכל דבר מצוה נמאס בעיניה. אחר כך שבאת חזרה מן בקירת בית עקד הספרות הפסולה שהיתה בחבורת בחורים ובתולות, ואחר הטיול בשעות המאוחרות בלילה עם חבורת בחורים, האב חשוב בעיניה כבהמה, האם כמשוגעת, כל האנשים הנמצאים בבית ככלום נחשבים בעיניה. ואחר כך כאשר נהיית לאיש המזומן לה אחר הנשואין עולה בדעתה הלוואי לא היית מכיר אותו והלוואי היתה מתה קודם הנשואין, כי מצאה אחר נאה ממנו. ואחר כך כשהולדתם בנים, אתם שונאים אותם. לפעמים עוזבים את הבנים ואת הבעל ונוסעת עם איש אחר שמצא חן בעיניה למדינה אחרת. לפעמים לוקחים הבנים ומניחים על הפקר. ובכלל מרגישים את עצמיכם חולים על הראש וסובלת על מחלת נערוועז, ואין אתם מקבלים נחת מן חייכם. והכל מי גרם לזה, מי חייב בזה, בית עקד ספרות הפסולה ומשם יצאה כל הרעה. כי לפעמים נמצא שם בחבורה בחור אחד ונושא חן בעיניה להנשא לו, אבל הוא אינו רוצה בה, הולך עמה ומטייל עמה, אבל ליקח אותה לאשה אינו רוצה. עד כמה מר גורלה וכמה גומר ענין רע כזה, או שתטבע בנהר או שתפיל את עצמה מן בית חומה גדול מן מדריגה השלישית. אבל קודם שנגמר בלבה לעשות מעשה להאביד את עצמה לדעת עד כמה מר לה ועד כמה נמאס חייה, ואם שמה בבית העקד נמצא בחור אחד ונושאת חן בעיניו ואם גם הוא מסכים לזה, אך הוא נגד רצון אביה ואמה, כי אין זה לפי כבודם שיהיה חתנם איש ריק ופוחז, ואז עד כמה רע ומר לה מאד כי נגמר בדעתה לגנוב מעות מבית הוריה ובאישון לילה לברוח מבית אביה. ועוד שלא נגמר מעשיה, כמה ראשה כבד עליה, ואין שום חידוש שסבלת על מחלת נעדוועז. ואם שמה נמצא בחור שרוצה לישא אותה, אבל היא אינה מתרצית בו ובכל פסיעה ופסיעה הוא הולך אחריה ומביט אחריה, ובמה גומר ענין רע כזה עד שמאבד אותה מן העולם על ידי תרועת חץ או שהורג אותה באופן אחר. וטרם שנגמר מעשה ההוא עד כמה מואס בחייו וחייו אינם חיים. אך עוד יותר נחלה המכה אם יקרה שעלמה אחת נושאת חן בעיני שני בחורים וכל אחד רוצה לישא אותה לאשה, אז לא יכולו לשית עצה בנפשם ורע להם מאד. ואין להם עצה רק או שבחור אחד הורג את חבירו, או ששלשתם הרגו זה את זה, או שאחד הורג אותה… אבל עצה אחרת אין להם. מה מאד אז גורלם רע ומר, ואין שום פלא אם היא מואסת בחייה ובכל יום מקללת את עצמה למה נבראת לחיות חיים רעים כזה.

ומי גרם בכל הטראגעדיעס הללו, ומי חייב בזה ומי הוא המלאך המות שלה – הוא בית עקד הספרות הפסולה. נשבר חייה לעולם, נפסק חוט של מנוחה מחיים שלה, מואסת בחייה, לעולם טוב מיתתה מן החיים. אבל מה טוב היה הגודל של העלמה מאז ומקדם, שלא בקרה בית עקד הספרות הפסולה ושלא היתה לה שום התחברות עם בחורים וספר פסול לא בא לידה! כי הייתה יודעת מן חיים, חיים של מנוחה, חיים של בריאת הגוף כי היה ערב לה!

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

דרוש א' שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ"ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).
כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד' מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד' לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד', ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו', כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז"ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו' פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו', שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו', כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו', מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד', ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד' ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד'. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד' וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד' אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

—

הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ"ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב"ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ"ל אב"ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ"ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע"ה.

בשנת תר"ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם "חברת משה יוסף".

בצעירותו הוציא לאור את ספרו "ויען יוסף" (תרע"ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ"ג-תרפ"ט) ושו"ת עלהו רענן (תרצ"ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב"ם, עדות ביהוסף על ד' פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש"ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו"ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר"ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי"ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש"ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר"ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

אין כל ספק כי שאלת חנוך הדור הצעיר היא שאלת כל השאלות בשעה זו. החנוך הוא המפתח אל שערי העתיד של עם ישראל והכל תלוי בזה לאיזו יד ימסר המפתח הזה. או יותר נכון, מי יתגבר ויכבוש את המפתח הזה.

רגילים אנחנו להבין תחת המושג חנוך – רק בתי־הספר, שבהם מתלמדים "תינוקות של בית רבן" והנוער ההולך ומתבגר, אבל באמת החנוך הוא מושג יותר מקיף ויותר כולל מבתי הלמוד האלה. כאשר נסתכל בעינא פקיחא על השתלשלותם של דברי ימי העמים והלאומים, ובתוכם בדברי ימי ישראל, תתגלה לפנינו העובדא, כי כל ההיסטוריא היא בית חנוך גדול של המין האנושי ובמשך אלפי שנות ההיסטוריא התרבותית של האנושית נתהוו חליפות ותמורות שונות בעמדתו של עמנו, עם ישראל, בין העמים.

בראשית דברי ימי התרבות האנושית מופיעה לפנינו היהדות בתור יוצרת ומחוללת של התרבות ועם ישראל בתור מורה דרך בשביל העמים, בתור הפדגוג של המין האנושי. ועמי התרבות האחרים מופיעים לפנינו כעין תלמידי היהדות.

נצני התרבות האנושית נראו עוד בעולם בעת יסוד בית מדרשו של שם ועבר. משם יצאה הוראה בדרכי חיי המוסר לעמי הקדם. אבל תורה שלמה לא היתה לאנושיות. רק קטעים מדרכי חיי המוסר. במעמד הר סיני זיכה הקב"ה את ישראל בתורה השלמה, תורת אמת, האמונה הטהורה, ושלשלת המסורה הקדושה עם כל פרטי דרכי החיים של האדם, בתרי"ג מצוות הכתובות שנאמרו בפירושן, בכלליותיהן, פרטותיהן ודקדוקיהן בסיני. שם נעשה עם ישראל עם סגולה, שסגולתו הראשית היא להעשות פדגוג מוסרי בשביל ההמון האנושי, להיות למופת לכל העמים.

לשם כך הבדיל הקב"ה את ישראל משאר העמים הבדלה מוחלטת כדי שיתעמקו בהשתלמות עצמית, שהיא התנאי הראשי בשביל ההשפעה על אחרים. "אם אין דעת הבדלה מנין" אמרו חז"ל. כן, אם אין הבדלה אין דעת ברורה, כי בלי הבדלה "אור וחושך משמשים בערבוביא" הבדלת עם ישראל הוא הצעד הראשון להשתלמותה העצמית של האומה, קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים.

במעמד הר סיני נוצר החומר הכללי של כל החכמות והתרביות של האנושיות "עד סוף כל הדורות", שם נוסד בית־הספר הגדול המכונה היסטוריא תרבותית. לעם ישראל נמסרה שם הוראת דרכו מהר חורב ל"אחרית הימים" – המטרה התכליתית של היצירה, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני", כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

במשך אלפי השנים מ"קבלת התורה" עד היום הזה עבר עם ישראל דרך חליפות שונות וסבל עליות וירידות, ירידות ועליות, "גלגל הוא שחוזר בעולם". בעוד היות ישראל שורה בטח על אדמתו הוריד יצר העם את ישראל ממדרגת מורה למדרגת תלמיד העמים נמוכי התרבות ובעלי אמונות טפלות. יען כי עזבו את ההשתלמות העצמית ולא היו עוד למופת לעמים אחרים בגובהם המוסרי ממילא נהפכו העמים הללו, התלמידים, להיות מורי דרך לעם העברי, אשר ב"ילדי הכרים ישפיקו". וטרגיקה זו נתהוותה על ידי עזיבת ההשתלמות העצמית. רעיון זה מוצא לו ביטוי בפסוק "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". וכה עלו וירדו בני ישראל במדרגות והחליפו את עמדתם עשרת מונים, פעם ברום המעלה של מורה דרך ופדגוג, ופעם בתור תלמיד ותיק של תרביות עמי הנכר ולפעמים בתור מחקה פשוט של כל מעשה העמים נמוכי התרבות. "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם".

בשנות הגלות התהפך הגלגל הזה גם כן פעמים תכופות. עליה בבבל וירידה במצרים. עליה בספרד וירידה באשכנז וכו'. במשך שנות הגלות למדו שוב העמים עמי התרבות את רוב חכמתם מעם ישראל, אבל בתקופות האחרונות ירד שוב עם ישראל ונעשה תלמיד ותיק לעמי אירופה ותרביותיהם – בתוצאות ירידה זו עדים אנחנו לכל הטרגדיה שבגורלנו הנהפך הזה. האנטישמיות, השנאה והמשטמה סובבות אותנו – וירידתנו בעיני כל העמים הגיעה עד לנקודה הכי עמוקה.

ואם רוצים אנחנו בשעה זו להפוך את הגלגל, לקבל שוב את האופי האורגינלי שלנו, שיתהפך להיות שוב מה שהננו בעצם מהותנו ולאשר נבחרנו מבין האומות – לזה דרוש בראש וראשון לשוב ל"השתלמות העצמית". לקבוע מחדש את התחומין בין ישראל לעמים. ולא נחכה עד שהעמים יעמידו גבולים ויבנו חומות ברזל בינינו וביניהם, רק אנחנו בעצמנו נחדש התחומין ההיסטוריים, התהומין הרוחניים בין ישראל לעמים. הבדלה זו, שהיא כל כך אלמנטרית וטבעית כהבדלת אור וחושך: "המבדיל בין אור לחושך – בין ישראל לעמים". ואחרי השמירה על טשטוש הגבולים נגיע לעבודת ההשתלמות העצמית של האומה. ועבודה זו היא עבודת החינוך של עמנו בשעה זו.

בהצלחת עבודת החינוך שלנו תלוי הדבר, לחנך את הדור הצעיר ליהודים מופתיים אשר לא רק שישתלמו בעצמם, רק יהיו למופת לעמים אחרים, ועל ידי זה יתהפך שוב הגלגל ההיסטורי אחורנית והתלמידים יהיו שוב למורי דרך, ואנחנו נחזור למלא את התפקיד הפדגוגי שלנו בהיסטוריא, להיות ל"אור גויים". השיבה אל החינוך המקורי, חינוך הבנים והבנות, לצוות לבנים ולבנות לשמור מצוות ד' לעשות צדקה ומשפט – זו היא התשובה הכי עיקרית. וזוהי סמיכת הפרשיות בסוף מלאכי "זכרו תורת משה עבדי, חקים ומשפטים אשר צויתי בחורב, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים – על אבותם.

(בין ישראל לעמים, הרב טוביה הורביץ הי"ד, דרכינו, אדר ב' תרצ"ה)

מאהבת הקיצור, הבאתי להלן רק מקטעים מאמצע מאמר חשוב זה, מאת הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, שהתפרסם בספר "מכתבים מירושלים" (עמ' 96-99). הדברים במקורם, ארוכים ומפורטים יותר, ומומלץ לכל המעוניין לגשת למקור ולראות את הדברים בשלמותם.

היחס בין החינוך הדתי לחינוך הכללי השתנה מאז המאה החולפת. תחילה סונוורו היהודים שהיו רחוקים מן התרבות הכללית, על ידי האור הזר, החדש והשופע שזרח עליהם לפתע בתקופת האמאניציפציה. ברם, כעבור זמן מה העמידו את ההשכלה הכללית במקום הראוי לה לצד התורה. בית הספר הכללי לא היה עוד בבחינת "הגולל הסותם על קבר הדת", והדת לא היתה המתחרה הקנאית של המדעים הכללים. על ידי כך חדל למעשה הנימוק ל"איסור" [של לימוד מקצועות כלליים בבית ספר] להוות גורם משכנע.

כמו כן התערער היסוד השני להתנגדות רבנים לבתי הספר , והוא מתייחס להתפתחות שחלה כאן בשנים האחרונות. תהיה זו כמעט איוולת לטעון היום, שכל התושבים היהודים בירושלים חיים למען לימוד תורה וקיום מצוות בלבד. המטייל בירושלים ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, וסופר את החנויות, את הדוכנים, את בתי המלאכה, את האולפנים, את בתי החרושת, את בתי המרקחת ואת הבנקים המעידים על פעילות ויצירה בששת ימי החול, ידע להעריך את מספרם הרב של נוטשי סיסמת רבי נהוראי: "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה" (קידושין פב,א). דומני שאפילו אחד מתוך חמישה מיהודי ירושלים אינו רואה את מקצועו בלימוד תורה. על פי רוב אלה הזקנים ההופכים את ימי החול לשבתות, והדוחים כל עיסוק במלאכת העולם הזה מפני ספר תהלים ודף גמרא; קשישים אלו הגיעו לגבורות ומבקשים לסיים את חייהם בשלוות קודש ולא במירוץ אחר מלחמת הקיום. ולעומתם הצעירים, שסיימו זה עתה את מסלול לימודיהם בבתי המדרש או במוסדות החינוך, שואלים את עצמם את השאלה הרצינית, כמו כל אחד מאתנו: מניין אשיג לחם לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי?

גם בארץ ישראל למדו להבין שכדור הארץ מסתובב ואינו עומד במקומו. הארץ התעוררה מבדידותה המרוחקת ומן השלווה המתבוננת שלה, ונסחפה בזרם המאבק על אמצעי הקיום. מרצון או שלא מרצון למדו גם כאן על כוחה השליט של המציאות, שאין בנמצא חומה סינית המגינה על החיים בארץ הקודש וכי אין שולטים כאן חוקים שונים מחוקי העולם. כבר האמורא אביי ניבא שחלק הארי של האנושות לא יצליח לעולם להתקיים מלימוד התורה בלבד. איני יכול לא לצטט את הפרק הנפלא במסכת ברכות (לה,ב) במלואו:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', נהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רבי שמעון בר יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר:  'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'… אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן".

רבי שמעון בר יוחאי מחולל נצחונות עד עצם היום הזה. עקרונותיו נשמרים עד ימינו ונשארים בעלי תוקף. במירון, מקום קבורתו המפורסם, במרחק רכיבה של שעה וחצי בערך מצפת, התיישב עתה מניין תלמידי ישיבה על מנת "ללמוד" באתר קדוש זה. ערבים מביאים להם מידי יום ביומו מזון מן העיר. שם יושבים האברכים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות ללא הפרעה, רכונים על הכרכים עבי הכרס של התלמוד. כפעם בפעם יגיע לשם מבקר המבקש להתפלל ולשטוח את תפילתו החרישית ליד הקבר. רק פעם אחת בשנה, בל"ג בעומר, באים אלפים מצפת ומסביבותיה לחגוג את יום פטירת רבם הדגול, בשמחה ובכבוד, ושוב ישוב השקט אל כנו. מכל האירועים המתרחשים בעולם הגדול, לא נשמע ולא נודע דבר במירון. תושביה מתהלכים ברחובות פומבדיתא ונהרדעא ומשוחחים עם רב אשי ורבינא. המבקר בצפת צופה בגעגועים אל עבר הכיפה הלבנה מעל קבר האיש הקדוש. הידיעה שהודות לתרומתו שלו יושבים שם אברכים השקועים בדברי רבי שמעון בר יוחאי, מרגיעה אותו. קשה לחשוב על כבוד גדול יותר לזכרו.

עם זאת, רק כאשר קבוצת נבחרים קטנה מתייחדת במקום ובודד ושקט, הצדק הוא אכן עם רבי שמעון בר יוחאי. אך כאשר גדל מספרם – עקרונותיו אינם בני ביצוע. העובדה הפשוטה שיושבים עכשיו בין שלושים לארבעים אלף יהודים בירושלים, מדברת בעד עצמה. פשוט לא ייתכן למצוא קבוצה של שלושים אלף אנשים בעלי נכונות כה רבה לוויתורים, בעלי שלוות נפש כה עמוקה, ודחף מועט כל כך לעבודה, כדי להשתקע בעולם הרוח, רחוקים מכל העסקים ומוכנים ומזומנים להתקיים בצנעא מתרומות הזולת המספקות להם לצורכי החיים הנחוצים ביותר.

בקרב מספר כה גדול של בני אדם לא יהי רבים המסוגלים ומוכשרים ללימוד מעמיק דיו, כדי להרגיש את הסיפוק ושביעות הרצון מעיסוק בלימוד התורה בלבד. ובנוסף לכך, ה"חלוקה" פיגרה אחר הגידול שחל במספר הזקוקים לפרנסה. החלק המגיע לכל אחד מצטמצם יותר ויותר, ועקב מצוקת הקיום גדל, מאונס או מרצון, מספר התרים אחר אפשרויות פרנסה, במסחר ובמלאכה. אפילו לוא היתה ארץ ישראל נשארת מוגנת כמו בעבר מפני כל השפעה מבחוץ, השינויי החברתי צריך היה שיתחולל מבפנים; דהיינו, תמיד תישמר החלוקה בין זבולון לבין יששכר, בין החלק האחד העוסק בפרנסה לבין החלק השני העוסק בלימוד. והראיה – הרעיון הראשון להקמת יישוב והביצוע של ייסוד פתח תקווה, לפני עשרים ותשע שנים, מקורו בירושלים עצמה…

דומני שאין להצטער על השינוי שחל במבנה הכלכלי. אדרבה, עלינו לברך על כך. לפי ניסיוני, כבוד היהודי האמיתי וגבורת בני ישראל הממשית לא צמחו על יסודות הישוב הישן. באווירה כזאת איש אינו חש שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, במלוא מובן המילה. יפי היהדות ותפארתה, כבוד התורה, לא התבטאו שם. כיצד פירש רש"י את פרק התלמוד שציטטנו? (ברכות לה,ב) הדבר קשור לעיסוק בדברי תורה "שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה": "אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה!" (אבות ג,יז). לכך חייב להסכים כל אדם, שלא בא לדון על ארץ ישראל באופן ערטילאי, אלא מתכוון לקיים בעצמו ויחד עם בני ביתו את מצוות ישוב ארץ ישראל, האוהב את רעהו כמותו, ולא יטיל על הזולת דבר, שלדעתו ימיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.

 

התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת "תורת חסד", "תורת אמת" כמ"ש ותורתך אמת "תורת משפט", אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה "ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש"י וברמב"ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ"כ על המינקת הזקנה. ורש"י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ"כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע"ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד "אלון בכות", כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ"ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ"כ היה יקר אצלו החינוך. וכ"כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע"ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו "וירק את חניכיו" ועיין פירוש רש"י ז"ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא "חניכיו", היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו "ויתן אל הנער", ופירשו חז"ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז"ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע"ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא "אומן" היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", ופירש הרמב"ן ז"ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש"י ז"ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ"ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו', והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה "הסתרת פנים", שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר"א ז"ל שזה היה טענת קין "הן גרשת אותי מכל", איני ירא מכל עונש וקללה אעפ"י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו"מפניך אסתר", זה גרוע לי מכל. וכן מצינו "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים", כל ההצלחות היא רק "בהארת פנים" וכל הקללות "בהסתרת פנים", ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. "אין להם אומן ומגדל", זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של "הסתרת פנים" לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל "אבד את הדרך" ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית "אראה מה אחריתם". אם הוא "לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו", אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע "מהות התורה", "ואהיה אצלו אומן", חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז"ל (מד"ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ"ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז"ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה' נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז"ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

"חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע"י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח"כ היה עליהם טענה חזקה "לב כסיל לשמאלו" אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח"כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז"ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח"כ ששבטו גלה ע"י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

—

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב"ר דוד שולמן הי"ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות "בית–יוסף" במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר' אהרן ויינשטיין זצ"ל מחבר ספרי "דרכי אהרן") ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה"צ רבי שמואל וויינטרויב זצ"ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם "פניני החכמה" ו"פניני השלמות", שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ"ד, ירושלים).